סבא אליהו/חלק א/פרק כא
ונוסף גם הוא על שונאינו, דיום המות מתחיל מיום הולדו, נצבים וילך חדא פרשתא הוייא, לעמת שבא והנה מציב לו יד, כן הולך האדם לבית עולמו, ודיבר הכתוב בהווה, כמו שכתב בעל מדרש שמואל בפ"ג דאבות, על (משנה אבות ג, א) "דע מאין באת ולאן אתה הולך". והתי"ט שם[1]. וז"ש "הנה אנכי הולך למות" (בראשית כה, לב). וז"א "מצהרים יקום חלד" (איוב יא, יז). שהולך לפנות ערב, "יקום חלד" מלשון "כי קמו עיניו משיבו" ב(מלכים א יד, ד). ותירצתי בזה בחידושי קושיית התוס' ב(גיטין ס, א) אהא דאמרינן "שמנה פרשיות נאמרו בו ביום, ובכללם פ' אחרי מות". והקשו "שבאותו יום ר"ח ניסן מתו בניו של אהרן, ואיך אפשר שבאותו יום עצמו נאמרה פרשה זו דכתיב בה אחרי, למ"ד אחרי מופלג". והתשובה לענ"ד לפי שיום המות מיום הולדו, ומשעה שנולדו זמן מופלג התחילו למות, וז"א אחרי מות, אך בקרבתם לפני ה' וימותו לגמרי. והשתא ניחא כפל המיתה בפ', ולהכי מטים דברי רב המנונא בגמרא ד(ברכות לא, א) בהילולא דמר בריה דרב הונא, דא"ל רבנן "לישרי לן מר, וא"ל ווי לן דמייתינן ווי לן דמייתינן". לומר דמייתינן משעת לידה ומייתינן אח"כ. ועד"ז יש לפרש ג"כ דברי התנא ב(משנה אבות ה, כא), "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". דכיון שאמר "כאילו מת", "עבר ובטל מן העולם" למה לי, אינו אלא יתו"ר נפי"ש, אלא ודאי לומר דתרוייהו איתנהו ביה, "כאילו מת" כשאר בני אדם מיום הולדם, וגם "עבר ובטל" לגמרי מת ממש. ומתיישב לפי פשוטו מ"ש הקב"ה לאה"ר, "ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז). וחיה תתק"ל שנה, אלא שכיון שנגזרה מיתה עליו ונעשה מן תמותה, התחיל למות מאותה שעה, כי בתוכו הושם ארבו, מות בצי"ר, מיד שנעשה יציר. ופירוש זה לא יצא מכלל שארי פירושים שכבר הרמ"ע במאמר חיקור דין חלק ב', וזה לפי פשט הכתוב, כי לפי מחז"ל "ביום אכלך". יומו של הקב"ה אלף שנה כנודע.
וסוף דבר קרא כתיב, "מי גבר יחיה ולא יראה מות" (תהלים פט, מט). לשון הכרה, ע"ד מ"ש רש"י בפ' "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" (בראשית נ, טו). שאין גבר בחיים חייתו שלא יראה ויכיר בעיניו המות, מהטעמים האמורים, שקדמוהו מוקשי מות עודנו חי, ואומר עוד זאת, "ימלט נפשו מיד שאול סלה". על המיתה עצמה, ולכן "זכור אני מה חלד" (תהלים פט, מח).
ואיכו השתא, למה אמרו (ברכות ה, א) "יזכור לו יום המיתה". על מה שלאחר מיתה כנ"ל, ולהודיע נאמנה שמי שאינו זוכר, ולתכלית אינו חוקר, הוי כמסירו מלבו ועתיד ליתן את הדין, והזהרתו היא שלא יסיחהו מלוח לבו, ולא יזח החוס"ן מעליו זכרון לבני ישראל, ועל זה קצווח קרא "משנאי ה' יכחשו לו ויהי עתם לעולם" (תהלים פא, טז). שהם כמעלימים יום מיתתם ובוטחים על אריכות זמנם, כסבורים שיהיה עתם לעולם, כדברי ה(זהר חלק ג קכו, א) פ' נשא ז"ל, "ת"ח בר נש אזיל בהאי עלמא והוא חשיב דדיליה הוא תדיר, וישתאר בגויה לדרי דרין וכו'". ולפי הטבע היא מחשבה שלא במקומה ואין לה מציאות שישכחו יום המיתה, אלא שחוטאים נגד הטבע ומסירים אותה מלבם, וזה ממש מ"ש במס' (שבת לא, ב), "שמא תאמר שכוחה מהם, ת"ל ובפיהם ירצו סלה (תהלים מט, יד)". פירש"י "יספרו תמיד" ע"כ. וזה דרכם כסל למו, שהוא כסל ושטות נגד הטבע, לא כן אנכי עמדי אמר דוד, "אך אלקים יפדה נפשי מיד שאול" (תהלים מט, טז). יען וביען "כי יקחני סלה". אני חושב ומשער בדעתי בכל שעה ובכל רגע שיהיה זמן מיתתי ויקחני סלה, מלשון "כי לקח אותו אלקים" (בראשית ה, כד). שתרגם אונקלוס "ארי אמית יתיה ה'". כפי גרסת התוס' בסוף פ"ק ד(יבמות טז, ב), דיבור המתחיל פסוק זה. דלא כהבחיי והחזקוני. וב(זהר חלק א נו, ב) פ' בראשית ז"ל, "קב"ה חמא ליה דיסרח לבתר ולקיט ליה, ואיננו כי לקח אותו אלקים, ואיננו לארכא יומין כשאר בני נשא דהוו ארכי יומין, בגין דלקח ליה עד לא מטה זמניה" ע"כ. וא"כ ז"ש "אך אלקים יפדה נפשי מיד שאול" מגהינם, בשביל שאני חושב בלבי זה ש"יקחני סלה", ומתוך כך הריני מזמין עצמי וחדל אני מעונות ושב בתשובה שלימה לפניו, "כי תמול אנחנו" (איוב ח, ט) "כמוץ עבר יום בטרם לא יבא" (צפניה ב, ב). אכלה חרב סביבו. "ואין למות התמהמה". פירש"י בפ"ה ד(עירובין נד, א), "כי פתאום אדם מת" עכ"ל. וצדק אמרי פיו של בעל מלאכת מחשבת בפ' ויחי סי' ב', שאין לאדם השלם להמתין לצוות על ביתו כשיחלה, ויצועו עלה. וכל הקודם זכה. זה מעלה ארוכה.
- ^ כי האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה, כי יום המות מיום הולדו הוא. שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה, וע"כ נקט לשון הוה ולא לשון עתיד (מדרש שמואל).