סבא אליהו/חלק א/פרק יז
והנה בפ"ק ד(משנה מועד קטן א, ו) תנן, "אין חופרין כוכין במועד, אבל מחנכין את הכוכין במועד". ותמה הראב"ד ז"ל, אם לצורך אחר המועד למה מחנכין אותם, שהרי אמרו (מועד קטן ח, ב) "מרחיב ומאריך בו במועד". ופי' דלקבור בו במועד איירי. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ כמ"ש הרא"ש בשמו, "לפי שהכוכין והקברות צרכי רבים הם, רבים שתו רבים ישתו, ואפי' שלא לצורך המועד, החינוך הוי דומיא דחטיטת בורות שאין חופרין אבל חוטטין, אעפ"י שאין צריכים להם עד לאחר המועד" עי"ש. ויש להקשות בטעמיה דרבים שתו רבים ישתו, דרבים ישתו לא לימא, ונ"ל טעמא דאעפ"י דרבים ישתו לא נימא, מ"מ ברבים דבהו איירינן, דשכיחי בהו זקנים ואנשי שיבה, וגם מהנהו שהגיעו לגבורות, כרב הונא בפ' מגלחין (מועד קטן כח, א), "דנייח נפשיה פתאום", והואיל והגיע לגבורות אמרינן דהויא מיתת נשיקה, משום הכי מחנכין במועד אפי' שלא לצורך, אולי יורם אלקים חץ פתאום ויאמר ה' פתאום, ולכן מחנכין.
ובכל זאת, יהיה איך שיהיה, אין גם אחד, בחור ואיש שיבה שלא יהיה מחוייב לזכור לו יום המיתה ולחשוב מחשבות, כאילו כל שעתא ושעתא מתרחיש, כמ"ש בשם מהר"י בי רב בפ' "ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ" (מלכים א ב, א). שצוהו לומר בלבו תמיד אני הולך בדרך כל הארץ, שרגליו יורדות מות, ושלמה עצמו לימד לאחרים כמו שלמד, שאמר וזכור את בוראך (קהלת יב, א). שבכלל דבריו "וזכור את בורך". בור תחתיות, כמאמרם ז"ל (מדרש רבה קהלת, פ' יב). וכן אמרו ז"ל (ברכות ה, א), "לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר, אי אזיל מוטב וכו' עד ואם לאו יזכור לו יום המיתה". ודייקנא אנא שלא אמר יזכור לו המיתה, אלא "יום המיתה", כאילו ידע אותו היום, וכל יומא ויומא יומיה הוא. ועיין (זהר חלק א רב, א) פ' מקץ. וזה לענ"ד משום דאמרינן ב(נזיר לב, ב) פ' בית שמאי, שאמרו חכמים לנחום המדי "דחרבן הבית הוי נולד, ואמר רב יוסף אי הואי התם אמינא להו, היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה (ירמיה ז, ד). זה מקדש ראשון, נהי דידעי דנחרובא מי ידעי לאימת, והכתיב שבועים שבעים נחתך על עמך (דניאל ט, כד). אכתי ידעי בהי יומא" ע"כ. ולפ"ז היינו דאמרי' יום המיתה, דאע"ג דלפי המסקנא מיתה יש לה דין נולד, ואמרי' בפ' מקום שנהגו (פסחים נד, ב), "שבעה דברים מכוסים מבני אדם, וא' מהם יום המיתה". מ"מ ידמה בעיניו כאילו בכל יום ויום מיתתו הוא ח"ו, באופן דלגבי דידיה כיון שיודע בהי יומא לא הוי נולד, וזה ממש כמ"ש (משנה אבות ב, י) "שוב יום א' לפני מיתתך". א"ל וכי יודע אדם באיזה יום ימות, מאן שם ליה (כתובות צח, א). כדאמרינן גבי בה"מ מי ידעי בהי יומא, והשיב אלא ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה. ונ"ל פשוט שמ"ש "ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר". פירושו כלפי מה שידוע שכל דבר מתגבר בהפכו, כמ"ש הרמב"ם, בשחרות שקודם אור היום, שכתוב ב{{ממ|עמוס ד|יג} "עושה שחר עיפה". וב(איוב י, כב) "ותופע כמו אופל ארץ עיפתה וגו'". "תעופה כבקר תהיה וגו'" (איוב יא, יז). וס' כלי חמדה, בסוד פרה אדומה שמטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים עיי"ש. ומהאי טעמא ג"כ נ"ל פשוט, שאמרו חז"ל (סוכה נב, א), "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו". לפי שיצה"ר מתגבר בהפכו. והוא הדבר שנ"ל דקאמר הכא, שלא ימתין היצה"ט שיתגבר עליו הפכו, דהיינו היצה"ר, אלא יקדים הוא להתגבר על יצה"ר הפכו, ועיין תי"ט פ"ה דאבות משנה ה', ד"ה ולא אירע קרי לכה"ג ביום הכפורים[1]. מ"ש בשם מדרש שמואל.
- ^ יש מי שהקשה ולמה יארע לו קרי, אחר שהיה מזרזין אותו כל שבעת הימים והוא בטהרה כל היום ההוא, וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו. והתשובה כי יצר הטוב ויצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהן קרוב להיות מנוצח, יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה, והרבה מן האנשים בעת פטירתן יתחזקו וידברו דברים טובים כאילו הם בריאים, ולזה היה קרוב להיות הכהן בעל קרי. כ"כ במדרש שמואל בשם החסיד ז"ל.