משנה נדרים ד ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ד · משנה ב | >>

[עריכה]

המודר הנאה מחבירו,

שוקל את שקלו,

ופורע את חובו,

ומחזיר לו את אבידתו.

מקום שנוטלין עליה שכר,^ו

תיפול הנאה להקדש.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ,

שׁוֹקֵל אֶת שִׁקְלוֹ,

וּפוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ,

וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵדָתוֹ.

מָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר,

תִּפּוֹל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

המודר הניה מחברו -

שוקל את שקלו,

ופורע את חובו,

ומחזיר לו אבידתו.

ומקום שנוטלין עליה שכר -

תיפול הניה להקדש.

שוקל שקלו – שיתן בשבילו מחצית השקל שהוא מחוייב בו; לפי שאינו מגיע לו בזה הנאה, לפי שאינו נותן לו שום דבר. ואמנם מנע ממנו הזק, ואינו אסור על ראובן כשנדר שלא יהנה ממנו שמעון, שימנע שלא יגיע הזק לשמעון. ואמנם אסור עליו שיהנהו במתכוין.

ומחזיר לו אבדתו – בין שהיו נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה או נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר, לפי שהיא מצוה שהתורה מכריחתו עליה. ואם היה מנהג שהמחזיר אבידה מקבל שום דבר, הרי זה לא יקבל ממנו לפי שבזה המנהג יצא מדין התורה, וכאילו החזירה מצד מה שיקבל ממנו; ונמצא שזה שנשבע שלא יהנהו, מהנה אותו מצד הדבר שהחזיר לו. ואם הניח לו כמו כן השכר הידוע, הרי זה מהנה אותו בזה השיעור שהניח לו. לפיכך לוקחין השכר ממנו, ותיפול להקדש:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

שוקל לו שקלו - מחצית השקל שחייב כל אחד מישראל בכל שנה לצורך קרבנות צבור. והמדיר יכול לשקול בשבילו, דמצוה בעלמא קעביד^ג:

ופורע לו חובו - אית דמוקמי לה דוקא בחוב שהתנה לוה עם המלוה שלא יפרענו אלא לכשירצה ולא יוכל המלוה ללחצו, והשתא לא אהני ליה מידי במה שפורע חובו. ואית דמוקמי לה בכל חוב שבעולם, שאינו אלא מונע את בעל חובו שלא יתבענו, ומניעת תביעה אינה בכלל הנאה^ד:

ומחזיר לו אבדתו - בין שהיו נכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה בין שהיו נכסי בעל אבדה אסורים על המחזיר^ה משום דמצוה קעביד:

ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש - כששניהם מודרים הנאה זה מזה, אם הוא נוטל שבר נמצא נהנה, ואם אינו נוטל שכר נמצא מהנה, לפיכך תפול הנאה להקדש. ולא אמרינן יוליך הנאה לים המלח, לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש^ז, הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו הקדש היא:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

שוקל לו שקלו. פירש הר"ב דמצוה בעלמא קא עביד. כן לשון הרא"ש ומסיים ואין דינו כשאר פורע חובותיו. ונ"ל שזה שמפרש כן היינו לאית דאוקמא קמא שכתב הר"ב בסמוך דאתיא מתניתין אף כרבנן דחנן [בר"פ בתרא דכתובות] וקשה לי דאפילו כי אמרת דמצוה בעלמא עביד. הרי מ"מ נמצא שזה נהנה וניצול מתביעות ממון והרי מהנהו לרבנן דחנן וכמו שכתבתי בשם הר"ן גבי קונם שאיני משמשך בריש פרק ב' הלכך נראה כפירש הר"ן בההיא אוקימתא קמייתא דשוקל שקלו משכחת לה כגון ששלח את שקלו ונגנב או אבד משנתרמה תרומה בכה"ג פטור מלשלם כדתניא בפרק הזהב [נח. ] [ומשנה היא ריש פ"ב דשקלים] וקמ"ל שאף על פי שהיה דרכן לפרוע אותו. שרי. כיון שאין הגזברים יכולים לכופו וכפירש"י:

ופורע לו חובו. כתב הר"ב אית דמוקמי לה דוקא בחוב כו' ואתיא מתניתין ככ"ע אפילו לרבנן דר"פ בתרא דכתובות דס"ל דיטול מבעל חוב ואית דמוקמי בכל חוב כו' ואתיא מתניתין כחנן. דאילו לרבנן גזירה בחוב שהתנה משום חוב שלא התנה. גמרא דהכא. ובכתובות דלרבנן לא. דאית לי' הנאה בההיא הנאה דמכסף מיניה:

ומחזיר לו אבדתו. כתב הר"ב בין שהיו נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר ואף על גב דמתהני בפרוטה דרב יוסף דאמר העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא בעי למיתב פרוטה לעניא בשביל אותה מצוה שמקיים [ולא הוי מניעת תביעה מה שמונע הפרוטה מן העני כיון שהמונע הוא מונעו מעל עצמו וברי הזיקא משא"כ בפריעת חוב שמונעו מעל חבירו דלא ברי דדלמא פייסיה. תוספות] דלא שכיח דליהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעני בשביל אותה מצוה. והרא"ש והר"ן פירשו דלא שכיח שיזדמן לו עני באותה שעה ע"כ:

מקום שנוטלים עליה שכר. פירש הר"ן דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דבכה"ג מחייב בעל אבידה ליתן לו שכר כדאיתא באלו מציאות. וכתב עוד דאין על המחזיר שום איסור לקבל אפילו כשנכסי בעל אבידה אסורים עליו לפי ששכר הזה כבר מצוי בידו במלאכתו שהיה עושה וכדמוקמינן למתניתין דסוף פרק דלעיל דלוקח ביותר ומוכר בפחות בזבינא מציעתא דאי בזבינא דרמי על אפיה ששכיח לקנות לא הוי הנאה לקונה כלל משום דמצוי הוא. ולפי זה מתניתין כשאין המחזיר רוצה לקבל וכך פירש ב"י סימן רכ"א לדעת הר"ן אבל דברי הר"ב אינם כן שהרי כתב אם הוא נוטל שכר נמצא נהנה וכבר כתב הב"י דכולהו רבוותא פליגי אהר"ן וסברי אפילו כה"ג חשיבא להו הנאה ע"כ. ול"נ לדחות לפי שאפשר דרבוותא לא מפרשי למשנתינו מקום שנוטלין וכו' בבטל מן הסלע כפירש הר"ן. אלא במנהגא וכן ל' הרמב"ם בפירושו ואם היה מנהג שהמחזיר אבידה מקבל שום דבר הרי זה לא יקבל ממנו לפי שבזה המנהג יצא מדין תורה וכאילו החזירה מצד מה שיקבל ממנו וכו' ע"כ. וכן כתב ג"כ בחיבורו רפ"ז מהלכות נדרים ובמקום שדרכן שנוטל כו' והשתא לא איירי כלל בדינא דהר"ן דבטל מן הסלע. ואפשר שיסברו סברתו בזה דמותר למחזיר לקבל שכרו בכה"ג אפילו אם נכסי בעל אבידה אסורים עליו ומ"מ לבי מהסס בפירוש הרמב"ם דכיון שהחזרת אבידה מצוה היא אסור ליטול שכר שהרי חייב להחזיר והיינו בחנם וכדמוכח מדין פריקה במשנה י' פרק ב' דבבא מציעא וכך כתב בהדיא טוח"מ ר"ס רס"ה המוצא אבדה חייב להחזירה בחנם וכיון שכן דוחק להעמיד משנתינו במנהג שלא כהלכה דכל כי הא איכא למרמי אטו ברשיעי עסקינן וכן בכולי פירקין לא העמידו נטילת שכר כגון למוד או בקור חולה כשהמנהג כן אלא שאם הוא מותר ג"כ מצד דין תורה ועיין במשנה ד' בפירוש הר"ב ומה שכתבתי שם:

תפול הנאה להקדש. פירש הר"ב לפי שאסר עליו הנייתו כהקדש ופירש רש"י ומודר היינו קונם כלומר ויש מעילה בקונמות שהוא כינוי לקרבן וכדאיתא בגמרא דף ל"ה והכי מסקי' בפרק ג' דשבועות דף כ"ב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ג) (על הברטנורא) וק"ל דהרי מ"מ נמצא שזה נהנה וניצל מתביעת ממון והרי מהנהו כו', הלכך נראה כפירוש הר"נ כגון ששלח את שקלו ונגנב או אבד משנתרמה תרומה דפטור מלשלם כדתנן ריש פ"ב דשקלים, וקמ"ל שאע"פ שהיה דרכן לפרוע אותו שרי, כיון שאין הגזברים יכולים לכופו וכפירש"י:

(ד) (על הברטנורא) ואתיא מתניתין כתנן דריש פרק י"ג דכתובות מ"ב דאלו לרבנן גזירה בחוב שהתנה אטו חוב שלא התנה. גמרא. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) ואע"ג דמתהני בפרוטה דרב יוסף דעוסק במצוה כו' ולא בעי למיתב פרוטה לעני כו'. דלא שכיח דלהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעני בשביל אותה מצוה. רש"י. והרא"ש והר"ן פירשו דלא שכיח שיזדמן לו עני באותה שעה:

(ו) (על המשנה) שכר. דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דבכהאי גוונא מחייב בעל אבידה ליתן לו שכר כדאיתא בפרק א"מ. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) ומודר היינו קונם, כלומר ויש מעילה בקונמות, שהוא כינוי לקרבן. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

המודר הנאה מחברו שוקל. וכו': פ' שני דייני דף ק"ח. וכתבו שם תוס' ז"ל בשם ר"ת ז"ל דלדברי רבא שוקל את שקלו היינו דוקא באבוד וגבוי דאי לאו הכי אמאי הא קא משתרשי ליה ובירוש' משמע דלא מיירי באבוד דפשיט מיניה דאפילו ב"ח דוחק פורע בעדו דהא שוקל את שקלו אע"ג דממשכנים אותו אם לא שקל:

ופורע לו את חובו: שם פירשו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דהאי פורע חובו היינו דוקא מזונות אשתו והיינו דמוקמינן לה הכא והתם כחנן כלומר באותו חוב דאיירי בה חנן דהיינו במזון האשה דוקא מפני שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שממציא לה מעות כי היכי דלא ליקרו לה רעבתניתא אבל גבי שטר חוב אפילו חנן מודה דלא אבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול להפטר בשום ענין וכן פי' ר"ח ז"ל אבל ריב"א פליג והביא ראיה מן הירוש' דה"ה בשאר חובין ור"ת דחה ראייתם שהכריח שהירושלמי פליג אגמרא שלנו. ולפי האוקימתא ראשונה שהביא רעז"ל מתני' דברי הכל ולפי האוקימתא האחרת דמניעת תביעה אינה בכלל הנאה דאברוחי ארי בעלמא הוא מתני' חנן היא דאמר בפ' שני דייני הניח מעותיו על קרן הצבי:

ומחזיר לו אבידתו: בין שהיו נכסי מחזיר אסורין על בעל אבירה בין שהיו נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר ובלשון ראשון דבגמ' רבותא הויא אפילו בנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר מהדר ליה ואי משום פרוטה שהיא נהנה מלתת לעני משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהוא טרוד במצות החזרת אבידה לא שכיח שיבא עני לשאול ממנו באותה שעה דנימא לא מהדר משום דמיתהני מידי דכה"ג כיון דלא שכיח לא הוי בכלל איסור הנאה ובלשון שני רבותא הוי אפילו בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מותר דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קא מהדר ליה:

מקום שנוטלין וכו': ירושלמי דפירקין ודפ' שני דייני מוקי לה כר"מ דאמר מועלין באיסרות. וכן בגמרא פשיט רב נחמן לרבא ממתני' דיש מעילה בקונמות פי' דהיכא דאמר קונם ככר זה ואכלו הוי כהקדש מעלייא וחייב להביא קרבן מעילה דאי לאו דמי קונמות להקדש לא ה"ל למיתני תפול הנאה להקדש אלא יוליך הנאה לים המלח כדקתני בכל דוכתא אלא משום דבקונמות יש בהן מעילה כהקדש כיון דבהקדש עסיק תנא תפול הנאה להקדש. וחכמים פליגי עליה דר' מאיר בברייתא וס"ל דאין מעילה בקונמות ופסק הר"ן ז"ל הלכתא כר"מ דיש מעילה בקונמות ופי' הוא ז"ל מקום שנוטלין עליה שכר דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דבכה"ג מיחייב בעל אבידה ליתן לו שכר כדאיתא באלו מציאות. וכתב עוד דאין על המחזיר שום איסור לקבל אפילו כשנכסי בעל אבידה אסורין עליו לפי ששכר זה כבר מצוי במלאכתו שהיה עושה ע"כ. וכתוב בבית יוסף יו"ד סימן רכ"א ולדעת הר"ן ז"ל לא מיתוקמא אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה ואין המחזיר רוצה לקבל שכר שאילו היה רוצה לקבלו אפי' נכסי שניהם אסורין זה על זה אין צורך ליפול הנאה להקדש דהא יכול הוא לקבל שכרו כפועל בטל לדעתו ז"ל ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

שוקל את שקלו: מחצית השקל שחייב כל א' מישראל. ונ"ל דלא מבעייא בנדר ראובן שלא להנות משמעון, מותר שמעון לשקול בעד ראובן, דאיהו לא נדר, אלא אפילו נדר ראובן שלא להנות לשמעון, מותר ראובן לשקול עבורו, דמצוה לאו להנות נתנו, ואע"ג דמתהנה לבסוף שאין ממשכנין אותו, גרמא בעלמא הוא ושרי [וה"ה בפריעת בע"ח לקמן, נ"ל דשרי בכה"ג, וער"ן בסוגיין דט"ו א', ד"ה הלכה]. ולא דמי למשאיל כלי במקום שמשכירין כיוצא בו דאסור כסוף מ"א וכ"כ במחזיר אבידתו במקום שמשכירין עי"ז דאסור כלקמן במשנה. דהתם הנהנה הוא עצמו האסור, דמי טפי כאלו פוטרו להאסור מהחוב שחייב להנאסר, דבאמת אסור, משא"כ הכא שנותן השקל להקדש, הו"ל כפוטרו מחוב של אחר שפיר הו"ל גרמא, ודו"ק. וי"א דדוקא בשכבר נתן הנאסר השקל ונאבד, באופן שאין ממשכנין אותו ולא נהנה מידי, אז שרי. ואע"ג דאפ"ה עכ"פ צריך ליתן והרי נהנה, והרי בכל כה"ג לא אמרינן מצות לאו להנות נתנו [כתוס' ר"ה דכ"ח א'], י"ל דהיינו רק ביש הנאת הגוף ממש, ולא כי הכא שאינו רק מניעת הצער לשלם:

ופורע את חובו: אפילו היה לו משכן על החוב, וזה פרע ונטל המשכן, מותר להחזירו ללוה הנאסר, דלא הניהו מידי, דאפשר שהיה הנאסר מפייס להמלוה שימחל לו החוב. וי"א דדוקא מלוה ע"פ שרי לפרוע, ולא בשטר או במשכן, רק כשאין יכול לכוף ללוה לפרוע [ש"ך שם ס"ק ו']:

ומחזיר לו את אבדתו: אפילו בנכסי בעל אבידה אסורים אמחזיר, דמתהני המחזיר פרוטה דרב יוסף, דאין צריך ליתן לעני בשעה שמחזיר, אפ"ה שרי, דלא שכיח שיזדמן לו עני באותה שעה, ולא מקרי הנאה [ר"ן]:

מקום שנוטלין עליה שכר: ושניהן מודרין זמ"ז, דאם יטול שכר הרי נהנה, ואם לאו הרי מהנהו. וא"ת איך יהיה תקנה לתת שכר למשיב אבידה לעבור עד"ת והרי מחוייב להשיב בחנם [כ(שו"ע חו"מ, רסה)]. יש לומר דכמו בפרוזבול כשראו חכמים שע"י קיום המצוה באים בנ"א לחטא בענין ממון היו רשאין לתקן פרוזבול [גיטין ל"א א'] והיינו משום דבכל דבר שבממון הפקר ב"ד הפקר [כיבמות פ"ט ב'] ה"נ כשראו ב"ד שרוב בנ"א היו מתעצלים מלהטריח מאד בהשבת אבדה מה גם בעניים דאע"ג דבשעת ההשבה לא היה מזומן לפניהם דבר אחר להשתכר אפ"ה חששו אולי ביני ביני כשיתעסקו בהשבה יזדמן להם עסק להרוויח ולא יהיה כאן, ולהכי לא עסקו בהשבה ועברו על לאו דלא תוכל להתעלם, וודאי יש כח ביד חכמים לתקן שיתנו להמשיב שכר טרחתו בההשבה, ולא שיהיה כשכר רק שהפקירו ממונו של בעל אבדה לגבי משיב וכן נוטין דברי רמב"ם [רפ"ק מנדרים]. אולם להר"ן הכא מלת מקום הכא לאו אעיר קאי ורק אמקרה, ור"ל אם בשעת השבה קרה דבר שמותר עי"ז ליקח שכר עבור ההשבה, כגון שהזדמן להרוויח בדבר אחר, שאז מותר ליקח שכר ההשבה [כח"מ רס"ה]:

תפול הנאה להקדש: ולא לים המלח, מדאסר הנאתן כהקדש. מיהו אם המחזיר לבד מודר אסור לקבל שכר, ואם בעל אבידה לבד מודר, אסור להחזיר בחנם [שם]:

בועז

[עריכה]