זכור - זה המשורר ידבר על לשון ישראל בגלותם, כי כל אחד רואה שדור הולך ודור בא ואין מושיע וכמה יקוה המקוה ושנותיו קצרות וזה הוא: זכור מה אני ומה חלדי, כי מה ישרת אחורנית כדרך: אדם פטדה וברקת.
חופש כל חדרי בטן.
וחלד - כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ, זמן ידוע.
וחלדי כאין נגדך - ולמה בראתנו ואנחנו שוא כדרך אך הבל בני אדם כזב בני איש.
והנה הטעם: כל אחד מישראל מתאונן בשביו כי ימות ולא יראה ישועת השם.
"זכר אני", כי העמדת מלכות ב"ד הוא ההולך מהלך השלמות לכלל מין האנושי, ושמו של משיח הוא מן הדברים שקדמו לעולם כמ"ש חז"ל, כי הוא תכלית המין כולו והתכלית קודם במחשבה, ואם לא תבא הישועה האמתית הלא צריך לזכור "אני מה חלד", הלא אז מציאותי בחלד הוא בחנם, וגם "על מה שוא בראת כל בני אדם", שאז כלל מציאות מין האדם, הוא לשוא לחנם, אחר שלא יגיעו אל התכלית האחרון שזה יהיה בימי המשיח שיכירו כולם את שם ה' ויעבדוהו שכם אחד:
