סבא אליהו/חלק א/פרק יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · סבא אליהו · חלק א · פרק יח· >>

ובהא "דלעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר וכו'" (ברכות ה, א). הקושיא מבוארת, כיון שזכירת המיתה ודאי מועלת והיא תרופה ודאית ליצה"ר, מפני מה אמרו שיכנס בסכנה ויתחיל "לעסוק בתורה, ואם לאו יקרא ק"ש, ואם לאו יזכור לו יום המיתה". יאמרו שמיד יזכור לו יום המיתה מבלי שיכנס בספק (עיין ס' שם טוב שם בהקדמה), ומ"ו אבי זצוק"ל היה מתרץ, "דלא די זכירת יום המיתה אם לא יקרא קודם מה שיש לאחר המיתה, ג"ע וגהינם שכר ועונש, ואם היה זוכר לו יום המיתה מיד מבלי קדימת ידיעה ממה שיש אחריה שכר ועונש, כ"ש דפקר טפי כי יאמר לית דין ולית דיין ולית עלמא אחרן כדאי' בב"ר גבי קין, ואומר אבד חשבון, חשבונו של עולם (בבא בתרא עח, ב) (פ' הספינה). ויותר יתלהב ביצרו לילך אחר תאוות העולם, כמ"ש "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיה כב, יג)". (ואגב זה אעירכם, שכמדומה לי שיש טעות סופר בדיבור התוספות ב(כתובות סה, א) פ"ה, ד"ה שתה. שכתוב שם פסוק ד(משלי כג, ז). "אכול ושתה". והמעיין יראה שאינו ענין למה שכתבו, כי אם פ' זה ד(ישעיה כב, יג), "אכול ושתה כי מחר נמות". שהוא מקור, והואיל ולא ראיתי עד כה שום מחבר שהגיהו, לא נגעתי בו יד בתלמוד שלי, וצ"ע). "וכן אמר עשו, "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה" (בראשית כה, לב). ולכן בתחילה יעסוק בתורה, ד"בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ב). וגם האור שבה מחזירו למוטב, וכמ"ש רש"י בפ"א ד(עבודה זרה כ, ב) "על תורה מביאה לידי זהירות" ז"ל, "ע"י שיעסוק בה, ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונזהר" עכ"ל. ובעסק התורה יחזה שכר ועונש לאחר מיתה, ויזכור מאמר החכם ז"ל (גורן נכון לר' שלמה גבירול פי"א), "המות קשה מכל מה שלפניו, ורך מכל מה שלאחריו" עכ"ל. ואי לא אזיל יקרא ק"ש שיש בה שכר ועונש גשמי בעוה"ז, ואח"כ אי לא אזיל יזכור לו יום המיתה, שלא יוכל עוד לומר אכול ושתה כי מחר נמות", דפח"ח. ולזה נראה שתרגם המתרגם (תהלים ד, ה) "אמרו בלבבכם וגו', ודומו סלה. ואדכרו יומי מיתותא לעלמין" ע"כ. ר"ל מיתת עולם הזה, ומיתה שלאחר מיתה לעוה"ב.

וכן אמרינן בפ' במה מדליקין (שבת לא, ב), "דרש רבא בר עולא, מאי דכתיב כי אין חרצובות למותם ובריא אולם (תהלים עג, ד). אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים מן המיתה אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו דאמר רבא מ"ד זה דרכם כסל למו (תהלים מט, יד). יודעים רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם" ע"כ. הרי אעפ"י שזכור להם יום המיתה עומדים ברשעתם, ולא עוד אלא שהם שמנים מעיזי דבי טבחא, ויש להם חלב על כסלם. והוא מטעם האמור שאומרים "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיה כב, יג). (וב(זהר חלק א רב, א) פ' מקץ, "וכי מלאך המות מיתבר מקמיה יומא דמותא, והא איהו קטולא דבני נשא הוי וכו'" עי"ש כל המאמר). וההפך באדם השלם כר' זעירא בירושלמי פ' מי שמתו (ברכות כ"ד ע"א), "דאתו בעיין מזקופיניה ואשכחיניה איעני, א"ל מהו כן, א"ל לכן דאתינן על שם והחי יתן אל לבו (קהלת ז, ב)". ופי' מהר"ש יפה "שמצאוהו מעונה וחלוש שלא יוכל לקום, על מחשבת המיתה" עי"ש. ואפשר שזה דכתיב ב(איוב יד, י). "וגבר ימות ויחלש". שנחלש בשביל שימות. והירושלמי הזה כמוהו במ"ר קהלת, על פ' "והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב). ובעל מתנות כהונה פירשו בדרך אחרת והמכוון אחד. ובדרשותי עמדתי בביאור מאמר זה, ובכלל מה שאמרתי הוא דלהיות חולי הגוף כחולי הנפש, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' דעות. והרמד"ל בריש אצבע דרך חיים דף ע"ט, ובחולי הגוף צריכים הרופאים להעריך הרפואות בהדרגה, הקל הקל תחילה, כי סכנה היא לחולה לצאת מהמדרגה, כמ"ש ב(זהר חלק א קע, א) פ' וישלח ז"ל, "וכן למאן דאתי אסוותא, לאו איהו בשעתא חדא אלא זעיר זעיר עד דיתקף" ע"כ. כן לחולי הנפש צריך לסדר העניינים בסדר המדרגה. דלא אתי לאגרויי ביה שטנא אם יתחיל בחמור תחילה, וכן אמרו בפ"ט ד(בבא מציעא קז, ב) "כל חולי (דברים ז, טו). זה יצה"ר". נמצא שצריך לנהוג כמו שנוהגין בכל חולי, לסדר התרופות זו אחר זו וזיווגן עולה יפה, והכל הולך אל מכוון אחד.