"ועתה", נהפך הכל מהפך אל הפך, ומתחיל מן הכבוד שהיה לו שעתה נהפך לקלון, שתחת שתחלה ישישים קמו עמדו, "עתה שחקו עלי צעירים ממני" הם שוחקים עלי "על הימים אשר מאסתי את אבותם" אף לשיהיו שומרי צאני עם הכלבים:
(ב-ג) "גם" מאסתי "כח ידיהם", הגם שהם צעירים ויכולים לעבוד בכח ידיהם, בכ"ז אמרתי "למה לי" ולא רציתי לקחת אותם לשמור צאני, אחר "שעלימו אבד כלח בחסר ובכפן גלמוד", שע"י שהיה להם מחסור וכפן וישבו תמיד גלמוד נפרדים מבני אדם, אבד כלחם וכחם, "העורקים ציה" שסבבו תמיד בציה במקום "אמש שואה ומשואה" במדבריות השוממות:
"הקוטפים", ומאכלים שלהם היה שהיו "קוטפים מלוח" ותערובת, של "עלי שיחים ושרשי רתמים", שהיו מערבים עלים ושרשים פראיים, וזה היה "לחמם":
ביאור המילות
"מלוח". דבר מעורב כמו ממולח טהור קדש, ומזה נקראו מנהיגי האניה מלחים על שמערבים את המים, "ועלי". מן עלה זית, עלים של שיחים ושרשים של רתמים שגדלים במדבר:
(ו-ז) "בערוץ נחלים לשכן", שלא יכנסו אל העיר רק ישכנו בפרצות הנחל, "בין חורי עפר וכפים, ושינהקו בין שיחים ושכלם יספחו תחת החרולים", כן היו מריעים עליהם, כי ע"י שהיו.
"כי יתרי", וקשרי שאני אסור בהם ביסורים, "פתח" וחקק עלי בחוזק, אבל "הרסן" שהיה עליהם "מפני", מה שהם היו קשורים ברסן מפני יראתי, "שלחו" עתה, באופן תחת שתחלה הייתי חפשי והם אסורים ברסן, נהיה עתה בהפך:
ביאור המילות
"יתרי", כמו בשבעה יתרים לחים, ופתח כמו פתוחי חותם שנחקק בבשר:
"על ימין", בענין שעתה "יעמדו על ימיני פרחח" ונערים מצורעים, אשר עד עתה "רגלי שלחו" אותם מן הישוב, "ויסלו עלי ארחות אידם" האורח של האיד שהיה להם שהיו מגורשים ומתועבים לבני אדם "סללו עלי" עשו ממני מסילה כבושה עלי, שעתה אני מרוחק מבני אדם חתתם:
ביאור המילות
"פרחח". כמו פרח ואפרוח, ר"ל קטנים, או כמו פרוח תפרח הצרעת, מצורעים, ונכפלה למ"ד הפעל כמו סגריר עבטיט. רגלי שלחו, יל"פ שדוקרים את רגלי בשלח וחרב:
"נתסו", גם אלה אשר "להיתי יועילו", היינו חברי שחשבתי שהם יהיו לי לתועלת נגד היותי, והם יעזרו לי בצרה, הם בעצמם "נתצו את נתיבתי הטובה" דהיינו מה שהרשיעו אותו והסירו ממנו צדקתו וכבודו "ולא עזר למו" לא נמצא להם עוזר אותי, כי בהפך נהפכו לי לאויבים:
ביאור המילות
"להותי יועלו". יל"פ ג"כ שהם רק מועילים להותי ושברי לא לעצמם, שדדבר זה אינו עוזר למו, ואין להם מזה תועלת רק להועיל אל הוותי ולהרבות את שברי:
"כפרץ", הם "באו עלי כפרץ" מים שהוא המים הנפרצים ברחבה מן הבקעת העננים (וואלקען ברוך), ובבוא "שואת" הענן וחשכו "התגלגלו" מן הענין עם פרצת המים לשטפני והיא מליצה על שטף דבריהם הרעים אשר היו כענן לכסות שמשו, ויעברו על ראשו המים הזדונים:
"ההפך עלי בלהות", תחת שהמליץ ביאת הצרה כביאת העב השופך מים, שהעב בא ונשא ע"י הרוח שמביא העננים, לענין התרחקות התקוה והישועה היה ההפך, שהרוח שנשא את העב אלי "ירדף את נדיבתי" ונשמתי לצד האחר להרחיקה מעלי, ותחת עב הצרה שעומד על ראשי, תדמה "ישועתי כעב עברה" שאין גשמי ישועות ורוח נדיבה:
ביאור המילות
"נדיבתי". כמו ורוח נדיבה תסמכני, והרוח נדיבה תרדוף כרוח את ישועתי, והוא כעב עברה מפני הרוח. והמליצה שרוחי בעצמי מתיאש מן הישועה ורוצה במות:
(טז-יז) "ועתה עלי תשתפך נפשי" כשפיכת המים מן העבים, "יאחזוני" ימליץ "שהימים יאחזו אותו, והלילה מנקר את עצמותיו", כמשל שאדם אחד אוחז והשני מנקרו, שהיום אוחז בי בל אברח והלילה מייסרני ביסורים, (והנמשל שאם היה תמיד לילה היה מת ע"י יסוריו, אבל היום נותן לו כח חדש ואוחזו בל ימות כדי שיהיה מוכן ליסורי הלילה), "ועורקי" הם הגידים שהדם סובב בהם "לא ישכבון" וינוחו כי מפני הקדחת הדם סובב במרוצה רבה:
"ברב", ר"ל "לבושי אשר יאזרני סביב כפי כתנתי", דהיינו העפר ואפר שהוא לבושו עתה, שגופו לבוש בעפר ואפר, והוא אוזר את גופו כפי כתנתו, שהוא דבוק בגופו כמו הכתונת, לבושי זה "יתחפש" וישתנה תמיד "ברב כח", שפעם יהיה לבושו עפר ופעם יהיה לבושו אפר, ומפרש מה הוא הלבוש, כי.
(כ-כא) "אשוע אליך תהפך לאכזר לי", ר"ל אני אשוע לישועה ותפלתי הוא שתהפך לאכזר לי ותמיתני, למען אפטר מן היסורים "ולא תענני", למלאת שאלתי, רק בהפך "כשעמדתי תתבונן בי", ותשגיח עלי שלא אמות, כדי שיארכו ימי יסורי, והנה "אשוע אליך שתהפך לאכזר לי ושתשטמני בעוצם ידך" במה,
"שתשאני אל רוח", שיתפרדו חלקי גופי ואנשא מן העולם אל הרוח ששם "תרכיבני" לעלות ברכב וסוסי רוח השמימה, "ותמוגגני תושיה", שע"י החולשה יתמוגג וימס גופי ויתפרדו חלקי הרכבתי אל יסודותיו:
ביאור המילות
"תרכיבני". כמו והנה רכב אש ויעל אליהו בסערה.
"תושיה". החולשה, וכן בכל תושיה יתגלע לפירושי תשות כח:
"אך", ר"ל "רק לא בקבר ישלח המות עוד את ידו", שאחר שנקבר האדם אז הוא בטוח מיד המות ומכותיו, שאחרי שמת ונקבר לא ימות עוד שנית.
"אם בפידו להן שוע", אם בא ישועה (לכל חי) ע"י פידו ושברו, מי שנשבר ע"י פיד המות ועי"כ נושע מן החיים המרים למצוא מנוחה בעי הקבר, אך אז הם בטוחים מיד המות ומכתו, אבל כ"ז שהם חיים בהכרח תשיגם יד המות:
(כה-כו) "אם", שואל "וכי לא בכיתי לקשה יום, וכי לא עגמה נפשי אל האביון" הכי לא הצטערתי בצרתם, אשר לכן נענשתי במה "שקויתי טוב ויבא רע", הלא הייתי מצטער תמיד עם רועי המזל והעניים, ולמה הגיעני הצרה הזאת:
"קויתי, ואיחלה". המקוה מקוה על דבר בלתי ברור, והמייחל ממתין על דבר ברור שיבוא, וע"ז מוסיף ואיחלה לאור, כי ביאת האור הוא דבר ברור, וכמ"ש ישעי' (נ"א ה'):
