סבא אליהו/חלק א/פרק יט
עוד אמרתי שכפי הנראה מתחיל בחמור ומסיים בקל, כי עסק התורה הוא יותר מק"ש, וק"ש יותר מזכירת המיתה, ואיך אפשר שאם לא יועיל החמור יועיל הקל, וביותר קשה לפי בעלי הסוד, שהתורה שהיא באבא אינה מועלת אם לא קדמה ק"ש שהיא בו"ק דגדלות אימא, והוא הטעם שמי שתורתו אומנותו כרשב"י וחביריו פטורים מן התפילה אך לא מק"ש, ככתוב בארוכה מהרמ"ז בריש ינוקא דבלק דף קפ"ו ע"א יע"ש. והוא הדבר באותו מעשה "שהיו מסובין בבני ברק ומספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, שבאו התלמידים ואמרו להם רבותינו, הגיע זמן ק"ש של שחרית". שאעפ"י שעסוקים בתורה ותורתם אומנותם, לא אמרינן האי שינון והאי שינון לפוטרם מק"ש כי רק מן התפלה. וכדתניא בפ"ק ד(שבת יא, א), חברים שהיו עוסקים בתורה, מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה, כגון רשב"י וחביריו. אמנם כיוצא בדבר אני מוצא באותות אשר צוה הקב"ה למשה, שבתחילה התחיל בחמור, בהשבת המטה לנחש שהוא מדומם לחי, ואח"כ בצרעת ידו לרפואתו, בשתי תכיפות חיבור שהדבר יותר קל, ולבסוף בחזרת המים לצבע דם, יותר קל מכולם, ואיך יאמר הב"ה, "והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' ולקחת ממימי היאור וגו'" (שמות ד, ט). וכבר העיר על זה ר' יצחק פלאקר ז"ל, הביאו ס' מקור חיים ז"ל, "יש שואלים ואומרי' כי מי שאינו מאמין ושומע לקול האות העצום הראשון, והוא השבת המטה לנחש אשר הוא דבר גדול ומופלא בהעשות הדומם חי, איך יחשוב שיאמן באות השני שאין זרותו וגדולת פליאתו כמוה, והוא בצרעת ידו ובריאותו מהר, וגם מי שאינו מאמין בשני אלו ולא יניח להסתפק בעבורם, איך יתיישב דעתו ויאמין בה לקול האות הנקל השלישי, והוא בצבע אדום שהוא חזרת המים לדם, ומפני זה היה יותר ראוי להחליף סדר אותות אלו ולהעשות האחרון ראשון והראשון אחרון" זוהי השאלה עכ"ל. וגם מהר"י אברבניל העיר בזה בשאלה כ"א, ולא נחה דעתו במ"ש הרלב"ג שהישנות האותות מורה יותר על אמיתם, כי זה יהיה כאשר כולם יקיימו הדבר. וכעין זה באותות ששאל גדעון, שהתחיל בחמור וסיים בקל, כמו שנתחבטו בזה המפרשי', עיין ס' כלי יקר וס' לב אהרן. ואני בעניותי תירצתי בשתי דרכים, הא' שכיון שהאותות היו להפקת החשד שחשד משה לישראל, שאמר והן לא יאמינו לי וגו'. והקב"ה מוכיחו שישראל הם מאמינים בני מאמינים, לכן להראותו אמונתם של ישראל עשה לו האותות באופן שהבלתי מאמין יותר יתחמץ לבבו בראותו האות השני יותר קל מהראשון, ושאעפ"כ ישראל יאמינו מצד טבעם הטוב, ושאין האותות צריכין להם. והתירוץ הב' כי הוספת דבר קל כל דהו על דבר חמור, מספקת לבעליה ומועילה, כמו ננס על גבי ענק, שהננס יותר גדול מהענק, ולכן אחר האות העצום הראשון, האות השני איך שיהיה מוסיף כח, ויותר השלישי על השני. והוא הדבר בעצמו שאני אומר עוד בהבנת המאמר הנז', שאחר שעסק בתורה הוספת ק"ש, אע"פ שק"ש אינה אלא בחלק מחלקי התורה מועילה. וכן אחריה זכירת יום המיתה שקלה יותר, כי קלה כמות שהיא אחרונה הכבידה, וכן הוא בחולי הגוף, שאחר התרופות העצמיות באות הקלות, שבהיות הגוף מתוקן ומזומן בקצת ממה שהיה קודם ע"י הסמים הראשונים, יבואו השניים ויכריעו איך שיהיה קו הבריאות. והמד"ל באור תורה ריש פ' פינחס כתב, "יש דברים שיש להם סבה עצמית וגדולה, וגם ענין אחר שהוא חצי סבה או קרוב לסבה, ומצרפים אותו לסבה החזקה, ואומרי' מצורף לזה כך וכך. וקצת דומה לשלהי קייטא ותנורא חמימא, דאש קוצים באפס עצים יגדיל המדורה, ועץ קטן כל דהו מוסיף הבל". ואפשר לי לומר דמהאי טעמא נמי קרו קידושא רבה בגמ' ד(פסחים קו, א) לקידוש היום, דנהי דמיעוטא הוא בפה"ג גרידא, אייתר משום דאתי בתר קידושא דליליא ומצטרף לחשבון גדול. אבל רש"י פירש "משום דאכולהו קידושא אמרינן לה". ואחרים פירשו ע"ד שאומרים לעור סגי נהור. ופירושו הקל מצורף לשאר הפירושים יוסיף אומץ, דהגם שהקידוש של יום קטן, הוי כננס ע"ג ענק שגדול יותר מהענק, ולכך נקרא רבה, עכ"ד זה פירשתי בקונטריסי פ"ה ד(ברכות לב, ב) "גדולה תפלה יותר ממע"ט". שכתבו התוס' "ממע"ט בלא תפלה". ואמינא דהיכא שיש תפלה על מע"ט גדולה תפלה, דהוייא כננס ע"ג ענק שגדול מענק.