משנה ביצה א ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק א · משנה ה | >>
בית שמאי אומרים, אין מסלקין את התריסין ביום טוב.
ובית הלל מתירין אף להחזיר.
בית שמאי אומרים, אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר.
ובית הלל מתירין.
בית שמאי אומרים, אין נותנין את העור לפני הדורסן, ולא יגביהנו, אלא אם כן יש עמו כזית בשר.
ובית הלל מתירין.
בית שמאי אומרים, אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים.
ובית הלל מתירין.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב.
- וּבֵית הִלֵּל, מַתִּירִין אַף לְהַחֲזִיר.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי לְקַצֵּב עָלָיו בָּשָׂר.
- וּבֵית הִלֵּל, מַתִּירִין.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדָּרְסָן. וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ – אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כַּזַּיִת בָּשָׂר.
- וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַלּוּלָב וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה – לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
- וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:
בית שמאי אומרין:
- אין מסלקין את התריסין - ביום טוב.
- בית הלל - מתירין, אף להחזיר.
- בית שמאי אומרין:
- אין נוטלין את העלי - לקצב עליו בשר.
- בית הלל - מתירין.
- בית שמאי אומרין:
- אין נותנין את העור - לפני בית הדריסה.
- ולא יגביהנו,
- אלא אם כן - יש עימו בשר.
- ובית הלל - מתירין.
- בית שמאי אומרין:
- אין מוציאין -
- לא את הקטן,
- ולא את הלולב,
- ולא את ספר התורה,
- לרשות הרבים.
- ובית הלל - מתירין.
- אין מוציאין -
תריסין - הם הנסרים שנועלין בהם פתחי החנויות.
וכשאין להם ציר אין מחלוקת שהן מותרות ואפילו הם לנעול בית שבתוך החצר, וכשיש להם ציר בצד הנסר אין מחלוקת שהן אסורות ואפילו הן לחנות שברשות הרבים לפי שנחוש שמא יתקע לחיזוק הנסר.
אבל המחלוקת בנסרים שיש להם ציר באמצע הנסר ובתריסי חנויות בלבד, בית שמאי אוסרין, ובית הלל מתירין החזרת תריסין ונתינת העור לפני בית הדריסה מפני שמחת יום טוב, כי אם נאסר עליו החזרת התריסין ימנע מפתיחת החנות להוציא תבלין כדי שלא יניח החנות פתוח ויגנבו משם ממונו. וכמו כן אם יש אצלו בהמה לא ישחטנה כדי שלא יפסיד העור.
עלי - הוא יד המכתש גדול מעץ והוא עגול שכותשין בו הריפות ודוגמתן.
ופירוש לקצב בו - לחתך עליו.
ובית שמאי אין מתירין הוצאה אלא אם יש בה צורך אכילה, לאמרו יתעלה "אך אשר יאכל לכל נפש"(שמות יב, טז), ולפיכך אמרו אין מוציאין את הקטן, ואת הלולב וכיוצא בהם.
ובית הלל אומרים, שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך, וכמו כן אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, וזהו עיקר אמתי:
העלי - יד של עץ גדול הרבה ועגול שכותשים בו את הריפות ודומיהן. ומפני כבדו וגדלו אין תורת כלי עליו:
לקצב - לחתוך:
וב"ה מתירין - משום שמחת יו"ט, ואע"פ שאין עליו תורת כלי כא:
לפני בית הדריסה - שידרסו עליו בני אדם, כדי שלא יפסיד:
ולא יגביהנו - לטלטלו לאחר הפשטתו:
וב"ה מתירין - דאי לא שרית ליה לא שחיט כדי שלא להפסיד העור, וממנע משמחת יו"ט:
תריסין - מוכרי בשמים יש להן חנויות העשויות כמין תיבות ועומדות בשוק ואינן מחוברות לקרקע. ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות, ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות:
מתירין אף להחזיר - בתריסין שאין להם ציר כלל כ"ע לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח [בית שבתוך] החצר. ובתריסין שיש להן ציר מן הצד כ"ע לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות, דדמי לבנין כב. כי פליגי בתריסין שיש להן ציר באמצע כעין בליטה ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות, ב"ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד, וב"ה סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקי תבלין ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב:
לא את הקטן - ולא כל מידי דלאו צורך אכילה:
וב"ה מתירין - דאמרי מתוך כג שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה נמי שלא לצורך אכילה. והוא שיהיה בה צורך מצוה כד כגון הני דחשיבי במתניתין, או צורך הנאה כגון מפתח ביתו כה וכיוצא בהן. לאפוקי הוצאת אבנים וכיוצא בזה דבהא מודו ב"ה דאסור:
[*בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין כו'. ובפי' הר"ב מפרש עלי ברישא והדר עור ואח"כ תריסין וכן הוא הגי' בסדר המשנה דבבלי ובירושלמי וכן הוא בפי' רש"י ורי"ף ורא"ש. ומפי' הרמב"ם נראה דגריס תריסין ועור ועלי]:
ובית הלל מתירין אף להחזיר. פירש הר"ב דאי יש להן ציר מן הצד מודו דאסור דדמו לבנין. וכן פירש"י. ומיהו בנין ממש לא הוי. דהא ב"ה ס"ל במשנה ו' פרק דלקמן דאין בנין בכלים וכן כתב רש"י בגמ'. דאע"ג דאין בנין וסתירה בכלים קאסרי ליה בית הלל מדרבנן. ע"כ. ומכאן סתירה לפירושם דמשנה י"ב פרק בתרא דעירובין שפירשו דהוי כבונה והתם ליכא לפרושא מדרבנן דבדרבי יהודה פי' משום שבות ש"מ דבת"ק מדאורייתא וכן לשון הר"ן שם והוי כבונה וקסבר יש בנין בכלים. ע"כ. ומ"ש הר"ב מן הצד. פירש"י דהיינו ידות לשני ראשי הדף:
ובית הלל מתירין. פי' הר"ב משום שמחת יו"ט אע"פ שאין עליו תורת כלי ובגמרא דף י' רמי אמתניתין ב' דלא שרו ב"ה משום שמחת יו"ט אלא בדקר נעוץ ואפ"ה לכתחלה לא. ומשני דטעמייהו דבית הלל משום דיש תורת כלי עליו. וסבירא להו דאע"פ שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו. וכמ"ש הר"ב במשנה ד' פרק י"ז דשבת. ותימה על הר"ב שפירש דלא כגמרא. ואין לומר דס"ל להר"ב דהך שינויא דחיקא הוא. דאי בהא פליגי לא שייכא פלוגתייהו לגבי יו"ט אלא בכלים דפרק י"ז דשבת. ומש"ה מפרש הוא בענין אחר. דא"כ רומיא דמתניתין לא מתרצה אלא כדאמר רבי יוחנן דמוחלפת השיטה וזה הוה ליה להר"ב לכתוב דלא נטעה בהלכה לפסוק בתרווייהו כב"ה. ועוד דשינוייא רווחא הוא ולאו דחיקא. אלא כדאמרינן בגמרא דשבת דף קכ"ג דעלי הוא כלי [המוקצה מחמת חסרון] כיס. שמייחד לו מקום כדי שלא יתלכלך ולא יתקלקל. דהוי מקצהו בידים. וכ"ע מודו דאין ניטל אפילו לצורך גופו וא"כ שפיר מתני לה הכא דדוקא משום שמחת יו"ט התירו. ואני אומר שמכאן ראייה לדברי הפוסקים כההוא אוקימתא דעלי מייחד ליה מקום. ולא כהרי"ף שפוסק כאוקימתא דבעמוד שני ושריותא דב"ה משום דיש עליו תורת כלי ושרי לצורך גופו דלההוא אוקימתא קשיא דפלוגתייהו אינו ענין ליום טוב. ואין סברא לומר דלרבותא דב"ש קמ"ל. דאפילו לשמחת יו"ט לא שריין. סוף דבר משנתנו אינה מתפרשת אלא ביש תורת כלי עליו ולהכי מותר לצורך גופו. וא"נ במייחד לו מקום. דאסור בשבת. ומשום שמחת יום טוב התירו דלא כפי' הר"ב: ובית הלל מתירין. כתב הר"ב דאי לא שריית כו'. גמרא. דבלאו הכי אסור. ועיין סוף פ"ד דשבת ומשנה ה' פי"ו: וב"ה מתירין. כתב הר"ב דאמרי תוך כו'. דאך אשר [יאכל לכל] נפש כתיב (שמות י"ב) וההוצאה אף היא באוכל ומשקה ואע"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך. כך כתב המגיד פרק א' מהלכות יו"ט. ומה שכתב הר"ב והוא שיהיה בה צורך מצוה כו' דמדאורייתא הותרה לגמרי אלא רבנן דגזור במידי דהוא טרחא שלא לצורך. ובכולה לא בעו למגזר משום דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה כפי' רש"י. ומ"ש הר"ב או צורך הנאה כגון מפתח ביתו. כיון דסתם ולא פירש דדוקא ביש אוכלין בבית. נראה דסבירא ליה כהגהת סמ"ק שהביא בית יוסף סי' תקי"ח דכיון דלבו דואג משום פסידא דגניבה חשוב צורך קצת. מיהו איכא נמי למימר דאי ס"ל כך ה"ל לכתוב מפתח תיבה. ומדכתב מפתח ביתו היינו טעמא דסתמא בבית יש לו אוכלין. ואי נמי כלים שיש ליום צורך בהם אבל דתיבה שאין בה אחת מאלו לא וכדעת הטור. ולשתי הדעות קטן דתנן אפי' כשיוצא לטייל משום שמחת יו"ט ואינו יכול להניח קטן בבית יחידי. יכול להוציאו כמבואר בטור:
(כא) (על הברטנורא) ובגמרא רמי אמתניתין ב' דלא שרי בית הלל משום שמחת יום טוב אלא בדקר נעוץ ואפילו הכי לכתחלה לא. ומשני טעמייהו דבית הלל משום דיש תורת כלי עליו וסבירה ליה דאף על פי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו כו' (אי נמי מוחלפת השיטה דהכא. רש"י) וזה הוה ליה להר"ב לכתוב דלא נטעה בהלכה כו'. ועתוי"ט:
(כב) (על הברטנורא) ומיהו בנין ממש לא הוי דאין בנין בכלים וקאסרי ליה ב"ה מדרבנן ומן הצד היינו ידות לשני ראשי הדף. רש"י:
(כג) (על הברטנורא) דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב וההוצאה אף היא באוכל ובמשקה ואף על פי שהוא בדברים אחרים אמרינן מתוך. המגיד:
(כד) (על הברטנורא) דמדאורייתא הותרה לגמרי אלא רבנן הוא דגזור במידי דהיא טרחא שלא לצורך ובכולה לא בעי למיגזר משום דאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה. רש"י:
(כה) (על הברטנורא) יש להסתפק אי מיירי דוקא ביש אוכלין בבית א"נ כלים שיש ליום צורך בהן. או דכיון דלבו דואג משום גניבה חשיב צורך קצת. ועתוי"ט:
בש"א וכו': רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל גרסי בבא דְעֶלִי ברישא ופי' עלי כמו בתוך הריפות בַעֱלִי דבספר משלי (כ"ז) ובתר בבא דעלי בבא דעיר ובתרייהו בבא דתריסין וכן בירושלמי וכן משמע מסוגיית הגמ' שכתבתי לעיל. אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס בבא דתריסין ברישא וסמוך לה בבא דעור דתרוייהו טעמא הוי משום דהתירו סופן משום תחלתן כמו שאכתוב בסמוך ואח"כ בבא דעלי. ופי' רש"י ז"ל שם בספר משלי וגם מפרשים אחרים שנקרא עֶלִי על שם שמעלין ומכין בו תמיד: וכתבו תוס' ז"ל אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר ותימא הא בצריך לגופה וכל כלי שצריך לגופו או למקומו אפי' מלאכתו לאיסור נוטל אותו בי"ט וי"ל דבפ' כל הכלים מוקמינן לה במוקצה שיש בו חסרון כיס דכ"ע מודו דאסור כגון סיכי זירי ומזורי דקפיד עלייהו וב"ה שמתירין היינו דוקא משום שמחת י"ט כדמפרש בגמ' ע"כ. בטור א"ח סי' תצ"ט. ובגמ' תנא ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו דאתעביד ליה צורך י"ט וה"מ מחמה לצל אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר: אמר אביי מחלוקת בעלי אבל בתברא גרמי דהיינו המיוחדת לקצב עליה בשר ד"ה מותר והא אשמעינן דלא תימא ה"ה אפי' תברא גרמי והא דקתני (עלי) להודיעך כחן דב"ה דאפי' דבר שמלאכתו לאיסור נמי שרו א"נ לא נצרכא הא דאביי אלא אפי' לחברא גרמי חדתא דמהו דתימא חייס עלה ומימלך ולא תבר ונמצא שטלטל שלא לצורך קמ"ל כיון דשחטה לתבירא קיימא ולא ממליך אע"ג דחדתא היא:
אין נותנין את העור לפני בית הדריסה: בטור א"ח סי' תצ"ט ועי' במ"ש בשבת פ' במה טומנין סי' ב'. ובגמ' ושוין שמולחין עליו לבשר לצלי ואע"פ שהמלח מועיל לעיבוד ואמר אביי לא שנו אלא לצלי סתם דאין מולחין אותו יפה אבל לצלי כעין קדרה כגון אדם המולח צלי יפה יפה וכ"ש לקדרה עצמה שצריך מלח הרבה לא וכתבו תוס' ז"ל לאו משום דצריך מליחה לצלי כדמפרש בחולין אלא משום שנהגו למולחו כדי ליתן טעם ע"כ:
תריסין: גמ' אמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן ואלו הן עור לפני בית הדריסה ותריסי חנויות וחזרת רטיה במקדש דבפ' בתרא דעירובין ורחבה אמר ר' יהודה (אמר) אף הפותח את חביתו ומתחיל בעיסתו ע"ג הרגל דבפ' בתרא דחגיגה ואליבא דמ"ד התם יגמור ואידך בפלוגתא לא קמיירי והני דהכא לאו פלוגתא נינהו דב"ש במקום ב"ה אינה משנה: ובגמ' מפ' מאי אשמעי' כולהו תנינן להו: ובמתני' פי' רש"י ז"ל מלת תריסין כמו שפי' ר"ע ז"ל אבל לעיל בגמ' בפירקין דף י' פי' רש"י ז"ל תריסין דלתות החלונות של החנויות שסוגרין בהן החלונות בלילה ומסלקים אותם ביום ונותנין אותם ושוטחין עליהם תבלין למכור לרבים ע"כ:
וב"ה מתירין אף להחזיר: ביד פ"ד דהלכות יו"ט סי' י"ב:
אין נותנין את העור כו': ביד שם פ"ג סי' ג':
אין מוציאין כו': ביד שם פ"א סי' ד' ובטור א"ח סי' תקי"ט ומייתי לה בגמ' פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ד) ובפ' משילין (ביצה דף ל"ז) ופירשו תוס' והר"ן ז"ל אין מוציאין לא את הקטן למולו או לטיילו בחוץ ע"כ. וכתב עוד הר"ן ז"ל דמשום דאיכא משום עונג י"ט לטייל את הקטן ולולב לצאת בו וס"ת נמי לקרות בו התירו ב"ה שהרי יש בהן צורך קצת. ומה שכתב הרב אלפס ז"ל וה"ה להוציא כלים בכה"ג נמי הוא שיש בהן צורך ליום קצת אבל אם אין בה צורך היום כלל אסור ולוקה כאבנים וכיוצא בהן זו היא הסכמת האחרונים ז"ל אבל מדברי רש"י ז"ל נ"ל דהוצאת כלים אע"פ שאין בהן צורך ליום כלל כל שאינו מוציא אותן לצורך מחר שרי ואף דברי הרב אלפס ז"ל מטין כן עכ"ל הר"ן ז"ל ובטור א"ח סי' תקי"ח:
יכין
בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין: דלת של [שראנק] של מוכרי בשמים, שמסלק הדלת [מהשראנק], ומניח עליו בשמים למכור ס"ל דאסור מדס"ל יש בניין בכלים:
ובית הלל מתירין אף להחזיר: ודוקא שהצירים באמצע הדלת [דהיינו שבולט כעין יתד מאמצע ראש הדלת, ותחוב במשקוף למעלה, וכמו כן בולט כעין יתד בתחתית הדלת, ותחוב במפתן]. אבל בצירי הדלת מן הצד, כעין שלנו, אסור דאף דס"ל אין בניין בכלים אפ"ה במעשה רבה כזו ס"ל דאסור מדרבנן. מיהו דלת או חלון של בית, בכל גוונא אסור להכניס או להוציא. ובאין להן צירים כלל, אפילו של בית מותר ליטול ולהחזיר [ שי"ג ותקי"ט ]:
בית שמאי אומרים אין נוטלין את העלי: [שטאמפפע], שמלאכתו לאיסור:
בית שמאי אומרים אין נותנין את העור: אפילו מבהמה שנשחטה ביו"ט:
לפני הדורסן: ר"ל לפני מקום שדורסין עליו בני אדם הבאין ויוצאין, נותנין העור שם כדי שלא יסריח:
ולא יגביהנו: לטלטלו לתלותו:
ובית הלל מתירין: דאי לא שרית ליה לא שחיט ונמנע משמחת יו"ט:
לרשות הרבים: מדאין באלו צורך אוכל נפש. וכ"ש מידי אחרינא שאין בהן סרך עונג או מצוה ואין בהן צורך אוכל נפש:
ובית הלל מתירין: דמתוך שהותר הוצאה לצורך אוכל נפש, הותר לכל מילי. ודוקא שיש צורך היום קצת (שו"ע או"ח, תקיח):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת