ספר התשבי/אות האלף

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

אות האלף

אַב

הַחֹדֶש הַחֲמִשִּׁי נִקְרָא אַב, וְלֹא נִמְצָא בַמִקְרָא. וְכֵן שְׁמוֹת כָּל שְׁנֵים-עָשָׂר הַחֳדָשִׁים, נִיסַן אִיַּיר סִיוַן וְכוּלֵי, אֵינָם לְשׁוֹן עִבְרִי, רַק לְשׁוֹן כַּשְׂדִּים אוֹ פַּרְסִים. וְהָרַאֲיָה כִּי לֹא נִמְצְאוּ, רַק בְּסִפְרֵי הַגּוֹלָה שֶׁהֵם זְכַרְיָה וְדָנִיֵּא', עֶזְרָא וְאֶסְתֵּר.

וְרִבִּי אַבְרָהָם אַבֶּן עֶזְרָא חָשַׁב גַּם עִמָּהֶם סֵפֶר חַגּי בְּפַרְשַׁת בֹא אֶל פַּרְעֹה.^[1]. וְהוּא טָעוּת סוֹפֵר, כִּי לֹא נִמְצְאוּ בוֹ.

וּבְאַרְבַּע סְפָרִים הַלָּלוּ נִזְכְּרוּ רַק שִׁבְעָה חֳדָשִׁים, וְהֵם: נִיסַן, סִיוַן, אֵלוּל, כּסְלֵיו, טֵבֵת, שְׁבָט, אֲדָר. וּבְתַרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי דִמְגִילַת אֶסְתֵּר בְּפָסוּק "בַּחוֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חוֹדֶש נִיסָן" (אסתר ג ז), נִכְתְּבוּ כֻּלָּם עַל הסֵּדֶר.

אַבֶּן

נַהֲגוּ קְצַת חַכְמֵי סְפָרָד לְיַחֵס עַצְמָם בִּלְשׁוֹן אַבֶּן כְּגוֹן רִבִּי אַבְרָהָם אַבֶּן עֶזְרָא, רִבִּי שְׁמוּאֵ' אַבֶּן תַּבּוֹן, רִבִּי שְׁלֹמה אַבֶּן גַּבִּירוֹל. וְכֵן כָּל אוֹתָם שֶׁהָיוּ בְּקִיאִים בִּלְשׁוֹן עַרְבִי.

וְ"אַבֶּן" הוּא בִּלְשׁוֹן עַרְבִי כְּמוֹ "בֶן" בְּעִבְרִי, אֲבָל אֵינוֹ כְּמוֹ בֵן הַמִּצְטַרֵף לְאַב, כִּי אִם לְמִשְׁפָּחָה. כִּי אָבִיו שֶׁל רִבִּי אַבְרָהָם מֵאִיר שְׁמוֹ, וְ"עֶזְרָא" שֵׁם הַיַחַס. וְכֵן "תַבוֹן" וְ"גַבִירוֹל" הֵם שֵׁם יַחַס הַמִּשְׁפָּחָה, כִּי אֲבִיהֶם שֶׁל שְׁנֵיהֶם נִקְרָאִים יְהוּדָה. וְכֵן נָהֲגוּ חַכְמֵי הָאֻמּוֹת הָעַרְבִייִם, כְּמוֹ אַבֶּן סֵנֵי הָרוֹפֵא, כִּי שֵׁם אָבִיו עֵלִי, וְכֵן אַבֶּן רְשַׁד.

וְיֵשׁ שֶׁקוֹרִין הַמִּלָּה אַבֵן, הַבֵּי"ת רְפוּיָה, וְאֵינוֹ כֵן בִּלְשׁוֹן עַרְבִי רַק דְגוּשָׁה.

וְנוֹהֲגִין הַסּוֹפְרִים לִכְתּוֹב בִּמְקוֹם אַבֶּן נוּן פְּשׁוּטָה לְבַד בִּנְקוּדָה אַחַת עָלֶיהָ, כָזֶה: "ן'". כְּגוֹן רִבִּי יְהוּדָה בֶּן שְׁלמֹה ן' יַחְיָּיא, יִצְחָק בֶּן יְהוּדָה ן' אַבַּרְבִּינֵאל וְדוֹמֵיהֶם.

אָבָק

נֵר הָאֲבוּקָה. פּירוּשׁ שֶׁקוֹשְׁרִים שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹש אוֹ אַרְבַּע נֵרוֹת יַחַד לַעֲשׂוֹת לַהַב גָּדוֹל. עַל כֵּן נִקְרְאָה אֲבוּקָה מִלְּשׁוֹן "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב כה), שֶׁהוּא לְשׁוֹן קְשִׁירָה כְּמוֹ שֶׁפֵּירַשׁ רַשַ"י (רש"י על בר' לב, כה. ד"ה ויאבק איש).

וּבְלַעַז "טוֹרְצַה", וּבִלְשׁון אַשְׁכְּנַז "שְׁטַאנג קֶערְץ" אוֹ "וַאקֵל".

אֵבֶר

בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "אֵבֶר מִן הַחַי", "רמ"ח אֵבָרִים יֵשׁ בָּאָדָם". וְלא נִמְצָא זֶה הַלָּשוֹן בפָּסוּק, רַק בִּלְשׁוֹן "כָּנָף", כְּמוֹ "מִי יִתֵּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה" (תהלים נה ז), "יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים לב יא).

וּבִלְשׁוֹן עִבְרִי נִקְרָא הָאֵבֶר נֶתַח, כְּמוֹ "תְּנַתַּח לִנְתָחָיו" (שמות כט יז) – תַרְגּוּמוֹ: "תְּפַלֵּג לְאֵבָרוֹהִי" (אונקלוס, שם). וְכֵן "אֶת הַנְּתָחִים" (ויקרא א ח) – "יַת אֵבָרַיָּא" (אונקלוס, שם).

וְכָל לְשׁוֹן עֶצֶם דִבְּאִיּוֹב, מִשְׁלֵי, תִּלִּים, מְתוּרְגַּם בִּלְשׁוֹן אֵבֶר, כְּמוֹ: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" (תהלים לה י) – "כָּל אֵבָרַי" (תרגום תהלים, שם); "אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי" (תהלים לח ד) - "בְּאֵבָרַי" (תרגום תהלים, שם).

וְכֵן קָרְאוּ עֶרְוַת הַזָּכָר "אֵבֶר", כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "עַד שֶׁיָּמוּת הָאֵבֶר"^[2], "אֵבֶר מְדוּלְדַל" (רמב"ם הלכות איסורי ביאה א יא). וּבִלְשׁוֹן עִבְרִי כִּנּוּי עֶרְוַת הַזָּכָר "בָּשָׂר", כְּמוֹ "רָר בְּשָׂרוֹ" (ויקרא טו ג), וְכֵן עֶרְוַת הַנְּקֵבָה: "זוֹב מִבְּשָׂרָהּ" ("יהיה זֹבָהּ בבשרה", (ויקרא טו יט), וְכֵן "בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם" (יחזקאל כג כ), פּירוּשׁ: עֶרְוַת חֲמוֹרִים עֶרְוָתָם.^[3] וְכֵן הוּא מְכֻנֶּה בִּלְשׁוֹן "יֶרֶךְ", כְּמוֹ "יוֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקב" (שמות א ה), וְלִנְקֵבָה: "אֶת יְרֵכֵךְ נוֹפֶלֶת" (במדבר ה כא), פֵירוּש: עֶרְוָתָהּ.

אָגַד

"מִדְרַשׁ אֲגָדָה", "אֲגָדַת חֵלֶק". הוּא לְשׁוֹן מְשִׁיכָה. תַּרְגּוּם "ויּמְשְׁכוּ" (בראשית לז כח) - "וּנְגִידוּ" (אונקלוס, שם). וְנִקְרְאוּ כֵן לְפִי שֶׁהַדְּבָרִים הַהֶם מוֹשְׁכִין אֶת לֵב הַתַּלְמִידִים.

וְלִפְעָמִים קוֹרְאִין אוֹתוֹ "הַגָּדוֹת" מִלְשׁוֹן הַגָּדָה. וְעוֹד אֲדַבֵּר בָם בְּשׁוֹרֶשׁ הַגָּדָה.

אֲגַס

הַפֵּרִי הַנִּקְרָא בּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז "בּירן" וּבְלַעַז "פִּירִי", נִקְרָא בִּלְשׁוֹן רַבּותֵינוּ זַ"ל "אֲגַסִּים".

אֵד

קוֹרִין לְחַג שֶׁל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה "אֵיד". כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: "ג' יָמִים לִפְנֵי אֵידֵיהֶן" (משנה עבודה זרה א א). וְכֵן בְּפָסוּק "כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ" (אסתר א ב) בְּתַרְגוּם יְרוּשַׁלְמִי "יוֹמָא דְאֵידָא הֲוָה לֵיהּ".

וְהוּא לְשׁוֹן שֶׁבֶר, כְּמוֹ "וְאֵיד נָכוֹן לְצַלְעוֹ" (איוב יח יב). וְכֵן קוֹרִין לוֹ בִּלְשׁוֹן עִבְרִי "חָגָּא", כְּמוֹ שֶׁאֲבָאֵר בְּשָׁרְשׁוֹ.

אָוָוז

נִמְצָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "אָוָוז" וְ"אָוָוזָא" בִּשְׁנֵי וָוִי"ן. מִן "אָוָוז" בָּא לְשׁוֹן רַבִּים "אֲוָוזִים". וּמִן "אָוָוזָא" - "אֲוָוזוֹת". וְהָיָה יוֹתֵר נָכוֹן לְהִקּרֵא "אֲוָוזָאוֹת", בַּעֲבוּר הָאָלֶף.

וְהוּא הָעוֹף הַנִּקְרָא בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְנַז "גאנז", וּבְלַעַז: "פַּאפִּירָה".

וּמִן הַמִין הַזֶּה "בַּר אָוָוזָא", הַנִּקְרָא בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז "עֶנְט" וּבְלַעַז: "אַנִירַא".

אָדַק

בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "אָדוּק בְּמִצְוׁת". פֵּירוּשׁ: אָחוּז וּמְחוּבַּר. תַּרְגוּם "צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם" (איכה ד ח) - "אָדוּק".

וְכֵן אָמַרְתִּי בְּהַקְדָמָתִי בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת "כָּל יָמַי הָיִיתִי אָדוּק בַּפָּסוּק וּבַדִּקְדוּק".

אָוֶון גִּלָּיוֹן

יִתְבָּאַר בְּשֹׁרֶש גִּלָּיוֹן.

אַוֵּיר

"עַל פְּנֵי רְקִיַע הַשָּׁמַיִם" (בראשית א כ) - תַּרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי: "אַוֵּיר" (תרגום ירושלמי, שם).^[4] וְלֹא מָצָאתִיו עוֹד בְּכָל הַתַּרְגוּם.

וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז "לוּפְט", וּבְלַעַז "אַיְירוֹ". וְהוּא קָרוֹב לִלְשׁוֹן אַוֵּיר.

אוֹת

אָלֶף, בִּית, גִּימֵל וְכוּלֵי נִקְרֵאת כָּל אַחַת "אוֹת", לְפִי שֶׁהִיא אוֹת וְסִמַּן עַל קוֹל מוֹצָאָהּ וְמִבְטָאָהּ. וּבְרִבּוּי "אותִיוֹת" וְלֹא "אוֹתוֹת" - לְהַבְדִּיל בֵינוֹ וּבֵין "אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים" (ירמיהו לב כ; תהלים קלה ט).

אָחוֹר

נִקְרָא בֵּית מוֹצָא הָרֵיעִי "אָחוֹר", כְּמוֹ "וַיַך צָרָיו אָחוֹר" (תהלים עח סו). פֵּירוּשׁ "מַכַּת אָחוֹר" הֵם הַאֲבַעֲבוּעוֹת. ^[5] וְכֵן "כָל אֲחוֹרֵיהֶם בָיְתָה" (מלכים א ז כה).

והמון הָעָם קוֹרִין לוֹ "תָּחַת".

אַחֲרַיוֹת

לָשׁוֹן זֶה מוּרְגַל בְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל. כְּגוֹן: "נְכָסִים שֶׁיֵשׁ לָהֶם אַחֲרַיוֹת" (משנה קידושין א ה), וְכֵן "שֶׁקִּבֵּל עָליו אַחֲרַיוֹת" (בבלי כתובות נו ע"ב).

וּבְעָרוך פֵּירַשׁ "נִכְסֵי קַרְקַע". וַאֲנַחֲנוּ פּוֹתְרִים אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹן שִׁעֲבּוּד, וּבְלַעַז "אוֹבְלִיגַאצְייוּן", וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז "ורשׁפּרוֹכן בוֹר שׁאד[ז] ככל הנראה צ"ל -ן. בחלק של התרגום הלטיני: Schaden".

אטליא

קורין לארץ הזאת שהיא ארץ לועז "איטליא", הנקרא בלשון אשכנז "וועלש לאנד".

וכן תרגם יונתן "מאיי אלישה" (יחזקאל כז ז) - "ממדינת איטליא" (יונתן, שם). וכן "וצים מיד כתים" (במדבר כד כד) ו"כתים ודדנים" (בראשית י ד) שניהם תרגם איטלייא. וכן "יושבת בארץ עוץ" (איכה ד כא) מתורגם "דמתבני באיטליא".

ובבראשית רבה "הנה משמני הארץ יהיה מושבך" (בראשית כז לט) - "זו איטליא של יוון" (ב"ר פרשה סז, ד"ה ויען יצחק)^[6].

אמר לי הקרדינאל שהיא המחוז הנקרא קלאברייא, שהיא ארץ שמנה מאוד.

אי

כמו "אין". והוא בחיריק כמו "אי כבוד" (שמואל א ד כא), "ימלט אי נקי" (איוב כב ל).

וכן יש לומר "אִי אפשר" בחיריק. והאומרים "אֵי" בצרי טועין, כי הוא לשון "איה".^[7]

איך

בספרים חיצונים נוהגים לומר "איכות" ו"מהות" ו"כמות".^[8] רוצה לומר איך הוא ומה הוא וכמה הוא.

וכן אמרתי אני בהקדמתי לפרק שירה: "ספר מעט הכמות ורב האיכות".

אית

תרגום של "יש" - "אית". ומזה אומרים "כדאיתא" במסכת פלונית או בפרק פלוני - פירוש: "כמו שיש".

אַכְסַן

"אַל יְשַׁנֶּה אָדָם אַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ" (ערכין טז ע"ב). פֵּירוּשׁ: הַמָּלוֹן. בִּלְשוֹן אַשְׁכְּנַז "הערבּרק" וּבְלַעַז "אַלְבֶירְגו".

וְהָאוֹרֵחַ נִקְרָא "אַכְסְנַאי". וְנִקְרא גַם כֵּן "אוּשְׁפִּיזָא", עַיֵּין בְּשָׁרְשׁוֹ.

אלא

מילה יוונית היא, כמו "כי אם" או "רק" או "אך".^[9]

אליו

עם מ"ם השימוש "מאליו", והוא כמו "מעצמו". וכן "מאליהם" או "מאליה" כמו "מעצמם", "מעצמה".

ולא נמצא, רק על גופי הנסתרים האלה. רוצה לומר, לא נוכל לומר "מאלי", "מאליכם", "מאלינו".

אֵלו

בדברי רבותינו ז"ל: "מה נשתנו אלו מאלו" (שבת נה ע"א), "אלו ואלו הנשרפים" (זבחים ה ע"ב). האל"ף בצרי, ופירושן: כמו "אֵלֶּה". ויש שכותבים יו"ד אחר האל"ף, ואין צריך.

אִלולי

כן תרגום של "לולי". ואִלו בחיריק. והרד"ק הביאו בשורש לול, ושם אביאנו גם אני.

אלמלי

רבותינו ז"ל שמשו בזה הרבה, אבל יש הפרש בין "אלמלי" הכתוב ביו"ד בסוף ובין "אלמלא" הכתוב באל"ף. כי הכתוב באל"ף היא מילה מורכבת מן "אם לא" - בלשון אשכנז "ווער ניט". כמו שאמרו: "אלמלא מורא מלכות" וגומר. אבל הכתוב ביו"ד הוא כמו "לולי" או "אלו", והאל"ף שבראש נוספת, כמו שאמרו "אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה הוו סגדין לצלמא" (כתובות לג ע"ב).

אלך

"מכאן ואילך" פירש "והלאה", אבל תרגום של "הלאה" הוא כמו העברי. בלשון אשכנז "בור באש" ובלעז "אולטרא".

אלך

בדברי רבותינו ז"ל: "אילך ואילך" (למשל, יומא ד, ג) כמו "מכאן ומכאן" או "מזה ומזה". רוצה לומר: מזה הצד ומזה הצד.

בלשון אשכנז: "אויף ביידן זייטן", ובלעז: "דא קווי" או "דא לי".

אלכסן

בִּגְבוּלוֹת הָאָרֶץ (במדבר לד) פֵּירַשׁ רש"י "וּבָא מִן הַצָּפוֹן אֶל הַדָּרוֹם בַּאֲלַכְסוֹן" (רש"י על במדבר לד יא, ד"ה ים כנרת קדמה). פֵּירוּשׁ: כָּל קַו שֶׁאֵינוֹ עוֹמד בְּאוֹרֶךְ אוֹ בְּרוֹחַב, אֶלָּא כְּזֶה: "/" אוֹ כְּזֶה: "\", נִקְרָא אַלַכְסוֹן.

בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז "אֻובּר צווערך" וּבלעז "פיר טראווירסו".

אלכסנדר

"אמון מנא" (ירמיהו מו כה) - תרגום: אתרגשות אליכסנדריא" (תרגום יונתן, שם). וכן כל "נוא" דבירמיה מתורגם כן.

וכן נקראת עד היום. והיא עיר סמוכה למצרים, ונמצא בספרי הקדמונים שבנה אותה אלכסנדרוס מוקדון.

אלם

בדברי רבותינו ז"ל "כל דאלים גבר" (ב"ב לד ע"ב) לשון חוזק.

"חזק ואמץ" דבתורה (דברים לא ז; כג) תרגם אונקלוס "תקיף ואלים" (אונקלוס, שם), אבל דביהושע (יהושע א) תרגם יונתן "תקיף ועלים" בעי"ן (יונתן, שם).

וכן "חזקו ואמצו" שבתורה (דברים לא ו) ברוב הנוסחאות "תקיפו ואלימו" באל"ף (אונקלוס, שם).^[10]

אלתר

בדברי רבותינו ז"ל: "לאכסני דנין לאלתר" (!!לברר!!). פירוש: "תכף ומיד". בלשון אשכנז "אזו בלד", ובלעז: "סוביטו".

ונראה לי שלא יתכן לאומרו בלי למ"ד השמוש.

אמה

נקרא האצבע הארוך "אמה". ונקרא גם כן ערוות הזכר "גיד האמה".

אמן

"מעשה ידי אמן" (שיר השירים ז ב). אין לו דומה במקרא. ותרגום של "מעשה ידי חרש" (דברים כז טו) - "עובד אומן" ("עובד ידי אומנא", אונקלוס, שם).

והשם "אומנות" בלשון אשכנז "מיינשטר שאפט", ובלעז: "מיישטראנצה".

אמצע

תמצא בשורש מצע.

אמורא

בשורש תנא תמצאנו.

אנדרוגינוס

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "בריה בפני עצמה, ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה" (משנה בכורים ד ה). והיא מלה יוונית: אנדרו - איש; גינוס - אישה.

אנס

זה השורש לא נמצא במקרא, רק "כדת אין אנס" (אסתר א ח). ורבותינו זכרונם לברכה שמשו בו הרבה, ובפרט בפעול הקל: "אנוס", "אנוסים", "אנוסה", ובנפעל: "נאנס" וכולי.

בלשון אשכנז "גינוט" ובלעז: "ספורצה".

אסא

אומרים למי שמתעטש "אסותא" - פירוש: "רפואה". "רפאות תהי לשרך" (משלי ג ח), תרגום: "אסותא תהי לכונשך".

אסר

אסור והתר אפרש בשורש התר.

אסתניס

הוא לשון יוון.^[11] ממש כן קורין לאדם שהוא חלש בטבע '''לא במהדורה הזאת - לבדוק. ובל"א בלוד. ובלעז "דיבלי"'''. בדברי רבותינו ז"ל: "רבינו הקדוש אסתניס הוה" (ירושלמי פסחים י א). קורין לאדם שיש לו נפש רעה ואינו יכול לאכול אף לראות דבר מאוס "אסתניס".

ומצאתי בתרגום דאיוב "מאנה לנגוע נפשי" (איוב ו ז) - "סריבת למקרב נפשי הנון עבדין אסטניס" (תרגום איוב, שם), והוא כתוב בטי"ת.

אפטרופוס

"אתה תהיה על ביתי" (בראשית מא מ) תרגם ירושלמי "אפטרופוס" (תרגום ירושלמי, שם). ובלשון רבים חסרו הסמ"ך ואמרו "אפטרופין" כמו "ויפקד המלך פקידים" (אסתר ב ג) - "וימני מלכא אפטרופין". וכן עשו במלת "לסטים", ושם אגלה לך הטעם.

ואפטרופוס הוא בלשון יוון "אב ילדים".^[12]

אפילו

"אף בל נטעו אף בל זרעו אף בל" (ישעיהו מ כד) - שורש שלושתן מתורגמין "אפילו". ובהרבה מקומות נתוסף על לשון המקרא כמו "פסחים בזזו בז" (ישעיהו לג כג) - תרגום: "ואפילו ישתארו בהון" (תרגום יונתן, שם).^[13]

ועיקר המילה שהיא מורכבת משתי מילות: "אף", "אילו".

אפיקומן

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. פירשו בו נוטריקון "אפיקו מיני מזונות". ותמיה אני איך לא ידעו שהוא לשון יוון ממש: "אפיקומוס" נקרא סעודה גדולה, ומה שאוכלין אחר הסעודה נקרא "אפיקומין".^[14]

ובדברי רבותינו זיכרונם לברכה נקרא "קינוח סעודה" - עיין בשורש קנח.

אפיקורוס

המינין והאפיקורסין - עיין בשורש פקר.

אפרק

"גמר ומגוג" (בראשית י ב) - תרגום ירושלמי: "אפריקי וגרמיניו" (תרגום ירושלמי, שם). וכן "אני תרשיש" (מלכים א י כב) - "ספינתא דאפריקי". ועוד עיין בשורש תגר.

אפרסמון

"שמן אפרסמון", "יין אפרסמון". והוא הנקרא גם כן "בלסמון" - עיין בשורש בלסם.

אפשי

"אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי בו" (ספרא על ויקרא כ, כו (קדושים ה, ב)) - לשון חפץ ורצון.

אפשר

הרבה הרגילו רבותינו זיכרונם לברכה בזאת המילה, ועניינה דבר שיוכל להיות. בלשון אשכנז: "מוגליך", ובלעז: "פוסיבולו". והפכו: "אי אפשר", כמו שכתבתי בשורש "אי".

ונתוסף בתרגום על לשון המקרא בהרבה מקומות, כגון "ומפניך אסתר" (בראשית ד יד) "מן קדמך לית אפשר למטמרא" (אונקלוס, שם), "אשר לא יאספו" (שמואל ב יד יד) "דלא אפשר להון דיותוספון" (תרגום יונתן, שם) ודומיהם.

אצבע

סתם אצבע היא הסמוכה אל הגדל, וברבוי: "אצבעות". וכן נקראו אצבעות הרגליים, וכן קראו ג"כ גיד ערוות הזכר "אצבע", באמרם "אין כל אצבעות שוות" (פסחים קיב ע"ב).

ארס

נקרא שומר הגן והעובד אותו "אריס". וכן תרגום "כרם היה לשלמה" (שיר השירים ח יא) - "היכמה דאריס נטיר לכרמיה". בלשון אשכנז: "גערטנר", ובלעז: "אורטולנו".

ארע

"חסד ואמת נפגשו" (תהלים פה יא), תרגום: "טבוון וקשוט ארעון". וכן "ויקר מקריה" (רות ב ג) - "וארע ארעותא".

וכן כל לשון מקרה דבכתובים מתרגם בלשון "ארעי" באל"ף בראש. אבל בתורה ובנביאים מתורגמין בלשון "ערעי" ב-ב' עיינין - עיין בשורש "ערע".

אשמאי

"זקן אשמאי" (קידושין לב ע"ב). פירוש: סתם זקנים הם חכמים, אבל הזקן שאינו חכם נקרא "זקן אשמאי". יש מפרשים שהוא לשון "אשם" ויש מפרשים לשון "שממה".

ואומר אני שיותר נכון לומר שהוא בלשון "עשו את אשימא" (מלכים ב יז ל) שהוא הקוף, וכן נקרא בלעז "שמייא", והזקן שאין בו חכמה דומה לו.

אשמדי

בפסוק "אני קהלת הייתי מלך" (קהלת א יב) - תרגום: "אשמדי מלכא דשידי". ואומרים כי נעמה, אחות תובל קין, הייתה אשת שמרון, אם אשמדי, וממנה נולדו השדים. ועוד אדבר בם במילת "לילית". ונראה לי כי הוא נקרא גם כן "סמאל", כמו שאבאר בשרשו.

אשפז

בדברי רבותינו זכרונם לברכה "אדם יקנה מן החנוני ליהנות האושפיזא" (רש"י על במדבר כ יז, ד"ה ולא נשתה מי באר). ונלקח מלשון רומי, קורין למלון וגם לאורח "אושפיז",^[15] ועיין בשורש אכסן.

אשכנז

הכל נוהגים לקרוא לארץ אלימאניה "אשכנז" - בלשון אשכנז: "טוייטש לאנד". ונראה לי כי לקחו זה מתרגום ירושלמי, שתרגם "גומר ומגוג" (בראשית י ב) "אפריקי וגירמניא" (תרגום ירושלמי, שם). ובלשון רומי נקראת ארץ אשכנז "גירמניא" ברפי על הגימ"ל. ובערוך בשורש "גרמן" פירש "לבן ביותר" - וזה הוא האשכנזי. ובפסוק "אשר כנענים עד צרפת" (עובדיה א כ) כתב רבי אבן עזרא כי שמע מפי גדולים שארץ אלימניה הם כנענים שברחו מפני בני ישראל.

בשם אשר חכמה יאלף

השלמנו אות האל"ף

הערות עורכי ויקיטקסט

1. כך, כנראה, בנוסח שעמד לפני הבחור.
2. כוונת הבחור לבבלי שבועות יח ע"א: "נועץ עשר צפורניו בקרקע עד שימות וטוביה". ולא נמצא ביטוי זה בדברי חז"ל, אלא בלשון המפרשים (למשל, רש"י, ד"ה נועץ צפורניו: "כלומר יעמיד עצמו בלא דישה עד שימות האבר"). אך יסודות השימוש במילה "אבר" בהוראה זו נעוצים כבר בלשון אמוראים, בביטויים כגון "אבר קטן" סוכה נב ע"ב או "האבר הזה שבאדם" יר' כתובות פ"ה ה"ט
3. ראו רש"י על יחזקאל כג כ.
4. במהדורות מאוחרות יותר, נוסף הקטע הבא: ובפסוק "ויאמרו עבדי המלך" (אסתר ג ג) - "איך עננה באוירא פריס"
5. ראו רש"י, ד"ה ויך צריו אחור: "מכות אחורים בעפולים ובטחורים והוא חרפת גדוף להם עולמית".
6. ברוב כתבי היד אין אלא "איטליא". אך בכתב יד אוקספורד מצינו "איטליא שליון" כעדות הבחור.
7. בכתבי היד הטובים של לשון חז"ל מתועדת הצורה אֵי בצירה. ונראה שאין אֵי אלא המילה "אין" בהשמטת הנו"ן הסופית, שבוטאה בל"ח כמעין תנועה מאונפפת. הבחור מבלבל כאן בין מילת השלילה המקראית "אִי", השוללת שמות עצם, לבין מילת השלילה "אין" השוללת פעלים בבינוני. הערה זו של הבחור השפיעה בדורות האחרונים על מתקני התפילה, וכך נכנסו גם לסידורים הצורות בחיריק. משם הן נדדו גם למשניות המנוקדות ולבסוף ללשון ימינו.
8. שמות מופשטים אלה, המורכבים ממילות שאלה בצירוף צורן ההפשטה העברי "-וּת", נכנסו לעברית כתרגומי שאילה מן הערבית במסגרת מפעל התרגומים של חיבורים בערבית-יהודית בימה"ב התיכוניים. והשוו: איכות=كَيْفِيَّة (كَيْفَ + צורן ההפשטה הערבי -يَّة; וכך גם מהות=مَاهِيَّة, כמות= كَمِّيَّة).
9. הבחור מכוון למילה היוונית αλλά (=ואולם, עם זאת). אך כפי הנראה, מקור המילה בצירוף "אם לא", והיא מתועדת בשפות שמיות שונות, בהן ארמית (אִלָּא, אֵילָא) וערבית (إِلَّا).
10. ברוב הנוסחאות שהגיעו לידינו מצוי דווקא בעי"ן (ועילם, ועלים; ועילמו, ועלימו). אך בדפוס ראשון של מקראות גדולות (ונציה, 1515-17): ואלים, ואלימו. דפוס זה ראה אור בבית הדפוס של דניאל בומברג, אשר בו הועסק הבחור כמגיה.
11. ασθενής - חלש, חלוש.
12. επίτροπος ביוונית משמעו: "ממונה", "נאמן", "מנהל", וכמובן, "אפוטרופוס" (guardian).
13. לבדוק אצל שפרבר. בגרסה שלי: "ואפילו אית בהון"
14. επίκωμος, -ιον - הילולה.
15. בלטינית: hospes, -itis - מארח, אורח.