רמב"ם על בבא בתרא ב

<< · רמב"ם · על בבא בתרא · ב · >>

בבא בתרא פרק ב

• ראו גם: נוסח המשנה בבא בתרא ב רמבם

משנה א

נברכת של כובסין - הבריכה ששורין בה הכובסין הבגדים עם הדברים המלבנים אותם.

ומה שאמר מכותלו - רוצה לומר מכותל בורו של חבירו וכותל הבור אין פחות משלשה טפחים. הנה נתבאר לך שצריך להיות מחלל בורו של זה לחלל בורו של חבירו ששה טפחים, ושיסלוק כל אחד משניהם מן המיצר המפסיק ביניהם שלשה טפחים ואז יחפור בורו, וזה על העיקר שיש לנו אין סומכין בצד המיצר, וזה כי אסור לו לאדם שיסמוך אחד מאלו הנזקים הנזכרים בסוף מיצרו בשווה אלא אם כן ירחיק השיעור הנזכר, ואף על פי שאין סמוך לו כותל לחבירו, לפי שאפשר שלאחר זמן שיבנה חבירו כותל בסוף מיצרו ויהיה סמוך לאלו הנזקים. ואם שדה חבירו אינה עשויה לבורות, מותר לו שיחפור בורו בצד המיצר מבלי הרחקה.

ומה שאמר נברכת ואמת המים - הוצרכו שניהם, כדי שלא נאמר באמת המים בלבד צריך להרחיק שלשה טפחים לפי שהמים נגרים לשם תמיד, אבל נברכת כובסין לא, ואם אמר נברכת כובסין ולא אמר אמת המים היינו אומרין בנברכת בלבד צריך הרחקה לפי שהמים מכונסים ושקטים ונבלעים בכותלים, אבל אמת המים שהמים נגרים אין צריך הרחקה שלשה טפחים, קא משמע לאן שהדין בשניהם שווה.

וגפת - הוא פסולת הזיתים אחר שמוציאין השמן.

ודברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעין בו, ולפיכך צריך לסוד בסיד.

ומה שאמר מחרישה - ואפילו חרש לאילנות, אבל לזרעים זה מבואר הוא לפי שכבר אמר מרחיקין זרעים.

ומה שאמר גם כן מרחיקין זרעים - ואפילו היו שותים מן המטר, אבל אם משקין אותם מאמת המים זה מבואר, לפי שכבר קדם לנו שמרחיקין אמת המים.

ומה שאמר מי רגלים - ואפילו של איש אחד, לפי שאסור לאדם שישתין מים בצד כותלו של חבירו עד שירחיק שלשה טפחים אם הכותל מלבנים שרופים, אבל כותל אבנים מרחיק ממנו טפח בלבד. ואם הוא אבן חזקה אין מרחיק ממנו, לפי שלא יזיק לו השריה.

ומרחיקין הריחים מן הכותל, לפי שהקול מזיק הבניין.

ושכב - הוא האבן התחתונה, והיא רחבה מן האבן העליונה.

וכמו כן התנור, כל מה שהוא עולה הוא צר:

משנה ב

כבר בארנו שהכירה בניין עשוי לבשל, ששופתין בו שתי קדירות.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ג

רוצה לומר כי כשיהיה אוצר יין לחבירו יכול לעשות תחתיו חנות של נחתומין ושל צבעין אבל לא רפת בקר, לפי שהוא מבאיש ריח היין. וזה היה בימי זה התנא ובמדינתו שלא היה החום מזיק ליין שלהן, וכל מקום שיזיק החום הדין הוא כדין אוצר יין.

וטעם למחות - כלומר שימנעו מזה. ולמה אינו מוחה עליו בהיכנס התינוקות ואף על פי שהם נכנסים ויוצאים, להרבות התורה בישראל.

ולפיכך אין הדין הזה נוהג אלא במלמד התינוקות תורה, אבל אם היה מלמד חשבון או תשבורת יש לו רשות למנעו ולומר לו איני יכול לישן, לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין:

משנה ד

פירוש משנה זו היא קשה כמו שאומר לך.

וזה כשהיה לראובן כותל ובנה שמעון כותל אחר סמוך לו, כמו צורה זו:

ואחר כך רצה שמעון לבנות כותל אחר סמוך לכותל של עצמו שיהיה כנגד כותל ראובן, יכול ראובן למונעו מזה אלא אם כן הרחיק מנכחו ארבע אמות, כגון זה:

וזהו כשיהיה בכותל ראובן ארבע אמות או יותר כמו שבארנו בשתי הצורות.

אבל אם יהיה קצת הכותל שסמך לו שמעון פחות מארבע אמות מותר לו לבנות נכחו מבלי הרחקה, לפי שסוף הטעם שהוא מונעו כשמבטל ממנו "דושא" דיתר מארבע אמות אבל כשמבטל ממנו "דושא" דפחות מארבע אמות לא ימנענו מזה. ו"דושא" הוא דריסת הרגל, וכן אמרו דשו בה רבים. ועניין זה שדריסת בני אדם בין שני הכתלים מעבה גוף הקרקע ומקשה אותו ויועיל לכותל, וזה שאמרו "דושא דהתם מעלי הבלא". ואלו הדינים בכותל גינה או כותל חצר בעיר חדשה, אבל כותל חצר שבעיר ישנה סומך בלי הרחקה, לפי שכבר נתקשה ונתחזק הקרקע.

ודיני החלונות על דרך זה שאומר. והוא שיהיה בכותל חבירו חלון חייב להרחיק ממנו היזק הראיה, שעיקר הוא אצלינו היזק ראיה שמיה היזק, לפיכך יש לו להרחיק בינו ובין החלון ארבע אמות כדי שלא יאפיל עליו וימנעו הרוח. ואם היה החלון למטה בכותל, יאמר לאותו שבנה כנגדו "הגבה כותלך ארבע אמות, כדי שכשתעמוד לא תביט בחלון". וכמו כן כשיהיה החלון למעלה בכותל, יאמר למי שבנה הכותל כנגד כותלו "הגבה כותלך ארבע אמות, שמא תעלה על ראש הכותל ותשקיף בביתי". וזהו טעם מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות.

וכשיבנה בצד החלון כותל מצד אחד ירחיק אותו מן החלון ארבע אמות, כדי שאם ישב עליו לא ישקיף עליו מן החלון, או ישפע כותלו כלומר שיהיה ראש הכותל משופע ודק שלא יוכל לישב עליו ולהציץ.

ואם בנה שני כתלים משני צדי החלון, ישים ביניהם ארבע אמות והחלון יהיה באמצע, כגון זאת הצורה:

משנה ה

שובך - מגדל היונים.

ושגר היונה - הם צבור היונים שמפריחין ביחד, כמו "שגר אלפיך"(דברים ז, יג) שפירושו עדרי הצאן.

ואמרו ואם לקחו אפילו בית רובע - וזהו שיעור עשר אמות וחומש אמה בקרוב, אינו חייב להרחיק אבל ישאר כמו שהוא, וזהו שאמר הרי הוא בחזקתו.

וכבר ידעת שהכור שלשים סאה. ורבי יהודה אומר, בית כור לכל רוח*הערה 1: בקירוב.

ואין הלכה כרבי יהודה.

ומזחילה - צינור גדול שיורדין בה מימי גשמים:

משנה ו

ניפול - אפרוח היונים כשיפול.

ושאר הדברים מובן:

משנה ז

הטעם להרחיק אלה מן העיר כדי שיהיה מראה העיר יפה, וזהו שאמרו משום נויי העיר.

והלכה כאבא שאול.

ומה שאמר אם אילן קודם, קוצץ ונותן דמים - כלומר יקוץ אותו מי שקוצץ מבני המדינה ויתן לבעל האילן הדמים.

ואמרו ספק זה וכו' - לפי שאילן זה יקוץ על כל אחד משני הפנים, בין קדם האילן בין קדמה העיר, וכשיקוץ יאמרו לו הבא ראיה שהוא קדם וטול דמים, ולפיכך אמרנו קוצץ, ואינו נותן דמים:

משנה ח

הסיבה להרחיק הגורן מן העיר, כדי שלא יגיע הקש והמוץ אל העיר.

ומה שאמר כדי שלא יזיק - הוא טעם ההרחקה מנטיעותיו ומנירו הרחקה הידועה שהוא חמישים אמה כדי שלא יזיק, לפי שמפסיד עליו הנטיעות, וכמו כן מפסיד עליו החריש ויעשה הניר זבל:

משנה ט

בורסקי - בית העבדנין.

ומה שייחד רוח מזרחי יש בו שני טעמים לפי דעתי:

• האחד כי הרוח המזרחית נושבת על המיעוט באלה הארצות, רוצה לומר במערבי של הישוב שהם ארץ ישראל ומה שאחריהם לצד מערב, וכמו כן בבבל והקרוב אליה מרוח המזרח כמהלך חדש או קרוב לזה.
• והשני כי רוח מזרחית יתכן שתתקן ביאוש ריח הבורסקי, ולא יגיע מזה נזק לבני אדם.

ורבי עקיבא לא היה חושש משאר הרוחות אלא רוח מערבית, לפי שהוא הרוח שאנו מתפללין לעומתו לפי שההיכל במערב, והוא עניין מה שאמר רבי עקיבא שכינה במערב. ולפיכך אסור לעשות בורסקי במערב, ואפילו בתכלית מה שאפשר מן ההרחקה.

ואין הלכה כרבי עקיבא:

משנה י

מה שאמר רבי יוסי מתיר בחרדל - אין דעתו שיודה לחכמים שמרחיקין משרה וכרישין, אבל רבי יוסי סבר שעל הניזק להרחיק את עצמו, ולא ירחיק לא בעל המשרה ולא בעל הכרישין ולא בעל החרדל אלא מי שיגיע לו הנזק, לדעת רבי יוסי עליו לעשות מחיצה בינו ובין המזיק אם הוא יכול.

ובזה הלכה כרבי יוסי.

ואם הנזק מגיע מן המזיק לניזק בלא אמצעי, שרבי יוסי מודה שהמזיק בכגון זה חייב להרחיק היזיקו.

וחכמים אומרים על המזיק לסלק את עצמו, ולפיכך אומרים מרחיקין את המשרה וכו'.

ואמר להם רבי יוסי, אמנם חרדל ודבורים כל אחד משניהם מזיק לחבירו, כי כמו שמזיק החרדל דבורים ומפסיד דבשו ועושה אותו חריף וחד, כמו כן מפסידין הדבורים החרדל ואוכלין אותו, ואפילו לדבריכם אין מרחיקין החרדל מן הדבורים.

ומשרה - הוא מקום ששורין בו הפשתים, ומפסיד הירקות בהפסד מימיה.

וכרישין - הוא החציר בלשון המשנה, ובלשון התלמוד "כרתי", וכן הוא בלשון ערבי. והוא גורע מחום הבצלים כשהוא קרוב מהם:

משנה יא

אומר חרוב ושקמה - מתפשטין יונקותיהם בקרקע הרבה.

וחרוב - ידוע, נקרא בלשון ערב "כרוב".

ושקמה - הוא עצי תאנה מדברית, נקרא בערבי "גמיז".

ומה שאמר בין מלמעלה בין מן הצד רצה לומר בין שהבור למעלה והאילן למטה בין האילן למעלה מן הבור, לפי ששרשיו מגיעין לקרקע הבור ומרפה עפרו.

ומה שאמר לא יקוץ - לפי שספק ממון חומרא לתובע וקולא לנתבע.

והלכה כרבי יוסי:

משנה יב

אומר כי כשיהיה בשדה חבירו [אילן לא יטע אילן סמוך לו אלא אם כן הרחיק ארבע אמות, וכן אם היה בשדה חבירו] גפנים לא יטע גפנים סמוך לו אלא אם כן הרחיק ארבע אמות, וזה בארץ ישראל. אבל בשאר ארצות אין מרחיקין הגפנים מן הגפנים אלא שתי אמות, לפי שבארצות השמנים יפשטו שרשיהם בקרקע. ואם היה שדה חבירו גפנים ובא לסמוך לו שדה האילן, מרחיק ארבע אמות בכל מקום.

ומה שאמר מעמיק שלשה - הוא בעל השדה שיצאו שרשין לתוך שדהו יעמיק שלשה ויקוץ מה שימצא ואינו חושש, וכשירצה בעל השדה לחפור בשדהו בור ושיח ומערה יקוץ כל מה שימצא משרשי אילני חבירו והעצים שלו, ובלבד שיהיה הבור שחפר רחוק משדה חבירו שש עשרה אמה, ואם היה בינו ובין אילן חבירו פחות מזה העצים לבעל האילן:

משנה יג

מרדע - הוא עץ המלמד שיש בשתי קצותיו שיני ברזל, ומנהיגים בו הבקר בעת החרישה.

ומחרישה - הוא שיש בקצתו שיני הברזל.

ובית השלחין - היא ארץ עייפה וצמאה, והיא שאין לה נהר, וצל האילנות מזיק לה לפי שמונע הטל ממנה, ולפיכך אמר כל האילן כנגד המשקולת. וטעם כנגד המשקולת, ההשוואה, כלומר שיקוצו הענפים כנגד המצר שבין שני השדות.

ואבא שאול חולק על מה שאמר בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת, למיעוט תועלתו, לפי שאילן סרק הוא כל שאינו עושה פירות כמו הארז והברוש והדומה להם.

ואין הלכה כאבא שאול:

משנה יד

רבי יהודה אומר, טעון פשתן בלי רוכב, והוא פחות משיעור רבנן.

ומאמר רבי שמעון מפני הטומאה - רוצה לומר טומאת אוהל, שמא יאהל על כזית מן המת וכיוצא בו מן הדברים המטמאים באוהל, ויטמא האדם העובר תחת אותם ענפים כמו שיתבאר במקומו במסכת אהלות.

והלכה כתנא קמא בלבד:

הערות

• הערה 1: הגיה התוי"ט להוסיף: 'והוא מאתיים ושבעים ושלוש אמות וארבע חמישיות לכל רוח'

משנה בבא בתרא, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב