משנה בבא בתרא ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ג · משנה א | >>
חזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות והשובכות והמרחצאות ובית הבדין ובית השלחין והעבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר, חזקתן שלש שנים מיום ליוםד.
שדה הבעל חזקתה שלש שנים, ואינה צריכה מיום ליוםה.
רבי ישמעאל אומר, שלשה חדשים בראשונה ושלשה באחרונה ושנים עשר חדש באמצע, הרי ו שמונה עשר חדש.
רבי עקיבא אומר, חדש בראשונה וחדש באחרונה ושנים עשר חדש באמצע, הרי ארבעה עשר חדש.
אמר רבי ישמעאל, במה דברים אמורים, בשדה לבן.
אבל בשדה אילן, כנס את תבואתו, מסק את זיתיו, כנס את קייצו, הרי אלו שלש שנים.
חֶזְקַת הַבָּתִּים,
- וְהַבּוֹרוֹת וְהַשִּׁיחִין וְהַמְּעָרוֹת,
- וְהַשּׁוֹבָכוֹת וְהַמֶּרְחֲצָאוֹת וּבֵית הַבַּדִּין,
- וּבֵית הַשְּׁלָחִין וְהָעֲבָדִים,
- וְכֹל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת תָּדִיר,
- חֶזְקָתָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם.
- שְׂדֵה הַבַּעַל,
- חֶזְקָתָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים,
- וְאֵינָהּ צְרִיכָה מִיּוֹם לְיוֹם.
- רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:
- שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים בָּרִאשׁוֹנָה,
- וּשְׁלֹשָׁה בָּאַחֲרוֹנָה,
- וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶמְצַע,
- הֲרֵי שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ.
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
- חֹדֶשׁ בָּרִאשׁוֹנָה, וְחֹדֶשׁ בָּאַחֲרוֹנָה, וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶמְצַע,
- הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר חֹדֶשׁ.
- חֶזְקָתָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים,
- אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל:
- בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׂדֵה לָבָן;
- אֲבָל בִּשְׂדֵה אִילָן,
- כָּנַס אֶת תְּבוּאָתוֹ, מָסַק אֶת זֵיתָיו, כָּנַס אֶת קֵיצוֹ,
- הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים:
חזקת בתים,
- בורות, שיחין, ומערות, מרחצאות,
- ושובכות, ובית הבדים, ובית השלהין,
- ועבדים, וכל שהוא עושה פירות תדיר,
- חזקתו - שלש שנים מיום ליום.
- שדה הבעל -
- חזקתה שלש שנים - ואינה מיום ליום.
רבי ישמעאל אומר:
- שלשה חודשים בראשונה, ושלשה חודשים באחרונה,
- ושנים עשר חודש באמצע - שמונה עשר חודש.
- רבי עקיבה אומר:
- חודש אחד בראשונה, חודש אחד באחרונה,
- ושנים עשר חודש [באמצע - ארבעה עשר חודש,
- אמר רבי ישמעאל]:
- במה דברים אמורים? - בשדה הלבן.
- אבל בשדה האילן -
- כנס את תבואתו,
- ומסק את זיתיו,
- וכנס את קיצו,
- הרי אלו - שלש שנים.
טעם אלה השלוש שנים לפי שאדם שומר שטר המכר או של מתנה שנה הראשונה ושניה ושלישית לא יותר, ועוד לא ישים לבו לשטר ואם אבד השטר לא יאבד ממונו. ולפיכך כשיביא ראובן ראיה שאכל פירות זו השדה שלוש שנים רצופות תתקיים בידו אותה השדה, ואף על פי שהיתה אותה השדה ידועה לשמעון ויש עדים לשמעון שהיא ידועה לו טענת ראובן שטוען שלקחה ממנו נאמן בזה. ולא נאמר לראובן הבא שטרך על כל פנים לפי שאיבדו. ואנחנו נאמר לשמעון אם לא מכרת לו כמו שאתה טוען למה הנחתו לאכול פירותיה, ואם אמר לא ידעתי לפי שהייתי בדרך רחוקה, נאמר לו תוך זמן שלוש שנים אי אפשר שלא הגיע לך הדבר שפלוני משתמש בשדך, ובעת שהגיע לך הדבר היה לך למחות בכל מקום שתהיה, לפי שעיקרנו "מחאה שלא בפניו הויא מחאה", ואי אפשר שלא הגיע לו הדבר לפי "שחברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה". ועניין המחאה שיאמר לשנים "דעו כי אני לא מכרתי קרקע פלוני לפלוני, ולא נתתיו לו במתנה, אבל הוא אוכל פירותיו כמו שאמרו לי בתורת גזלנות". וכיון שלא עשה כן נתקיימה החזקה. וזה כשלא יהיה חירום שאין השיירות מצויות מחמת מלחמות וכיוצא בהן, אבל אם הדרכים נפסקים יש לו לטעון לא הגיע לי דבר.
ומה שאמר שהעבדים יש בם חזקה הלכה היא, ואף על פי שאמרו "הגודרות אין להם חזקה", הוא קורא "הגודרות" כל דבר שהוא מתנועע מעצמו והם כל בעלי חיים, כשיהיה זה העבד ידוע שהוא לאיש פלוני או זה השור ואחר כך אנו רואים אותו בבית איש אחר לא תהיה לשני חזקה, לפי שנאמר הוא הלך ובא לזה מחמת עצמו, אבל אמרו "אין להם חזקה" לאלתר, אבל יש להם חזקה לאחר שלוש שנים.
משנה ב [נוסח הרמבם]
שמנה עשר חדש - רצופות, וכמו כן ארבעה עשר חדש לדעת רבי עקיבא. והטעם לכל אחד מהם בזה כדי שיאכל שלוש תבואות. רבי ישמעאל אומר פירות הקטניות ואינן באין בפחות משלושה חדשים. ורבי עקיבא אומר אפילו פירות הירקות והם באים לשלושים יום.
ואמרו אבל בשדה האילן - רצה לומר שישער עם זרע האילן, כי כשאסף כל תבואתו כאילו אכל פירות [כל הקרקע מחיטים, וכן כשמסק את זיתיו מאותה השדה עצמה כאילו אכל פירות] כל הקרקע מפירות הזיתים, וכן כשכנס את קייצו כאילו אכל אותה כולה, וכן מפירות תאנים וענבים, ונתקיימה לו חזקה בזו הקרקע שאכל ממנה שלושה פירות, ואף על פי שאכלן בשנה אחת.
ואין הלכה כרבי ישמעאל, ולא כרבי עקיבא, אלא כמו שאמר שלוש שנים:
חזקת הבתים - מי שאבד שטרו והביא עדים שהחזיק שלש שנים בכל הנך דכתיבי במתניתין, נאמן לומר שהם לקוחים בידו, ולא אמרינן ליה אייתי שטר מכירה שמכרוה לך א, דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטריה, טפי מתלת שנים לא מזדהר, ואמרינן לכשנגדו, אם איתא דלא זבנתה היה לך למחות ולומר בפני שנים דעו שפלוני אכיל לה לארעאי בגזלנותא, והיה הדבר מגיע לאזניו ב והיה נזהר בשטרו, דחברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה, ומדלא מחית את הוא דאפסדת:
שובכות - שמגדלים בהם יונים:
בית הבדים - שעוצרים בהם זיתים לעשות שמן:
בית השלחין - מתוך שמעיין בתוכו שמשקין אותו ממנו תמיד, עושה פירות תדיר. וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתו שלש שנים מיום ליום ג:
והעבדים - ואע"ג דקיימא לן הגודרות אין להם חזקה, כלומר הצאן, מלשון גדרות צאן, אין להם חזקה וה"ה לכל בעלי חיים, היינו חזקה לאלתר הוא דאין להם, שאם היו הצאן והעבד ידועים שהם של אדם אחד ונכנסו בביתו של אדם אחר וטען זה שנכנסו בביתו לקוחים הם בידי והרי אני מוחזק בהם, אין זו חזקה, שכן דרכם ללכת מבית לבית. אבל אם החזיק העבד שלש שנים הויא חזקה ואין צריך לשטר מכירה:
שדה הבעל - המסתפקת ממי גשמים אינה עושה פירות אלא פעם אחת בשנה:
חזקתה שלש שנים - ואינה צריכה מיום ליום:
רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים וכו' - שיש תבואה גדלה לשלשה חדשים, כגון שעורים ושבולת שועל ועדשים, ונמצא אוכל שלש תבואות בשמונה עשר חודש:
רבי עקיבא אומר - יש דבר שגדל לשלשים יום, כגון שחת וירקות. לפיכך אם אכלה ארבעה עשר חודש הויא חזקה. ורבי ישמעאל סבר, דבאכילת שחת וירקות לא הויא חזקה, אלא באכילת תבואה ופירות גמורים:
במה דברים אמורים - שצריך שמונה עשר חודש לשדה הבעל:
בשדה הלבן - שכל פירותיה נלקטין בפרק אחד, לפיכך צריך שלש שנים:
אבל בשדה האילן - שפירותיה נלקטים לפרקים ענבים בפרק אחד, וזיתים בפרק אחד, ותאנים בפרק אחד:
כנס את תבואתו - יין של גפנים ז:
מסק את זיתיו וכנס את קיצו - ליקט תאנים ויבשן והכניסן לביתו, הרי זו חזקה כאילו הן שלש שנים. ואין הלכה לא כרבי עקיבא ולא כרבי ישמעאל ח:
חזקת הבתים. כתב הר"ב מי שאבד שטרו וכו' נאמן לומר שהם לקוחים וכו'. אף ע"פ שהיתה אותה שדה ידועה לשמעון. ויש עדים לשמעון שהיא ידועה לו. הרמב"ם. ומסיים נ"י ואע"פ שלא העידו שעמדו שם ג' שנים. שלא מצינו שני חזקה אלא לנתבע. ע"כ. ומ"ש הר"ב היה לך למחות וכו' לפי שעקרינו מחאה שלא בפניו הויא מחאה. הרמב"ם. ועיין בריש מתניתין דלקמן:
והבורות וכו'. עיין בפירוש הר"ב ריש פ"ב ומ"ש שם:
ובית הבדים. כתב הר"ב שעוצרים בהן זיתים לעשות שמן. והקשו בתוספות מדתנן במ"ד פ"ג דחגיגה עברו זמן הגיתות והבדים. דמשמע שיש להן זמן קבוע. ותירצו דהיינו שרוב העולם דורכים אז בזמן לקיטה. אבל יש בני אדם שמצניעין כל השנה ודורכין במעט מעט. ע"כ. והיינו טעמא דלא תנן גתות. ונ"י כתב שאע"פ שיש זמן קבוע למסיקת זיתים מ"מ לשמן שומשמין ולשמן אגוזים אין להם זמן קבוע. ע"כ:
בית השלחין. ל' הר"ב מתוך וכו' וכל דבר וכו'. לא ידענא למה העתיק הר"ב בכאן ל' המשנה וכל דבר וכו' ולא פירש בו כלום. אבל בפירש"י הועתק ופירש בו הא דאם אבד וכו'. שכתב הר"ב בתחלת המשנה:
והעבדים. כתב הר"ב ואע"ג דקיימא לן הגודרות וכו' אבל אם החזיק העבד וכו'. נמשך הר"ב בזה אחר דברי הרמב"ם בחבורו פרק י' מהלכות טוען דלא הזכיר דין דחזקה ג' שנים בגודרות אלא בעבד. וכתב המגיד דמתניתין מסייעה ששנאה חזקה בעבדים. ולא הזכירו הגודרות. ע"כ. וכתב מהר"ר ואלק כהן בש"ע סימן קל"ה דטעמיה דבגודרות אין כותבין עליהם שטר. ולפיכך לא שייך בהו חזקת ג' שנים ע"כ:
חזקתן שלש שנים מיום ליום. מפרש בגמרא דהא דתנן מיום ליום לאשמועינן דבעינן רצופים ובתים דדיירי בהו אף בלילות מאן ידעי להעיד. שכנים מידע ידעי אף בליליא ויכולין להעיד על שלש שנים רצופות:
ואינה צריכה מיום ליום. ומה היא חזקתה רבי ישמעאל אומר וכו' לשון רש"י. ועיין לקמן בדבור הרי שמנה עשר חדש. וכתב הר"ב דאין הלכה לא כרבי עקיבא ולא כרבי ישמעאל. כלומר אלא דלעולם בפחות משלש שנים לא סגי. וזו היא דעת הרא"ש וסיעתו ואי איתא דדעת הר"ב כדעת הרמב"ם [פי"ג מה"ש] שכיון שאכל שלש תבואות ממין אחד הויא חזקה. לא הוה ליה להר"ב לסתום אלא לפרש. אבל דעת הרא"ש מבוארת דכיון דאין הלכה כרבי ישמעאל ור"ע הלכך אין בין שדה הבעל לשדה בית השלחין ולא כלום:
שלשה חדשים. שיש שממהרים לזרוע לפני ראש השנה וכיון שהחזיק בה סוף שנה ראשונה שלשה חדשים. ויש לו עדים שזרען באותן שלשה חדשים. וכן בשלשה חדשים ראשונים של אחרונה הרי זו חזקת שלש שנים רצופות שאין לך אדם הרואה את חבירו שזורע את שדהו לאכול פירות העשוי לשנה ושותק. רש"י. והקשו התוספות דבחמשה עשר חדשים סגי. שיזרע שלשה חדשים לפני ניסן ויקצור בניסן. ושניה בסוף הקיץ. ושלישית בניסן הבא. וי"ל דצריך אכילה חשובה של י"ב [חדש] באמצע. ע"כ:
הרי שמנה עשר חדשים. כתבו התוספות תימה וכי מנינא אתא לאשמועינן וכה"ג פריך בכמה דוכתי. וליכא למימר דרצופין אתא לאשמועינן דא"כ מאי קמ"ל רב הונא. ובגמרא משמע דממתניתין לא הוה שמעינן דבעינן רצופין. אי לא דאשמועינן רב הונא. ע"כ. ואני תמה על תמיהתם זאת. דודאי דרצופין אתא לאשמועינן ומדרב הונא לא קשיא. דהא רב הונא ארישא אתמר. דתנן חזקתן שלש שנים מיום ליום. וקאמרי בגמרא דאי לאו רב הונא הוה אמינא מאי מיום ליום לאפוקי מקוטעות. ולעולם אפילו מפוזרות קמ"ל דדוקא קתני למעוטי מפוזרות. והא דרישא ליכא למשמע מדרבי ישמעאל. דאפילו כי אמר רבי ישמעאל בסיפא דבעינן רצופים. אכתי מנלן ברישא. ולא עוד אלא מהא דאמר רבי ישמעאל נשמע ברישא דלא אתא למימר רצופין אי לאו דרב הונא. דהא רבי ישמעאל קאי לפרושי להא דתנן שדה הבעל שלש שנים ואינה מיום ליום כמ"ש בשם רש"י ונמוקו עמו. דרב ושמואל קאמרי בגמרא [ד' ל"ו] זו דברי רבי ישמעאל ור"ע. אבל חכמים וכו' ש"מ דסיפא דמתניתין כולה רבי ישמעאל ור"ע היא. ודברי חכמים לא הוזכרו במשנה. וכיון דרבי ישמעאל ור"ע מפרשין לבבא דשדה הבעל וכו'. ונקטי מנינא במלתייהו לאשמועינן דבעינן רצופין ש"מ בהדיא דלישנא דאינה מיום ליום שבסיפא שאין פירושו שאין החזקה רצופה מיום ליום. דהא בעינן רצופים. אלא פירושו שאינה שלש שנים שלימים. וא"כ ממילא רישא דתנן שלש שנים מיום ליום הויא דומיא דסיפא. וכלומר שהוא מיום ליום שלימים ולא מקוטעים. אבל ברצופים לא תני בה ולא מידי ברישא להכי איצטריך רב הונא לאשמועינן דמיום ליום דרישא דוקא הוא וכלומר רצופים. וחדוש גדול השמיענו רב הונא דהא השתא מיום ליום דרישא לא הוה דומיא דאינה מיום ליום דסיפא. דברישא כלומר רצופים. [ובסיפא כלומר אינם שלמים. אבל רצופים] אינו בכלל דאינה מיום ליום דסיפא כלל. )אע"ג דרצופים בעינן נמי בסיפא. כך נראה לי:
כנס את תבואתו. פירש הר"ב יין של גפנים. וכפירש"י וכתבו התוספות להכי קרי ליה לכרם תבואה. משום דכתיב (דברים כ"ב) ותבואת הכרם:
מסק את זיתיו כנס את קייצו. תמיה לי דהכא לא שנאן לא כסדר הכתוב בשבח ארץ ישראל בפרשת עקב דכתיב גפן ותאנה והדר זית שמן. ולא כסדר שמתבשלין תחלה כדדייקינן בסוף פרק ו' דברכות ע"ש. ומצאתי בתוספות שהקשו כיוצא בזה. וכתבו די"ל דאף ע"פ שמתבשלין התאנים קודם הגפן. אין קוצצין אותן מן האילן עד לאחר הבציר אי נמי לוקטין אותן ומניחים אותן לייבש. ולא הוי זמן כניסתן לבית עד לאחר תבואת הכרם. והא דלא הויא לקיטה חזקה. כי שמא הוי רגילין לייבשו באותה שדה שגדלו שם. ולכך לא הוי חזקה עד שיביאם לביתו. ור"ת מפרש כנס תבואותיו בתשרי. ומסק זיתיו בשבט. וכנס קייצו באב הרי זו חזקה. נמצאת חזקה בשנה א'. ונקט כסדר זה משום דתשרי הוא תחלת השנה. אבל יותר מיושב אי הוה תנא להו כסדר גשמי שנה שהם גדלים עליהן. ע"כ:
(א) (על הברטנורא) ואע"פ שהיתה אותה שדה ידועה לשמעון המערער ויש עדים לשמעון שהיא ידועה לו. הר"מ. ועתוי"ט:
(ב) (על הברטנורא) לפי שמחאה שלא בפניו הוי מחאה. הר"מ:
(ג) (על הברטנורא) לא ידעתי למה העתיק לשון המשנה ולא פירש בו כלום. ורש"י העתיקו בריש מתניתין ופירש בו האי דאם אבד שכתב הר"ב בתחלה המשנה:
(ד) (על המשנה) ליום. לאשמעינן דבעינן רצופים. ובתים דדיירי בהו אף בלילות, מאן ידעי להעיד. שכנים מידע ידעי אף בליליא ויכולין להעיד על ג' שנים רצופות. גמרא:
(ה) (על המשנה) וא"צ כו'. ומה היא חזקתה ר"י אומר כו'. רש"י. ועתוי"ט:
(ו) (על המשנה) הרי כו'. קשה, וכי מנינא אתי לאשמעינן. ונראה דרצופין אתא לאשמעינן. ועתוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) להכי קרי לכרם תבואה משום דכתיב ותבואת הכרם:
(ח) (על הברטנורא) כלומר אלא דלעולם בפחות מג' שנים לא סגי. ועתוי"ט:
חזקת הבתים וכו': ירושלמי פ"ק דקדושין דף נ"ט. וז"ל נמקי יוסף ז"ל חזקת הבתים כשבא המערער הזה ומביא עדים שהיה קרקע זה שלו או של אבותיו ואע"פ שלא העידו שעמדו שם שלש שנים שלא מצינו שני חזקה אלא לנתבע והנתבע הביא עדים שהחזיק שם שלש שנים שלימים כדרך שהבעלים משתמשין אף על פי שאין לו שטר די לו בחזקה זו דשמא אבד השטר כדאמרי' בגמרא דעד תלתא שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר דכיון שרואה שאוכל הפירות שלש שנים בשופי ולא ערער אדם עליו לא חייש עוד בשמירת השטר שבטוח הוא שלא יבא עליו מערער עוד ומש"ה בעינן שבדבר שעושה פירות תדיר שהבעלים משתמשין בו תמיד באכילת הפירות שזה המחזיק יהנה מהם ג"כ תמיד והיינו מיום ליום וכן פי' הרב בעל העיטור בשם רבינו משה ז"ל. ומיהו אם אין לו עדים למערער גם למחזיק אין צריך עדי חזקה אלא אפי' לא החזיק שלש שנים נאמן לומר לקחתיה ממך שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:
בית הבדים: נמי עושה פירות תדיר שאע"פ שיש זמן קבוע למסיקת הזתים מ"מ לשמן שומשמין ולשמן אגוזים אין להם זמן קבוע:
שדה הבעל: הוא למטר השמים תשתה ויש לפירותיו זמן קבוע ולפיכך אין אכילת פירותיו תדיר והיינו דתנן ואינה מיום ליום וקיימא לן כחכמים ע"כ. וא"ת הא אמרי' דטעמא דסגי בעדי חזקה משום דטפי מתלת שנין לא מזדהר איניש בשטריה וא"כ אע"פ שאכל ג' תבואות כל שלא עברו ג' שנים נימא ליה אחוי שטרך תירץ נמקי יוסף דלאו בשנים תליא מילתא אלא באכילת הפירות שכיון שאכל שלש פעמים מפרי אחד ולא מיחה בו בטוח הוא שלא ימחה שוב תדע דבאכילת פירות תליא מילתא דאמרי' תפתיח או אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה ואמאי לא אמרי' דכיון שעברו שלש שנים לא מזדהר אלא ודאי כדאמרן ע"כ. בפי' רעז"ל בכל הנך דתנינן במתני' כך נר' שצ"ל. עוד בפי' רעז"ל הי' לך למחות ולומר בפני שנים דעו וכו' פי' משום דקיימא לן מחאה שלא בפניו הויא מחאה. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל ובית הבדים וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר יש שואלין הרי בית הבדים אינו עושה פירות תדיר וכדאמרי' התם עברו הגתות והבדים אינם נאמנין י"ל שזמן מסיקת הזתים זמן קבוע ואע"פ כשעבר זמן מסיקתן משתמשי' בבית הבד לשכר וכיוצא בו ומיהו בשעה שבוצרין ומוסקים דטרידי טפי האמינו חכמים לעמי הארץ וכשעבר אותו זמן שמשתמשין בהן לשומשמי ושכר גזרו על עמי הארץ שאפשר לעמוד ולהזהר מהם אבל בשעת הבציר והמסיק אין יכולין לעמוד בה ולא גזרו ע"כ:
ובית השלחין: כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ח) וז"ל יש אומרים הנוסחא במשנת חזקת הבתים בית השלהין בה"א וכן הוא במשקין בית השלחין בגמרא מפ' עלה ומאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דצחותא הוא דמתרגמי' משלהי וכך נמצאות הנוסחאות קצת והכא מדאמרי' ושולח מים אלמא שלחין בחית גרסי' וי"ל כלשון הראשון דבעלמא כולן בית השלחין הן כדכתיב שלחיך פרדס רמונים אבל יש שלחין של שדה אילן ויש ירקות וזרעים ויש של תבואה ושבמסכת מועד קטן כולן בכלל לפיכך כללוהו מלשון משלהי שכל הצריך תדיר למים ודרכו להשקותו נקרא כן ולא מתמנעי רבנן למידרש בין ה"א לחית כדאתמר בירושלמי וכאן לפי שרצו לומר שהבאגי הן השלחין של כאן רצו לומר שהוא מלשון שולח מים והן הבאגין שמשקין אותן ממעיינות שבעיר דלשון שלוח כתיב במים שנשלחין על פני חוצות דהיינו באגין אע"ג דקרא בגשמים כתיב דהיינו בית הבעל עכ"ל ז"ל:
והעבדים: תוס' פ' המביא תניין (גיטין דף כ') :
מיום ליום: מפרש בגמרא דהא דתנן מיום ליום לאשמועינן דבעינן רצופים בבתים דדיירי בהו אף בלילות והשכנים יודעים בדבר זה ויכולין להעיד על שנים רצופות:
כנס את תבואתו: להכי קרי לכרם תבואה משום דכתיב ותבואת הכרם וא"ת תינח הא דתנא תבואה קודם זתים דיין קודם לשמן כדאיתא באיזהו נשך וכו' אלא כנס את קייצו אמאי תני בתר הכי הא תאנים קדמי כדאיתא בהמקבל חצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ ואילו בציר הוי בתשרי כדאיתא בכמה דוכתי י"ל דהא דקרי קיץ לחצי סיון ותמוז וחצי אב לפי שאז עיקר יובש של תאנים באילן ומיהו אין קוצצין אותם מן האילן עד לאחר הבציר [כו' עיין בתוי"ט] וראיתי ברב אלפס הלשון כפי' ר"ת ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' תבואה ממש שכן כתב הוא ז"ל כשאסף כל תבואתו כאילו אכל פירות כל הקרקע מחטים ע"כ:
חזקתן שלש שנים: יליף לה ר' ישמעאל לחזקה שהיא שלש שנים משור המועד מה שור המועד כיון שנגח שלש נגיחות נפקי ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד הכא נמי כיון דאכלה תלת שנין נפקא לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח. ור' ישמעאל דמתני' היה מהולכי אושא שגלתה שם הסנהדרין. ובגמרא א"ר יהודה אמר ששואל זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא ששניהם שוין בשדה אילן לומר שמשלקט שלש מיני פירות בשלשה זמנים זה אחר זה אפילו בשנה אחת חשיב חזקה אבל חכמים בעו שלש לקיטות מכל פרי ופרי דמסתמא בשלש שנים הוו והלכתא כוותייהו ואתיא הא דרבא דאמר דטעמא דחזקה משום דלא מזדהר איניש בשטריה טפי משלש שנים אליבייהו כן כתוב בנמקי יוסף. וביד פ' עשירי מהלכות טוען ונטען סימן ד' וברפי"א וסימן ב' ורפי"ב וסוף הפרק. ובטור ח"מ בסימן קל"ה וסימן קמ"א. כנס את קַייְצוֹ היוד בנקודת שבא:
יכין
חזקת הבתים: דכל המביא עדים שקרקע זו שלו הוא, אין אחר יוכל להחזיק בה בלי שטר, אם לא שיביא עדים שהשתמש בה ג' שנים באין מוחה, דעד ג' שנים מזדהר אינש בשטריה, טפי לא, ואפילו מודה המחזיק שלא היה לו שטר מעולם, שקנה השדה בלא שטר, עכ"פ נאמן אחר ג' שנים במגו דטען שהיה לו שטר ואבד, משא"כ תוך ג' שנים מדלית לי' מגו, קרקע בחזקת בעליה עומדת:
והשובכות: [טויבענשלאג]:
ובית הבדין: לעצור השמן:
ובית השלחין: שדה יבישה שצריך להשקותה. ומדיש לה מעין להשקותה היא עושה פירות תדיר:
והעבדים: אף דקיימא לן גודרות [ר"ל צאן וה"ה כל בעל חי] אין להן חזקה [(שו"ע חו"מ, קלא)]. י"א דהיינו רק שאינן כמטלטלין שכשמוחזק בהן אף שיש לאחר עדים שהיו שלו, נאמן המחזיק לומר לקחתי [(שו"ע חו"מ, קלג)], אבל בגודרות לא מהני חזקתו, דשמא מאליו נכנס לרשות המחזיק, אבל בהחזיק ג' שנים. גם בגודרות מהני. והכי קיי"ל [ ש"ך ח"מ קל"ה סק"ב ]:
וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום: ר"ל רצופות [ח"מ וקמ"א]:
שדה הבעל: המסתפק בגשמים, ועושה פירות רק פ"א בשנה, וה"ה שדה אילן:
ואינה מיום ליום: ומה היא חזקתה. ר' ישמעאל וכו':
דבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה: ר"ל בסוף שנה ראשונה, אם זרע ואסף התבואה בהן, דבפחות מג' חדשים אין שום תבואה גדילה:
ושלשה באחרונה: בתחלת שנה אחרונה, בזרע ואסף בהן:
הרי שמנה עשר חדש: קמ"ל מניינא, למימרא דבעינן ג' תבואות רצופין, אז הוה חזקה:
חדש בראשונה: אם זרע ולקט בו ירקות, או שחת לבהמה שגדילין תוך חודש:
אמר רבי ישמעאל במה דברים אמורים בשדה לבן: ר"ל שדה תבואה, שכל פירותיה נלקטין בפעם א':
אבל בשדה אילן: של מיני אילנות הרבה, שכל מין אילן יש לו פרק אחר ללקיטתו:
כנס את תבואתו: תבואת הכרם:
מסק את זיתיו: ר"ל קצר זיתיו:
כנס את קייצו: שכינס לביתו תאני' שנתייבשו בשדה, אחר שלקטן:
הרי אלו שלש שנים: אע"ג שכל הג' היו בשנה א'. וקיי"ל דבשדה בעל ואילן צריך ג' תבואות ממין א', וי"א דצריכות ג' שנים רצופות [(שו"ע חו"מ, קמא)]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- בבלי כח א | רמב"ם הלכות טוען ונטען יב א | שולחן ערוך חושן משפט קמא אבבלי לו א | רמב"ם הלכות טוען ונטען י א | שולחן ערוך חושן משפט קלה אבבלי לו א | רמב"ם הלכות טוען ונטען יב א | שולחן ערוך חושן משפט קמא א