במאמר השלישי הוסיף וישא משלו בשלושה דיברות חוצבי להבות אש:
בדיבור אחד סיפר באורך כל הצלחתו וכבודו והדרו בימי קדם (סימן כ"ט).
בדיבור השני ערך כנגד זה רוע מעמדו ועניו ושפלותו ובזיונו ויסוריו עתה את זה לעומת זה (סימן ל').
בדיבור השלישי העביר את כל מעשיו תחת שבט הביקורת, ויוכח בראיות כי לא נמצא לו עוון אשר חטא בכל מיני המעשים והפעולות, וכי תמים היה בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, ושהוא נגוע מוכה אלהים ומעונה על לא חמס בכפו ולא עוולה בפיו.
ובזה תמו דברי איוב ודברי ריעיו, וישבתו מהתווכח עוד.
א) ההצלחה הנפשיית, וממשיל זה כנר אלוה שהיה מאיר על ראשו להשפיע עליו חכמה ודעת, עד שלאור הזה היה יכול לילך גם בחשך, כי אינו אור הפועל על החוש רק המאיר בנפשו, נר אלהים החופש חדרי בטן:
ב) הצלחת הגוף מהבריאות, "כאשר הייתי בימי חרפי", שהוא בימי הנערות, "בסוד אלוה עלי אהלי", שכחותיו הטבעיים והחיונית שהם מונהגים מסוד ה' ועצתו והשפעתו וחברת כחות אלהים, היו פועלים בכח באהל גופו עד שהיה בריא אולם:
ביאור המילות
"בימי חרפי". כינוי לימי הנערות מלשון ארמי הא בחרפי הא באפלי, ויל"פ על רתיחת הדם והתעצמותו בעת הנערות, כמו בחרפם בפלשתים (ש"ב כ"ב ט'), ומזה חרף נפשו למות (שופטים ה') "סוד אלוה", סוד קדושים רבה שעמהם ימתיק סוד ההנהגה, והיא מליצה על כחותיו הטבעיים והנפשיים שעפ"י סודם ועצתם יחייהו ה' ויתן לו עז ועצמה, והגוף יצוייר כאהל על כחות הפנימיים:
ד) הצלחת הקנינים בעת "שרחצתי את מהלכי בחמאה" עד שהיה הדרך חלק לעבור בו, וגם "צור יצוק עמדי פלגי שמן", מן הצור החזק כשהיה עמדי, יצקו ממנו פלגי שמן, ר"ל שגם דברים הבלתי מוכנים להרויח ולהתעשר מהם כמו שהצור אינו מוכן שיצא ממנו משקה, בכל זה נהפכו עמדי להצלחה ולפלגי שמן ועושר רב:
ביאור המילות
"בחמה". בחמאה, כמו חלקו מחמאות פיו, "וצור" כמו ושמן מחלמיש צור, שהצור יוצק שמן ושפע:
"נגידים". הנגיד הוא יותר מן השר, שמצאנוהו על המלך ומשחהו לנגיד (ש"א ט' ט"ו, י' ב' ובכ"מ), לשונם לחכם דבקה (יחזקאל ג' כ"ו, תהלות קל"ז ו') והוא יותר מן שימת יד על פה:
"כי אזן ששמעה" שמעי "ותאשרני", חשבה אותי למאושר באושר הנפשי, ולא לבד השומע מרחוק שלפעמים יגזם השומע יותר ממה שהוא באמת. כי "גם עין אשר ראתה תעידני", העידה שאמת הדבר אשר שמעו, כמ"ש ולא האמנתי לדברים עד אשר באתי ותראינה עיני (מ"א י') ור"ל שהייתי מוצלח וגם ראוי אל ההצלחה מצד מעשי, שזה עיקר ההצלחה אם ראוי אליה:
ביאור המילות
"ותאשרני". שם אושר בא תמיד על אושר הנפשי, וזה ההבדל בין מאושר ובין מצליח, ובין מהלל או משבח:
"כי", הנה הזקנים מוכנים לעצה ולעשות משפט, והשרים ליסר עושי עול, והנגידים לעשות צדקה וחסד, מבאר כי לו היה היתרון על כולם בכל אלה, אני "אמלט את העני ואת היתום המשוע", דהיינו הצועק לישועה "ואין עוזר לו" אמלטהו אנכי:
"צדק", את "הצדק לבשתי" כלבוש, "והמשפט" היה לי "כמעיל וצניף". והנה הצדק הוא מה שיעשה לפנים משורת הדין, שזה היה מיוחד לו לבדו, וע"כ ממשילו ללבוש שהוא הבגד התחתון, והמשפט הוא מה שיעשה כפי שורת הדין, וזה היה ענין כולל במעיל וצניף שלובשים אותם מלמעלה,
ביאור המילות
"צדק לבשתי וילבשני". אני לובש הצדק והצדק לובש אותי, ר"ל כל הרוצה לעשות צדק ילמד ממני עד שאני הלבוש אל הצדק בי יתראה לבני אדם, ויש הבדל בין לבוש ובין "מעיל", שהמעיל הוא מלמעלה על הבגדים כמ"ש ישעיה סי' נ"ט, וכן המשפט נגלה, והצדק הוא פרטי לו לבדו, בלבוש פנימי:
"עינים הייתי לעור ורגלים הייתי לפסח", ומוסיף שלא הייתי עושה כמי שמרכיב חגר על גבי סומא שישמשו זא"ז, רק "רגלים לפסח" הייתי "אני" לבדי, דהיינו שנתן מעות לכ"א בפ"ע, והמליצה שהיה נותן עצות למי שהוא עור בדבר:
ביאור המילות
"וריב לא ידעתי". שלא ידעתי את הריב אחקור עליו בחקירות ודרישות עד אדע, ובפי' פרשתי ריב איש לא ידעתי:
"ואשברה מתלעות עול" שבם יאכל את הטרף, "והטרף" הנמצא בין שיניו "אשליכהו משניו" ואחזרהו לבעלים, והטרף שכבר אכל אשבר מתלעותיו, ר"ל אעניש אותו על השוד והעושק:
"ואומר", עפ"ז אמרתי שהצלחתי תמשך לעולם, בין הצלחת ביתו וקניניו שחשבתי שקני תתקיים כל ימי חיי עד "שאגוע עם קני", ושחיי יהיו ארוכים כחיי העוף ששמו חול, כי ראיתי שאין שום סבה שישקע שמש הצלחתי, כי
ביאור המילות
"כחול". שם עוף שאמרו חז"ל שחי לעולם ושכל אלף שנה ישרף בקינו וישוב לחיות, וכן משוררי העמים הקדמונים הזכירו את העוף הזה באופן קרוב לזה:
"כבודי חדש עמדי", ר"ל שכבודי היה מתחדש תמיד, שתחת שתחלה היו מכבדים אותי מפני היראה, היה אח"כ מצד האהבה ומצד שראו שאני ראוי לכבוד. עד שכבודי לא היה רק כבוד הסכמיי ע"י העם המכבדים אותי, רק שהיה "עמדי", מצד עצמי ומעלתי, עד "שקשתי" אשר היה "בידי תחליף", שלא הוצרכתי עוד לקשת מלחמה, כי כולם שמעו לקולי מצד האהבה ומצד מעלתי:
"לי", ובאר הסימנים שבם יוכר שלא היה הכנעתם לפניו מפני היראה, רק מפני האהבה ורוממות מעלתו, וזה מצד ארבעה סימנים,
א) שהנכנע מפני היראה לא ישתדל שהשר יצוהו ויפקידהו, רק שומע לפקודתו מפני ההכרח לבד, אבל הם "לי שמעו ויחלו" שהיו מקוים לשמוע דברי, "וידמו למו עצתי" שהיו באים עליו ומבקשים עצתו,
ב) שהנכנע מפני היראה אם יוכל לשנות את דבריו בסתר ישנה אותם, אבל הם.
ג) שהנכנע מפני היראה לא יעשה רק הציווי המוכרחת לא שישים לב לאיכות הצווי ונוסחה לשמור מלותיה המוסריים ומליצותיה הממשיכים את הלב, כי לבו רחוק מן הדבר, אבל הם גם עת "עלימו תטוף מלתי" להגיד להם דברי מוסר וחכמה, אז.
"ויחלו כמטר לי", כמו שהצמחים שואפים למטר שהוא חייהם, וגם אם חזרתי שנית להוכיחם היו דומים כצמחים אשר "פיהם פערו למלקוש" לקבל בצמאון גם המטר היורד באחרונה:
ד) שגם בעת "שאשחק אליהם" להראות להם פנים שוחקות, "לא יאמינו ולא יפילו אור פני", שבכ"ז היו עומדים ביראה כאלו איני שוחק כלל, ואור פני היה מפיל עליהם יראת הרוממות:
"אבחר", עד שלא הוצרכתי כלל להבדל מדרכי העם ומנהגיהם כאשר יעשו השרים כדי להפיל יראתם על העם, רק בחרתי דרכם להתנהג כאחד העם, ובכ"ז "אשב ראש" תמיד, עד שהייתי דומה מצד אחד כמלך בגדוד המושל ופוקד, ומצד אחר הייתי דומה "כאשר אבלים ינחם", שהוא יושב ג"כ בראש לא מצד השררה רק מצד שהוא מטיף דברי מוסר ותנחומין ודברי לקח טוב:
