סבא אליהו/חלק א/פרק כ
והן לצדק (נחזור לעניינינו), איך אפשר שמי שהוא בן תמותה ישכח יום המיתה, והיינו שכוחה היינו עזובה, אם היא כרוכה עמו כצמיד פתיל, ואין לו יום שאין ברכתו מרובה, עד אשר דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך, או באיזה חולי או באיזה מיחוש כבד שבכבד או קל שבקל, ואין עוברים עליו מ' יום בלא יסורין [1], מינים ממינים שונים, ואפילו נקיפת אצבע ורוח קימעא עוכרתו, וצער מעט יגיעהו עד צער"י מות, כההוא עובדא דרבא אחוה דרב סעורם בפ' אלו מגלחין (מועד קטן כח, א), וקרא כתיב "אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז" (איוב יד, א). שבהיותו בחיים ג"כ הוא שבע רוגז, כמאן דאמר "ק[ל]יל לי עלמא", בפ' נגמר הדין (סנהדרין מו, ב). ואומר "וגבר ימות ויחלש" (איוב יד, י), שקודם שימות ויחלש, (כמו "הן אתה קצפת ונחטא" (ישעיה סד, ד). "וירום תולעים ויבאש" (שמות טז, כ). לדעת רש"י ורד"ק במכלול בשער דקדוק הפעלים גבי שימוש הוא"ו, דלא כהרמב"ן ז"ל. ופסוק "וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (שמות יד, כא). כמ"ש רד"ק ב(שמואל א א, כ) בפסוק "ותהר חנה ותלד בן". ופסוק ב(מלכים א יא, טו) "לקבר את החללים ויך כל זכר באדום". ופ' "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת" (ויקרא ט, כב). דמיניה ילפינן שאם לא עקר את רגליו ברצה שוב לא יעלה, דה"פ ויברכם אחר שירד מעשות החטאת, כמ"ש הב"י א"ח סי' קכ"ח, ורבים כיוצא בזה העלה מספרם המכלול בשער הנ"ל דף ט"ו ע"ב), ולמות תוצאות (תהלים סח, כא). בגימט' הכי הוו, כדאי' בפ' א' ד(ברכות ח, א). שהוא חשבון מכוון כנגד מ"ש בליקוטי תורה פסוק "פרש רשת לרגלי" (איכה א, יג). ש'רש"ת' עם ג' אותיות עולה תתק"ג כמנין תוצאו"ת, וג' פעמים א"ש עולה תתק"ג, וכ"כ הרמ"ז בפי' הזוהר פ' עקב דף רע"ג ע"ב. וגם בשחוק יכאב לב (משלי יד, יג). והלך בצערו"ת, בכי ושירות. ותתפעם רוחו שתי פעימות, פע"ם בחו"ש פע"ם ברחובו"ת, וכמ"ש הבדרשי פ"ב מח"א, וכל אלה קשה מאל הן במות זכרם. והנה זכר"ו אתו, ומי העומד בהראותו ולא יזכור כי בשר הוא ולאן הוא הולך למקום רמה ותולעה, זכור יזכור ותשוח עליו נפשו. והנפש אשר לא תעונה ותשכח, כי רגל תזורֶהָ וחית השדה תדושֶיהָ (איוב לט, טו), צור ילדה תשי ותשכח. ואדם לא זכר את ימי חיי הבלו, הולך בהבלי נכר נכריה עבודתו. וזהו לע"ד שאמרו (מועד קטן כח, ב) "והחי יתן אל לבו (קהלת ז, ב) דברים של מיתה". דקשה למה לא הניחו הפ' כפשוטו שיתן אל לבו המיתה עצמה שגם הוא מעותד לה, אלא ודאי שלזה לא אצטריך, דמי לא ידע בכל אלה, כל החיים יודעים שימותו, ורבות הנה קוראותיו. ולכך פירשוהו על דברים של מיתה, שמה שינהג עם אחרים ינהגו עמו. ועוד טעם נכון במה שזכרתי, שזכירת המיתה לבדה אינה מספקת, שבאולי ח"ו יבא לפקר טפי, אלא צריך שיזכור מה שיש אחר המיתה, שכר ועונש והשארות הנפש, שעל כן יש לאחר מיתה קבורה והספד, אי משום יקרא דשכבי אי משום כפרה, כדאי' בפ' נגמר הדין (סנהדרין מו, ב). ובתוספות שם. והן הן דברים של מיתה שיתן אל לבו שעושים לאחרים וכן יעשו לו לאחר מיתה קבורה והספד, ומתוך כך יראה דלא סוף דבר המיתה עצמה, ובכללם דידל ידלוניה, כי "מהספדו של אדם ניכר אם בן העוה"ב הוא וכו'" (שבת קנג, א), "ואגרא דהספידא דלויי" (ברכות ו, ב). ונ"ל שלימדו לומר כן מרישא (קהלת ז, ב), "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה". וזה בהקדמה אמיתית שמצאתי כתובה ממר אבי ז"ל, שכל המדות נחלקות לב' סוגים, הא' סוג הכעסיי המכונה איראש"יבילי כמו הכעס, הגאוה, השנאה, הקנאה, והנקמה, וכיוצא בהן היוצאות מן הלב. והב' כח התאויי הבא מהכבד, היינו הקונקופי"שיבילי, כמו המשגל, הזוללות, השכרות, וכל מיני תאוה והנאות הגוף הן ותולדותיהן, והוא דבר מוסכם ג"כ מכל בעלי הפילוסופיא אנושית, וכן כתוב במדרש הנעלם פ' תולדות (זהר חלק א קמ, ב), "א"ר יאודה כבדא ולבא אינון מנהיגי גופא". ושם בסמוך, "הכבד אומר ללב עד שאתה מהרהר בד"ת, הרהר באכילה ושתיה". ועיין ג"כ ב(זהר חלק ג רכה, א) פ' פינחס. וכן זכורני כתוב משם האר"י ז"ל. ובאלו שני סוגי עבירה נכללו כל מיני המדות, והוא הוא הדבר בפ"ד ד(ברכות כט, ב), שלימד אליהו לרב יהודה אחוה דרב סילא חסידא, "לא תרתח ולא תחטא, לא תרוי ולא תחטא". הן הן השני סוגי עבירה הנזכרי', לא תרתח האיראשי"בילי, לא תרוי הקונקופי"שיבילי. ונ"ל שעל מכוון זה אמרו בפ' הרואה (ברכות סא, א), "אמר רב יצה"ר דומה לזבוב ויושב על ב' מפתחי הלב". הוא יצה"ר של האירשי"בילי מהלב. "ושמואל אמר דומה לחטה". היינו יצה"ר של הקונקופי"שיבילי התאויי. ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי, ולהכניע חלק הכעסיי, דהיינו איראשי"בילי, זכירת המיתה לבדה מועלת, כי איך יתגאה האדם בזכרו שעתיד להיות רמה ותולעה, איך יקשה ערפו וירים ראש, ולכן "רב כי הוה חזי אמבוהא אבתריה, הוה אמר אם יעלה לשמים שיאו וגו' (איוב כ, ו). ומר זוטרא חסידא כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא, הוה אמר כי לא לעולם חוסן (משלי כז, כד)". כדאי' ב(יומא פז, א) ובפ"ק ד(סנהדרין ז, ב). ופירש"י "כדי שלא תזוח דעתם עליהם אומרים כך". וכן ההוא נזיר שבדרום בפ"ק ד(נדרים ט, ב), "שפחז יצרו עליו וביקש לטורדו מן העולם, וא"ל רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שעתיד להיות רמה ותולעה". והיינו מ"ש ר"י אברבניל ב(שמואל ב יד, יד), בפ' "כי מות נמות". "שנתנה תורה גבול לישיבת רוצח בעיר מקלטו, עד מות כהן הגדול, כי במותו יתפעלו בני אדם ויכפרו איש לרעהו, אחרי שכולם עתידים למות" ע"כ. כי במיתה השולטת אפי' בחשוב שבישראל עושה התפעלות, שאם בארזים נפלה שלהבת כ"ש אזובי קיר, והשנאה והנקמה נאבדת מגואל הדם. והוא דבר דמסתבר הגם דיש טעמים אחרים, והיותר מסכים אל האמת הטעם של מהרר"א איריר"א, הובא בס' אמונת חכמים בפ' כ"א דף מ"א ע"ב, שאינו מעניינינו יעו"ש. אמנם כל זה בחלק הכעסיי אבל בחלק התאויי ודאי לא סגיא זכירת המיתה לבדה, ואדרבא זכירה זו לבדה מביאתו לידי עבירה יותר, כי יאמר אני הולך למות ולמה זה לי לימנע מתאוות העולם, כמ"ש ב(ישעיה כב, כו), "אכול ושתה כי מחר נמות". ויתחמץ יצרו לזכרו תאות נפש, ולא יחסר לנפשו מכל אשר יתאוה, ויחן בקברות התאוה. וגם איתא ב(חגיגה טו, א), באלישע אחר שאמר "הואיל ואטריד מההוא עלמא ליתהני מהאי עלמא". והיינו לענ"ד דאמרינן בפ' עשרה יוחסין (קידושין פ, ב), דרבנן סברי יצרו של אדם מתגבר אפי' באנינות שמתו מוטל לפניו, "כי ההוא מעשה דההיא איתתא דהוה עובדא ואפיקתיה וכו', סברי כרבי יצחק דאמר ר"י אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו". והתוס' מייתי עובדא דההיא אתתא, וביחוד ויצה"ר של זנות איירינן התם, וזהו שמתגבר עליו, מתגבר דוקא מחמת אנינותו, שיותר מתלהב למלאות תאוותיו. וגם נ"ל שלזה אמר שלמה ב(משלי יח, א), "לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע". ירצה שאדם שסופו נפרד, בזמן הפרידה לתאוה יבקש, כי בהיותו זוכר שהוא נפרד ועלול למיתה מבקש לתאוה, ומה כתיב לעיל מיניה (משלי יז, כח), "גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון". דקשה השינוי לשון, מחריש ואוטם שפתיו, ועוד למה המחריש יחשב חכם ואוטם שפתיו נבון, ומה בין האי להאי. אמנם ידוע שאויל נקרא הלהוט אחר אכילה ושתיה, אוי"ל ר"ת א"כול ו"שתה י"אמר ל"ך, כמ"ש ר"ח שער הקדושה פט"ו. ויאמר לפי זה כשהאויל מחריש אבל אינו אוטם שפתיו שאוכל, אז חכם יחשב, שיאמרו עליו ששותק מפני שהוא חכם ויודע שאין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט. אבל בזמן שאינו אוכל, שאוטם שפתיו לגמרי, ששותק ואינו אוכל כי אוטם שפתיו, שאז אין פתחון פה לומר שהוא חכם כנז', מ"מ נשאר פתח לחשבו חשיבות יותר, לומר שהוא נבון, כלומר שהוא מתנהג בתבונה שלא לדבר משום האחרים האוכלים שלא להביאם לידי שיחה או שחושב מחשבות אם אחרים מדברים במה ששומע, לחדש ולהבין דבר מתוך דבר, שכן הוא הנבון. (ורמז לאוטם שפתיו שאינו אוכל, סימן המסרה בפסוקי אֶל הֶהָרִים אָכַל (יחזקאל יח, יא) בפתח. ואֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל (יחזקאל יח, ו). ועַל הֶהָרִים לֹא אָכָל (יחזקאל יח, טו). שניהם קמץ. וסימנו דאכל פתח פומיה ודלא אכל קמץ פומיה. עיין ס' ערוגת הבושם פרק י"ד). ואחר שדיבר על זה האויל אומר לתאוה יבקש נפרד, שהוא נפרד וסופו למות, יצר התאוה מתגבר עליו, לתאוה יבקש, ומאי תקנתיה בכל תושיה יתגלע, כמו שפירשו המפרשים יתערב, רצוני לומר שיעסוק בתורה ויראה מה שיש לאחר מיתה, על דרך מה שכתבתי לעיל בסמוך בשם מר אבי ז"ל בפי' יעסוק בתורה ואח"כ יזכור לו יום המיתה. וגם ליש מפרשים שהביא הבחור המדקדק במלת יתגלע, שהיא כמו יתגעל בהיפוך אותיות, שבכל תושיה יתעב וישנא אתי שפיר, כי יאמר שהטעם שלתאוה יבקש נפרד, לפי שכל תושיה יתעב, ואינו עוסק בתורה קודם לראות מה שיש לאחר מיתה. ועוד לאלוק מילין חדתין בקונטריסי על ע"י מס' (ברכות ג, ב) סי' ה', אדאמרינן "אבל במילי דעלמא לא". שפירש"י "דבמילי דעלמא אין גנאי למחריש בהם" עי"ש באמור כ"א.</ref>. ובזה יובן בתכלית מ"ד בפ"ד ד(ברכות לא, א), "א"ל רבנן לרב המנונא זוטא בהלולא דמר בריה דרב הונא, לישרי לן מר, א"ל ווי לן דמייתינן, ווי לן דמייתינן". דלמה אידכר להו מיתה בתוך הסעודה, ולמה ב' פעמים. אבל הוא הדבר שאמרתי שלהכניע כח היצר התאויי המכונה קונקופי"שיבילי, זכירת מיתת העוה"ז לבדה אינה מספקת, ואדרבא מוספת הבל לתאוות, ולכן צריכה זכירת המיתה בעוה"ז וזכירת מיתה שלאחר המות ח"ו בעוה"ב, על דרך מ"ש (ברכות י, א). מת אתה ולא תחיה (מלכים ב כ, א). מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב. וזהו הכפל לשון דמייתינן על מיתה שלאחר מיתה ח"ו, כמו שתרגם אונקלוס יחי ראובן ואל ימות (דברים לג, ו). "ומותא תניינא לא ימות". והואיל והוו יתבי בסעודה, להכניע היצה"ר של התאוה הזכיר להם המיתה בעוה"ז והמיתה בעוה"ב, שבדרך זה היא זכירה מועלת, והם ענו בתריה "אי תורה ואי מצות דבטלי מינן, ואיכא דאמרי דמגנו עלן". כלומר מבינים אנו כוונתך, שאתה זוכרנו גם מיתה של עוה"ב ח"ו, "ואנן נעני בתרך, אי תורה ואי מצות דבטלי מינן". לאחר מיתה, כדאמר ר"ח לבנתיה ב(עירובין סה, א) פ' הדר. "השתא אתו יומי אריכי וקטיני, ונינום טובא". ופרש"י "אתו יומי שהוא בקבר, דאריכי לישן וקטיני לעסוק בתורה ובמצות" ע"כ. עפ"י מ"ש (עירובין כב, א) "היום לעשותם ולא למחר לעשותם". כמ"ש מהרש"א שם, "ואיכא דאמרי דמגנו עלן". דהא מ"מ בישיבה של מעלה לא בטלי, אבל אם לא עכשיו בחיים, לא מגנו התם, כי אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, בידו שטרח בע"ש. ולשון נעני בתרך, סיום טעם וביאור לדבריו, כמו בפ' איזהו נשך (בבא מציעא סה, ב). "תני רב ספרא בריבית דרבי חייא, פעמים ששניהם אסורים וכו', עני רבא בתריה וכו'". פירש"י שלא היה מפורש ובא רבא ופירש מסברא, ואף הם פירשו שעיקר זכירת המיתה בחלק התאויי הוא על מה שאחר המות, והם ג"כ סיימו דבריו. והשתא עד"ז אמר שלמה ע"ה, "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה" (קהלת ז, ב). מקום תאוות הגופניות, כי החי יתן אל לבו, ולא ניחא ליה לתלמודא לפרש שיתן אל לבו המיתה גרידא, כי בחלק הקונקופי"שיבילי, זכירה זו לבדה אינה מועלת ומזקת, אלא מוכרח אתה לומר דברים של מיתה המורים להשארות הנפש לאחר מיתה, שכרה ועונשה כמו שפירשנו למעלה, ועל החלק הזה התאויי, הוא עצמו כמו כן אמר "שמח בחור בילדותך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט" (קהלת יא, ט).
- ^ דתניא דבי רבי ישמעאל, כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קיבל עולמו. במערבא אמרי פורענות מזדמנת לו (ערכין טז, ב).