"כי יש", כל הדברים היקרים במציאות ונכבדים בעיני בני אדם והם נעלמים ונסתרים, כמו מיני המתכיות שבני אדם יחפשו אותם מפני צרכם לתשמיש האדם כמו הנחשת והברזל, או שהם אוצרים אותם לכבוד ולתפארת כמו הכסף והזהב, על כולם חקרו בני אדם ודרשו ומצאו את מקומם היכן הם נמצאים, ויש כמה תחבולות טבעיות ומלאכתיות שעל ידם יגלה מצפוניהם במעמקי הארץ ובסתרי הרים, "הכסף י"ל מוצא" ומקור שמשם ילקחוהו, ויש "מקום לזהב" שמשם "יזוקו" אותו מן החול והעפר שהוא מעורב במו:
ביאור המילות
"מוצא". מקום שמשם יוצא, כמו מוצאי מים, ומוצא הסוסים, "יזקו", הזיקוק הוא יותר מן הצירוף (כמ"ש מלאכי ג' ג'):
"קץ", אחר שבאר שכ"א מן המתכיות היקרים בעיני בני אדם י"ל מקום ומוצא באדמה, מתחיל לבאר האופנים שעל ידם יתגלה מקומם הנעלם, שהגם שהם במקום חשך ובעומק הארץ יש "אבן אופל וצלמות", שעל ידו יתגלה מקום מוצא המתכיות, והוא האבן שאמרו עליו הקדמונים שמי שי"ל האבן הזה יכיר ע"י את המקום ששם ימצאו מיני מתכיות במעבה האדמה, והיא אבן שמושך אליו את המתכיות כאבן המאגניט שמושך אליו את הברזל, ומי שנושא האבן הזה ירגיש על ידו מקום המתכיות, וקראו אבן אופל וצלמות, ע"ש מראהו שהיה שחור, וע"ש שענינו נסתר ונעלם, ואמרו עליו שמשכן האבן הזה בגיא צלמות ובמקום אופל. והאבן הזה "שם קץ לחשך", כי מגלה המתכיות הצפונים בחשך, והוא "חוקר לכל תכלית" לדעת את מקור המתכיות ומוצאם:
"פרץ", (אופן שני שעל ידו יתגלו המתכיות) שהזהב הנמצא בצור נחלים, או שהוא מעורב עם החול שתחת הנחל ומקומו נעלם, יתגלה לפעמים ע"י "שהנחל יפרץ מן המקום שהוא גר" וניגר, ויטה דרכו ליגר מימיו במקום אחר, והחול והצורים שתחתיו שהם מלאים זהב "הנשכחים מני רגל" שנשכחו מן הרוגל והמחפש אחר הזהב עד שאינו יודע עוד שיש שם זהב מפני שהיה הנחל גר ונגר שם, עתה ע"י שפרץ הנחל גבולו, "דלו" ויתרוממו המקומות אשר עד עתה "מאנוש נעו", אשר נשכחו ונעו מעין אנוש והיו מכוסים בעמקי המים, ועתה דלו לעלות אל היבשה:
ביאור המילות
"פרץ", כמו כפרץ מים, עת שהנחל פורץ גדרו "מעם גר" ממקום שניגר שם, כמו כמים מוגרים במורד.
"מני רגל" מן המרגלים והתרים, והוא שם של הריגול.
"דלו", כמו דלו עיני למרום, ומזה הדליה של המים שמעלים אותם מעומק האדמה, שזה ההבדל בין דלה ובין שאב.
(ה-ו) "ארץ" (אופן ג' להתגלות המתכיות) לפעמים יתגלו המתכות הנמצאים בעומק אדמה ע"י רעש הארץ, שמוסדי הרים ירגזו ויתהפכו ע"י האש המלהטת בבטן האדמה בחומריים שמנים גפריתים ומלחיים ואידים אשיים הנעצרים שמה, ועת תקיא הארץ אותם יתהפכו תחתונים למעלה ועפרות זהב ואבני ספיר אשר בעומק הארץ יבא למעלה, וז"ש "ארץ ממנה יצא לחם", שהאדמה למעלה היא ראויה לשדי תבואה, אבל "תחתיה" בעומק האדמה "נהפך כמו אש", וע"י התהפכות הזה שתבא תחתית הארץ למעלה ע"י הרעש, יבא תחת שדי תבואה "מקום אשר ספיר אבניה ועפרות זהב לו", ויתגלו עי"כ האוצרות שהיו אצורים בעומק תחתית:
(ז-ח-ט) "נתיב לא ידעו עיט, שלח בחלמיש ידו" (אופן ד' להתגלות המתכיות), שלפעמים ע"י נתיב אחד נעלם שבו נגר צינור מים מראש ההר אל מחילה שתחת ההר בצדו וימלא את המחילה, עי"כ לפי חקי כובד המים ודחקם יגביה את ההר ויעקרנו בכח גדול מאד כמו שבארו חכמי הטבע (ראה הערה בסוף הספר). והצינור הזה שהוא "נתיב צר שלא ידעו עיט" ולא הלך שם שום בע"ח, "הוא שלח ידו בחלמיש והפך את ההר משרשו", והוא
"שלח ידו". מוסב על הנתיב. ודרך המליצה להשאיל יד ורגל וכל איברי הגויה לעצמיים הגיונים, כמו ינופף ידו הר בת ציון (ישעיה י'), תהום רום ידהו נשא (חבקוק ג'):
"בוקע בצורות יאורים", היינו מכסה ההר שהיה מבוצר על היאורים, שהוא היאור הנמצא בבטן ההר במחילה שבו המלאה מים, וההר מעכב על המים בל יעלו עד גובה המעין, ואחר שנבקע ההר נתגלו המטמונים שהיו טמונים בבטנו, שהיה שם "כל יקר" זהב ואבנים טובות:
ביאור המילות
"בצורות", המבצר המעכב בעד יאורים בקע, כמו הבקעה העיר:
"מבכי" (אופן ה' להתגלות המתכיות), לפעמים יחבוש ה' מרוצת הנהרות ההולכות נבוכים בלא דרך כבושה, ויחבוש ויקשור מהלכם שינהרו בדרך מיוחד, "ועי"כ תעלומה יוציא אור", כי כשהנהר ישים לו דרך מיוחד בין ההרים ישטוף את אדמת ההרים שאצלו, ועי"כ יתגלה תעלומות ההרים ומטמוני מסתרים הצפון בתוכם, כנודע:
ביאור המילות
"מבכי". שרשו בוך, כמו נבוכים הם בארץ, ומזה נבכי ים.
"וחבש" הוא החוגר על הדבר וקשרו בל יתפשט, עמ"ש ישעיה א':
"והחכמה", אבל החכמה שהיא הדבר היותר יקר בעולם לא נודע לנו, לא האופנים שע"י תמצא ותתגלה, שעז"א "מאין תמצא", היינו ע"י איזה תחבולה, וגם לא המקום ששם מציאותה, ועז"א "ואיזה מקום בינה". והנה החכמה ידענו את מקומה שהיא אצל ה', כי החכמה לא תושג ע"י מחקר וע"י בינת האדם רק יקבלוה מה' לבד ושם מקומה, רק שלא נודע לנו באיזה אופן תמצא לנו, והבינה ששרשה בשכל האדם שהוא מבין דבר מתוך דבר ע"י היקשים ומופתים, ידענו מאין תמצא, רק שלא נודע לנו מקום בינה, היינו מה שרשה ויסודה שמשם תקח התחלותיה:
"לא", ויש שני חסרונות להשגת החכמה ודרישתה נגד השגת הזהב ודברים היקרים הנ"ל, שהמתכיות היקרות כל אנוש יודע ערכם וצרכי הגופות אליהם, שכל איש יודע צרכי גופו ושהזהב והכסף יעזרו לו למלא מחסוריו, אבל החכמה שהיא רק סגולת הנפשות "אין האנוש מכיר ערכם", וע"כ לא ידרשו אחריה כלל, זאת שנית שגם אם ידע ערכה ויחפש אחריה "לא תמצא בארץ החיים", כי היא מעולם השכלי ובשמים כבודה:
"לא תסולה", דרך הדברים היקרים לשבצם במשבצות של דברים פחותי הערך מהם, כמ"ש תפוחי זהב במשכיות כסף (משלי כ"ה), אבל היא יקרה כ"כ עד שלא "תסולה" ע"י שישבצו אותה "בכתם אופיר ובשוהם יקר", כי כולם כאין לנגדם, וידמה כמו שימלאו את הזהב בעץ רקבון:
ביאור המילות
"תסולה". כמו המסולאים בפז שמחפים דבר יקר על דבר יקר ממנו ויסולה ביופיו ע"י הציפוי היקרה:
"לא יערכנה", ואם יבקשו לתת לה ערך ושיווי לא יוכלו לערך כנגדה "זהב וזכוכית", ולא לתת "תמורתה כלי פז", שהם יקרים מצד יוקר מלאכתם, כי מלאכת החכמה גבוה ונעלה עליהם:
"ראמות" גם הדברים היקרים מצד מקומם, כמו ראמות וגביש שהם אבנים שאומרים עליהם שירדו ממרום, גם אלה "לא יזכרו" לערכה, כי מקום החכמה גבוה יותר ויותר, "ומשך חכמה" המקום שמשם מושכים את החכמה, הוא עמוק יותר "מפנינים" שמושכים אותם ממצולות ים:
ביאור המילות
"ראמות". אבנים יקרות הנופלים ממקום רם וכן "גביש" כמו אבני אלגביש:
"לא יערכנה", גם הדבר היקר מכל הדברים, שהיא "פטדת כוש" אשר "לא תסולה" לשבצה "בכתם טהור", כי הפטדה חשובה כ"כ עד שהכתם טהור אינו חשוב כנגדה אף לסלא אותה להיות לה למשבצות ולמשכיות סביב, גם הוא לא יערכנה ואין לו ערך עם החכמה:
"ונעלמה מעיני כל חי", מציאותה נעלם בעוה"ז ששם יתהלכו כל הבע"ח, וגם "מעוף השמים" המגביהים עוף לעופף למרום היא ג"כ "נסתרה", שהגם שבעולם העליון אינה נעלמה, היא נסתרה מבני תמותה שלא ישיגו ענינה ואמתתה:
ביאור המילות
"ונעלמה, נסתרה". ההעלמה הוא מן השכל, והסתר הוא מן חוש הראות, ותפס רבותא שגם עוף השמים שקרובים אל השמים נסתרה מידיעתם, וגם מעיני כל חי הגם שיש ביניהם בעלי שכל נעלמה משכלם:
"אבדון ומות", אולם אחרי שהחכמה האלהית שהיא לדעת דרכי הנהגתו את העולם וסדרי ההשגחה וחכמתה, היא נעלמה, ואין בני אדם משיגים אותה כי הם רואים תהפוכות בהנהגת העולם במה שהצדיק מיוסר והרשע מצליח, לכן "יאמרו אבדון ומות שהם שמעו שמע החכמה הזאת באזניהם", וכיון על מה שאמרו חבריו שאחר המות ואבדון הגוף אז יקבל הצדיק גמולו והרשע ענשו בעולם הרוחני הנצחי, ושאז יודע חכמת אלהים ויושר הנהגתו וגמולו וענשו, ויאמר עוד, כי.
"אלהים הבין דרכה", שרק ה' הוא יודע דרך החכמה הזאת איך תלך בדרכה אל הנהגת התחתונים להשכיר ולהעניש כפי הצדק והרשע, "והוא ידע את מקום החכמה", ושרשה למעלה אצל ה' המנהיג את הכל בצדק לפי חכמתו הנעלמת מעיני כל חי:
"כי הוא", ומביאים ראיה על השגחתו הפרטית גם על הארץ, מן החק אשר שם בהתפשטות האויר שהזכיר בסי' כ"ו במ"ש חק חג על פני מים עד תכלית אור עם חשך שע"י החק הזה יסד ארץ על מכוניה, שתחלה היתה הארץ טבועה במים וע"י החק הזה נפרדו המים ועלו ע"י האור שנברא ביום הראשון אל עיגול הנשימה ומקום העבים, ובזה "לקצות הארץ יביט" השגיח שיצאו קצות הארץ מן המים ותראה היבשה "ותחת כל השמים יראה", שבזה ראה והשגיח תחת השמים, היינו על עולם השפל, שמתחיל ממקום כלות השמים ותחתם שהוא ממקום הסגריר והעבים, שמשם ולמעלה הוא גבול השמים:
ביאור המילות
"יביט, ירא". ההבטה הוא שומת לב על הדבר, והראיה הוא הראיה החושית, ומוסיף שגם יראה (כמ"ש כלל זה ישעיה ה'):
"לעשות", וזה היה ע"י שהשגיח "לעשות לרוח משקל", שיסוד האויר יש לו משקל וכובד, ועי"ז יעלו האדים לגבול העבים ע"י כובד האויר התחתון אשר משקלו כבד מן האדים הקלים, ועל ידי כן "מים תכן במדה", עי"כ מדד את המים כמה ישארו תלוים למעלה בעבים ועננים, וכמה ירדו אל הימים והנחלים ולא ישובון לכסות הארץ:
"בעשותו", וזה היה בעת "שעשה למטר חק". ע"י שעשה החק שיעלו האדים למעלה ע"י התפשטות האויר וע"י כח החום ועלעקטריציטעט הצרור בעבים, שע"י החום יקלו האדים ויעלו למעלה, ובעת תצא החום מן האדים אז יתקמצו המים ויכבדו וירד המטר, ואז עשה "דרך לחזיז קולות", שע"י שיצא החום וכח העלעקטרי מן העבים יתהוה הברק והרעם כנודע, וכ"ז מברר היטב שיש השגחה פרטית בסדרי הטבע והנהגת הארץ להחיות הארץ וכל אשר עליה:
"אז ראה" את החכמה וחקיה, "ויספרה" הוא מה שהוציא אותה מכח אל הפועל וממחשבה לידי מעשה, "הכינה" והכין אותה אל התכלית להנהגת העולם, "וגם חקרה" שתהיה מכוונת לפי מעשה המונהגים, ולפי הצורך לעומת המעשים הבחיריים שיעשו ב"א לצורך הגמול והעונש, שהכל נחקר ע"י מדות החכמה וחקיה:
ביאור המילות
"ויספרה, הכינה. וגם חקרה". החכמה כמו שהיא אצל ה', ספר את פרטיה במספר, וגם הכינה באופן שתסכים עם הנהגת המציאות, וגם חקרה היא החכמה שהוריד למטה שישיגו ממנו בעלי שכל מה שיכולים לקבל, וזה אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע שהזכירו חז"ל (ב"ר פ"א):
"ויאמר לאדם", אבל את שכל האדם ברא באופן שא"א לו להשיג מהות החכמה ועצמותה רק יקבלנה מאת החכם העליון בקבלה, ויאמין באמונת לבב ע"י יראת ה' אשר בלבו, שהוא היסוד אל החכמה, שע"י יראת ה' יאמין בחקי החכמה אשר מאת ה' נתנו, וילך בחקותיה, וזה הוא החכמה כמ"ש ראשית חכמה יראת ה', יראת ה' מוסר חכמה, וכמו שבארתי זה בארך בספר משלי, "יסור מרע בינה", וגם הבינה שיתבונן מדעתו עקרה הוא שיסור מרע, שעי"ז שם בינה בלב האדם להתבונן עפ"י המוסר אשר נטע בלבו לסור מן הרע, ויותר מזה לא יחכם האדם מעצמו ולא ישיג מהנהגת ה' כל מאומה, וזה מן תרעומותו אשר הוא מתרעם מדוע נברא האדם באופן זה אשר לא יחכם ולא יבין דרכי ה' ויצטרך לסמוך כסומא בארובה על האמונה והיראה:
