משנה בבא בתרא ב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ב · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

לא יחפור אדם בור א סמוך לבורו של חבירו, ולא שיח, ולא מערה, ולא אמת המים, ולא נברכת כובסיןב, אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים, וסד בסיד.

מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים, וסד בסידו.

מרחיקין את הזרעיםז, ואת המחרישהח, ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים.

ומרחיקין את הריחים שלשה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב, ואת התנוריב, שלשה מן הכליא, שהן ארבעה מן השפה.

נוסח הרמב"ם

לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת של כובסים אלא אם הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים וסד בסיד מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חברו שלשה טפחים או סד בסיד מרחיקין את הזרעים ואת המחרשה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים מרחיקין את הריחיים שלשה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב ואת התנור שלשה מן הכליה שהן ארבעה מן השפה.

פירוש הרמב"ם

לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו כו': נברכת של כובסין הבריכה ששורין בה הכובסין הבגדים עם הדברים המלבנים אותם: ומה שאמר מכותלו רוצה לומר מכותל בורו של חבירו וכותל הבור אין פחות משלשה טפחים הנה נתבאר לך שצריך להיות מחלל בורו של זה לחלל בורו של חבירו ששה טפחים ושיסלק כל אחד משניהם מן המיצר המפסיק ביניהם שלשה טפחים ואז יחפור בורו וזה על העיקר שיש לנו אין סומכין בצד המיצר וזה כי אסור לו לאדם שיסמוך א' מאלו הנזקים הנזכרים בסוף מצרו בשוה אא"כ ירחיק השיעור הנזכר ואע"פ שאין סמוך לו כותל לחבירו לפי שאפשר שלאחר זמן שיבנה חבירו כותל בסוף מצרו ויהיה סמוך לאלו הנזקים ואם שדה חבירו אינה עשויה לבורות מותר לו שיחפור בורו בצד המיצר מבלי הרחקה. ומה שאמר נברכת ואמת המים הוצרכו שניהם כדי שלא נאמר באמת המים בלבד צריך להרחיק שלשה טפחים לפי שהמים נגרים לשם תמיד אבל נברכת כובסין לא ואם אמר נברכת כובסין ולא אמר אמת המים היינו אומרין בנברכת בלבד צריך הרחקה לפי שהמים מכונסים ושקטים ונבלעים בכותלים אבל אמת המים שהמים נגרים אין צריך הרחקה שלשה טפחים קמ"ל שהדין בשניהם שוה. וגפת הוא פסולת הזיתים אחר שמוציאין השמן ודברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעין בו ולפיכך צריך לסוד בסיד ומה שאמר מחרישה ואפילו חרש לאילנות אבל לזרעים זה מבואר הוא לפי שכבר אמר מרחיקין זרעים. ומה שאמר גם כן מרחיקין זרעים ואפילו היו שותים מן המטר אבל אם משקין אותם מאמת המים זה מבואר לפי שכבר קדם לנו שמרחיקין אמת המים. ומה שאמר מי רגלים ואפי' של איש אחד לפי שאסור לאדם שישתין מים בצד כותלו של חבירו עד שירחיק שלשה טפחים אם הכותל מלבנים שרופים אבל כותל אבנים מרחיק ממנו טפח בלבד ואם הוא אבן חזקה אין מרחיק ממנו לפי שלא יזיק לו השריה ומרחיקין הריחים מן הכותל לפי שהקול מזיק הבנין. ושכב הוא האבן התחתונה והיא רחבה מן האבן העליונה וכמו כן התנור כל מה שהוא עולה הוא צר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לא יחפור - בור. עגול:

שיח - ארוך וקצר:

מערה - מקורה בקירוי:

נברכת הכובסין - חפירה מרובעת ומי גשמים מתקבצים בה. עשויה לכבס בגדים:

אלא אם כן הרחיק מכותלו - מכותל בורו קאמר. וכותל הבור אין עביו פחות משלשה טפחים. נמצא מחלל בורו לחלל בור של חבירו ששה טפחים ג. ואסור לאדם לסמוך אחד מן הנזקים לסוף המיצר שלו בשוה אלא א"כ הרחיק השיעור הראוי, ואע"פ שאין לחבירו שם כותל, שמא ימלך חבירו ויבנה ד בצד המיצר שלו ונמצא זה מזיקו:

וסד בסיד - את כותלי חפירתו:

הגפת - פסולת הזיתים לאחר שנעצרו בבית הבד:

הסלעים - אבנים שהאור יוצא מהן. שכל אלו קשים לחומה ה ומרפין את הכותל. ולא בכותל דבור קאי השתא:

זרעים - קשים לכותל, שמחלידים את הקרקע ומעלין עפר תיחוח:

ואת המחרישה - אע"פ שאין זרעים, כגון שחורש לאילנות, קשה לכותל:

מי רגלים - ממסמסים את הלבנים שהם של טיט יבש. לכך המטיל מים סמוך לכותל עשוי מלבינים צריך להרחיק שלשה טפחים ט. ובכותל של אבנים מרחיק טפח. ושל אבן קשה כגון צונמא י, אינו צריך להרחיק כלל:

הרחים - קשים לכותל, שמנידים את הקרקע בגלגול חביטתן:

מז השכב - היא הרחים התחתונה יא:

הרכב - היא העליונה הרוכבת על זו. והיא קצרה טפח מן התחתונה:

שלשה מן הכליא - בסיס שבונים מטיט ואבנים שמושיבים התנור עליו, והוא רחב מלמטה וצר מלמעלה, ושפה העליונה של כליא שעליה התנור יושב היא כמדת התנור. וצריך שירחיק בסיס זה מן הכותל שלשה טפחים מתחתיתו, שהן ארבעה משפתו העליונה, לפי שהבל התנור מזיק לכותל:

פירוש תוספות יום טוב

לא שיח ולא מערה. וה"ה חריצין ונעיצין [דתנן במ"ה (פ"ב) [פ"ה] דב"ק] והני נקט אגב בור. דבכל מקום רגיל לשנות שיח ומערה בהדי בור ומש"ה לא מצריך הכא לבור ושיח ומערה כדמצריך להו בפ"ה דב"ק דהתם לא הוה ליה לתנא למנקטינהו אגב בור. כיון דכתיב בור בקרא אלא הוה ליה למתני בור לחודיה. תוספות [ד"ה ולא שיח]:

ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין. צריכא. דאי תנא אמת המים משום דקביעא. אבל נברכת הכובסין דלא קביעא [שהכובס פעמים שמשתנה לאומנות אחרת] אימא לא. ואי תנא נברכת הכובסין. משום דקוו וקיימי [ולחלוחן קשה יותר משל מים חיים. רש"י] אבל אמת המים לא. צריכא. גמרא. ומבור לא שמעינן להו. דמצי למימר דבור ושיח דעמוקין טפי בעי הרחקה ג' אבל הנך לא עמיקי כולי האי הוה אמינא דלא בעי הרחקה ג'. ואי תנא הני הוה אמינא דבור ושיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר מג'. תוס' דריש פרקין:

אמת המים. מפורש בריש מועד קטן:

נברכת. בריכה. רמב"ם:

מכותל חבירו. כתב הר"ב מכותל בורו קאמר וכו' נמצא מחלל וכו' ו' טפחים. והא דלא קאמר בפירוש אא"כ הרחיק מבורו ששה טפחים. לאשמועינן דכותל בור סתם שלשה טפחים. ונפקא מינה למקח וממכר. גמרא. ולפיכך פוסק הרמב"ם [פ"ט מה"ש הלכה ב'] אף בכותל בנין דעלמא. אלא דמתניתין לא איירי אלא בכותל בורו. והטור סימן קנ"ה סובר דסד בסיד ליתא אלא בכותל בורו. ומ"ש הר"ב אסור לאדם לסמוך אחד מן הנזקין וכו' שמא ימלך חבירו ויבנה מצד מיצר שלו פירוש שמא יבנה בור. דהא במ"ד לא חיישינן שמא יבנה וכן מבואר בפירש הרמב"ם. וכן הסכמת הפוסקים דלא אסרו לסמוך אלא בבור ובשדה העשויה לבורות שהיא שדה בית השלחין שצריכין להשקותה תמיד. ובגמרא. ואפילו לרבי יוסי דמתניתין י"א דהלכה כמותו. ואומר שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. ה"מ התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי ליה לבור. אבל הכא אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעא. ועיין בסמוך:

וסד בסיד. משמע משום מיא דמלחלח הקרקע הוא דאסירי. ותימה לר"י מהא דאמרינן כל מרא ומרא וכו' [כמ"ש לעיל] ואומר ר"י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחלת ההיזק וכיון דבתחלת ההיזק הוי גירי דיליה מודה ר"י. ומיהו אי לאו משום מיא. לא היה צריך הרחקה ג' טפחים. תוספות [ר"פ] :

מרחיקין את הגפת וכו'. כתב הר"ב שכל אלו קשים לחומה. שמוציאין הבל. רש"י:

הסלעים. פירש הר"ב אבנים שהאור יוצא מהן. וכן פירש"י. ורמינן בגמרא אריש פ"ד דשבת דתנן אין טומנין לא בגפת וכו'. ולא תני להו לסלעים בהדייהו. ומסיק דהתם לא קתני לסלעים משום דמשתכי לה לקדירה פירש"י שמשברין את הקדירה [אי נמי שמעלה חלודה]. ור"ת פירש דהבל שלהן מקלקל המאכל. וע"פ הירושלמי פירשו התוספות דהכי קאמר דהתם לא קתני סלעים. דהכא לאו טעמא דמרחיקין משום הבל דאין הסלעים מרתיחין. אלא מפני שעושין עפר תיחוח ומלקין ארעית הכותל. ותו רמינן דהתם תנן נמי ולא בחול. והכא לא קתני. ומשני דחול אין בו הבל אלא כשנותנין בו דבר חם:

וסד בסיד. לשון הרמב"ם ודברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעים בו. ולפיכך צריך לסוד בסיד. עד כאן. דקדק לפרש כשנוגעים בו. כלומר דלא אמרו וסד בסיד כשהרחיק ג' טפחים אלא כשנוגעים בו. דאו סד בסיד קתני. וכן כתב בהדיא בחבורו פ"ט מהלכות שכנים. או סד בסיד. וכן בגמרא דפשיטא ליה לגמרא דסיפא או סד בסיד קתני. וברישא איבעיא להו וכתבו התוספות דאין נראה דגרסינן בסיפא או סד בסד דא"כ לא תבעי ליה ברישא. דודאי מדלא תנן נמי או סד. דוסד דוקא קתני. והא דפשיטא ליה בגמרא דסיפא הוה או סד. היינו משום דאין ההיזק כל כך מרובה שלא יועיל לו סיד לחודיה. ע"כ. ולפ"ז טעו המדפיסים שהדפיסו במקצת משניות או סד. אבל בנוסח משנה דירושלמי ראיתי ג"כ שנדפס או סד. ובב"י סימן קנ"ה ראיתי מבוכה שכתב בסעיף (י"ב) [צ"ל ח'] דאבעיא היא בסיפא ולא ברישא וליתא. וגם הוא בעצמו בסעיף (ח') [צ"ל ?"ב] לא העתיק כן:

הזרעים. גמרא ותיפוק ליה משום מיא. שצריך להשקותן תמיד. וכיון דאי אפשר לזרעים בלא מים למה לי למתנינהו הא תנא ליה הך דלחלוח אצל כותל. ומשני תנא בא"י קאי דכתיב (דברים יא) למטר השמים תשתה מים:

המחרישה. מרפה את יסודו וטפל. רש"י:

מי רגלים. כתב הר"ב ממסמסים את הלבנים וכו' לכך המטיל וכו' ולדבריו מתניתין בכותל לבינים מיירי. ועיין מ"ש בשם רש"י בר"פ בתרא דב"מ. בדבור הראויות להשתבר. ומ"ש המטיל מים צריך להרחיק. לא קשיא מקרא דכתיב (מלכים א' כ"א) והכרתי לאחאב משתין בקיר. אלמא דדרך להשתין בקיר [וסתם קיר לאו דצונמא היא. וראיה מקירות בתים דפרשת נגעים. נ"ל] דהכי קאמר קרא אפילו מידי דדרכיה לאשתוני בקיר לא שביקנא ליה. ומאי ניהו כלבא. גמרא. ופירוש צונמא צחיח סלע הרמב"ם פ"ט מהלכות שכנים. ול' נ"י כותל של אבנים בנוי ע"ג סלע. ומיהו בכותל לבינים לא מהני צונמא. שהרי האבנים עצמן נימוקין והולכין:

שהן ד' מן הרכב. פירש הר"ב היא העליונה וכו' והיא קצרה טפח מן התחתונה. וכן ל' רש"י. ור"ל שכשהיא רוכבת ומונחת על התחתונה הרי היא קצרה מכל צד טפח א'. אבל כל הרוחב שהתחתונה רחבה יותר מהעליונה הוא שני טפחים:

ואת התנור ג' מן הכליא. תנור כלי חרס הוא צרוף בכבשן כשאר קדרות ופיו למעלה והבא לקבעו בארץ עושה בנין טיט אבנים שיהיה לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת קרקע. רש"י. ועיין רפ"ה ורפ"ז דכלים ובפ"ב דעדיות מ"ח שלא פירש הר"ב שעושין בסיס:

שלשה מן הכליא. ומפרש בירושלמי שמודד משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל השלשה טפחים. טור סימן קנ"ה. וכ"כ נ"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) בור. וה"ה חריצין ונעיצין. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) אמת כו'. צריכא, דאי תנא אמת המים משום דקביעא, אבל נכרכת בו' דלא קג:יעא אימא לא. ואי תנא נברכת, משום דקוו וקיימי (ולחלוחן קשה יותר משל מים חיים. רש"י) אבל אמת המים לא, צריכא, גמרא. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) והא דלא קאמר אלא אם כן הרחיק מבורו ו"ט, לאשמועינן דסתם כותל בור ג' טפחים. ונפקא מינה למקדן וממכר. גמרא. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) פירוש בור. דהא במשנה ד' לא חיישינן שמא יבנה כו'. ובגמרא, ואפילו לר' יוסי דמשנה י"א, התם בעידנא דקא נטע ליתנתו לשרשים דמזקי לבור, אבל הכא כל מרא ומרא קא מרפית לארעא. ור"ל דאז מתחלת ההיזק והוה גירי דיליה שיזיקו המים אח"כ, ולהכי נקט סד בסיד. ומיתו אי לא מיא לא היה צריך הרחקה ג"ט. תוספ':

(ה) (על הברטנורא) שמוציאין הבל. רש"י:

(ו) (על המשנה) וסד כו'. דדברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעים בו. הר"מ. כלומר דלא אמרו וסד בסיד כשהרחיק ג"ט, דאו סד בסיר קתני כו'. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) הזרעים. גמרא, ותיפוק ליה משום מיא, שצריך להשקותן תמיד כו'. ומשני תנא בארץ ישראל קאי דכתיב למטר השמים תשתה מים:

(ח) (על המשנה) המחרישה. מרפה את יסודו ונופל. רש"י:

(ט) (על הברטנורא) ולדבריו מתניתין בכותל לבנים מיירי:

(י) (על הברטנורא) פירוש צחיח סלע. הר"מ. ולשון נ"י, כותל של אבנים בנוי ע"ג סלע. ומיהו בכותל לבנים לא מהני צונמא, שהרי האבנים עצמן נמוקין והולכין:

(יא) (על הברטנורא) רש"י. ור"ל מכל צד. אבל כל הרוחב שהתחתונה רחבה יותר מהעליונה היא שני טפחים:

(יב) (על המשנה) התנור. תנור כלי חרס הוא צרוף בכבשן כשאר קדירות ופיו למעלה והבא לקובעו בארץ עושה בנין טיט ואבנים שיהיה לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת קרקע. רש"י. ובירושלמי שמודד משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל השלושה טפחים. טור:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

לא יחפור וכו':    עד סוף סימן ה' פ"ט דהלכות שכנים. ובטור ח"מ בסי' קנ"ה רוב פירקין ושם הביא תשובת הרא"ש ז"ל שכתוב בתוכה תשובה לרבינו מתיתיה גאון ז"ל ראובן דאית ליה בירא בצד מיצר שמעון וקם שמעון וחפר בית הכסא והרחיק שלשה טפחים ואכתי מפסיד לבירא דראובן מיבעי ליה להרחיק טפי או לא ואמר הא דתנן לא יחפור וכו' תנא בארץ ישראל קאי ותנא בור סמוך לבור ולא בור סמוך לבאר דבור מים מכונסין ודיין בשלשה טפחים דבהכי מחזיקין מימיו דמחצבי בהרים ואין נופל כותל שביניהם ואין מזיקות זו את זו אבל בארות אחרות דרפו ארעייהו ועביד דמתלחלחין ושואבות מזו לזו צריך להרחיק בית הכסא מבאר מים חיים של חברו עד חמשים אמה ועל המזיק להרחיק את עצמו ואין יכול לומר החזקתי שאין חזקה לניזקין וכן כתב רב עמרם מדלא יהבי רבנן שיעורא לכל נזיקין שלשה טפחים אלא לכל היזק שיעור בפני עצמו הלכך ירחיק בית הכסא עד דאמרי אינשי דלא נגרי שורייני מן טעמא דבית הכסא דלרווחא דמילתא להוי חמשים אמה כבורסקי ע"כ:

בור סמוך לבורו של חברו ולא שיח ולא מערה:    הני תלת בין איכא מים בהם בין לית בהו מים צריך להרחיק מכותלי חפירות אלו שלש טפחים וסתם כותל שהוא שלש וכדאמרי' בגמרא הרי ששה שצריך בין חלל זה לחלל זה:

ולא אמת המים:    אע"ג דלא קוו בהו מיא מ"מ כיון שהיא קבועה מזיקה וצריך להרחיקה נמקי יוסף. וכתבו תוס' ז"ל ולא שיח ולא מערה וה"ה חריצין ונעיצין והני נקט אגב בור:

[הגה"ה וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו דף י"ז וקשיא לן בור ושיח ומערה למה לי למיתנינהו וי"ל בור ושיח ומערה אורחיה דתנא הוא למיתנינהו ואגב דתנא להו בכל דוכתא בהדי הדדי תננהו הכא ואע"ג דלא איצטרי' למחשבינהו לכולהו ע"כ]. דבכל מקום רגיל לשנותן שיח ומערה בהדי בור. ואמת המים ונברכת של כובסין דאין רגיל לשנותן גבי בור מפ' בגמרא דצריכי תרוייהו דאי תנא אמת המים משום דקביעא אבל נברכת של כובסין דלא קביעא אימא לא ואי תנא נברכת של כובסין משום דקוו וקיימי ולחלוחן קשה יותר משל מים חיים אבל אמת המים ה"א לא צריכא ומיהו הא לא מפ' אמאי לא הוה שמעי' להו מבור דמצי למימר דבור ושיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר משלש ובפ' הפרה דתנן אחד החופר בור שיח ומערה ומצריך לכולהו בגמרא התם ניחא דלא ה"ל למתנינהו אגב בור כיון דכתיב בור בקרא אלא ה"ל למיתני בור לחודיה עכ"ל ז"ל:

ולא נברכת:    חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או יותר ומי גשמים מתכנסין שם לכבס בגדיהם והיו להן שתים אחת ששורין את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים עד שמחמיצין ומסריחין והיא קרויה מחמצן ובההיא מיירי תנא דידן אבל האחרת שמשפשפין בה הבגדים והיא קרויה הנדיין מתוך שהמים ניתזין למרחוק מצריך בברייתא להרחיק ד' אמות ורב חייא בר אויא מתני לה בהדיא אא"כ הרחיק משפת מחמצן ולכותל שלשה טפחים:

אא"כ הרחיק מכותלו:    מכותל בורו קאמר והא דלא תני בהדיא מבורו של חברו לאשמועי' רוחב כותל הבור של ראשון שהוא צריך שיהיה ג' טפחים ונ"מ למקח וממכר:

הסלעים:    עיין בתוספת יום טוב וכבר כתבתי אני בקצור דברים הללו רפ"ד דשבת:

וסד בסיד:    בגמרא בעי וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן ומשני פשיטא דוסד בסיד תנן דאי ס"ד דאו סד בסיד תנן א"כ לערבינהו לבבא דרישא ולבבא דמרחיקי' את הגפת וליתנינהו בהדי הדדי אלא מדלא ערבינהו ש"מ דוקא התם גבי בבא דגפת סגי בהרחקה או בסידה אבל הכא ברישא בעינן תרתי הרחקה וסידה ודחי דילמא האי דלא ערבינהו משום דלא דמי האי היזקא להאי היזקא רישא היזקא דמתונתא וסיפא היזקא דהבלא. וכתב הרא"ש ז"ל הלכך אם עשה א' מהנה אין כופין אותו לעשות יותר. וכתבו תוס' ז"ל נראה לר"י דבסיפא נמי גרסי' וסד בסיד ולא גרסי' או דאי גרסי' בסיפא או סד בסיד א"כ תיפשוט דברישא וסד בסיד תנן מדלא קתני או סד ברישא כמו בסיפא אלא ודאי בסיפא נמי גרסי' וסד והא דפשיטא ליה דבסיפא הוי או סד בסיד היינו משום דאין ההיזק כ"כ מרובה שלא יועיל לו סיד לחודיה ע"כ. וכתוב בהגהה שברב אלפס ז"ל על רישא דמתני' דלדעת הרמ"ה ז"ל צריך הרחקה ג' טפחים וגם טיחת סיד ולדעת מימון וסמ"ג וטור סגי בחד מינייהו ע"כ. אמנם אני רואה שכתב הרב המגיד שם רפ"ט בשם המפרשים ז"ל דכיון דכך אמרו בגמרא דפשיטא דתרתי בעינן אע"ג שנדחה הכי קיימ' לן וזה דעת הרב המחבר ז"ל שכתב ויסיד בסיד ע"כ בשנוי לשונו קצת. וגם הרמב"ם ז"ל לא כתב שם אא"כ הרחיק מכותל בורו כדאיתא בגמרא אלא כתב סתם מן הכותל וכתב עליו הטור שם סימן קנ"ה דמסתברא כותיה דאפילו מכותל דלאו בור צריך להרחיק דהא טפי מזקי הני ממי רגלים שצריך להרחיקן אפילו מכותל דלאו בורו שלש טפחים וכ"ש הני ע"כ עם לשון בית יוסף. ובירושלמי כיני מתני' וסד בסיד אם סד בסיד כל שהוא אם לא סד בסיד ג' טפחים מהדא מרחיקי' הגפת והזבל והמלח והסיד והסלעים מכותל חברו ג' טפחים או סד בסיד ע"כ:

ואת הסיד ואת הסלעים:    בשבת פ' במה טומנין כתבנו טעם אמאי לא קתני הכא חול. ובגמרא אמרי' דר' אישיעא תני חול בתוספתא שלא גבי הרחקות דקתני במתני' ומפרשי' דגבי אצל היזק לחלוח שנאה דבחול לא מיירי ולא אצל היזק הבל:

וסד בסיד:    הכא בהאי בבא אי גרסי' או סד בסיד אין כאן טעות וכן כתבנו בסמוך ג"כ בשם הירושלמי. וגם הר"ר יהיסף ז"ל כתב שכן מצא בכל הספרים דהאי בבא או סד. וזה סוף לשון הרשב"א ז"ל בחדושיו אלא ודאי ש"מ דתרויהו וסד גרסי' ומשום דלא ערבינהו ידעי' דחד מיניהו או בעי למימר ומסתמא סיפא הוא דקתני או שאינו היזק גדול כי ההוא דרישא ומסברא הוא דנפקא לן והכי איתא בנוסחי עתיקי ובתוספתא נמי קתני בכולהו וסד בסיד אלא שרבינו הגדול ז"ל כתב בהלכות בסיפא או ע"כ. וכן הרמב"ם ז"ל ברישא נקט ויסיד בסיד ובסיפא נקט אי סד בסיד וכמו שכתבתי כבר:

מרחיקין את הזרעים:    מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין ובגמרא פריך ותיפוק לי' משום מחרישה שהרי חרשו מתחלה ואפילו לא זרע ליה תנא לי' מרחיקין משום מחרישה ומוקי לה כגון שזרעו בלא מחרישה אלא חופר במרא ואינו מעמיק כעומק המחרישה. וכתוב בנמקי יוסף דהא דתנן ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים אפילו בכותל אבנים מיירי ולא קשיא דמתני' בשופכין מי רגלים אבל במשתין סגי בטפח והכי אמרי' בגמרא ע"כ. וכתב עוד בשם הר"ר יונה ז"ל דדוקא בשופכין דמי רגלים אבל שופכין מים אין מרחיקין אותן מן הכותל ג' טפחים ולא דמו לנברכת של כובסין דקוו וקיימי:

שהן ד' מן הקלת:    ומפ' טעמא בגמרא דריחים משום קלא והוא הנדנוד שמתנדנד הקרקע לפי פי' נמקי יוסף ולפי פי' רש"י ז"ל נראה שהנדנוד לא שייך אלא בריחיים שלמים דמיירי ביה מתני' אבל בריחים של חמור הטעם משום קלא פירוש קול הנהגת החמור או קול הריחים עיין עליו שם ועיין בתוס' שפירשו דחמור הוא מלשון חמור של נפחים והוא בנין העצים הנושאים את הריחים. וכן פי' ג"כ בנמקי יוסף:

ואת התנור שלשה מן הכליא:    מפ' בירושלמי שמודד משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל הג' טפחים. כליא פי' בערוך בטן לשון יוני כליא ע"כ. ושמעי' ממתני' דשכב דריחים טפח וכליא דתנור טפח ונפקא מינה למקח וממכר:


פירושים נוספים

בבלי יז א  רמב"ם הלכות שכנים ט א  שולחן ערוך חושן משפט קנה י