משנה בבא בתרא ג ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ג · משנה ב | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שלש ארצות לחזקה, יהודה ועבר הירדן והגליל.

היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה, אינה חזקה, עד שיהא עמו במדינה.

אמר רבי יהודה, לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיאי, ויחזיק שנהיא, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבוא יב לשנה אחרת.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עימו במדינה אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא יחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבוא לשנה אחרת.


פירוש הרמב"ם

[עריכה]

שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל כו': מה שהתנה עד שיהא עמו הוא בשעת חירום לפי שהיו הדרכים משובשים בשעת חבור המשנה. ובאומרו יהודה רוצה לומר ארץ יהודה ואע"פ שלא יהיה עמו בתוך אותה מדינה כמו שביארנו מחאה שלא בפניו הוי מחאה ומחאה בפני שנים ושלא בשעת חירום אפילו הוא באספמיא וזה המחזיק בירושלים תהיה חזקה ואפילו לדעת תנא קמא ורבי יהודה סבר שאפילו בשעת חירום הויא חזקה בשלש שנים וסבר גם כן שאם היה עמו במדינה תהיה לו חזקה מיד ואינו צריך שלש שנים ולא זמן מועט מזה אלא הואיל והוא לפניו לאלתר הויא חזקה ואין הלכה כרבי יהודה בשום דבר מזה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

שלש ארצות לחזקה - שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין חזקה, שאם החזיק באחד מאלו הארצות והיה בעל הקרקע באחרת אין חזקתו חזקה, לפי שאין שיירות מצויות מזו לזו. ואף על פי שאינן שעת חירום ומלחמה, כשעת חירום דמי ט, ואם היה בעל הקרקע מוחה לא היה מי שיודיע לזה המחזיק, לפיכך היה ראוי לזה המחזיק ליזהר בשטרו, וכיון שלא נזהר הפסיד:

עד שיהא עמו במדינה - שיהיו שניהם ביהודה או שניהם בעבר הירדן, ואף על פי שזה בעיר אחת וזה בעיר אחרת דכיון דשיירות מצויות היה לו למחות, וכיון דלא מיחה הפסיד:

אמר רבי יהודה וכו' - קסבר רבי יהודה טעמא דחזקה לאו משום דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטריה, טפי לא מזדהר, אלא טעמא דחזקה לדידיה, משום דלא שביק איניש דאכלי ארעא דידיה אפילו שעה אחת ושתיק, והאי דהרחיקו תלת שנין כדי שאם היה באספמיא וכו', אבל אם היה עמו בעיר, לאלתר הוי חזקה. ובשלש ארצות הללו שאין שיירות מצויות, בתלת שנין מיהא הוי חזקה. ואין הלכה כרבי יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

היה ביהודה וכו'. היה בעל הקרקע ביהודה. והחזיק בגליל שהיה הקרקע בגליל. והחזיק בה אדם שלש שנים בלא מחאה. רשב"ם:

אינה חזקה. כתב הר"ב לפי שאין שיירות מצויות וכו'. ואע"פ וכו' כשעת חירום דמי. וכתבו התוספות וא"ת גבי גט אמרינן בריש גיטין [דף ד'] המביא גט ממדינה למדינה בארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי שיירות [כמו שכתבתי בדבור המתחיל והמביא ממדינה למדינה וכו'] וי"ל דודאי גבי גט מצויין לקיימו אפילו מיהודה לגליל. לפי שהאשה רגילה לחזור אחר עדי קיום. אבל הכא. אי לאו דשכיחי טובא לעולם לא ישמע ממחאתו שאין המחזיק רגיל לחזור אם מוחה לו אם לאו. הלכך בשיירות דבתי דינין לא סגי. ע"כ. וחירום פירש הרשב"ם שיש תגרה בין המלכיות. ע"כ. והוא מענין החרם תחרימו:

באספמיא. שהוא רחוק מהלך שנה מארץ ישראל. רשב"ם:

ויחזיק שנה. ובתוך שנה ראשונה יצא הקול. רשב"ם. כלומר דלא דמי למחזיק בפניו. דלאלתר הויא חזקה. משום דאיהו ידע בדידיה ושביק לאחרינא לאחזוקי ביה. הלכך כששתק שעה אחת הויא חזקה. כדפירש הר"ב. וכן לשון הרשב"ם אבל לאחרים דלא רמיא עלייהו לדעת שאחרים מחזיקים בשל זה קבעו זמן שנה א':

וילכו ויודיעוהו שנה. ויותר ממהלך שנה אין דרך אדם להרחיק מביתו. ולפי ההווה תקנו. רשב"ם. והתוספות מסיימו ואם הרחיק יותר לא פלוג:

ויבא לשנה אחרת. לאו דוקא דכ"ע מודו דמחאה שלא בפניו הויא מחאה. אלא עצה טובה קמשמע לן כדאמרינן בגמרא [דף ל"ט] שלא יאכל הלה הפירות. ולא יוכל להוציא בעל הקרקע הפירות מידו. דקשה גזל הנאכל. נ"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ט) (על הברטנורא) ואע"ג דבריש גיטין אמרינן ביון דקב, יעי ב"ד שכיחי שיירות. היינו לענין עידי קיום, לפי שהאשה רגילה לחזור אחריהם, אבל הכא אין המחזיק מחזיר על המחאה, ואי לאו דשכיחי טובא לעולם לא ישמע ממחאתו. תוספ':

(י) (על המשנה) באספמיא. שהוא רחוק מהלך שנה מא"י ויותר מזה אין דרך להרחיק מביתו ותקנו לפי ההווה. רשב"ם. ואם הרחיק יותר לא פלוג. תוספ':

(יא) (על המשנה) שנה. ובתוך שנה ראשונה יצא הקול. רשב"ם. כלומר לא דמי למחזיק בפניו דלאלתר הוי חזקה. משום דאיהו ידע בדיריה ושביק לאחרינא לאחזוקי ביה. הלכך כששתק שעה אחת הוי חזקה אבל לאחרים דלא רמיא עלייהו לדעת שאחרים מחזיקים בשל זה קבעו זמן שנה אחת:

(יב) (על המשנה) ויבא. לאו דוקא. דכולי עלמא דמחאה שלא בפניו הוי מחאה, אלא עצה טובה קמ"ל כו'. נ"י:


פירושים נוספים

בבלי לח א  רמב"ם הלכות טוען ונטען יא ה  שולחן ערוך חושן משפט קמו א