תוספות יום טוב על כתובות ד
<< · תוספות יום טוב · על כתובות · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
נערה שנתפתתה וכו' עד בתפוסה. גמרא מאי קמ"ל תנינא המפתה נותן שלשה דברים כו' [בפרק דלעיל משנה ד'] לאביה איצטריך ליה. לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עביד. עמדה בדין איצטריכא ליה פלוגתא דר"ש ורבנן ע"כ בגמרא. וקשיא לי התינח בושת ופגם. אבל צער דליתא במפותה אימא דאיצטריך לאשמעינן דבתפוסה לאביה וכדפירש הר"ב וכפירש"י ז"ל לאביה וכן פסק רמב"ם פ"ב מהלכות נערה והכי משמע פשטא דמתניתין וז"ל הר"ן אע"ג דבפרק החובל אמרינן דצערא דגופה לא זכי ליה רחמנא [וכמו שאכתוב ברפ"ו לקמן] שאני האי צער שבידו לצערה כהאי גוונא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין שנבעלת לו בעל כרחה ומצערת ע"כ. ולימא מסייע ליה להראב"ד שסובר דצער לעצמה מההיא דהחובל ונאמר דוהצער בתפוסה לא קאי אאביה דרישא אלא איידי תני לה והני כדאיתנהו דלאביה והא כדאיתא דלעצמה. ותיובתא לכל המפרשים דלאביה. ונ"ל דאין מכאן ראיה כלל לסברת הראב"ד דתקשי לך אבשת ופגם גופא דמפשט פשיטא ליה לגמרא דלאביה מדיהיב למפותה. ובפרק דלעיל דף מ' ע"ב פריך ואימא לדידה ומסיק מסתברא דאבוה הוה דאי בעי מסר לה [לקדשה בביאה] למנוול ולמוכה שחין [כדתנן לקמן מ"ד האב זכאי כו' וכיון דבידו ליטול ממון לפוגמה ולביישה בושה זו השתא אפסדיה האי דפגמה] דשמעת מינה דבשת ופגם באונס דלאביה לאו מלתא דפשיטא היא ואע"פ שהתוס' הקשו שם וז"ל וא"ת ואמאי לא קאמר דאביה הוה מדקא יהיב מפתה כדאמר לקמן בריש נערה וי"ל דלמא לא יהיב מפתה דקראי דאביי ורבא באונס כתיבי עכ"ל. כלומר דהך סוגיא קאי התם אדאמרינן ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא אכל מילי ומתרץ לה אביי ורבא מקראי דאונס וכמ"ש ג"כ הר"ב בפרק דלעיל מ"ז ואהא פריך בגמרא ואימא לדידה ואכתי לא ידעינן במפותה אי יהיב בשת ופגם ולהכי צריך לטעמא דאי בעי מסר וכו' אבל בפרק נערה דתנן במפותה דלאביה תו לא צריך להך סברא דאי בעי כו' זו היא דעת התוספות. ואני בעניי שמעתי ולא אבין דבריהם דהיכי מצית למימר דלהכי לא מתרץ ממפתה משום דלמא לא יהיב מפתה. והרי סוגיא זו אמתניתין דאיזהו בושת קאי וההיא מתני' לפרושי מתניתין דלעיל מינה קאי דתנן המפתה נותן ג' דברים וכו' ודוחק לומר דאקראי דוקא קא מהדר דבאונס מיירי דכיון דמכ"מ כבר שמעינן דמפתה יהיב הוה מצי לתרוצי ליה קראי בכך אבל לפמ"ש בפרק דלעיל מ"ז דהא דמחייב למפתה בבשת פגם ילפינן ליה מאונס אתי שפיר דלא מצי לתרוצי כלל מדיהיב מפתה דאי איכא למימר באונס דלדידה לא מצית יליף לה למפתה לחייבו כלל בבשת ופגם דאחלה וכיון דפריך אימא לדידה לא מצי מתרץ מדיהיב מפתה דאה"נ לא יהיב דבאונס גופיה אימא לדידה וממילא דמפתה לא יהיב כלל ולהכי צריך לתרוצי דמסתברא אי בעי כו' ואפשר שזו היא סברת התוספות עצמם והשתא דאתית להכי המפתה גופיה דחייב בבשת ופגם לא ידעינן אלא ממאי דבושת ופגם דאונס מחייב ליתן לאביה. ודחייב באונס לאביה היינו מסברא דאי בעי מסר לה כו' א"כ לעולם אימא לך דצער בתפוסה לאביה כפשטא דמתניתין והא. דלא קאמר גמרא דאיצטריך ל"ק דכיון דשמעינן דמפתה חייב בשלשה דברים ממתניתין דלעיל ידעינן האי סברא דאי בעי מסר לה כו' דאל"ה לא מצית מחייב במפתה כלל. וכיון דההיא סברא דאי בעי כו' ידעינן לה א"כ הך דצער דתפוסה לאביה נמי לא צריכין דמידי הוא טעמא אלא משום דאי בעי. וכמ"ש בשם הר"ן וההוא טעמא כבר סליק לן וממילא ידעינן דצער לאביה כמו בשת ופגם דמאי בינייהו דהא אי בעי מסר לה וכמו שהפסידו מבושת ופגם דהוי מצי למשקל ממון לביישה ולפגמה בכלל זה דהוה מצי לצעורה והשתא הוא דאפסדיה ולהכי ליהוי צער לאביה כמו בושת ופגם והלכך לא איצטריך ליה כלל לאשמעינן הכא דלאביה. ושפיר צריך הגמרא לשנויי דמשום פלוגתא דר"ש ורבנן הוא דצריכי ליה. וליכא סייעתא להראב"ד ולא תיובתא להחולקים עליו ומתניתין מיפרשי שפיר והצער בתפוסה לאביה כפירושם ז"ל:
בתפוסה. לשנא דקרא (דברים כ"ב) ותפשה ושכב עמה רש"י:
לא הספיקה לעמוד בדין כו'. כתב הר"ב לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן בגמרא דאין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו [תורה] בבתו ויליף לה מדכתיב בעבדים כנענים (ויקרא כ"ח) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם:
הרי הן של עצמה. כתבו התוספות תימא תינח קנס אלא בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למיהוי ושמא מקראי דלעיל דנפקא בושת ופגם איתקוש אהדדי כדפרישית לעיל עכ"ל. וכבר כתבתי כן בשם הרא"ש בפרק דלעיל מ"ו ושגם דעת הרמב"ם דהרי הן אכולהו קאי אבל הראב"ד השיג עליו וכתב הג' במפותה אם מת האב למה שלה וכי יורשת אביה היא ע"כ וכתב עליו הכ"מ שותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא עמדה בדין כו' לא הספיקה וכו' הרי הן של עצמה עכ"ל. ואין ספק שכשכתב זה לא עלה בזכרונו מ"ש הר"ן וז"ל והרי הן של עצמה דקתני איכא מ"ד דלא קאי אלא אאנוסה אבל במפותה כיון דמדעתה [לית] לה דאחולי מחלה ואפשר דכיון דההיא שעתא דאבוה בעי למיהוי אע"פ שלא (זכתה) [צ"ל זכה] עדיין (א"כ) [צ"ל אפ"ה] כיון דההיא שעתא לא חזי לה לא מצי לאחולי. ומש"ה כי פקע זכותיה דאב הוי לעצמה. ומיהו כי אמרינן הרי הן של עצמה אקנס קאי דבושת ופגם דממונא נינהו דאחין בעו למיהוי שכבר זכה בהן האב וכי קתני הרי הן [של עצמה] אקנסות דאנוסה ומפותה קאי ואם איתא דמפותה יש לה קנס אתי שפיר ואם לא הכי קאמר דקנסי דידהו נתרוקנה לעצמה ואנוסה אית לה ומפותה לית לה דהא מחלה ע"כ ולסברא זו דאקנס לחודה קאי אע"ג דמפותה לית לה יש לתרץ דהן קאי אקנס דאונס לחוד ומשום דבקנס יש חמשים כסף שייך למתני הן. וכמו שכתבתי בפרק דלעיל משנה ו':
ומציאתה. פירש הר"ב בגמרא מפרש דה"ק מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה כו' אחר מיתת האב כו' דפשיטא לן דלעצמה דהא אפילו בחיי האב לא זכה בהן אב אא"כ סמוכה על שלחנו משום איבה [כדלקמן משנה ד'] דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו כדתנן בפרקין [משנה ו']. האב אינו חייב במזונות בתו אי אמרת מציאתה לעצמה תו לא יהיב לה מזונות אבל אחין על כרחייהו מיתזנן מנכסי האב [כדתנן בפרקין משנה י"א] כן פירש"י וקשיא דבפ"ק דב"מ משנה ה' משמע מפי' הר"ב דאפילו אינה סמוכה על שלחן אביה מציאתה לאביה ולשון הר"ב דהתם מפירש"י הוא והתוספות דלקמן ריש דף מ"ז וכן בפ"ק דב"מ מפרשי דטעמא דאיבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין ואפילו אינה סמוכה על שלחנו מציאתה לאביה:
הרי הן של אחין. כתב הר"ב אבל מעשה ידיה של אחר מיתת האב לעצמה וכו' וטעמא יליף בגמרא מוהתנחלתם שהעתקתי לעיל ועין מ"ש במשנה ד':
המארס את בתו וגירשה אירסה ונתארמלה [*וכו'. ולא תני ונתארמלה] בתרווייהו דאגב אורחיה [*דק] תנא במלתיה דלא לנקוט בדרך פורענות וסתם ליה כר' דאמר נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דבתרי הוי חזקה למיהוי קטלנית ואע"ג דבגמרא מדייק הכי אסיפא דהשיאה וכו' העתקתיו ארישא משום דבגמרא נקט בסיפא אליבא דמ"ד דטעמא דמעין גורם ודוקא נשאת. אבל הרמב"ם פכ"א מהא"ב וטוא"ה סימן ט' פסקו כמ"ד דטעמא משום דמזל גרם ואפילו נתארסה ומת לשני ומת לא תנשא ולדידיה איכא למידק מרישא:
כתובתה שלו. כתב הר"ב וקסבר יש כתובה לארוסה וכפירש"י ומסיים הר"ן א"נ בשכתב לה. ע"כ. וכבר כתבתי בזה (במ"ח) [במ"ז] פט"ו דיבמות [ד"ה ומניח] :
אמרו לו. צריך עיון היינו ת"ק:
הגיורת שנתגיירה בתה עמה. לשון התוס' הא דלא נקט הגיורת שנתגיירה סתמא משום דאיירי בפחות מבת ג' דאין דרכה להתגייר אלא עם אמה ועוד דאין סברא שיטבילוה על דעת ב"ד דאין מטבילין גר קטן על דעת ב"ד [וכן יש להוכיח מסוגית הגמרא דספ"ג דקדושין כמו שאכתוב שם בס"ד] אא"כ הוא תובע להתגייר וזאת פחותה מבת ג' אין בה דעת לתבוע להכי נקט שנתגיירה בתה עמה והטבילוה על דעת אמה ועוד משום דבעי למתני היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ע"כ. ועיין מ"ב פי"א דיבמות:
אין לה לא פתח בית אב. אין צריך להוציאה אל פתח בית אביה. רש"י:
הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה. כתב הר"ב דאמר קרא ומתה כו' גמרא ואימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה ההיא ישראלית מעלייתא היא ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה הא כתיב בישראל:
האב זכאי בבתו בקדושיה. פי' הר"ב בקטנותה ומיהו יש חילוק דלענין ביאה אינה מתקדשת עד שתהיה בת ג' שנים ויום אחד כדתנן במ"ד פ"ה דנדה ולקדושי כסף ושטר עיין במ"ה פ"ג דקדושין:
בכסף. כתב הר"ב דכתיב באמה העבריה וכו' אבל יש כסף לאדון אחר פירש"י כשיוצאה מרשותו [לענין הפרת נדרים כדתנן רפ"י דנדרים] ומנו האב שאין אדון לבת ישראל אלא אביה חוץ מזה שנמכרה לו ע"כ:
ובביאה. ירושלמי ניחא בכסף ובשטר האב זכאי דודאי זכות הוא לו כשמקבל הכסף לעצמו וכן שטר מקבל לעצמו ולפחות ראוי לו לצור ע"פ צלוחיתו. בביאה מאי זכאי שייך ביה. תפתר שא"ל לכשתקנה לי בתך יהיה לך כסף זה. והמפרש כתב וז"ל אבל רש"י פי' דרשאי למוסרה לביאה לשם קדושין זהו זכותו עכ"ל המפרש. וטעה בשתים חדא שאין דעת רש"י כן דלא סיים כלל זהו זכותו ועוד דלא תיקן כלום בהבאתו פירש"י דהרי עדיין הקושיא במקומה עומדת דמה זכות לו בזה אבל רש"י לא נתכוון אלא לפרש ביאה דקתני גבי אביה מאי היא וקאמר למוסרה כו' אבל על לשון זכאי מעולם לא נתכוון בזה וכן בס"פ אלו נערות בטעמא דיהיב בגמרא דבושת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר [לה] למנוול כו' מפרש רש"י עצמו דאי בעי נטיל ממון ומסרה למנוול וכו' לקדשה בביאה כמו שהעתקתיו בריש פירקין. וכן התוס' דריש קדושין הביאו זה הירושלמי. ולא הזכירו שרש"י מפרש בענין אחר:
וזכאי במציאתה וכו'. [משום] דבכסף ובשטר ובביאה פירושא דבקדושיה הן ובמציאתה כו' מילי אחריני נינהו הלכך איצטריך למיהדר ולמתני וזכאי:
במציאתה. לשון הר"ב משום איבה. גמרא. כבר כתבתי בזה בריש פירקין בשם רש"י ותוספות. והר"ן הסכים לפירוש התוספות:
ובמעשה ידיה. כתב הר"ב דכתיב וכי ימכור וכו'. אף בת מעשה ידיה לאביה. גמרא. ומסיק דלקטנה לא צריכא קרא דהשתא זבוני מזבין לה. מעשה ידיה מיבעיא. כי איצטריך קרא לנערה דלא מצי מזבין לה כדתנן פרק דלעיל מ"ח והשתא דמעשה ידיה דנערה לאביה מאמה נפקא לן כי איצטריך בריש פירקין לקרא דוהתנחלתם למילף מינה למ"ש שם הר"ב דמעשה ידי הבת לאחר מיתת האב דלעצמה לא איצטריך אלא לקטנה אבל לנערה לא איצטריך כלל כיון דמעשה ידיה לאביה לא ידעינן אלא מאמה ואמה גופה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת. כמ"ש הר"ב במ"ב פ"ק דקדושין כך כתבו התוס' דף מ"ג סוף ע"א:
ובהפרת נדריה. כתב הר"ב כדכתיב בנעוריה בית אביה גמרא. פירש"י דה"ק בנעוריה ברשות אביה היא וכי תימא הא בהדיא כתיב (במדבר ל') כי הניא אביה אותה אי לאו האי ה"א בקטנה משתעי:
ומקבל את גיטה. וזכות יש לו בגט עצמו כמו בשטר הקדושין לצור על פי צלוחיתו וכתב רש"י מן האירוסין שלאחר שניסת שוב אין לו רשות בה. ע"כ. כדתנן לעיל מ"ב השיאה כו' ופירש הר"ב דמשהשיאה פקעה רשותו. וה"מ למתני במתניתין דהאב זכאי בכתובתה דלאחר אירוסין כי היכי דקתני דזכאי בגיטה ואין זה אלא אחר אירוסין. ואפשר דהאי תנא סבר דאין כתובה לארוסה אלא א"כ כתב לה והואיל ולא פסיקא ליה לא תני לה וא"נ סבר ליה דיש לה כתובה כמו שפי' הר"ב במשנה דלעיל כיון דאיכא מאן דאמר דלא ס"ל הכי לא נחית נפשיה בפלוגתא ושאני לעיל דאיצטריך לאשמעינן החילוק שבין אירוסין ונשואין ופלוגתא דרבנן ור' יהודה. כך נ"ל:
ואינו אוכל פירות בחייה. פירש הר"ב אם נפלו לה כו' ומסיים רש"י אלא עושה לה סגולה:
יתר עליו הבעל. פירש הר"ב שהוא זוכה בכל השנוים למעלה וטעמא דמציאתה מפורש במ"ה פ"ק דב"מ. דמעשה ידיה דתקנו נגד מזונתה. דמזוני עיקר תקנה כדתנן ספ"ק דגיטין שלא לזון את אשתו אינו רשאי ועיין מ"ש לקמן. והפרת נדריה מפורש בתורה בפרשת נדרים. מיהו אין דיניהם שווים עיין במ"ב פ"י דנדרים:
שאוכל פירות בחייה. דתיקנו לו שיאכל הפירות כי היכי דלפרקה והאב אינו אוכל פירות דבלאו הכי פריק לה. גמרא. ונ"ל דכיון דאשמעינן שהבעל אוכל פירות בחייה יתר על האב ובאב הוא דבחייה אינו אוכל אלא אם מתה יורשה וכמ"ש הר"ב הלכך לא איצטריך למתני נמי שהבעל יורש את אשתו כדתנן רפ"ט דלקמן וברפ"ח דב"ב דהא יתר עליו על האב באכילת פירות בחייה וכ"ש בירושה דלאחר מיתה דבאב עצמו איתא. אבל התוספות רפ"ו כתבו דלא שמעינן מהא מתניתין אלא כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא שמעינן ע"כ וא"כ קשיא אמאי שייר וי"ל דשייר נמי בושתה ופגמה דרפ"ו כר"י בן בתירא דהלכה כמותו:
וחייב במזונותיה. דתניא שארה אלו מזונות [וכן ת"א זיונה] ר' אליעזר אומר עונתה זו מזונות וכה"א (דברים ח') ויענך וירעיבך. ואף ראב"י דדריש כוליה קרא לכסות. הביאו התוספות סיומא דברייתא דאתיא ליה בק"ו ומה דברים שאין בהן קיום נפש כך [דברים] שיש בהן קיום נפש על אחת כמה וכמה. ואני תמיה דלא תנן שחייב בכסותה אבל דלא תנן חיוב העונה לא קשיא די"ל דלא בעי למתני אלא מה שהוא חייב לה בדברים דלא סגיא בלאו הכי ומזונות א"א שלא תאכל וכן פרקונה דשביה כולהו איתנהו בה. ולמה לה חיים. וקבורתה נמי לא סגי בלאו הכי שתהא מוטלת באשפה ובניוול. אבל עונה אפשר לה בלא"ה שלא תבעל כלל. ואלא כסותה דלא סגיא לה נמי שתלך ערומה בלי לבוש לא ה"ל לשייר. ואפשר כיון דשייר עונה שייר נמי כסותה. ועוד נ"ל דכסותה זיל קרי בי רב הוא וליכא מאן דפליג דכסותה כמשמעו. אבל לראב"י דכולי קרא לכסותה אתא כדאיתא בברייתא ומזונות אתיא בק"ו איצטריך למיתני דחייב ודלא תני עונה דאתיא נמי בק"ו היינו כמ"ש ועוד אפשר לי לומר דמתניתין סברה כברייתא דאמרה לעיל תקנו מזונות ושהם מדבריהם ולהכי איצטריך למתני וזה סיוע גדול להרמב"ן בפירוש החומש שסובר דמזוני מדבריהם דהא סתם משנה הכי סברה. ועוד ברפ"ג דמעשרות מוקמינן למתניתין דהתם כמ"ד שאין מזונות לאשה דאורייתא ועיין עוד בסמוך. ודין האב לענין מזונות פי' הר"ב במ"ו:
בפרקונה. תקנו תחת פירות גמרא. ותו תקינו לה רבנן תנאי כתובה ותנן להו לקמן ושיירינהו הכא:
רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות כו'. ומפרשינן בגמרא דפלוגתייהו דרבנן ור' יהודה כגון דאורחייהו דבני משפחתו להספיד בחלילין ולא אורחייהו דבני משפחתה דת"ק סבר כי אמרינן עולה עמו [ואינה יורדת עמו] [דנפקא לן בפרק אע"פ דף ס"א מבעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו] ה"מ בחיים [כגון הוא אומר להניק את בנה והוא אומרת שלא להניק [דעלה קאי התם] ודרך בנות משפחתה להניק בניהם ולא דרך בנות משפחתו] אבל לאחר מיתה לא. ור"י סבר אפילו לאחר מיתה. ואפסיק הלכתא כר' יהודה. הר"ן:
לעולם היא ברשות האב. לשון הר"ב אם בת ישראל כו' ומסיים רש"י וזכאי בה בכל זכות האב בבתו ע"כ ועי' לקמן:
לעולם. כ' הר"ב ואפילו הגיע זמן כו'. כבית דין של אחריהן דבמ"ג פ' דלקמן. ואע"ג דתנן לה בהדיא לקמן כן דרך התנאים להשמיענו בקיצור אע"ג דכבר השמיענו במקום אחר וכה"ג איכא בריש ברכות. תוספות. ושם הראיתי עוד מקומות אחרים כה"ג וע' מ"ח פ"ט דמנחות:
עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין. וכן גירסת רש"י ומפרש כלו' שתכנס לחופה וכו' ונ"א גרס בהדיא עד שתכנס לחופה ובסדר המשנה שבגמרא גרסינן כגירסת רש"י ובגמרא מייתי לה כנ"א והתוספות כתבו דל"ג לרשות הבעל דמשמע במסירה בעלמא דהכי דייק בגמרא אדתני הבא על א"א כיון שנכנסה לרשות הבעל ותיובתא דרב דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה [כמ"ש לקמן] ומיהו י"ל דדוקא התם דקתני כיון שנכנסה אבל הכא דקתני עד שתכנס משמע שפיר דהיינו עד שתכנס לחופה ע"כ. והר"ב שכתב בזה"ל עד שתכנס לחופה לשם נשואין שתהא מסורה לרשות הבעל ע"כ. משמע שאעפ"י שגורס לחופה. רצונו לפרש דלאו דוקא שתכנס לתוך החופה ממש אלא כשמסרה סגי וה"נ מצית לפרושי מ"ג דפרק דלקמן וסבר לה כרב אסי דאמר בגמרא מסר האב כו' מסירתה לכל אף לתרומה ואליביה מפרשינן בגמרא דעד שתכנס לחופה מסירתה זו היא כניסתה ולא ידענא מאי דוחקיה לדחוק בפירוש המשנה והרי רב פליג אדר' אסי וסובר מסירתה לכל חוץ מלתרומה ולדידיה דוקא עד שתכנס לחופה ממש. וקודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב ורב אסי תלמיד חבר לרב ולכך נראה בעיני שטעות סופר יש בדברי הר"ב ודבריו צריכין להיות כלשון רש"י וזהו לרשות הבעל לנשואין כלומר שתכנס לחופה לשם נישואין שתהא מסורה לרשות הבעל ע"כ וכרב מפרש לה אע"ג דגורס לרשות הבעל וכתירוצם של התוספות. אבל מפני שי"ל דדעת הר"ב לפרש כרב אסי לא שלחתי בו יד להגיה. ופי' חופה אכתוב בפ' דלקמן מ"ג בס"ד:
מסר האב כו' הרי היא ברשות הבעל. פליגי בגמרא רב אמר מסירתה לכל חוץ מתרומה דהא ברישא תנן עד שתכנס כו' ורב אסי קאמר אף לתרומה ומסירתה היינו כניסתה כו' וכמו שכתבתי לעיל ועיין מה שאכתוב במ"ה פ"י דנדרים: מסרו שלוחי האב. לשון הר"ב שפגעו שלוחי האב כו'. ולשון רש"י שהיה האב משלחה לו ע"י שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל:
האב אינו חייב במזונות בתו. כתב הר"ב אבל קטני קטנים כו' כופין את האב ומוציאין מידו בעל כרחו. וא"ת ואי אינו אמיד מה מוציאים ממנו וי"ל כמו בחיוב האשה דאפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדה במאי דאכל כמ"ש בטור סימן ע' אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם. אפילו לסברת ר' אליה שכתב שם בטור דבאשה חייב דהתם היינו טעמא דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו':
בכרם. פי' הר"ב על שם כו' וכפירש"י וכ"כ הרמב"ם בעדיות פ"ב משנה ד'. ומסיים והש"י קרא כנסת ישראל כרם שנאמר (ישעיה ה') כרם היה לידידי:
כתב לה וכו' ולא כתב לה כל נכסים כו' חייב. פי' הר"ב להיות כל נכסיו אחראין. ומפרש הרמב"ם והיא תטרוף כל מה שימכור או יתן ע"כ. ואע"ג דבמשנה ו' פ"ק דב"מ פליגי ר' מאיר ורבנן דר"מ ס"ל אחריות לאו טעות סופר ולא הוי כמאן דכתיבא דמי ומש"ה בגמרא דהכא אמרינן אי מתניתין ר"מ היא דאמר בר"פ דלקמן כל הפוחת וכו' [ופסקינן כוותיה] מאי חייב דקתני מן המחוררין אפ"ה זה שפירש הרמב"ם דלמשועבדין קתני דחייב היינו טעמיה דאע"ג דפסקינן כר"מ בכל הפוחת. וכי מוקמינן למתניתין כר"מ חייב דקתני במחוררין בלבד. מ"מ אנן דקי"ל דאחריות דט"ס הוא ודלא כר"מ. יש לנו לפרש המשנה אליבא דהלכתא. והר"ב שסתם הדברים ולא פי' מסתברא שנתכוין ג"כ לכל אחריות אפילו למשועבדים דאל"ה הוה ליה לפרש שכן בגמרא סברינן דמתניתין לאו ר"מ משום דמשמע לן דחייב באחריות היינו אפילו ממשועבדים ועיין סוף פ"ח:
חייב. לפדותה ואם היה כהן שכבר נאסרה עליו פודה אותה ומחזירה לבית אביה אפילו היה בעיר אחרת מטפל לה עד שמחזירתה למדינתה ומגרשה. ואם בעלה ישראל מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה אח"כ מגרשה לשון הרמב"ם פי"ד מה"א. ומ"ש הר"ב וחייב לתת לה כתובתה הכי תנן בסוף מסכת נדרים. ושם כתבתי הטעם:
רשאי. כתב הר"ב שאין אדם חייב לזון גרושתו וכן לשון רש"י וקשיא לי א"כ פדיונה נמי יהא רשאי שאין אדם חייב לפדות גרושתו והרי אפילו מת קודם שנפדית אין היורשים חייבים לפדותה כדמסיק בגמרא. וי"ל דהתם כדמפרש טעמא בברייתא שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו אבל הכא אע"פ שגירשה יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתו. והתוספות [נב:] כתבו דטעמא דרשאי ברפואה לפי שרפואה היא בכלל מזונות והרי קבלה כנגד מעשה ידיה שעד עכשיו. אבל אינו רשאי לומר תקבל את גטה ותפדה את עצמה לפי שלא קבלה תשלום מפירות שאכל עד עכשיו:
לא כתב לה בנין דכרין כו' חייב שהוא תנאי ב"ד. וטעמא מפרש בגמרא כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו שכן הוא אומר (ירמיה כ"ט) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנים בידיה קיימא לבקש אשה שדרכו של איש לחזור אחר אשה אלא בנתיה מי קיימן בידיה וכי דרך אשה לחזור אחר איש אלא הא קמ"ל דנלבשה ונכסה וניתיב לה מידי [כי היכי] דקפצו עלה ונסבי לה. ואי לא תיקנו דלירות אלא הנדוניא דיהיב אב אבל מנה ומאתים ותוספת שכתב הבעל לא לירות. אכתי ממנע אב ולא כתב. אחרי שזה מקפיד על שלו מלהוריש לבני בתו אף הוא ימשוך ידו מלהרבות לו נדוניא הילכך הוצרכו לתקן לירת כסף כתובתה והכל בכלל כמפורש במשנה ג' פרק ד' דיבמות. ולא פלוג רבנן בין כתובה לכתובה לתקן במקום דיהיב אב נדוניא. ובמקום דלא יהיב לא. אלא בכולהו אמרו שהוא תנאי בית דין דלא פלוג. ולא תיקנו אלא בנין דכרין. אבל אם לא הניחה האחת אלא בת. והאחרת בנים שויוה רבנן כנחלה כדתנן אינון ירתין ובת בין הבנים אינה יורשת ולא פלוג במשפט בנין דכרין ואפילו בת בין הבנות נמי לא תירש אלא דוקא בנין דכרין ועשאוה ככתובה לענין דלא תהא נגבית אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי. וכתב הר"ב אפילו בזמן הזה אינה נגבית ממטלטלי כלומר אע"ג דנהיגי השתא למגבי כתובה עצמה ממטלטלי וטעמא כתב הרמב"ם בפי"ו מהלכות אישות לפי שכתובת בנין דכרין אינו פשוט בכל הישיבות [כמ"ש הטור ס"ס קי"א שעיקר התקנה היתה כדי שיתן אדם לבתו כבנו ועכשיו נוהגים לתת יותר ויותר] לפיכך מעמידין אותה על דין הגמרא שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע ע"כ. ומ"ש הר"ב ודוקא כשהניח שיעור שתי הכתובות ודינר כו' דכי קא מיעקרא נחלה דאורייתא לא תקינו רבנן. גמרא. והא דנקט דינר משנה ב' היא לקמן בפרק עשירי ושם אפרש בס"ד. ועיין עוד מ"ש שם בראש הפרק:
בנן נוקבין. תרגום ויולד בנים ובנות בנין ובנן. ואפילו הכי תנן נוקבין אף על גב דלא צריכא. איידי דתני בנין דכרין דהתם צריך למתני דכרין דבנין שם ליוצאי חלצי האיש ובין זכרים ובין נקבות בכלל וכמו שנאמר (בראשית ג') בעצב תלדי בנים ונאמר (דברים י"ד) בנים אתה לה' אלהיכם ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ב דנזיר:
ומיתזנן מנכסי. אחר מותו. רמב"ם פ' י"ט מה"א דאי בחייו הא תנן במשנה ו' האב אינו חייב במזונות בתו:
עד דתנסבן. פי' הר"ב שיתארסו. גמרא:
חייב. פירוש אפילו לא כתב לה ועל לא כתב דלעיל קאי:
מיגר. פירש הר"ב משך וכפירש"י. והגירסא בדל"ת וכן הוא במשנה בירושלמי ולשון ארמית הוא וימשכו ויעלו את יוסף (בראשית ל"ז) מתורגם ונגידו:
בביתי. יתירא הוא דבביתי קמא סגי. ואמרינן בגמרא דלהכי תקון למכתב בביתי ב' זימני למדרש בביתי ולא בביקתי כלומר בבית צר וקטן דיכולין היורשים לדחותה מהם [*בשאין לאב אלא ביקתא] ולא קאי דיוקא דבביתי אמזוני דלפי ברכת הבית מיהא יש לה כמו שאכתוב במשנה ג' פרק י"ב:
חייב. פירוש אפילו אם לא כתב לה וקאי על לא כתב דלעיל:
משנה כתובות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב