משנה בבא בתרא ב יב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ב · משנה יב | >>
לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, אחד גפנים ואחד כל אילן.
היה גדר בינתים, זה סומך לגדר מכאן, וזה סומך לגדר מכאן.
היו שורשים יוצאין לתוך של חברו, מעמיק שלשה טפחים, כדי שלא יעכב את המחרישה.
היה חופר בור שיח ומערה, קוצץ ויורד, והעצים שלונד.
משנה מנוקדת
לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ,
- אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת;
- אֶחָד גְּפָנִים,
- וְאֶחָד כָּל אִילָן.
- אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת;
- הָיָה גָּדֵר בֵּנְתַיִם,
- זֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן,
- וְזֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן.
- הָיוּ שָׁרָשִׁים יוֹצְאִין לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ,
- מַעֲמִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים,
- כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב אֶת הַמַּחֲרֵשָׁה.
- הָיָה חוֹפֵר בּוֹר שִׁיחַ וּמְעָרָה,
- קוֹצֵץ וְיוֹרֵד,
- וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ:
- קוֹצֵץ וְיוֹרֵד,
נוסח הרמב"ם
לא יטע אדם אילן - סמוך לשדה חברו,
- אלא אם כן - הרחיק ממנו ארבע אמות.
- אחד גפנים, ואחד כל האילן.
- היה גדר בינתים -
- זה סומך לגדר - וזה סומך לגדר.
- היו שורשיו יוצאין לתוך שדה חברו -
- מעמיק שלשה טפחים - כדי שלא לעכב את המחרשה.
- היה חופר בור, ושיח, ומערה -
- קוצץ, ויורד - והעצים שלו.
פירוש הרמב"ם
אומר כי כשיהיה בשדה חבירו [אילן לא יטע אילן סמוך לו אלא אם כן הרחיק ארבע אמות, וכן אם היה בשדה חבירו] גפנים לא יטע גפנים סמוך לו אלא אם כן הרחיק ארבע אמות, וזה בארץ ישראל. אבל בשאר ארצות אין מרחיקין הגפנים מן הגפנים אלא שתי אמות, לפי שבארצות השמנים יפשטו שרשיהם בקרקע. ואם היה שדה חבירו גפנים ובא לסמוך לו שדה האילן, מרחיק ארבע אמות בכל מקום.
ומה שאמר מעמיק שלשה - הוא בעל השדה שיצאו שרשין לתוך שדהו יעמיק שלשה ויקוץ מה שימצא ואינו חושש, וכשירצה בעל השדה לחפור בשדהו בור ושיח ומערה יקוץ כל מה שימצא משרשי אילני חבירו והעצים שלו, ובלבד שיהיה הבור שחפר רחוק משדה חבירו שש עשרה אמה, ואם היה בינו ובין אילן חבירו פחות מזה העצים לבעל האילן:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
סמוך לשדה חבירו - בין שדה לבן בין שדה אילן:
אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות - כדי עבודת הכרם. שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרשתו לתוך של חבירו נ. והני מילי בארץ ישראל וכיוצא בה שמחרשתן ארוכה. אבל בבבל ובשאר ארצות שמחרשתן קצרה, בהרחקת שתי אמות סגי. ודוקא בגפנים לגפנים ואילנות לאילנות הוא דסגי בשתי אמות, אבל הבא ליטע שדה אילן סמוך לגפנים נא, אפילו בבבל וכיוצא בה צריך להרחיק ארבע אמות נב:
מעמיק שלשה טפחים - בעל השדה שיצאו שרשי אילנות חבירו לתוך שדהו, קוצצן נג בעומק שלשה טפחים ואינו חושש:
והעצים שלו - של בעל השדה. והוא שיהיה המקום שחופר רחוק מאילן חבירו שש עשרה אמה או יותר. אבל פחות מכן, העצים לבעל האילן. דעד שש עשרה אמה מינק ינקי, טפי לא ינקי נה:
פירוש תוספות יום טוב
אלא אם כן הרחיק ד' אמות. כתב הר"ב כשיחרוש וכו' לא יהא צריך להכניס מחרשתו לתוך של חבירו. ונמצא משתמש בקרקע של חבירו וידרוס עליו. ולפי זה אתיא שפיר מתניתין אפילו כרבי יוסי שאין לו רשות לדרוס קרקע חבירו. נ"י:
אחד גפנים ואחד כל האילן. קמשמע לן דלא תיסק אדעתא למימר דשיעור ד' אמות דמתניתין דוקא בגפנים שמצינו בהם שיעור זה במקום אחר לענין כלאים. תוספות. ומ"ש הר"ב דוקא בגפנים לגפנים וכו'. אבל הבא ליטע שדה אילן סמוך לגפנים וכו' צריך להרחיק ד' אמות. ולא משום עבודת הכרם אלא משום דהוו אילנות גרמא דגירי לגפנים [דכשעולה] למגדרי' לדקל מפריח העופות על הגפנים והוה ליה גירי. שכן נוח להן לפרוח מן האילנות שהן גבוהים לגפנים שהם נמוכים יותר מאילנות לאילנות. (ולא) [או] מגפנים לגפנים. ובד' אמות סגי. משום דטפי מהאי שיעורא לא הוי גירי. נימוקי יוסף. ומה"ט כתבו התוספות דנוטע דהכא דהיינו כשנוטע דקלים כשהם גבוהים. אבל אם נטע גרעין לא. דממילא גדל ולא גירי דיליה הוא. ע"כ. ומ"ש הר"ב סמוך לגפנים. הכי איתא בגמרא. ולפי מה שפירש הר"ב בתחלת המשנה דסמוך לשדה חבירו היינו נמי שדה לבן. הוא הדין נמי בשדה לבן דינו כגפנים. שהזרעים ודאי נמוכין מהאילנות. וכן כתבו התוספות והטור:
היה גדר וכו'. לשון נ"י אע"ג דפשיטא כיון דלא איירי הכא בכלאים הוא לאשמועינן טעמא [דמפרש בגמרא]. ע"כ. כלומר לאשמועינן מאי טעמא דאיצטריך לאשמועינן אחד שאר אילנות. ובמשנתינו לא שמענו הא דנוטע אילן סמוך לגפנים לכך אין לפרש בה מאי דכ' מהר"ר ואלק כהן בש"ע בפירוש היה גדר כו':
מעמיק ג' טפחים. פירש הר"ב קוצצן וכו' ואינו חושש שמא ייבש האילן של חבירו. שזה בתוך שלו הוא חופר. רמב"ם פ"י מהלכות שכנים:
והעצים שלו. קאי אשני הבבות. בחופר וכן בחורש. וכ"כ מהר"ר ואלק כהן. ומ"ש הר"ב והוא שיהיה המקום שחופר רחוק מאילן חבירו שש עשרה אמות וכו' דעד ט"ז אמות מינק ינקי טפי לא ינקי כלומר דמהאי טעמא דשעור יניקתן היא עד ט"ז אמה משום הכי אמרינן שהחזיק בשדה חברו שיינקו ממנו עד ט"ז אמה ולפיכך כל שהוא מוצא בתוך ט"ז אמה העצים לבעל האילן כיון שהחזיק בשיעור זה שיינקו ממנו:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(נ) (על הברטנורא) ונמצא משתמש בקרקע של חבירו וידרוס עליו. ולפי"ז אתיא שפיר מתניתין אפילו כר"י שאין לו רשות לדרוס קרקע חבירו. נ"י:
(נא) (על הברטנורא) ה"ה לשדה לבן ומטעם דבסמוך:
(נב) (על הברטנורא) ולא משום עבודת הכרם אלא משום דהוו אילנות גרמא דגירי לגפנים דכשעולה למגדריה לדקל מפריח העופות על הגפנים וה"ל גירי, שכן נוח להן לפרוח מן האילנות שהן גבוהים לגפנים שהם נמוכים יותר מאילנות לאילנות או מגפנים לגפנים. ובד"א סגי, משום דטפי מהאי שיעורא לא הוי גיריה. נ"י. ומהאי טעמא כתבו התוספ' דהכא בנוטע דקלים, אבל בנוטע גרעין לא, דלא הוי גירי דיליה:
(נג) (על הברטנורא) ואינו חושש שמא ייבש האילן של חבירו שזה בתוך שלו הוא חופר. הר"מ:
(נד) (על המשנה) שלו. קאי אשני בבות בחופר וכן בחורש. סמ"ע:
(נה) (על הברטנורא) כלומר דמהאי טעמא דשיעור יניקתן היא עד ט"ז אמה משום הכי אמרינן שהחזיק בשדה חבירו שיינקו ממנו עד ט"ז אמה ולפיכך כל שהוא מוציא בתוך ט"ז אמה העצים לבעל האילן כיון שהחזיק בשיעור זה שיינקו ממנו:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
לא יטע אדם וכו': תוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק'.) ובגמ' בפירקי' דף י"ח ובפ' הספינה דף פ"ג:
אחד גפנים וכו': כלומר אע"ג דמצינו שיעור זה בגפנים גבי כלאים במקום אחר גם הדין כן בשאר אילנות כדאיתא בגמרא והא דקאמר הכא היה גדר בנתים אע"ג דמילתא דפשיטא היא כיון דלא איירינן הכא בכלאים הוא לאשמועינן טעמא דמפ' בגמרא נמקי יוסף ז"ל. ועיין על דבריו ז"ל בתוס' וגם בגמ' לעיל בפירקין דף י"ח. בסוף פי' רעז"ל טפי לא ינקי. אמר המלקט ומיהו מיזל אזלי כדתנן לעיל מרחיקי' את האילן מן הבור כ"ה אמה. ובגמרא אמר רב יוסף דמאילנות לגפנים בעי טפי ולא משום עבודת הכרם אלא משום דהוו אילנות גרמא דגירי לגפנים דכד סליק למיגדריה לדקליה מפריח העופות על הגפנים וה"ל גירי שכן נוח להן לפרוח מן האילנות שהן גבוהין לגפנים שהן נמוכין יותר מאילנות לאילנות או מגפנים לגפנים ולא אתפרש בגמרא כמה צריך להרחיק. וכתוב בנמקי יוסף שהעיד רבינו יהוסף הלוי ז"ל על רבו הריא"ף ז"ל שהיה אומר שאין להרחיק אלא ד' אמות יותר וכן היה דן משום דטפי מהאי שיעורא לא הוו גירי ע"כ והובאו דברים אלו בחדושי הרשב"א ז"ל וכתב נמקי יוסף שמלת יותר אינו מלשון הרב ויש להסתפק א"כ אם רוצה לומר שצריך להרחיק בבבל ד' אמות יותר על השתים דהיו בין הכל ששה או אפשר שר"ל דסגי בהרחקת ד' אמות בין הכל דלהאי סברא שיש חילוק בין גפנים לאילנות מה לי בבל מה לי ארץ ישראל ע"כ בקיצור מופלג. וז"ל הטור שם סימן קנ"ה והר"ר יהוסף הלוי כתב ע"ש רב אלפס שגם אילנות לגפנים אין צריך להרחיק אלא ד' אמות ועיין במגיד משנה:
היה חופר בור וכו': ירושלמי רפ"ק דבכורים:
תפארת ישראל
יכין
לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו: בין לשדה אילן או תבואה:
אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות: דהיינו כפי צורך רווח לחרישה, ובאין חורשין לאילנות, אינו מרחיק כלל [שם כ"ה]:
ואחד כל אילן: אף שאין הפסדן מרובה כגפנים, מרחיק כלעיל.
וזה סומך לגדר מכאן: קמ"ל דלא חיישינן שמא ברוב הימים יפול הגדר ויוכרח עי"ז לעשות גדר חדש שלא כדין [פ"א מ"ב]:
מעמיק שלשה טפחים: בעל השדה מותר לקצץ השרשים בעומק ג' טפחים:
היה חופר: בעל השדה, אם היה חופר בשדהו בור וכו':
והעצים שלו: של בעל השדה, וארישא נמי קאי. מיהו תוך ט"ז אמה מהאילן, דהיינו כדי יניקת האילן, השרשים הנקצצים הן לבעל האילן [שם]. ואילה"ק*) מלעיל שלהי ב"מ, ומה התם שגוף הירק עומד באויר התחתון אפ"ה אמרינן רואין מהיכן ירק זה חי, מכ"ש הכי שכולו טמון בשדה חבירו נאמר רואין מהיכן שורש זה חי. י"ל הכא שאני מדהשתרשו השרשים לצדדים וכל בעלי שדות. הסמוכי' זל"ז מחלו להדדי יניקת השרשים בקרקעיתם, כל עוד שלא יצטרכו הם בעצמן להקרקע. תדע, דאל"כ גם מפירות גוף האילן יהיה יכול לטעון השכן חלק, מדינקו השרשים מקרקעיתו. אלא כדאמרן. ומה"ט לא דמי נמי לשטף נהר זיתיו [ב"מ פ"ח מ"ה] ודו"ק:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת