מלבי"ם על איוב כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · כז · >>

המשך המענה השבעה עשר, מענה איוב

במאמר השני (סימנים כ"ז כ"ח), אחרי שראה שריעיו חדלו מלהתווכח ולא מצאו מענה, שב שנית להצטדק במה שלא הסכים לשיטתם לקבל דברים שאין ליבו מסכים עליהם, שזה מגדר החנופה שהיא שנואה בעיני ה', וטוב יותר שיאמר בפיו מה שחושב לאמת בלבבו, הגם שהם דברי כפירה והכחשה, משידבר דברי חנופה בפיו הפך מה שבליבו, הגם שירצה מזה להקים חורבת האמונה ושוממותיה יקומם (סימן כ"ז ב-יא).

ועל פי זה יתרעם על ריעיו, שדיברו דברים שיודעים בליבם שהאמת הוא בהיפך, ושמה שאמרו שעונש הרשע הוא שבניו מתים וקנייניו כלים אחרי מותו, זה הבל, כי מה חלקו בביתו אחריו שעל-כל-פנים הוא יבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, והיה ראוי שישיגו הרעות אותו בעצמו (שם יב עד סוף הסימן).

על פי זה יתלונן (בסימן כח) למה העלים ה' את החכמה מעיני כל המעיינים, עד שלא ימצא האדם חכמת אלהים והנהגתו בעולמו להבין סודה ותעלומותיה, עד שיצטרכו המעיינים לאמר שחכמת ההנהגה וסדרה ויושרה יימצא אחרי המוות והתפשטות הנפש מן החומר, שהוא עניין הנעלם מבני אדם לובשי גולם וגויה, ותחת שהיה ראוי לפקוח את עיניהם ולהראות להם דרכיו ויושר חכמתו והנהגתו, העלים והסתיר מהם שורש דבר, ויאמר להם שיתנחמו ביראת ה' ובאמונת הלב ולא יחקרו אחרי מעשה ה', ושם להם הסכלות לחכמה וחסרון ידיעה לתבונה.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חי", אני נשבע בשם "האל" אשר "הסיר את משפטי", ובשם "שדי" אשר "המר את נפשי":

ביאור המילות

"אל, שדי". התבאר בכל הספר שקוראהו בשם אל מצד תקפו, ובשם שדי מצד ההנהגה, ר"ל מצד שהוא אל אינו שופט כלל, וגם מצד שהוא שדי ומשגיח ומנהיג, המר נפשי בחנם:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג-ד) "כי כל עוד שנשמתי בי לא תדברנה שפתי עולה", לדבר דברים הפך מה שבלבי שדבור הפה הפך מחשבת הלב הוא עולה, וגם לא אחשב בשכלי ברות שכוזבות, כסברות אלה שאמרתם להצדיק את ה', "להגות" מחשבות אלה "בלשוני", שזה "רמיה" ומרמה, והמאמרים מקבילים, "שכל עוד נשמתי בי" דהיינו חיי הגוף ונשמת אפי "לא אדבר עולה, וכל עוד שרוח אלוה באפי" שזה מציין הרוח הנשגב האלהי אשר באדם שהוא המשכיל והמחשב, "לא אהגה" ואחשב "רמיה", ולכן.

ביאור המילות

"נשמתי, ורוח אלוה". כבר בארתי בכ"מ שלפעמים שם נשמה על נשימת רוח חיים לבד, ואז שם רוח גדול משם נשמה, ובפרט פה שאמר רוח אלוה, שמורה על הרוח האלהי הרוחני אשר באדם, שבו יש יתרון לאדם על הבהמה, שכל בע"ח יש נשמת רוח באפיו לא רוח אלוה:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"שפתי, ולשוני". התבאר אצלי תמיד, ששם לשון מורה על הדבור התבוניי, משא"כ שם שפה מציין הדבור הפשוט, וזה ההבדל ג"כ בין דבור ובין הגיון, שהגיון הוא הדבור הפנימי הקשור עם המחשבה והתבונה, וכשיעשה מופתים תבוניים מתעים הוא רמיה, וכשידבר דברי שקר בשפתיו הוא עולה, ודבור התבונה מיוחס אל הרוח האלהי וכח השכל, ומצד שהוא רוח אלוה אין ראוי שידבר רמיה, והדבור הפשוט מיוחס אל כח החיים ונשמת האף, והמאמרים מקבילים כמ"ש בפי':

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חלילה לי אם אצדיק אתכם עד אגוע", עד יום מותי לא אצדיק אתכם, ואף שאגוע ע"י שלא אסכים לדבריכם בכ"ז חלילה לי מזה, כי אם אצדיק אתכם הכי "לא אסיר תומתי ממני?" הלא בזה אראה שאיני תמים, אחר שאדבר בפה נגד האמת ונגד מה שבלבי, שזה הפך התמימות שהוא קנין לי, אבל אם.

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בצדקתי החזקתי ולא ארפה", ארויח בזה "כי לא יחרף לבבי מימי", שלבבי לא יחרף אותי שאמצא חרפה בלבבי שדברתי שקר ורמיה:

ביאור המילות

"לא יחרף", מענין חרפה ובוז, ויל"פ פעל עומד, "לבבי" לא יהיה לו חרפה מימי חיי, ויל"פ יוצא, לבבי לא יחרף אותי:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יהי כרשע אויבי", יעשה זאת אויבי לדבר שקר ועולה ורמיה עד שיהיה כרשע בפ"ע, אבל לא אני,

ביאור המילות

"אויבי, ומתקוממי". האויב הוא בלב והמתקומם הוא בפועל, ונגד מ"ש ולשוני אם תהגה רמיה שהוא הגיון הלב, ונגד זה האויב שהוא בלב, ורמיית הלב בהקישים של רמיה הוא רשע, ונגד מ"ש אם תדברנה שפתי עולה שהוא הדבור החיצוני, נגד זה המתקומם בגלוי, ובדבור שהוא עולה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח-י) "כי מה תקות חנף כי יבצע יקרא אלוה בכל עת", שיעור הכתובים "אלוה יקרא" ויכריז "בכל עת" ויאמר, מה תקות איש החונף אשר ידבר בגלוי הפך מה שחושב בלבו והפך האמת "מה תקוה יש לו מזה שיבצע", דהיינו שיהיה לו מזה בצע ושכר, "כי ישל אלוה נפשו", וכי גם אלוה יתעה את נפשו כמו שהוא מתעה אחרים בחנופה? או הכי יבצע וירויח "שישמע אל את צעקתו בעת שתבא עליו צרה?" או הכי יבצע וירויח "שעל שדי יתענג" שיהיה לו עונג בנפשו שהוא מעובדי ה', כן, "יקרא אלוה" ויכריז "בכל עת" (ר"ל שי"ל א' מג' דברים, או שע"י החנופה יתעה את ה', או שעכ"פ ישמע תפלתו הבאה בחונף, או שהוא בפ"ע יהיה לו נחת מזה שידמה לו שהוא מעובדי ה', וכ"ז אינו, ולא יבצע מן החנופה מאומה):

ביאור המילות

"ישל". י"מ מענין לא תשלה אותי שיתעה אותו בשוא, וי"מ מענין שליפה, ישלוף הנפש מן הגוף, וי"מ משורש נשל כמו כי ישל זיתיך, והראוי ישל בהפעיל או ישל בדגש השי"ן, וי"מ משורש שלה, הכי תהיה נפשו בשלוה:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"יקרא". יכריז ויפרסם, כי לדעת המפ' היל"ל היקרא בה' התמיה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אורה", ואני מורה ומלמד אתכם שתשמעו הדברים אשר אני מדבר "ביד אל", ששמתי הדברים ביד ה', כאלו הוא קורא ומכריז זה, "אשר עם שדי לא אכחד", כי דברים האלה הם עם שדי, שהוא בודאי שונא את החנופה והשקר והרמיה, ואיך אוכל לכחד זאת מה שהוא האמת:

ביאור המילות

"אורה". מענין לימוד והוראת הדרך הנכון, "ביד אל", כמו כאשר דבר ה' ביד משה, שאני משים דברי בפי האל שהוא קורא ומכריז זאת באשר דבר זה נמצא עמו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב-יג) "הן", מוסיף שגם א"צ כלל שאורה אתכם את הדברים האלה, שהלא "אתם כולכם חזיתם" את הדברים האלה, שהלא בכל הוכוח אמרו לו שנענש על החנופה שלא היה תוכו כברו, וא"כ כולכם מסכימים לזה שהחנופה שנואה בעיני ה', וא"כ אשאל אתכם "למה זה הבל תהבלו, זה חלק אדם רשע מאל", אחר שאתם מודים שהדבור הנאמר בחנופה וברמיה וכזב לא טוב, למה דברתם בחונף וברמיה דברי הבל להשיב על השאלה של הצלחת הרשעים שחלק הרשע וגמולו שיקבל מאת האל, הוא.

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"חלק אדם רשע, ונחלת עריצים". אדם רשע פרטי יקבל חלקו ביחוד, והעריצים הרבים זאת להם לנחלה כללית הכוללת כל המשפחה כנ"ל (כ' כ"ט), לדעת המפרשים שזה יאמר איוב, יפלא הלא א"כ סותר כל מה שאמר עד הנה שהוא החליט שהרשע מצליח ואיך יאמר עתה להפך?:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שאם ירבו בניו" סופם "למו חרב, ושצאצאיו" הקטנים "לא ישבעו לחם", וכמו שכן אמר בלדד בשטתו שהרשע יענש במה שיכרית ה' את בניו, והלא זה תשובה של הבל, כי הלא.

ביאור המילות

"בניו, צאצאיו". צאצאים הם הקטנים (כנ"ל כ"א ח'):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שרידיו במות יקברו", הלא ראינו שהרשע מת בשלוה רבה שהשריד הנשאר מעצמותיו יקברו תיכף בעת שימות, "ואלמנותיו לא תבכינה" כלל אחרי מותו כי נשאר להם כסף וזהב והון רב לפרנסת אלמנותיו ויתומיו, והם חיים ושלוים ומצליחים וכל רע לא יקרב אליהם:

ביאור המילות

"שרידיו". הנשאר מגופו הבשר והעצמות, וי"ל שתפס לשון זה על שמכסים המת העשיר בבגדי שרד ובגדי קדש:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז-יז) "אם יצבור", הוסיף לאמר שגם אם יהיה כדבריכם שאמרתם שאין עשרו מתקיים ביד בניו, "ואם יצבור כסף כעפר ויכין מלבוש כחומר" המלבושים אשר "יכין ילבש הצדיק, והכסף" אשר צבר "יחלק הנקי", בענין שאחרי מותו יירשו זרים יגיעו ולא יתקיים ביד בניו, וכן גם אם יהיה כדבריכם:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"צדיק ילבש, נקי יחלק", כבר בארתי (לעלה ד' ז', י"ז ח', כ"ב י"ט), שהצדיק הוא לפי הנגלה והוא ילבש מלבושי הרשע בגלוי, והנקי הוא לפי הנסתר והוא יחלק הכסף שאין בו סימין ואינו ניכר כ"כ:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שבנה כעש ביתו", כמו שהעש בעת שמתעטף במעטפה שזה ביתו, ואחר שיוצא מן המעטפה את ביתו ישא רוח, וכן "כסוכה אשר עשה נוצר" הכרם, שבעת יבצרו את הכרם תחרב הסוכה כן ביתו יכלה ויהרס אחר מותו, ע"ז אני משיב.

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלא עשיר ישכב", הגם שברגע תיכף אחר מותו יהרס ביתו וקניניו, הלא בעת ישכב וימות ימות עשיר, א"כ גם אם "לא יאסף" לקבורה, ותיכף נאבד כל עשרו, מה ידאג על זה, הלא אם "עיניו פקח", אם יוכל לפקוח עיניו לראות את הנעשה אחריו, הלא יראה כי "איננו" עוד במציאות, כי כבר עבר מן העולם, ומה יתעצב אז על ביתו החרב, אחר שאינו עוד בעולם וא"צ לו לבית וקנינים, וכמו שלא יתעצב העש על ביתו והנוצר על סוכתו החרבה אחר שאין צריך לה עוד:

ביאור המילות

"ולא יאסף", כמו לא יאספו ולא יקברו (ירמיה ח'):

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ-כא) "תשיגהו", ר"ל כל מה שאמרתם מכליון בניו וקניניו אחרי מותו אינו עונש כלל, והיה ראוי "שתשיגהו כמים בלהות" שיבואו בלהות עליו בעצמו וישיגו אותו בחייו כמים שוטפים, "והסופה יגנוב אותו בלילה" פתאום, "והרוח קדים" שהוא העז שברוחות "ישאהו" לאויר "וילך" עמו, ובסער גדול "יסערהו" ויוליכהו "ממקומו":

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישלך", וחוץ מזה "ישלך" הרוח "עליו" אבנים ועפר בדרך, כמו שהוא בעת הסער הגדול שנושא ומשליך סלעים ועצים, וכל אלה יפלו עליו בדרכו, "ולא יחמול" עליו, עד שיהרג ע"י האבנים וינשא לקצה השמים ע"י הסער. - אבל לא כן הוא שאין הסער שולט עליו כלל, כי גם "מידו ברוח יברח", גם כשיהיה ביד הסער יברח מידו וינצל, ועוד יותר מזה שאין מתפחד מן הסער כלל, כי.

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישפק עלימו כפימו" הוא שופק כפיו על הסופה והרוח קדים וצוחק עליהם, והוא עומד נכון במקומו לא יזיזהו הרוח ממקומו, "ומשם ישרק" עליו בפיו דרך צחוק, כי אין הרוח יכול לעשות לו מאומה: