משנה כתובות ד ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ד · משנה ד | >>
האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאהיג.
וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה.
ומקבל את גיטהטז.
ואינו אוכל פירות בחייה.
נישאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות יח בחייה, וחייב במזונותיהיט, בפרקונהכ, ובקבורתה.
רבי יהודה אומר, אפילו עני שבישראל, לא יפחות כא משני חלילים ומקוננת.
הָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ בְּקִדּוּשֶׁיהָ בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר וּבְבִיאָה;
- וְזַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ;
- וּמְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ;
- וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ.
- נִשֵּׂאת, יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל,
- שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ,
- וְחַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, בְּפִרְקוֹנָה, וּבִקְבוּרָתָהּ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל,
- לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי חֲלִילִים וּמְקוֹנֶנֶת:
האב -
- זכאי בבתו בקידושיה - בכסף, ובשטר, ובביאה,
- וזכאי - במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפר נדריה,
- ומקבל - את גיטה,
- ואינו אוכל פירות - בחייה.
- נישאת - יתר עליו הבעל,
- שהוא אוכל פירות - בחייה,
- וחייב - במזונותיה, ובפורקנה, ובקבורתה.
- רבי יהודה אומר:
- אפילו עני שבישראל - לא יפחות משני חלילים, ומקוננת.
אלו העניינים שהאב זכאי בהם כל זמן שבתו נערה, לפי שנאמר "בנעוריה בית אביה"(במדבר ל, יז) ובא בקבלה כל שבח נעוריה לאביה. אבל משתבגור אין לאביה בה רשות, ואין לו דין עליה כלל:
האב זכאי בבתו - בקטנותה ובנערותה יא:
בקדושיה בכסף - שכסף קדושיה שלו, דכתיב באמה העבריה (שמות כא) ויצאה חנם אין כסף, ודרשינן, אין כסף לאדון זה, כלומר לאדון שקנאה שיצאה מאתו חנם בסימני נערות, אבל יש כסף לאדון אחר, יב ומנו אב, שכסף קדושיה שלו אפילו כשהיא נערה עד שתבגר:
בשטר ובביאה - שמקבל שטר קדושין עליה ומוסרה לביאה לשם קדושין למי שירצה, דכתיב והיתה, אתקוש הויות להדדי, מה כסף שהוא אחד מן ההויות, ברשות אביה, אך קדושי שטר וביאה ברשות אביה:
במציאתה - משום איבה:
ובמעשה ידיה - דכתיב (שמות כא) וכי ימכור איש את בתו לאמה, מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה יד:
ובהפרת נדריה - דכתיב (במדבר ל) בנעוריה בית אביהטו:
ומקבל גיטה - דכתיב (דבדים כד) ויצאה והיתה, איתקש יציאה להויה, כשם שהאב מקבל קדושיה בקטנותה ונערותה, כך מקבל גיטה:
ואינו אוכל פירות בחייה - אם נפלו לה קרקעות מבית אבי אמה, אין אביה אוכל פירותיהן בחייה, יז אא"כ מתה והוא יורשה:
יתר עליו הבע, ל - שהוא זוכה בכל השנויים למעלה שהאב וכאי בבתו, ואוכל פירות הנכסים שנפלו לה בירושה משנישאת לו:
ובפרקונה - אם נשבית חייב לפדותה:
בקבורתה - שחכמים תקנו קבורתה תחת ירושתה שהוא יורשה אם מתה:
משני חלילים - להספד:
האב זכאי בבתו בקדושיה. פי' הר"ב בקטנותה ומיהו יש חילוק דלענין ביאה אינה מתקדשת עד שתהיה בת ג' שנים ויום אחד כדתנן במ"ד פ"ה דנדה ולקדושי כסף ושטר עיין במ"ה פ"ג דקדושין:
בכסף. כתב הר"ב דכתיב באמה העבריה וכו' אבל יש כסף לאדון אחר פירש"י כשיוצאה מרשותו [לענין הפרת נדרים כדתנן רפ"י דנדרים] ומנו האב שאין אדון לבת ישראל אלא אביה חוץ מזה שנמכרה לו ע"כ:
ובביאה. ירושלמי ניחא בכסף ובשטר האב זכאי דודאי זכות הוא לו כשמקבל הכסף לעצמו וכן שטר מקבל לעצמו ולפחות ראוי לו לצור ע"פ צלוחיתו. בביאה מאי זכאי שייך ביה. תפתר שא"ל לכשתקנה לי בתך יהיה לך כסף זה. והמפרש כתב וז"ל אבל רש"י פי' דרשאי למוסרה לביאה לשם קדושין זהו זכותו עכ"ל המפרש. וטעה בשתים חדא שאין דעת רש"י כן דלא סיים כלל זהו זכותו ועוד דלא תיקן כלום בהבאתו פירש"י דהרי עדיין הקושיא במקומה עומדת דמה זכות לו בזה אבל רש"י לא נתכוון אלא לפרש ביאה דקתני גבי אביה מאי היא וקאמר למוסרה כו' אבל על לשון זכאי מעולם לא נתכוון בזה וכן בס"פ אלו נערות בטעמא דיהיב בגמרא דבושת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר [לה] למנוול כו' מפרש רש"י עצמו דאי בעי נטיל ממון ומסרה למנוול וכו' לקדשה בביאה כמו שהעתקתיו בריש פירקין. וכן התוס' דריש קדושין הביאו זה הירושלמי. ולא הזכירו שרש"י מפרש בענין אחר:
וזכאי במציאתה וכו'. [משום] דבכסף ובשטר ובביאה פירושא דבקדושיה הן ובמציאתה כו' מילי אחריני נינהו הלכך איצטריך למיהדר ולמתני וזכאי:
במציאתה. לשון הר"ב משום איבה. גמרא. כבר כתבתי בזה בריש פירקין בשם רש"י ותוספות. והר"ן הסכים לפירוש התוספות:
ובמעשה ידיה. כתב הר"ב דכתיב וכי ימכור וכו'. אף בת מעשה ידיה לאביה. גמרא. ומסיק דלקטנה לא צריכא קרא דהשתא זבוני מזבין לה. מעשה ידיה מיבעיא. כי איצטריך קרא לנערה דלא מצי מזבין לה כדתנן פרק דלעיל מ"ח והשתא דמעשה ידיה דנערה לאביה מאמה נפקא לן כי איצטריך בריש פירקין לקרא דוהתנחלתם למילף מינה למ"ש שם הר"ב דמעשה ידי הבת לאחר מיתת האב דלעצמה לא איצטריך אלא לקטנה אבל לנערה לא איצטריך כלל כיון דמעשה ידיה לאביה לא ידעינן אלא מאמה ואמה גופה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת. כמ"ש הר"ב במ"ב פ"ק דקדושין כך כתבו התוס' דף מ"ג סוף ע"א:
ובהפרת נדריה. כתב הר"ב כדכתיב בנעוריה בית אביה גמרא. פירש"י דה"ק בנעוריה ברשות אביה היא וכי תימא הא בהדיא כתיב (במדבר ל') כי הניא אביה אותה אי לאו האי ה"א בקטנה משתעי:
ומקבל את גיטה. וזכות יש לו בגט עצמו כמו בשטר הקדושין לצור על פי צלוחיתו וכתב רש"י מן האירוסין שלאחר שניסת שוב אין לו רשות בה. ע"כ. כדתנן לעיל מ"ב השיאה כו' ופירש הר"ב דמשהשיאה פקעה רשותו. וה"מ למתני במתניתין דהאב זכאי בכתובתה דלאחר אירוסין כי היכי דקתני דזכאי בגיטה ואין זה אלא אחר אירוסין. ואפשר דהאי תנא סבר דאין כתובה לארוסה אלא א"כ כתב לה והואיל ולא פסיקא ליה לא תני לה וא"נ סבר ליה דיש לה כתובה כמו שפי' הר"ב במשנה דלעיל כיון דאיכא מאן דאמר דלא ס"ל הכי לא נחית נפשיה בפלוגתא ושאני לעיל דאיצטריך לאשמעינן החילוק שבין אירוסין ונשואין ופלוגתא דרבנן ור' יהודה. כך נ"ל:
ואינו אוכל פירות בחייה. פירש הר"ב אם נפלו לה כו' ומסיים רש"י אלא עושה לה סגולה:
יתר עליו הבעל. פירש הר"ב שהוא זוכה בכל השנוים למעלה וטעמא דמציאתה מפורש במ"ה פ"ק דב"מ. דמעשה ידיה דתקנו נגד מזונתה. דמזוני עיקר תקנה כדתנן ספ"ק דגיטין שלא לזון את אשתו אינו רשאי ועיין מ"ש לקמן. והפרת נדריה מפורש בתורה בפרשת נדרים. מיהו אין דיניהם שווים עיין במ"ב פ"י דנדרים:
שאוכל פירות בחייה. דתיקנו לו שיאכל הפירות כי היכי דלפרקה והאב אינו אוכל פירות דבלאו הכי פריק לה. גמרא. ונ"ל דכיון דאשמעינן שהבעל אוכל פירות בחייה יתר על האב ובאב הוא דבחייה אינו אוכל אלא אם מתה יורשה וכמ"ש הר"ב הלכך לא איצטריך למתני נמי שהבעל יורש את אשתו כדתנן רפ"ט דלקמן וברפ"ח דב"ב דהא יתר עליו על האב באכילת פירות בחייה וכ"ש בירושה דלאחר מיתה דבאב עצמו איתא. אבל התוספות רפ"ו כתבו דלא שמעינן מהא מתניתין אלא כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא שמעינן ע"כ וא"כ קשיא אמאי שייר וי"ל דשייר נמי בושתה ופגמה דרפ"ו כר"י בן בתירא דהלכה כמותו:
וחייב במזונותיה. דתניא שארה אלו מזונות [וכן ת"א זיונה] ר' אליעזר אומר עונתה זו מזונות וכה"א (דברים ח') ויענך וירעיבך. ואף ראב"י דדריש כוליה קרא לכסות. הביאו התוספות סיומא דברייתא דאתיא ליה בק"ו ומה דברים שאין בהן קיום נפש כך [דברים] שיש בהן קיום נפש על אחת כמה וכמה. ואני תמיה דלא תנן שחייב בכסותה אבל דלא תנן חיוב העונה לא קשיא די"ל דלא בעי למתני אלא מה שהוא חייב לה בדברים דלא סגיא בלאו הכי ומזונות א"א שלא תאכל וכן פרקונה דשביה כולהו איתנהו בה. ולמה לה חיים. וקבורתה נמי לא סגי בלאו הכי שתהא מוטלת באשפה ובניוול. אבל עונה אפשר לה בלא"ה שלא תבעל כלל. ואלא כסותה דלא סגיא לה נמי שתלך ערומה בלי לבוש לא ה"ל לשייר. ואפשר כיון דשייר עונה שייר נמי כסותה. ועוד נ"ל דכסותה זיל קרי בי רב הוא וליכא מאן דפליג דכסותה כמשמעו. אבל לראב"י דכולי קרא לכסותה אתא כדאיתא בברייתא ומזונות אתיא בק"ו איצטריך למיתני דחייב ודלא תני עונה דאתיא נמי בק"ו היינו כמ"ש ועוד אפשר לי לומר דמתניתין סברה כברייתא דאמרה לעיל תקנו מזונות ושהם מדבריהם ולהכי איצטריך למתני וזה סיוע גדול להרמב"ן בפירוש החומש שסובר דמזוני מדבריהם דהא סתם משנה הכי סברה. ועוד ברפ"ג דמעשרות מוקמינן למתניתין דהתם כמ"ד שאין מזונות לאשה דאורייתא ועיין עוד בסמוך. ודין האב לענין מזונות פי' הר"ב במ"ו:
בפרקונה. תקנו תחת פירות גמרא. ותו תקינו לה רבנן תנאי כתובה ותנן להו לקמן ושיירינהו הכא:
רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות כו'. ומפרשינן בגמרא דפלוגתייהו דרבנן ור' יהודה כגון דאורחייהו דבני משפחתו להספיד בחלילין ולא אורחייהו דבני משפחתה דת"ק סבר כי אמרינן עולה עמו [ואינה יורדת עמו] [דנפקא לן בפרק אע"פ דף ס"א מבעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו] ה"מ בחיים [כגון הוא אומר להניק את בנה והוא אומרת שלא להניק [דעלה קאי התם] ודרך בנות משפחתה להניק בניהם ולא דרך בנות משפחתו] אבל לאחר מיתה לא. ור"י סבר אפילו לאחר מיתה. ואפסיק הלכתא כר' יהודה. הר"ן:
(יא) (על הברטנורא) ולענין ביאה אינה מתקדשת עד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד, כדתנן פרק ה' דנדה משנה ד'. ולענין כסף ושטר, עיין משנה ה' פרק ג' דקידושין:
(יב) (על הברטנורא) כשיוצאה מרשותו, ומנו האב, שאין אדון לבת ישראל אלא אביה חוץ מזה שנמכרה לו. רש"י:
(יג) (על המשנה) ובביאה. ירושלמי, ניחא בכסף ובשטר דזכות הוא לו כשמקבל הכסף [לעצמו] [וכן] והשטר לעצמו לצור על פי צלוחיתו. בביאה מאי זכאי שייך ביה, תפתר שאמר לו לכשתקנה לי בתך יהיה לך כסף זה:
(יד)
(על הברטנורא) גמרא. ומסיק, דלקטנה לא צריכא קרא, דהשתא זבוני מזבן לה, מעשה ידיה מזבעיא. כי אצטריך קרא, לנערה דלא מצי מזבן לה. ועתוי"ט:
(טו)
(על הברטנורא) גמ'. פירש רש"י דהכי קאמר, בנעוריה ברשות אביה היא. דכי הניא אביה אותה [במדבר ל] הוה אמינא דבקטנה משתעי:
(טז) (על המשנה) את גיטה. וזכות יש לו בגט כמו בשטר הקידוש לצור כו'. וכתב רש"י, מן האירוסין. כדתנן לעיל משנה ב'. והוה מצי למתני [במתניתין] דזכאי בכתובתה. ואולי סבירא ליה להאי תנא דאין כתובה. לארוסה. ועתי"ם:
(יז) (על הברטנורא) אלא עושה לה סגולה. רש"י:
(יח) (על המשנה) [שאוכל] פירות. טעמא, כי היכי דלפרקה. והאב אינו אוכל פירות דבלאו הכי פריק לה. גמרא. ומזה כל שכן שהבעל יורש את אשתו. ועיין תוי"ט:
(יט) (על המשנה) במזונותיה. דתניא, שארה, אלו מזונות. ר' אליעזר אומר, עונתה, זו מזונות. וכן הוא אומר, ויענך וירעיבך. ושייר עונה וכסותה. ותנאי כתובה תני להו לקמן. ועיין תוי"ט:
(כ) (על המשנה) בפרקונה. תקנו תחת פירות. גמרא:
(כא) (על המשנה) לא יפחות. מפרש בגמרא דפלוגתייהו כגון דאורחייהו דבני משפחתו להספיד בחלילין ולא אורחייהו דבני משפחתה, תנא קמא סבר כי אמרינן עולה עמו הני מילי בחיים אבל לאחר מיתה לא. ור' יהודה סבר אפילו לאחר מיתה. ואפסיק הלכתא כר' יהודה:
האב זכאי וכו': פ"ג דהלכו' אישות סי' י"א: ואיתה ר"פ מציאת האשה ובפ"ק דקדושין דף ג' ודף י'. ובטור א"ה ראש סי' ל"ז. ומפ' בירוש' בביאה פי' אם נתנו לו שכר לקדש בביאה ע"כ. ודוקא מבת שלש שנים ולמעלה שכבר היא ראויה לביאה. ונלע"ד דהא דלא קתני האב זכאי בקדושי בתו בכסף וכו' דליכא למימר משום שהוא זכאי ג"כ במציאתה ובמעשי ידיה וכו' קתני זכאי בבתו דהא הדר קתני וזכאי במציאתה וכו' אלא נראה משו' דאי הוה תני האב זכאי בקדושי בתו הוה משמע בכל מין קדושי' יש לו הנאה והא ליתא דבקדושי ביאה אין לו שום הנאה לפי' רש"י ז"ל דודאי דפי' רש"י ז"ל אפי' הירוש' מודה בעיקר דינו אלא שרצה הירוש' לפרש בגוונא שבשלשתן ג"כ אפשר דתשכח דאית ליה הנאה לאב בקדושין דאפי' בקדושי שטר איכא הנאה פורתא לצור אותו על פי צלוחותו א"נ אפשר עוד לומר דמשום דקתני לעיל דהמארס את בתו וגרשה כתובתה של אב קתני נמי השתא בשנוי לשון האב זכאי בבתו כלומר כמו שאמרנו שהאב זכאי בכתובת בתו מן האירוסין כן לעולם זכאי בקדושיה ואפשר עוד לומר שבא לרמוז לנו מה שכתבו התוס' ז"ל דסברא היא דאביה מקבל הקדושין דהשתא אביה זוכה בכסף קדושיה ואיהי תקדש נפשה כך נלע"ד:
וזכאי וכו': ירוש' פ' שני דייני ודפ' מי שאחזו. ומלת וזכאי דהדר תנא פשוט שהוא משום דהוו מילי אחריני דלא שייכי בהדי קדושין:
ומקבל את גיטה: אם נתגרשה מן האירוסין וקודם שבגרה אבל בגרה או נשאת שוב אין לו רשות בה רש"י ז"ל. ונלע"ד דכיון דלא תנא גבי אב כתובה לא תנא נמי תנאי כתובה גבי בעל דמחייב בהו וקתני להו לקמן בפירקין:
ואינו אוכל פירות בחייה: דלבעל לחוד תקינו ליה רבנן לאכול פירות משום דפריק לה ופירקונה תחת פירות ואי לאו הכי מימנע ולא פריק אבל אב בלאו הכי פריק לה ומתני' דלא כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר בברייתא אב נמי אוכל פירות בחיי בתו דסבר אב נמי מימנע ולא פריק הואיל ויש לה דהואיל ויש לה מעות אומר תפדה היא את עצמה:
נשאת יתר עליו הבעל וכו': תוס' פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ט:) וביד פי"ב דהלכות אישות סי' ג' ובפי"ד סי' כ"ג ובטור א"ה סי' פ"ה. ובירוש' תקנה תקנו שיהא מפקח על נכסי בתו ואוכל:
וחייב במזונותיה וכו': תני הבעל שאמר אי אפשי לא לאכול ולא לפקח אין שומעין לו האב שאמר אני אוכל ומפקח שומעין:
ובקבורתה: תני לא רצה הבעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין א"ר חגי לא אמרו אלא האב הא אחר אינו גובה ר"י אומר בין אב בין אחר גובה ע"כ: ובטור י"ד סי' שד"מ ובא"ה סי' פ"ט: ובגמ' איתא דתקנו מזונותיה שהוא דבר מצוי תחת מעשי ידיה שהוא דבר מצוי ופרקונה שהוא דבר שאינו מצוי להיות נשבית תחת פירות נכסי מלוג שלה שנכסי מלוג הויא נמי מילתא דלא שכיחא: וכתב הר"ן ז"ל ובגמ' איכא תנאי דסברי מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות וכו' וראב"י פליג ואמר דשארה כסותה ועונתה וכו' לכסות אתא וכיון דלכולהו תנאי דבגמ' ס"ל דכסותה כמשמעה היה נראה לומר דכסותה מדאורייתא אלא דכיון שנינו במשנתנו וחייב במזונותיה ולא הזכיר כסות כלל נראה שהכסות בכלל מזונות ועלה דמתני' תנן בברייתא בגמ' דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה משמע שהכסות ג"כ אינו אלא מן התקנה ואפשר דדרשינן שארה זה קירוב בשר כדדריש רב יוסף בגמ' ועונתה כמשמעה וכסותה דרשי' מיניה שלא ישמש מטתו ע"ג קרקע אלא במטה מוצעת וכוליה קרא לעונתה הוא דאתא וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפי"ב מהלכות אישות כמ"ד מזונות דאורייתא עכ"ל ז"ל ובתוס' ז"ל איתא בשם רשב"ם ז"ל דאפי' לראב"י מזון ועונה ג"כ מן התורה כדיליף להו מקל וחומר בתוספתא ע"ש ונלע"ד שהר"ן ז"ל יסבור דאותו קל וחומר דבתוספתא מדרבנן קאמר ליה: ועיין במ"ש בשם התוס' לקמן ר"פ ששי:
ר' יהודה אומר אפי' עני שבישראל: וכו': ועיין בתוס' ז"ל שדקדקו אמאי קתני שני חלילין ומקוננת וה"ל למיתני לא יפחות לה מדרכו ומכח זה נדחק ר"ת ז"ל לפרש דאורחיה דידיה היינו אפי' לעני שבישראל אין פוחתין משני חלילין ומקונות אבל לנקבות יש שפוחתין וקאמר ר' יהודה לא יפחות משני חלילין אע"ג דאם לא נשאת שמא היו פוחתין כיון דנשאת לא יפחות לה כמו שאין פוחתין לו ע"כ: ולשון הרמב"ם ספי"ד דהלכות אישות ואפי' עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת אחת ע"כ:
יכין
בכסף: שכסף קדושין שלו:
בשטר: שהוא מקבל שטר קידושין שלה, וזוכה בו לצור ע"פ צלוחיתו:
ובביאה: שמוסרה לביאה למי שירצה, וטובת הנאה שלו. מיהו במקדש בביאה צריכה שתהיה בת ג' שנים ויום א':
וזכאי במציאתה: משום איבה, שלא ימנע מלפרנסה:
ובהפרת נדריה: הנך תרתי זכי להו מן התורה:
ומקבל את גיטה: כשנתגרשה נערה מאורסה:
ואינו אוכל פירות בחייה: בירשה קרקע מאבי אמה:
נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה: כדי שיפדנה כשנשבית. משא"כ אב בלא"ה יפדנה:
וחייב במזונותיה: והא דלא נקט נמי עונתה, היינו משום דעונה לא שייך לגבי אב, ומדשייר עונה שייר נמי כסות, ואפשר עוד דכסות ומדור בכלל מזונות [וכלקמן מי"א] דקאמר מתזנן, וכסות בכלל:
בפרקונה: כשנשבית:
לא יפחות משני חלילים ומקוננת: כשדרך משפחתו כן, אף שמשפחתה אינן חשובין כך. ולת"ק דוקא בחייו עולה עמו ואינה יורדת עמו, משא"כ לאחר מיתה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת