רמב"ם על בבא בתרא ג
<< · רמב"ם · על בבא בתרא · ג · >>
בבא בתרא פרק ג
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה בבא בתרא ג רמבם
טעם אלה השלוש שנים לפי שאדם שומר שטר המכר או של מתנה שנה הראשונה ושניה ושלישית לא יותר, ועוד לא ישים לבו לשטר ואם אבד השטר לא יאבד ממונו. ולפיכך כשיביא ראובן ראיה שאכל פירות זו השדה שלוש שנים רצופות תתקיים בידו אותה השדה, ואף על פי שהיתה אותה השדה ידועה לשמעון ויש עדים לשמעון שהיא ידועה לו טענת ראובן שטוען שלקחה ממנו נאמן בזה. ולא נאמר לראובן הבא שטרך על כל פנים לפי שאיבדו. ואנחנו נאמר לשמעון אם לא מכרת לו כמו שאתה טוען למה הנחתו לאכול פירותיה, ואם אמר לא ידעתי לפי שהייתי בדרך רחוקה, נאמר לו תוך זמן שלוש שנים אי אפשר שלא הגיע לך הדבר שפלוני משתמש בשדך, ובעת שהגיע לך הדבר היה לך למחות בכל מקום שתהיה, לפי שעיקרנו "מחאה שלא בפניו הויא מחאה", ואי אפשר שלא הגיע לו הדבר לפי "שחברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה". ועניין המחאה שיאמר לשנים "דעו כי אני לא מכרתי קרקע פלוני לפלוני, ולא נתתיו לו במתנה, אבל הוא אוכל פירותיו כמו שאמרו לי בתורת גזלנות". וכיון שלא עשה כן נתקיימה החזקה. וזה כשלא יהיה חירום שאין השיירות מצויות מחמת מלחמות וכיוצא בהן, אבל אם הדרכים נפסקים יש לו לטעון לא הגיע לי דבר.
ומה שאמר שהעבדים יש בם חזקה הלכה היא, ואף על פי שאמרו "הגודרות אין להם חזקה", הוא קורא "הגודרות" כל דבר שהוא מתנועע מעצמו והם כל בעלי חיים, כשיהיה זה העבד ידוע שהוא לאיש פלוני או זה השור ואחר כך אנו רואים אותו בבית איש אחר לא תהיה לשני חזקה, לפי שנאמר הוא הלך ובא לזה מחמת עצמו, אבל אמרו "אין להם חזקה" לאלתר, אבל יש להם חזקה לאחר שלוש שנים.
משנה ב [נוסח הרמבם]
[עריכה]שמנה עשר חדש - רצופות, וכמו כן ארבעה עשר חדש לדעת רבי עקיבא. והטעם לכל אחד מהם בזה כדי שיאכל שלוש תבואות. רבי ישמעאל אומר פירות הקטניות ואינן באין בפחות משלושה חדשים. ורבי עקיבא אומר אפילו פירות הירקות והם באים לשלושים יום.
ואמרו אבל בשדה האילן - רצה לומר שישער עם זרע האילן, כי כשאסף כל תבואתו כאילו אכל פירות [כל הקרקע מחיטים, וכן כשמסק את זיתיו מאותה השדה עצמה כאילו אכל פירות] כל הקרקע מפירות הזיתים, וכן כשכנס את קייצו כאילו אכל אותה כולה, וכן מפירות תאנים וענבים, ונתקיימה לו חזקה בזו הקרקע שאכל ממנה שלושה פירות, ואף על פי שאכלן בשנה אחת.
ואין הלכה כרבי ישמעאל, ולא כרבי עקיבא, אלא כמו שאמר שלוש שנים:
מה שהתנה עד שיהא עמו - הוא בשעת חירום לפי שהיו הדרכים משובשים בשעת חבור המשנה.
ובאומרו יהודה - רוצה לומר ארץ יהודה, ואף על פי שלא יהיה עמו בתוך אותה מדינה כמו שביארנו "מחאה שלא בפניו הוי מחאה", ומחאה בפני שנים.
ושלא בשעת חירום, אפילו הוא באספמיא, וזה המחזיק בירושלים, תהיה חזקה ואפילו לדעת תנא קמא.
ורבי יהודה סבר שאפילו בשעת חירום הויא חזקה בשלוש שנים, וסבר גם כן שאם היה עמו במדינה תהיה לו חזקה מיד ואינו צריך שלוש שנים ולא זמן מועט מזה, אלא הואיל והוא לפניו לאלתר הויא חזקה.
ואין הלכה כרבי יהודה בשום דבר מזה:
הבא משום ירושה - הוא שירש אותה קרקע. וכשיתברר שאכלו אביו שלוש שנים, או שאכלו הוא שלוש שנים, או שאכל אביו מקצת השלוש והבן אכל תשלום השלוש, נתקיימה החזקה לבן.
משנה ה [נוסח הרמבם]
[עריכה]אומנין - בעלי האומניות.
אריסין - שעובדין השדה למחצה לשליש לרביע.
אפוטרופסין - הם הממונים על עסקי היתומים במצות האב.
ודע שמה שאמר אומנין אין להן חזקה, אינו רוצה לומר בקרקעות בלבד, אלא גם במטלטלין כמו כן. ובזה יש דינין חלוקין כמו שאומר.
וזה כי האומן כשיהיה בידו כלי, ויאמר לו אחד העם זה הכלי שאתה עושה בו או שאתה מתקן אותו שלי הוא ואני נתתיו לך לתקנו, והביא עדים והעידו לו שזה הכלי הוא ידוע לו, אם אמר לו האומן אמת שהיה שלך אבל לקחתיו ממך אינו נאמן, בין שמסר לו הכלי בעדים או שלא בעדים.
ואם תבע אדם לאומן, ואמר לו דבר פלוני שהוא אצלך הוא שלי ואני נתתיו לך שתעשה לי בו מעשה כך וכך, והשיב לו האומן לקחתיו ממך, האומן נאמן בין שנתנו לו בעדים או שלא בעדים אחר שאין הכלי מצוי. לפי שאם נתנו לו בעדים יכול הוא לטעון החזרתיו לך, ואם נתנו לו שלא בעדים היה יכול לומר לו לא היו דברים מעולם, ומעיקרינו מגו כמו שבארנו פעמים רבות, וכגון זה נקבל טענת מגו מן האומן.
וכן אם ראה אדם כלי מכליו אצל האומן, ואמר לו הנה נתתיו לך לתקן, וכפר האומן ואמר לא נתת לי כלום האומן נאמן. אבל אם אמר לקוח הוא בידי כלומר שיאמר לו אתה מכרתו לי אינו נאמן, כיון שהוא מצוי לפנינו ויש שם עדים מעידין שהוא ידוע לו. ובכיוצא בזה אמרנו אומנין אין להם חזקה ולא נקבל מהם טענת מגו, דיכיל למימר לא היו דברים מעולם, אבל יפול מהם בכאן דין מגו. ואם הביא בעל הבית עדים שזה הכלי שלו הוא, נוציאהו מיד האומן ואף על פי שיטעון לא נתת לי כלום.
אלו הן הדינין הנאותין למה שנתבררו מן התלמוד בזה העניין.
וכיון שאלו הדברים כן, אם נפלה הכפירה בשכירות בין האומן ובין בעל הבית, שהאומן אומר כך פסקתי עמך ובעל הבית אומר לא פסקתי אלא בפחות, אם היה הכלי מצוי לפנינו אין האומן נאמן כמו שזכרנו ויהיה בעל הבית נאמן, ואם הכלי אינו מצוי בפנינו האומן נאמן ואפילו מסר לו בעדים, כי מגו דיכיל לומר החזרתיו לך נאמן הוא לומר לא החזרתיו לך וכך וכך פסקת לי.
וכל מה שאמרנו בזה "נאמן", רוצה לומר אחר שישבע בנקיטת חפץ, לפי שאנו משביעין אותו על עיקר מגו בתקנת חכמים, עם שבועת השכיר שהוא נשבע ונוטל רוצה לומר האומן.
ומה שאמר אריסין - ובלבד שיהא אריס אבותיו, שהבן מניח לו כל הנכסים ברשותו, לפי שהוא כמו אפוטרופוס עליו ולפיכך אין לו חזקה, אבל אם היה זה האריס בקרקע לאיש בעצמו ואכלה כולה שלוש שנים נתקיימה בידו החזקה.
ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו - בנכסי מלוג, אבל בנכסי צאן ברזל כבר הם כתובים עליו, ואפילו כתב לה בעודה ארוסה שלא יאכל לה פירות, שנתקיים זה התנאי ואין לו פירות כמו שבארנו בתשיעי מכתובות, עם כל זה אין לו חזקה כשטען והביא ראיה שאכלה שלוש שנים, לפי שהאשה תוותר לבעלה מנכסיה ואפילו דברים שאין לו בהם זכות. אבל אם הביא ראיה בשטר או בעדים שהיא מכרה לו שום דבר מנכסי מלוג אותה מכירה קיימת, ואין האשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן כשקבלה אחריות עם בעלה בנכסי מלוג, כמו שיכולה לומר זה בנכסי בעלה עצמם ובנכסי צאן ברזל רצה לומר נכסי בעלה, כגון שדה שכתב לה בכתובתה או שייחד לה בכתובתה, לפי שאין לו בנכסי מלוג כלום כדי שתאמר מחמת שציער לי עשיתי זה.
ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה - בכל נכסיו, ואפילו ייחד לה מקום שתקח ממנו מזונות והיא אכלה ממקום אחר שלוש שנים לא עלתה לה חזקה, לפי שהאיש גם הוא מוותר לאשתו ואפילו במה שאין לה בו זכות. אבל כשתוציא ראיה בשטר או בעדים שהוא מכר לה, אם הכספים שלקחה בהם היו טמונים אצלה המכר בטל, לפי שיאמר כדי שאראה הממון שהיה טמון אצלה מכרתי לה כדי שאקחנו, לא שיהיה שלה. ואם היו הנכסים ידועים נתקיים המכר, והבעל אוכל פירות. ואם נתן הבעל לאשתו שום דבר במתנה אין לו פירות באותה מתנה.
וכל אלו שאמרנו שאין להם זה על זה חזקה, הוא בגוף הקרקע עצמו כדי שיקנה אותו באותה חזקה, אבל שאר הדברים שיש להם חזקה כשמתרצים זה לזה, כגון לטעון בכותלים ולפתוח מזחילות ואמות המים ופתיחת חלונות, יש להם חזקה בדברים האלה, האיש בנכסי אשתו ולאשה בנכסי בעלה וכן שאר הנזכרים.
ואמרו במה דברים אמורים וכו' - רצה לומר שזה שאמרנו שאין להם חזקה הוא כשטען שלקח או שנתן לו במתנה ואבד השטר, והוא מביא ראיה בחזקה ובעל הקרקע מכחיש טענתו, בזה אמרנו שאין שומעין לו, אבל אם נתן הבעל לאשתו או האשה לבעלה מתנה וקנה אותה בחזקה יש לו חזקה, כמו שקבענו עיקר בראש קדושין, כי כשיעשה שום דבר בגוף הקרקע קנה אותה.
ונעל - הוא שיסתום שום מקום בקרקע.
וגדר - שיבנה.
ופרץ - שיהרוס.
ומעיקרנו שהגר שאין לו יורשין כל הקודם זכה בנכסיו, וכשהחזיק באחד מאלו הפנים וכיוצא בהן קנה.
וכן האחין שחלקו, נתקיימה חלוקתם ואינם יכולים לחזור כיון שהחזיק אחד מהן בחלקו:
משלשין - כלומר יחלקו ביניהם, ישלם כל אחד שתות הממון.
וכיצד אחד מצטרף עמהם - כגון שיעיד משה עם ראובן שאכלה שנה ראשונה, ואחר כן יעיד אותו משה עצמו עם שמעון שאכלה שנה שניה, אחר כן יעיד אותו משה עם לוי שאכלה שנה שלישית, עדות זו קיימת, ועלתה חזקה בצרוף אלו השלוש עדיות:
מה שמדבר בכאן הוא בחצר השותפין שמקפידין על עשיית המחיצה, אבל חצר חבירו אפילו עשה המחיצה לא עלתה לו חזקה באותו מקום עד לאחר שלוש שנים:
פירוש מרזב - צנור קטן.
ופירוש אין לו חזקה, ויש למקומו חזקה - רצה לומר כי כשיהיה לראובן מרזב ששופכין מימיו לבית שמעון, אין ראובן יכול לומר לשמעון לא יסור זה המרזב מזה המקום כיון שהוחזק שם, אבל יש לשמעון להסיר אותו ממקומו ולהחזירו במקום אחר, לפי שיכול לומר לו אין לך עלי אלא שירדו מימי גגך בחצרי, ואין לך היזק שירדו מצד זה או מצד זהו.
ומזחילה - צנור מעץ, גדולה ורחבה עומדת על הכותל, ומימי הגג יורדין שם כדי שלא יתקלקל הכותל.
ואמרו בחלון, ובסולם יש לו חזקה ואין לו, הוא כי כשפתח אותו חלון או העמיד אותו סולם, כשאמרנו אין לו חזקה אינו יכול לטעון כבר חזקתי ולא תפסד פעולתי, אבל יש רשות לחבירו לבנות סמוך אותו חלון כשהוא חלון מצרי ולהסיר אותו סולם מצרי, וכשאמרנו יש לו חזקה לא יבנה חברו סמוך לאותו כותל עד שירחיק כמו שקדם.
ומלבן - הוא בניין עשוי מבחוץ כעין משקוף מלמטה ומלמעלה.
וזיז - הוא הבניין היוצא מן הכותל מקורות. ואם יש בו טפח יש לו חזקה, ויכול בעל הזיז למנוע לבעל החצר הסמוך לו לבנות סמוך לאותו הזיז, שלא יסיר אותו ויכנסהו בבניין. ואם הוא פחות מטפח אין לו חזקה, ובעל הזיז אינו יכול למנוע לבעל החצר מלבנות, אבל בעל החצר יכול למנוע לבעל הזיז מלהשתמש עליו כדי שלא יביט בו בעת שמשתמש לשם.
וכבר בארנו כי מעיקרי דיננו היזק ראיה שמיה היזק, ומעיקרנו גם כן יש חזקה לנזקין, זולתי העשן והאבק וכיוצא בהן והריח הנבאש, ובכלל הנזקין שיש להם חזקה היזק ראיה. ואין צריך בחזקה לנזקין שלוש שנים, והוא מה שאמרנו אין דין חזקה בנזקין. וגם כן לא היה חזקה בהם לאלתר אלא כשיעמוד אותו הנזק, כדי שיוכל לומר לאותו שהוזק כבר נתפייסת כיון שלא מחית עליו.
ולפיכך כשיפתח אדם חלון שאין ראשו של אדם יכול ליכנס ממנו למעלה מארבע אמות אין לו חזקה, לפי שיאמר לו השכן אצלו לא נתרצתי לך אלא לפי שלא היה לי בו היזק כיון שלא תציץ עלי, ולפיכך אם ירצה לבנות כנגד אותו חלון ולסתום אותו הרשות בידו, ולא יוכל בעל החלון למנעו לפי שלא עלתה לו חזקה. ויש לשמעון רשות למנעו מלפתוח זה החלון מתחילה אפילו למעלה מארבע אמות, לפי שיאמר לו תעלה על כסא ותביט עלי, ואם הניחו ופתח אין לו חזקה ויש לו רשות לבנות כנגדו. אבל אם היה החלון למטה מארבע אמות, או שהיה חלון צורית והוא שראשו של אדם נכנס ממנה ואפילו היה למעלה מארבע אמות, או שפתח חלון ליכנס בו האור ואפילו הוא קטן מאד ולמעלה מארבע אמות, כל השלושה חלונות יש להן חזקה, וכיון שנתפייס שמעון לראובן לא יוכל שמעון לבנות בסמוך לאותו חלון עד שירחיק ארבע אמות, כמו שנתבאר בפרק שלפני זה:
הטעם בכל זה שלא יציץ עליו.
וכשיהיו שני בתים וביניהם רשות הרבים, יש לו לפתוח חלון כנגד חלון ויוסיף בפתחים, לפי שיכול לומר אין אני מזיק לך בראותי יותר מראיית כל באי עולם העוברים ברשות הרבים:
חכמים אומרים, לפי שברוב הימים מרקיבין הקורות והבניין שהוא מתחת הארץ, ויפחות המקום מחמת ההולכים עליו.
וגזוזטראות - הם קורות גדולות שיוצאין מן הכותל, שיכולין לקבל תקרה ומעזיבה.
ומעיקרנו טוענין ליורש וטוענין ללוקח, ולפיכך כשיקחם הרי היא בחזקתה, לפי שאנו נטעון בשבילו, נאמר אפשר שאותו הראשון שבנאו בתוך שלו הוציא כמו שהוא ראוי, ונעמיד אותה כמות שהיה:
משנה בבא בתרא, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב