מלאכת שלמה על בבא בתרא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על בבא בתרא · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

לא יחפור וכו':    עד סוף סימן ה' פ"ט דהלכות שכנים. ובטור ח"מ בסי' קנ"ה רוב פירקין ושם הביא תשובת הרא"ש ז"ל שכתוב בתוכה תשובה לרבינו מתיתיה גאון ז"ל ראובן דאית ליה בירא בצד מיצר שמעון וקם שמעון וחפר בית הכסא והרחיק שלשה טפחים ואכתי מפסיד לבירא דראובן מיבעי ליה להרחיק טפי או לא ואמר הא דתנן לא יחפור וכו' תנא בארץ ישראל קאי ותנא בור סמוך לבור ולא בור סמוך לבאר דבור מים מכונסין ודיין בשלשה טפחים דבהכי מחזיקין מימיו דמחצבי בהרים ואין נופל כותל שביניהם ואין מזיקות זו את זו אבל בארות אחרות דרפו ארעייהו ועביד דמתלחלחין ושואבות מזו לזו צריך להרחיק בית הכסא מבאר מים חיים של חברו עד חמשים אמה ועל המזיק להרחיק את עצמו ואין יכול לומר החזקתי שאין חזקה לניזקין וכן כתב רב עמרם מדלא יהבי רבנן שיעורא לכל נזיקין שלשה טפחים אלא לכל היזק שיעור בפני עצמו הלכך ירחיק בית הכסא עד דאמרי אינשי דלא נגרי שורייני מן טעמא דבית הכסא דלרווחא דמילתא להוי חמשים אמה כבורסקי ע"כ:

בור סמוך לבורו של חברו ולא שיח ולא מערה:    הני תלת בין איכא מים בהם בין לית בהו מים צריך להרחיק מכותלי חפירות אלו שלש טפחים וסתם כותל שהוא שלש וכדאמרי' בגמרא הרי ששה שצריך בין חלל זה לחלל זה:

ולא אמת המים:    אע"ג דלא קוו בהו מיא מ"מ כיון שהיא קבועה מזיקה וצריך להרחיקה נמקי יוסף. וכתבו תוס' ז"ל ולא שיח ולא מערה וה"ה חריצין ונעיצין והני נקט אגב בור:

[הגה"ה וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו דף י"ז וקשיא לן בור ושיח ומערה למה לי למיתנינהו וי"ל בור ושיח ומערה אורחיה דתנא הוא למיתנינהו ואגב דתנא להו בכל דוכתא בהדי הדדי תננהו הכא ואע"ג דלא איצטרי' למחשבינהו לכולהו ע"כ]. דבכל מקום רגיל לשנותן שיח ומערה בהדי בור. ואמת המים ונברכת של כובסין דאין רגיל לשנותן גבי בור מפ' בגמרא דצריכי תרוייהו דאי תנא אמת המים משום דקביעא אבל נברכת של כובסין דלא קביעא אימא לא ואי תנא נברכת של כובסין משום דקוו וקיימי ולחלוחן קשה יותר משל מים חיים אבל אמת המים ה"א לא צריכא ומיהו הא לא מפ' אמאי לא הוה שמעי' להו מבור דמצי למימר דבור ושיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר משלש ובפ' הפרה דתנן אחד החופר בור שיח ומערה ומצריך לכולהו בגמרא התם ניחא דלא ה"ל למתנינהו אגב בור כיון דכתיב בור בקרא אלא ה"ל למיתני בור לחודיה עכ"ל ז"ל:

ולא נברכת:    חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או יותר ומי גשמים מתכנסין שם לכבס בגדיהם והיו להן שתים אחת ששורין את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים עד שמחמיצין ומסריחין והיא קרויה מחמצן ובההיא מיירי תנא דידן אבל האחרת שמשפשפין בה הבגדים והיא קרויה הנדיין מתוך שהמים ניתזין למרחוק מצריך בברייתא להרחיק ד' אמות ורב חייא בר אויא מתני לה בהדיא אא"כ הרחיק משפת מחמצן ולכותל שלשה טפחים:

אא"כ הרחיק מכותלו:    מכותל בורו קאמר והא דלא תני בהדיא מבורו של חברו לאשמועי' רוחב כותל הבור של ראשון שהוא צריך שיהיה ג' טפחים ונ"מ למקח וממכר:

הסלעים:    עיין בתוספת יום טוב וכבר כתבתי אני בקצור דברים הללו רפ"ד דשבת:

וסד בסיד:    בגמרא בעי וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן ומשני פשיטא דוסד בסיד תנן דאי ס"ד דאו סד בסיד תנן א"כ לערבינהו לבבא דרישא ולבבא דמרחיקי' את הגפת וליתנינהו בהדי הדדי אלא מדלא ערבינהו ש"מ דוקא התם גבי בבא דגפת סגי בהרחקה או בסידה אבל הכא ברישא בעינן תרתי הרחקה וסידה ודחי דילמא האי דלא ערבינהו משום דלא דמי האי היזקא להאי היזקא רישא היזקא דמתונתא וסיפא היזקא דהבלא. וכתב הרא"ש ז"ל הלכך אם עשה א' מהנה אין כופין אותו לעשות יותר. וכתבו תוס' ז"ל נראה לר"י דבסיפא נמי גרסי' וסד בסיד ולא גרסי' או דאי גרסי' בסיפא או סד בסיד א"כ תיפשוט דברישא וסד בסיד תנן מדלא קתני או סד ברישא כמו בסיפא אלא ודאי בסיפא נמי גרסי' וסד והא דפשיטא ליה דבסיפא הוי או סד בסיד היינו משום דאין ההיזק כ"כ מרובה שלא יועיל לו סיד לחודיה ע"כ. וכתוב בהגהה שברב אלפס ז"ל על רישא דמתני' דלדעת הרמ"ה ז"ל צריך הרחקה ג' טפחים וגם טיחת סיד ולדעת מימון וסמ"ג וטור סגי בחד מינייהו ע"כ. אמנם אני רואה שכתב הרב המגיד שם רפ"ט בשם המפרשים ז"ל דכיון דכך אמרו בגמרא דפשיטא דתרתי בעינן אע"ג שנדחה הכי קיימ' לן וזה דעת הרב המחבר ז"ל שכתב ויסיד בסיד ע"כ בשנוי לשונו קצת. וגם הרמב"ם ז"ל לא כתב שם אא"כ הרחיק מכותל בורו כדאיתא בגמרא אלא כתב סתם מן הכותל וכתב עליו הטור שם סימן קנ"ה דמסתברא כותיה דאפילו מכותל דלאו בור צריך להרחיק דהא טפי מזקי הני ממי רגלים שצריך להרחיקן אפילו מכותל דלאו בורו שלש טפחים וכ"ש הני ע"כ עם לשון בית יוסף. ובירושלמי כיני מתני' וסד בסיד אם סד בסיד כל שהוא אם לא סד בסיד ג' טפחים מהדא מרחיקי' הגפת והזבל והמלח והסיד והסלעים מכותל חברו ג' טפחים או סד בסיד ע"כ:

ואת הסיד ואת הסלעים:    בשבת פ' במה טומנין כתבנו טעם אמאי לא קתני הכא חול. ובגמרא אמרי' דר' אישיעא תני חול בתוספתא שלא גבי הרחקות דקתני במתני' ומפרשי' דגבי אצל היזק לחלוח שנאה דבחול לא מיירי ולא אצל היזק הבל:

וסד בסיד:    הכא בהאי בבא אי גרסי' או סד בסיד אין כאן טעות וכן כתבנו בסמוך ג"כ בשם הירושלמי. וגם הר"ר יהיסף ז"ל כתב שכן מצא בכל הספרים דהאי בבא או סד. וזה סוף לשון הרשב"א ז"ל בחדושיו אלא ודאי ש"מ דתרויהו וסד גרסי' ומשום דלא ערבינהו ידעי' דחד מיניהו או בעי למימר ומסתמא סיפא הוא דקתני או שאינו היזק גדול כי ההוא דרישא ומסברא הוא דנפקא לן והכי איתא בנוסחי עתיקי ובתוספתא נמי קתני בכולהו וסד בסיד אלא שרבינו הגדול ז"ל כתב בהלכות בסיפא או ע"כ. וכן הרמב"ם ז"ל ברישא נקט ויסיד בסיד ובסיפא נקט אי סד בסיד וכמו שכתבתי כבר:

מרחיקין את הזרעים:    מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין ובגמרא פריך ותיפוק לי' משום מחרישה שהרי חרשו מתחלה ואפילו לא זרע ליה תנא לי' מרחיקין משום מחרישה ומוקי לה כגון שזרעו בלא מחרישה אלא חופר במרא ואינו מעמיק כעומק המחרישה. וכתוב בנמקי יוסף דהא דתנן ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים אפילו בכותל אבנים מיירי ולא קשיא דמתני' בשופכין מי רגלים אבל במשתין סגי בטפח והכי אמרי' בגמרא ע"כ. וכתב עוד בשם הר"ר יונה ז"ל דדוקא בשופכין דמי רגלים אבל שופכין מים אין מרחיקין אותן מן הכותל ג' טפחים ולא דמו לנברכת של כובסין דקוו וקיימי:

שהן ד' מן הקלת:    ומפ' טעמא בגמרא דריחים משום קלא והוא הנדנוד שמתנדנד הקרקע לפי פי' נמקי יוסף ולפי פי' רש"י ז"ל נראה שהנדנוד לא שייך אלא בריחיים שלמים דמיירי ביה מתני' אבל בריחים של חמור הטעם משום קלא פירוש קול הנהגת החמור או קול הריחים עיין עליו שם ועיין בתוס' שפירשו דחמור הוא מלשון חמור של נפחים והוא בנין העצים הנושאים את הריחים. וכן פי' ג"כ בנמקי יוסף:

ואת התנור שלשה מן הכליא:    מפ' בירושלמי שמודד משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל הג' טפחים. כליא פי' בערוך בטן לשון יוני כליא ע"כ. ושמעי' ממתני' דשכב דריחים טפח וכליא דתנור טפח ונפקא מינה למקח וממכר:

משנה ב[עריכה]

לא יעמיד וכו':    פ' הכונס (בבא קמא דף ס"א.) ועיין במה שכתבתי שם סימן ד': וגם הרמב"ם והטור ז"ל נקטו לפ' כפי' תוס' ז"ל עיין בתוספת יום טוב. אלא דמסיים בה הטור דמסתברא דאפי' כל א' בביתו צריך להרחיק שיעורים הללו מפני השכנים שמעכבין עליו ע"כ. ופי' נמקי יוסף ז"ל לא יעמיד אדם תנור תנורים שלהם שפתחם למעלה צריך להרחיק פיו מן התקרה ד' אמות שלא תבערנו השלהבת וה"ה בעליה אלא שבאנו לתת שיעור למטה מפני התקרה שלשה טפחים אבל בתנורים שלנו שפתחם מן הצד מוכח בירושלמי ששיעור מעלה כלמטה ג' טפחים דגרסי' התם היה עשוי כמין שובך מהו נשמעינה מן הדא ר' יהודה אומר עד שיהא תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח וכירה לאו כמין שובך היא עשויה ותימר בין מלמעלה בין מלמטה טפח וכאן נמי בין מלמעלה בין מלמטה ג' טפחים הנה למדנו שבתנורנו שהן כמין שובך שפתחן מן הצד די בשלשה טפחים למעלה כלמטה:

היה מעמידו בעליה עד שיהא תחתיו מעזיבה וכו':    כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

ואם הזיק משלם מה שהזיק:    כתב הרב בעל העיטור ז"ל דה"ה לכל הנך דבעי הרחקה אם הזיק אפילו אחר שהרחיק חייב לשלם ומשום דהזיקא דנורא מנכרא לכ"ע הוא דנקטיה בהא וכן כתב הרא"ש ז"ל שבכולן חייב לשלם חוץ מן היזק הנמיה ע"י סמיכת כותל והיזק דמנפצי כיתנא שלא הי' ההיזק ראוי לבוא מכח מעשה אלא ע"י הרוח והנמיה לפיכך לא חשיב אלא גרמא בניזקין ופטור ומיהו דעת הראב"ד ז"ל אינו כן. ודעת הרמב"ם ז"ל דבכל אלו לא בעינן חזקת שלש אלא מכיון שראה מעשה בלא הרחקה ושתק מחל. והרא"ש ז"ל כתב דבעינן חזקת שלש עכ"ל ז"ל. ובגמרא רמי עלה דמתני' והתניא ד' מעזיבה מתחתיו ובכירים שלשה ומשני אביי כי תניא ההיא בדנחתומין דתנור דידן כי כירה דנחתומין דמי ופי' נמקי יוסף בתנור דנחתומין בעינן שיעירא טפי דמתוך שמשיקין אותו תמיד עובר חומו למטה ושורף אבל למעלה משמע דלא מחמרינן טפי כיון דלא אשכחן בהו חילוק מידי ע"כ. ועיין בקולון שרש קצ"ב דף רכ"ח ע"ב וכתוב שם דדייק רש"י ז"ל מדקתני ברישא גבי תנור לא יעמיד אדם תנור תחת המת אא"כ הרחיק ג' טפחים ואילו בסיפא קתני לא יפתח אדם חנות של צבעים ושל נחתומים תחת אוצרו של חברו ומדקתני בסיפא תחת אוצרו של חברו וברישא לא קתני תחת עלייתו של חברו אלא קתני סתם תחת הבית משמע דרישא מיירי דאיכא משום חשש תבערה אפילו כשהכל ברשותו וכדפי' אבל בסיפא דליכא אלא משום הבל ועשן ולא שייך ההיזק אלא לבעל האוצר שעליו דוקא משום כך קתני תחת אוצרו של חברו שהרי אין השכנים מקפידין בכך וזה נכון וישר. ואע"ג שרבינו משה מיימון לא חשיב לה לראיה גדולה שהרי מפרש המשנה דתנור בבית דחד ועליה דחד מ"מ פשיטא שרש"י ז"ל חשיב לה לראיה גדולה ומשום כך פי' מה שפי' וכן רבינו אשר פי' כן כרש"י וז"ל האשרי לא יעמיד אדם תנור בתוך שלו אא"כ יש לו על גביו גובה ד' אמות עכ"ל הרי לך שכתב בהדיא שאפילו בתוך שלו צריך שיהיה על גביו גובה ד' אמות והיינו משום היזק השכנים וכדפי' רש"י ז"ל וכן כתב גם רבינו ישעיה מטראני האחרון ז"ל בהדיא כרש"י ז"ל וז"ל לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אא"כ יש ע"ג גובה ד' אמות אע"פ שיהיה הכל ברשותו מעכבין עליו השכנים שמא תעלה הדליקה וישרוף כל בתי השכנים עכ"ל ז"ל והרי לך בהדיא דאפילי הכל ברשותו צריך להרחיק משום חשש הפסד מרובה וכמו שפי' דברי רש"י ז"ל ע"כ וע"ש עוד:

ר"ש אומר לא נאמרו וכו':    כתבנו בפ' עשירי דב"מ סימן ה' דאוקמיה אביי בשיטה. ועיין ג"כ במ"ש בפ' הכונס סוף סימן ד':

משנה ג[עריכה]

לא יפתח אדם וכו':    בפירקין דף י"ח:

ולא רפת בקר:    ובגמרא תנא אם היתה רפת קודמת לאוצר מותר אע"ג דהוו גירי דיליה משום דדירה שאני פי' דחנות ורפת בקר דירתו של אדם הן ואין לזה לאסור דירתו עליו אא"כ ההיזק מוכן מיד אבל בכה"ג שרי ועל הניזק להרחיק עצמו. ומהאי טעמא בכל שאר הרחקות דמתני' לא תנא בברייתא הכי אלא הכא משום דדירה שאני אבל אינך אף הראשון הקודם צריך להרחיק. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל דף י"ח הא דתנן לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים פי' רש"י ז"ל מפני שהעשן קשה לאוצר וביין התירו שאין העשן קשה ליין ומשמע דהני עשנן תדיר יותר משאר בני אדם ולפיכך יכול למחות באלו. ואיכא למידק והא קיימא לן דיין מעושן פסול לנסכים משמע משום דאשתני לריעותא איכא למימר דילמא כי קיימא לן הכי בכגון חמרא דרב יוסף דאמר אפילו שרגא נמי קשה לי' ולא מחוור אי נמי יין מעושן שפסול לנסכים לא מפני שנפגם אלא מפני שנשתנה והכי נמי משמע בבכורות תדע נמי שהרי אף יין מבושל פסול לנסכים כדאיתא במסכת מנחות ויש ראיות שאינו אלא משביח וכן משמע גמרא ירושלמית דקאמר ביין התירו מפני שמשביחו אע"פ שהוא ממעיטו וכן אמרו ביין מבושל במסכת תרומות. ויש לפרש דהאי עשן דהכא לאו עשן תדיר וגדול הוא שיהא היין מתעשן בכך אבל עשן שהוא גדול ותדיר שהיין נעשה מעושן לא התירו שהוא פוגם היין ולא משביחו ורבינו תם ז"ל פירש לא מפני עשן אלא מחמת הבלא וסרחון וביין התירו שההבלא משביחתו עכ"ל ז"ל:

חנות שבחצר וכו':    דקדק הרשב"א ז"ל מדתנן חנות שבחצר יכולין למחות בידו ולא קתני ולא יעשה אדם חנות בחצר ש"מ שאפילו חנות שבחצר שנעשה ברשות אפ"ה יכולין למחות בידו ולומר סבורין היינו שיכולין אנו לקבל ועכשיו אין אנן יכולין לקבל ע"כ. ואיתה בתשובותיו סי' תתקי"ג:

איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין ועושה כלים ויוצא ומוכר בשוק:    כך צ"ל. ופי' נמקי יוסף לא מקול הנכנסין לאו דוקא משום הקול דלישנא בעלמא הוא דנקט אלא מפני שמרבה עליהם את הדרך והכי מוכח בירושלמי דקאמר דיכול מימר לי' אינון אזלין ואתו הכא בעו לך ולא משכחין יתך והן מרבין עלינו את הדרך ע"כ. וקול התינוקות דבסיפא דשרי אע"ג דנכנסין מוקי לה תנא בקול תינוקות של בית רבן וכדפי' רעז"ל ואביי תירץ אפילו תימא בתינוקות הבאים לקנות יין ושמן וכל דבר הנמכר בחנות שרי דסיפא מיירי בחצר אחרת דלית בה טענות רבוי הדרך. וכתב נמקי יוסף דאע"ג דפרכיה רבא לאביי דאי הכי ליתני לחצר אחרת לעיקר דינא לא פרכיה ע"כ. וביד פ' ששי דהלכות שכנים סימן י"ב וז"ל חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו וכו' עד אבל אינם יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין ליישן מקול הפטיש או מקול הריחים שהרי החזיק לעשות כן ע"כ. וכתב שם מגיד משנה ומתוך מה שכתב רבינו שהרי החזיק לעשות כן נ"ל שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בהתחלה בא לעכב עליו יכול לעכב וסבר זה המחבר לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסים והיוצאין ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר הוא בחצר יאמרו מי שבקש לעשות חנוני או לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין אלא כונת המשנה בשהחזיק לעשות במלאכתו והודיענו שאפילו החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסין והיוצאין שהן אחרים וכן כתב פי"א בשם הגאונים ז"ל אבל חזקתו חזקה במלאכת עצמו. אבל אם לא החזיק יכולין לעכב זה נ"ל מדבריו. והרשב"א ז"ל חלוק בזה וכתב לאו מקול הנכנסים והיוצאים ממש קאמר דהא אינו יכול לעכב מחמת הפטיש והריחים אלא מפני רבוי הדרך כלומר אינו יכול לעמוד וליישן מפני רגל הרבים שמרבין עליו הדרך ומ"מ כתב ז"ל שאצל הנכנסין והיוצאין אפילו עשה ברשות יכולין לומר לו סבורין היינו לקבלו ועכשיו אינם יכולין לקבל וזהו שאמרו חנות ולא אמרו יפתח חנות וכמ"ש למעלה עכ"ל ז"ל. ובטור יו"ד סוף סי' רמ"ה ובחו"מ סי' קנ"ו. וכתוב שם בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש וז"ל וי"א דכל שעושה בביתו או בחנותו עושה אפילו לכתחלה ואינם יכולין למחות בו ודוקא בני אדם בריאים אבל אם הם חולים והקול מזיק להם יכולין למחות ע"כ:

ועושה כלים ויוצא ומוכר בשוק:    חמשת מלות הללו לא נמצא בס"א הר"ר יהוסף ז"ל:

משנה ד[עריכה]

מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו:    כמין גאם וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט כן משמע פי' הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ט מהלכות שכנים וז"ל שראובן שהיה כותלו סמוך לכותל שמעון כמין גאם וכו' והראב"ד ז"ל השיגו ושם כתב הרב המגיד ותרצו שלא היה אלא כמין גאם ע"כ. ולא נמצא תירוץ זה בגמרות שלפנינו וכן כתב ג"כ מהרי"ק ז"ל בשם המגיה אלא הכי מפ' לה רבא בגמרא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו וברחוק ד' אמות אם נפל הכותל לא יסמוך כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות כאשר היה מרוחק הראשון שנפל מ"ט ההילוך שדשין הקרקע ברגליהם אצל הכותל הנסמך עד ד' אמות מהני להתם פירוש לכותל האחר ורבותא קמ"ל אע"פ שזה ימים רבים היה מקום צר בין אלו השני כותלים ונתקרבו העוברים אצל הכותלים ונידוש הרבה אפ"ה צריך להרחיק כשנפל ובא לסמוך אחר וזו היא שיטת הרא"ש ז"ל וקרוב לפי' זה שיטת רש"י ז"ל. וז"ל נמוקי יוסף אמר רבא דהאי כותל שני הוא סומך לראשון שלא נפל הראשון אלא שרוצה לבנותו סמוך לכותל של עצמו שסמך וקמ"ל מתני' שצריך להרחיק כותל זה מהכותל האחר של עצמו ד' אמות משום שיהיה בו מקום לדריסת הרבים משום שדישה הכא שבין שני כותלי' אלו מעלה לכותל של חברו שמחזקו כשמקשה הקרקע דמש"ה מחל לו לסמוך משום דישה זו ומיהו בלא רשות ודאי לא יכול לסמוך דדישה קרובה מעלי לה מן הרחוקה ודוקא בכותל בצד גנה או אפילו בכותל חצר של עיר חדשה משום שהעפר שלו לא נתחזק בדישה ויכול לסמוך בצד מצר שלו. זה הדרך המחוור לאחרונים ז"ל בגרסא זו שהיא גרסת הגאונים ז"ל המחוורת והסכימו האחרונים ז"ל דגם הרחקה זו לא הוי טעמא אלא משום שכבר נשתעבד אותו קרקע לחברו כגון שקנאו מן המלך ומסתמא החזיק בד' אמות שהן צריכין לו לדישה הלכך חברו הבא לקנות גם הוא מן המלך אינו יכול להחזיק בהן שכבר נשתעבדו לו לחברו והיינו ההרחקה דאמרינן אבל אי לאו הכי ודאי אין לו להרחיק ולשעבד קרקע שלו לחזק כותל חברו דהא תנינן בבקעה אם רצה כונס לתוך שלו וכונס אלמא דאין צריך להכניס בתוך שלו אלא כדי רוחב כותל נמצא שאין דין היוצא מרישא דמתני' מצוי תדיר בינינו כיון דלא איירי אלא או בקרקע של הפקר כמחזיק בד' אמות סמוך לבנינו או בקנה מן המלך וכדאמרינן:

אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות:    וזהו כשיהי' בכותל ראובן ד' אמות או יותר הרמב"ם ז"ל. בפי' רעז"ל ודוקא בכותל גנה וכו' פי' רש"י ז"ל שמתוך שאין דשין בה מבפנים צריכה דישה מבחוץ ע"כ. ויפה דקדק הרב בעל תוספת יו"ט דמלות או יותר שבפירוש רעז"ל הן מיותרות. בפי' רעז"ל או בכותל חצר שבעיר חדשה. כתב המרדכי שיש ללמוד דעיר חדשה [הגה"ה נר' דצ"ל ישנה או צ"ל דעיר חדשה חמשים שנה כמו שהוא כתוב בש"ע דאיסרלן ובספר הלבוש אלא ששם יש לתמוה מנא להו שהחדשה היא חמשים שנה והרי המשנה שם פט"ז דאהלות לא נזכר בה רק וישנה ששים שנה דברי ר"מ וא"כ כיון שהוא פחות מס' שנה אפי' שנה אחת משמע שנקראת חדשה וצ"ע לע"ד]. מקרי ששים שנה מתלוליות דפ' שני דכתובות ע"כ והיא סברת ר"מ בפט"ז דמסכת אהלות אבל ר' יהודה ס"ל התם ישנה היינו שאין אדם זוכרה. ועיין עוד על זה בתוספת יו"ט:

מלמעלן:    אם בא לבנות ברחוק ד' אמות מחלונותיו של חברו ולעלות בניינו צריך שיהי' ממקום שיעמדו בו רגליו ולמעלה ד' אמות כדי שלא יוכל לעמוד על הכותל ויראה ואף כשיעשה כזה במעלה ובמטה צריך בהכרח להרחיק הכותל מן החלונות כדי שלא יאפיל ובגמרא בתוספתא תנא מלמעלן שלא יציץ ויראה מלמטן שלא יעמוד ויראה מכנגדן שלא יאפיל ומדלא יהיב תנא דברייתא שיעורא כמה בעי הרחקה משום הכי בעי בגמרא כמה הוא שיעורו ופי' בגמרא דבברייתא מיירי בבונה מן הצד כגון שכותל חלונות חברו הולך לארכו ממזרח למערב וזה בונה מצפון לדרום כיון שאינו ממש מאפיל אלא שעושה לו צל בכותל זה די בהרחקה טפח מן החלונות שהן בקרן זוית מן הכותל ומתני' דתני ד' אמות מיירי בבא לבנות משני צדי החלונות דאז היה מאפיל לו אם לא היה מרחיק ד' אמות ומשום שבנה מן הצד והיה יכול להטות ולהציץ אפי' הגביה ד' אמות כדאמרן מ"מ בעינן שישפע הכותל כמו מדרון וירדדנו הרבה כדי שלא יוכל לעמוד עליו ולא להשען בו כדאמר רב זביד והשתא סיפא דמתני' נמי איירי במן הצד דלא חייש לדוושא כדרישא אלא משום חלונות והשתא לא ידעינן שיעורא כמה צריך להרחיק מכנגדו ממש ומיהו הסכימו האחרונים ז"ל דמסתברא דבד' אמות סגי וכו' ע"כ בקיצור ובשנוי לשון קצת. וז"ל הרא"ש ז"ל ואע"ג דאוקימנא למתני' מן הצד ולא איירי בכנגדן מ"מ נראה דה"ה דמכנגדן צריך להרחיק ד' אמות דפשטא דמתני' הכי משמע אלא משום קושיא דדוושא צריך לאוקומה בבא מן הצד ע"כ. ובמה שפירש נמוקי יוסף בראש דבריו דרבא מפרש מתני' שבא לסמוך כותל שני לראשון שלא נפל איני יודע להולמו שהגמרא שלפנינו במילתיה דרבא ונפל וכן משמע שהיא הגירסא מכל המקומות אשר חפשתי גם בכסף משנה בשם המגיה עיין. ובמה שפירש דמתני' מיירי בלוקח מן המלך כן כתבו כמה פוסקים עיין עליהם. דאי לא תימא הכי במה נשתעבד ראובן לשמעון בהחזקה זו:

ובחלונות מלמעלה ומלמטה ומכנגדן ד' אמות:    רפ"ק דמכלתין. וביד רפ"ז דהלכות שכנים. ובטור ח"מ סימן קנ"ד:

משנה ה[עריכה]

מרחיקין את הסולם מן השובך וכו':    מה שפי' רעז"ל כלומר כותל המפסיק בין שתי חצרות וכו' הוא פירוש רש"י ז"ל וכן בנמוקי יוסף ולא ידענא אמאי איצטריכו לפרושי הכי אבל הרמב"ם ז"ל לא פירש בו דבר גם ביד. ובגמ' לימא מתני' דלא כר' יוסי דאי ר' יוסי האמר לקמן בפירקין זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו פי' רש"י ז"ל מילי טובא איכא במתני' דלא כר' יוסי אלא מי נימא דאף בזו בשובך וסולם דלא כר' יוסי אבל ר"ח ורב אלפס ז"ל פירשו דבכל הרחקות דמתני' פשיטא ליה לתלמודא דר' יוסי מודי בהו דהוו גירי דיליה לפי שאותו דבר שהוא סומך מזיק לחברו אבל בסולם אין מזיק אם לא שתבא הנמיה וכן אילן לא יזיק עד שיגדלו והיה קרוב הדבר לדמותו לאלו שאין צריך להרחיק לר' יוסי ולעיל בסמיכת כותל נמי חשיב גיריה דיליה דמיד כשסומך מונע דוושא ומשני אפילו תימא ר' יוסי הכא נמי חשיב גיריה דיליה דזימנין בהדי דמנח ליה קפצה הנמיה והוי גרמא ואשמעי' תנא דגרמא בניזקין אסור ואע"ג דאם הזיק פטור מ"מ לכתחלה יכול למונעו שלא יגרום לו שום היזק. ועיין תו בנמוקי יוסף שהוא ז"ל האריך ליישב ולתת טעם בכל הרחקות דתנינן בפירקין אמאי לא נסתפק בהן התלמוד אי אתיין כר' יוסי אי לא דודאי דכולהו אתיי כר' יוסי כמו שנתן הוא ז"ל טעם בכל אחד ואחד וכמו שכתב התוס' יו"ט כל דבר במקומו. ובסוף דבריו דנ"י כתב נמצא שהניזקין חלוקים לשלשה דינים לר' יוסי דהלכתא כותיה בהנהו דהוו גיריה ממש חייב להרחיק ואם הזיק חייב לשלם דלא פטרינן אלא בגרמא דומיא דסולם או גרן. השני שבאלו שהן גרמא חייב להרחיק אע"פ שאם הזיק פטור מלשלם השלישי שמותר לקרב כמו אילן לבור ול"מ למימר שפטור מלשלם כשמזיקו בשרשיו ע"כ:

נמיה:    ציים את איים ת"י תמוון עם חתולין מרטיינא בלע"ז:

ואת הכותל מן המזחילה וכו':    פי' אם קנה ממנו להעמיד סולם בחצרו כדי לעלות למזחילה שלו שיערו חכמים דשיעור זקיפת סולם ד' אמות הרא"ש ז"ל וכן פי' ר"י ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פי' שם בפ"ט משכנים כגון שהחזיק במזחילה שמה שצריך להניח לו מקום ד' אמות לתקנה. וכתבו עליו דלא נהירא שלא נקנית לו חצר חברו ליכנס בה לתקן מזחילתו בשביל שהחזיק שמה במזחילה ע"כ. וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו הא דתנן ואת הכותל מן המזחילה ד"א כדי שיהא זוקף את הסולם יש לדקדק היאך יזקוף סולם בחצרו של זה ואפילו באחין שחלקו ונטל זה בית ועיל בדמים משום מזחילה אינו יכול לבנות שם כותל שנמצא כמוחה על המזחילה שאם מתכנסין שם צרורות נמצא צריך למזחילה אחרת שע"מ כן חלקו כדאמרי' יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה הלבן שע"מ כן חלקו. והרמב"ם ז"ל אמר הואיל והחזיק במזחילה יש לו לתקנה ואינו מחוור בדינו אלא אם נהג עד שהוחזק בה במזחילה עכ"ל ז"ל. וכתוב במגיד משנה שם פ"ט שהרשב"א ז"ל כתב בסוף ימיו שהדין כדבריו דהרמב"ם ז"ל דמזחילה חזקה לעצמה לכל תקנה דאי לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת וחזקת מים אין כאן הא למה"ד לחלון העשוי לאורה שהיא ראויה להרחקת כותל ד' אמות בחצר חברו ומזחילה ג"כ להרחקת ד"א ע"כ. (וכתב בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש בח"מ סי' קנ"ה וז"ל וי"א לענין שאם קנה ממנו סתם מקום כדי לעלות למזחילתו אז צריך להניח לו מקום שיעור זקיפת סולם והוא ד' אמות אבל בלא קניית מקום במה ישתעבד זה לו שיתן לו ד' אמות בחצרו לצורך תקון מזחילתו עכ"ל ז"ל. והוא מה שכתבתי בשם ר"י ז"ל ואיתי' ג"כ בטור ובנ"י בשמו ז"ל). ואיתה בפירקין דף כ"ב סמוך למקומה ודייקינן התם טעמא דמשום כדי זוקף את הסולם אבל משום דריסת הרגלים לא חיישי' אף על פי שעתה אם אינו מתרחק מתמעט דריסת הרגל וקשיא לרבא דלעיל בסימן ד' ומוקי לה במזחילה משופעת פירוש שתקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך החצר והמזחילה בסוף התקרה משוכה להלן מן הכותל לתוך החצר הלכך אי לאו משום זקיפת סולם לא היה צריך להתרחק מראשי התקרה דאי משום דוושא הא אזיל ואתי תחת השפוע:

מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה:    מאי דרמי בבבלי ובירו' אמתני' ממתני' דאין פורסין נשבים ליונים דבס"פ קרובה כתבנוהו שם. ועיין כאן בנמוקי יוסף:

ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו:    ברחוק מן העיר בין השדות ואיצטריך למיתני תרוייהו דאי תנא רישא להרחיק מן העיר ה"א התם דוקא מרחיק מפני שתבואות העיר מגולות הן בחצר הן בגג אבל תבואה הנזרעת בשדה ומכוסה אין צריך להרחיק ואי תנא סיפא משום דבשדות שכיחא תבואה אבל בעיר דלא שכיח כולי' האי אימא לא תוס' ז"ל:

ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו:    גמ' אמר רב פפא ואיתימא רב זביד זאת אומרת טוענין ללוקח וטוענין ליורש פי' אע"ג דתנן לקמן פ' חזקת כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד וכו' הכא גבי יורש או לוקח אם כשאמר לו המערער מה לך בתוך שלי וזה אומר ירשתיו מאבא או לקחתיו מפלוני שהחזיק בו ימים רבים והביא עדים שהחזיק בו אביו או המוכרה לו שלש שנים אע"פ שלא טען והם לקחו ממך מאבותיך ב"ד טוענין לו ופותחין לו פה. ופרכינן יורש תנינא בפירקין דלקמן הבא משום ירושה אינו צריך טענה ומשני לוקח איצטריכא ליה והדר פריך עלה לוקח נמי תנינא בסוף פירקי' דלקמן לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה ומשני צריכא דאי אשמעי' התם גבי ר"ה דאימור כונס לתוך שלו ה"א התם הוא שאלמלא כן היו הרבים מעכבין עליו ולא היה יכול לעשות בזרוע אבל כנגד היחיד אימא בזרוע עשה שהיה חזק ממנו א"נ אחולי אחיל בני ר"ה גביה אבל הכא לא ע"כ. ופירשו תוס' ז"ל בני ר"ה ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שהרשות בידם כדאמרי' בפ' בתרא דמגלה וכיון דליכא לכל חד וחד מבני ר"ה אלא פורתא מחיל טפי מיחיד ע"כ. ואי אשמעי' הכא דכיון דיחיד הוא אימא פיוסי פייסיה א"נ אחילי אחיל גביה אבל רבים מאן פייס ומאן שביק פי' מי רשאי לקבל מעות ומי הוא שבידו למחול ולסלוח אימא לא צריכא. וכתבו תוס' ז"ל דאשמועי' תרתי בלוקח וה"ה ביורש וממתני' דהכא לא שמעי' יותר אלא רב זביד אמתני' דלקמן סמיך ומפורש בפוסקים הרי הוא בחזקתו ואף אם יפול יכול לחזור ולבנותו שטוענין ללוקח לומר ראשון עשאו ברשות ל"ש נגד רבים ל"ש נגד יחיד ע"כ:

הרי הוא בחזקתו:    והא דאמרי' אין חזקה לניזקין מוקמי' לה בגמ' דוקא בקוטרא ובית הכסא. וביד פי ששי דהלכות גזלה ואבידה סימן ט'. ובטור ח"מ סימן שנ"ג:

משנה ו[עריכה]

ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה:    נלע"ד דלהכי קרי לגוזל הקטן ניפול מפני שהוא נופל כשהוא מתחיל לדדות. והר"ר יהוסף ז"ל הגיה נָפּוּל בלא יו"ד ובקמץ הנו"ן:

הרי הוא של בעל השובך:    דליכא למימר ניזיל בתר רובא דעלמא דמתני' מיירי בשביל של כרמים שאין דרך עוברי דרכים לשם:

מחצה על מחצה שניהם יחלוקו:    כיון דליכא קורבא דמוכח דשניהם בתוך חמשים אמה פי' שלזה חמשים אמה ולזה נ' אמה וגם ליכא למיזל בתר רובא דשני השובכים שוין היונים במניינם וה"נ ליכא למיחש לרובא דעלמא דבשביל של כרמים היא מתני' עכ"ל נמוקי יוסף ז"ל בהרחבה באור קצת. ובגמרא בעי ר' ירמים רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה מהו ועל דא אפקוה לר' ירמיה מבי מדרשא פי' רש"י ז"ל שהיה מטריח עליהם ור"ת פי' דמש"ה אפקוה משום דמדדה אינו מדדה כלל יותר מנ' אמה אפילו רגלו אחת דכל מדות חכמים כן הוא. ובפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ה) שלחו לשאול ממנו שאלה או שאלות כדאיתא התם ושלח לומר להם אני איני כדאי ששלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה ועל דא עיילוה לבית מדרשא. וביד ספט"ו דהלכות גזלה ואבידה. ואיתא בתוס' פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ג.) ובטור ח"מ סי' ר"ס:

משנה ז[עריכה]

מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה:    וזרעים צריך להרחיק מן העיר אלף אמה דאין עושין מגרש שדה תוס' ז"ל. וז"ל הגמרא מ"ט אמר עולא משום נוי העיר ותיפוק דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה לא צריכא לר' אלעזר דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה הכא משום נויי העיר לא עבדינן ולרבנן נמי דאמרי אין עושי' שדה מגרש ולא מגרש שדה ה"מ זרעים אבל באילנות עבדינן והכא משום נוי העיר לא ומנא תימרא דשאני בין זרעים לאילנות דתניא קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור לטלטל בתוכו חבל ניטע רובו באילנות אין האילנות מבטלות תורת דירתו ממנו והרי הוא כחצר שלפני הבתים שהקיפוה לדירה ומותר: וכתוב בנמוקי יוסף הא הלכתא למשיחא דמתניתין בארץ ישראל מיירי ומשום נוי העיר כדאיתא בגמרא עד שיהא לה מקום פנוי בלא שום אילן:

ובחרוב ובשקמה:    שענפיהם מרובין צריך חמשים אמה אבא שאול אומר אפילו בכל אילן שאינו עושה פירות צריך חמשים מפני שגנאי הוא לעיר כיון שאינם מוציאין פירות. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל בס"א גרסי' גבי אילן נ' אמה גבי חרוב ושקמה כ"ה אמה וצ"ע ע"כ:

ואינו נותן דמים:    כיון שנטעו שלא כדין ומזיק את הרבים דין הוא שלא יתנו לו דמים אע"ג דלקמן בפירקין גבי אילן לבור נוטל דמים אפילו לרבנן שאני התם דאינו אלא היזק דיחיד וכיון שבאילנות איכא ישוב העולם תקינו שיטול דמים:

ואם אילן קדם קוצץ ונותן דמים:    אע"פ שנטעו כדין קוצץ תחלה והדר יתנו דמיו כמות שהוא שוה עכשיו דאי מצי אמר הבו לי דמי והדר איקוץ לא יקוץ אותו לעולם דמי נותן לו דמים קדרה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא פי' שאם באת להמתין עד מתן מעות יעמוד זה לארך ימים שבני העיר סומכין זה על זה ובעל האילן רוצה בכך לפיכך יקוץ ואחרי כן יגבה מעותיו מהם בב"ד:

ספק זה קדם וכו':    פ' המקבל (בבא מציעא דף ק"י.) בפי' רעז"ל ספק קוצץ ואינו נותן דמים דכיון דדינא הוי וכו'. אמר המלקט אבל בבור דודאי לאו למיקץ קאי כדקתני אם אילן קדם לא יקוץ ספיקו נמי לא אמרי' ליה קוץ שעל הניזק להביא ראיה וכתב הר"ר יהוסף ז"ל ספק וכו' ס"א קוצץ ונותן דמים וביד כולה מתני' עד סוף סימן י"ג פ' עשירי דהלכות שכנים ושם לא הביא דברי אבא שאול אמנם הכא בפי' המשנה פסק הלכה כמותו ובתשובות הרשב"א ז"ל סימן תתקל"ט:

משנה ח[עריכה]

ומנירו בכדי שלא יזיק:    האי שיעורא משמע בציר מחמשים אמה ובגמרא פריך מ"ש מרישא דאמרת אא"כ יש לו חמשים אמה לכל רוח ומשני רב אשי דמה טעם קאמר וכו' ושיעורא דסיפא כדרישא והא דפירש במתני' דהכא טעם ההרחקה טפי מבכל באבי דמתני' דתנינן מרחיקין כתב הרשב"א ז"ל דמשום דמתני' דלעיל משום נוי העיר ודוקא בא"י קמ"ל דהך מתניתין דהכא משום היזקא הוא ואפילו בח"ל ונפקא נמי דאי משום נויי העיר אין יכולין בני העיר למחול כדתנן אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ואי משום היזק יכולין למחול. בסוף פי' רעז"ל שהוא נעשה זבל ומקלקל הניר פירשו תוס' ז"ל אע"ג שהזבל משביח הקרקע כשהיא כולה גלל מזיק ע"כ. וכתוב בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש בח"מ סימן קנ"ה ואם הגרן קודם לעיר מסלקו ובני העיר נותנין לו דמיו ואם ספק איזה קדם מסלקו בלא דמים דעל בעל הגרן להביא ראיה שהגרן קדם וכיון שהוא ספק המע"ה ע"כ:

משנה ט[עריכה]

ואת הקברות:    בטור י"ד סי' שס"ה:

אלא למזרח העיר:    בפי' רעז"ל שאין רוח מזרחית קשה אא"כ באה לפורענות כדכתיב ברוח קדים עזה. וגרסי' נמי בגמרא כשעירים עלי' דשא זו רוח מזרחית שמסערת את כל העולם. עוד בפי' רעז"ל אבל כשהיא באה כדרכה היא חמה ומנשבת בנחת. אמר המלקט דכתי' רוח קדים חרישית לפיכך אינה מביאה הריח לעיר רש"י ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' ומה שייחד רוח מזרחי יש בו שני טעמים לפי דעתי האחד כי רוח מזרחית נושבת על המיעוט באלו הארצות ר"ל במערבו של היישוב שהן א"י ומה שאחריהם לצד מערב וכמו כן בבל והקרוב אליה מרוח מזרח כמהלך חדש או קרוב לזה. והשני כי רוח מזרחית יתכן שתתקן ביאוש ריח הבורסקי ולא יגיע מזה נזק לבני אדם ע"כ. אבל תוס' ז"ל פירשו אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר משום דרוח מערבי שהוא קשה ירחיק ויוליך הריח מן העיר כדאמרי' הישן למזרח גרנו דמו בראשו מפני שרוח מערבית מביא הקש בחוטמו ע"כ:

ר' עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה ומרחיק חמשים אמה:    כך צ"ל וכדמוכח בגמרא וכן פי' רש"י ז"ל בגמרא ומרחיק נ' אמה דקאמר ר' עקיבא אשאר רוחות דרישא קאי ע"כ אבל לצד מערב אינו עושה כל עיקר אפילו ע"י הרחקה מפני שהשכינה במעריב ומפיק לה ר"ע בברייתא בגמרא מקרא דכתיב וצבא השמים לך משתחוים עיין בתוספת יו"ט:

משנה י[עריכה]

מרחיקין את המשרה וכו':    ואיתה בפירקין דף י"ח. ופי' שם רש"י ז"ל ואת החרדל מן הדבורים שאוכלין את החרדל ומחדד את פיהם ואוכלות את דבש שלהן ע"כ. והתם מוקי לה רב פפא בלוקח פי' שאחר שעשה משרה בתוך שדהו או זרע שם חרדל מכר חצי שדהו לאחר והלוקח זרע שם ירק או העמיד דבורים דאי לאו הכי אסור לסמוך איניש היזק למצר חברו אפילו בשאין שם דבר הניזוק ודחי לה התם. וגם מה שאכתוב בסמוך גבי אילן ובור נראה שנדחה לפי' תוס' ז"ל דהתם עיין עליו בדבור המתחיל וסבר ר' יוסי אבל בהרי"ף ז"ל מוכח דבלוקח דאיתוקמא מתני' הכי קיימא ע"ש הכא גבי מתניתין וגם בספר המלחמות. ובחדושי הרשב"א ז"ל בדף י"ח מצאתי כתוב אסוגיא דגמרא הכי וז"ל ויש גרסא אחרת אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. וראיתי לרב רבינו יוסף הלוי ז"ל בה פירוש נכון כלומר קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו כשיזיק ואע"פ שסמך בשעה שאין שם נזק וכיון שכן יכול הוא לסמוך מתחלה עד שיבא הלה ויסמוך וההיא שעתא זה שהוא מזיק מרחיק את עצמו ולא מיתוקמא השתא בלוקח ע"כ בקיצור:

ר' יוסי מתיר בחרדל:    אין כונתו שמודה לחכמים שמרחיקין משרה וכרישין אבל ר' יוסי סבר שעל הניזק להרחיק עצמו והא דקתני ר' יוסי מתיר בחרדל לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק להרחיק את עצמו וכולהו לא בעו רחוקי אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו תינח משרה וירק דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי אי בגרעין הדבורה לא משכחא ליה לפי שהוא בשרביטו או עדיין מכוסה בעפר ואם יאכל העלה חוזר וצומח ופסק הרי"ף ז"ל הלכה כר' יוסי בכולה מתני' בין במשרה וירק כרישין ובצלים בין בחרדל ודבורים אלא מיהו צריך ודאי לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא להוי גיריה כי היכי דמרחיק בור ושיח ומערה ואמת המים וכו' שלשה טפחים לכל הפחות דלא להוו גיריה. דכוליה פירקין מודי ביה ר' יוסי כי הוו גיריה ואי לא מרחיק לכל הפחות כי האי שיעורא גיריה נינהו או גרמא דגיריה נינהו עכ"ל ז"ל בקיצור וזהו ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי דהלכות שכנים. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל בדף כ"ה הא דתנן מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים תמהני בה למה לא פירש כמה מרחיקין אותן ולא שנו בכולה מתני' הרחקה סתם חוץ מזאת ולא מצאתי בתוספתא ולא בירושלמי כמה היא אלא שאני רואה מן התוספתא דהרחקת חרדל מן הדבורים חמשים אמה והרחקת משרה יש ללמדה מנברכת שהיא ד' אמות וכרישין מן הבצלים אינה כ"כ אלא יש ללמדה מדין כלאים ביניקתן וגם זה תימה שערבן במשנתנו ולא פירשו ולא חלק ביניהם. ושמא נאמר שהיה תנא דידן סובר כר' יוסי ולא חשש אלא להזכיר מחלוקתן כדי לשנות טעמו של ר' יוסי ואע"פ שפי' גבי בור לפי ששם נשנה מחלקותו בפירוש לדעת עצמו ויש לפרש שהרחקת משרה וכרישין ודבורים חמשים היא וארישא קאי והכי קתני ומרחיקין חמשים אמה את המשרה מן הירק וכו' דהני כולהו סני ריחא דידהו דומיא דנבלות ובורסקי ובעו חמשים אמה ואין זה מחוור עכ"ל ז"ל:

משנה יא[עריכה]

מרחיקין את האילן מן הבור:    ר"פ הבית והעליה ובפירקין דף י"ז ודף י"ח ובסוף פירקין:

בין מלמעלה בין מן הצד:    ראיתי הגרסא בהרי"ף והרא"ש ז"ל בין מלמעלה בין מלמטה בין מן הצד ובגמרא תנא בין שהבור למטה ואילן למעלה בין שהבור למעלה ואילן למטה בשלמא בור למטה ואילן למעלה קאזלי שרשים מזקי לבור אלא בור למעלה ואילן למטה אמאי א"ר חגאי בשם ר' יוסי מפני שמחלידין את הקרקע ומלקי' קרקעיתה של בור פי' רש"י ז"ל מחלידין לשון חלדה דהלכות שחיטה שמהלכת מתחת לקרקעית הבור ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל ותנא בין שהבור וכו' איצטריך לאתויי הך אע"ג דבמתני' נמי תנן בין מלמעלן בין מלמטן מ"מ אי ממתני' ה"א דאחרוב ושקמה קאי דעלה קאי קמ"ל ברייתא בכל אילן. [הגהה ולספרים דלא גרסי' במתני' בין מלמטן אתי שפיר דאי ממתני' ה"א בין מלמעלה אאילן קאי ולא אבור משום דלא תיקשי אלא בור מלמעלה ואילן מלמטה אמאי כדפריך אברייתא ע"כ בתוספות. וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו ה"ג במתני' בין מלמעלה בין מן הצד וכן כתוב בהלכות רבינו הגדול ז"ל ובברייתא פירוש הוא שפירשו למשנתנו לומר מאי מלמעלה דקתני איזה מהם שיהא מלמעלה או בור או אילן והיינו דמקשי' בגמרא אברייתא בשלמא בור למטה וכו' דאילו מתני' איכא לפרושה בין שהאילן למעלה בין שהוא שוה לו מן הצד אלא ברייתא דקתני בור למעלה קשיא. ואיכא נוסחי דכתיב בהו במתני' בין מלמעלה בין מלמטה בין מן הצד ומפרשינן לה דאי ממתני' ה"א מאי למעלה ששפת הבור למעלה מן האילן אבל שרשי האילן למעלה הן מקרקעיתו של בור והן מלקין קרקעיתו אלא ברייתא דקתני בור למעלה משמע כל הבור למעלה ועוד דתנא ברא תוספאה הוא ולאוסופי אתא ושבושא דנוסחי הוא עכ"ל ז"ל ואם כוונתו באמרו רבינו הגדול על רב אלפס ז"ל כדרכו במקומות אחרות נמצא שאנו יש לנו טעות בלשונו שכתבתי בריש מתניתין]:

אם הבור קדם:    כך נראה דגרסי' דבור לשון זכר כדכתיב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו:

ונותן דמים:    דכיון דברשות נטע שאינו מזיק עד זמן גדול כך צ"ל בפי' רעז"ל. פי' זמן גדול לכשיגדל האילן:

אם אילן קדם לא יקוץ:    מפ' בגמרא שם בדף י"ח כגון שנטע אילן בתוך שדהו ואח"כ מכר חצי שדהו לאיש אחר ובא הלוקח וחפר בור אין זה צריך לקוץ האילן שנטעו ברשות אבל אם מתחלה הי' השדה של חברו אסור לסמוך וליטע בצד המצר של חברו אע"פ שאין שם בור עדיין:

ספק זה קדם ספק זה קדם לא יקוץ:    ס"א ל"ג זה הר"ר יהוסף ז"ל:

ר' יוסי אומר אע"פ וכו':    שם בפירקי' דף י"ח ע"ב וטעמא דר' יוסי ס"ל דעל הניזק להרחיק עצמו וכדכתבי' לעיל בסמוך והלכה כר' יוסי ומודה ר' יוסי בגירי דיליה פי' היכא דמטי ליה היזק מתוך ידיו של מזיק כההיא דאמרי' בהבית והעליה הנהו בי תרי חד דייר עלאי וחד דייר תתאי אפחית מעזיבה וכל אימת דמשי ידיה נפלי עליה דתתאי דכשנופלים מידו ממש על התחתון קרי להו גירי דיליה וכי פסקי והדרי נפלי לא קרי להו גירי דילי' ועיין בנמקי יוסף בפירקי' שפירש בפירקין בסוף דף ק"ע דמסקי' התם בפ' הבית והעליה דאליבא דר' יוסי דקיימא לן כותיה על הניזק להרחיק עצמו דהא אמרי' התם דמיא מיתם תיימי והדר נפלי שההיזק אינו בא מחמת הלחות כדי דנימא שמזיק ממקומו אלא מיתם תיימי והולכים עד שמוצאין איזו פתח והדר נפלי ומזיקין המים לתחתון ע"כ. פי' ולא הוו גירי דיליה. עוד הכריח בנמקי יוסף דלר' יוסי היכא דלא הוו גיריה אפילו בהיזקא דרבים פטור ע"כ. וביד פ' ששי דהלכות מלכים ומלחמותיהם סי' ח':

משנה יב[עריכה]

לא יטע אדם וכו':    תוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק'.) ובגמ' בפירקי' דף י"ח ובפ' הספינה דף פ"ג:

אחד גפנים וכו':    כלומר אע"ג דמצינו שיעור זה בגפנים גבי כלאים במקום אחר גם הדין כן בשאר אילנות כדאיתא בגמרא והא דקאמר הכא היה גדר בנתים אע"ג דמילתא דפשיטא היא כיון דלא איירינן הכא בכלאים הוא לאשמועינן טעמא דמפ' בגמרא נמקי יוסף ז"ל. ועיין על דבריו ז"ל בתוס' וגם בגמ' לעיל בפירקין דף י"ח. בסוף פי' רעז"ל טפי לא ינקי. אמר המלקט ומיהו מיזל אזלי כדתנן לעיל מרחיקי' את האילן מן הבור כ"ה אמה. ובגמרא אמר רב יוסף דמאילנות לגפנים בעי טפי ולא משום עבודת הכרם אלא משום דהוו אילנות גרמא דגירי לגפנים דכד סליק למיגדריה לדקליה מפריח העופות על הגפנים וה"ל גירי שכן נוח להן לפרוח מן האילנות שהן גבוהין לגפנים שהן נמוכין יותר מאילנות לאילנות או מגפנים לגפנים ולא אתפרש בגמרא כמה צריך להרחיק. וכתוב בנמקי יוסף שהעיד רבינו יהוסף הלוי ז"ל על רבו הריא"ף ז"ל שהיה אומר שאין להרחיק אלא ד' אמות יותר וכן היה דן משום דטפי מהאי שיעורא לא הוו גירי ע"כ והובאו דברים אלו בחדושי הרשב"א ז"ל וכתב נמקי יוסף שמלת יותר אינו מלשון הרב ויש להסתפק א"כ אם רוצה לומר שצריך להרחיק בבבל ד' אמות יותר על השתים דהיו בין הכל ששה או אפשר שר"ל דסגי בהרחקת ד' אמות בין הכל דלהאי סברא שיש חילוק בין גפנים לאילנות מה לי בבל מה לי ארץ ישראל ע"כ בקיצור מופלג. וז"ל הטור שם סימן קנ"ה והר"ר יהוסף הלוי כתב ע"ש רב אלפס שגם אילנות לגפנים אין צריך להרחיק אלא ד' אמות ועיין במגיד משנה:

היה חופר בור וכו':    ירושלמי רפ"ק דבכורים:

משנה יג[עריכה]

אילן שהוא נוטה לשדה חברו:    פ' הספינה דף פ"ב:

מלא המרדע:    פי' בערוך כשיבא לחרוש ומרים המרדע להכות הבהמה שחורש בה לא יהיו ענפי האילן מעכבין אותו ע"כ:

בית השלחין וכל האילן:    היא גרסת הרמב"ם ז"ל בס"פ עשירי דהלכות שכנים וז"ל וכן אם היה נוטה על בית השלחין של חברו או על בית האילן קוצץ את כל הנוטה עד שיהיה שקול כנגד המצר ע"כ. וכן הוא בירושלמי וכן גריס בטור בסימן קנ"ה. ופירש כל האילן כל האילנות:

משנה יד[עריכה]

ר' יהודה אומר טעון פשתן או זמורות:    כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

מפני הטומאה:    תנא מפני אהל הטומאה פשיטא מפני הטומאה תנן אי ממתני' ה"א דילמא מייתי עורב ושדי התם על האילן דמתוך שענפיו מרובין הטומאה עומדת שם ואינה נופלת לארץ ומאהלת על בני אדם העוברים תחתיה ואי לא חיישי' אלא להכי בקציצת ענף אחד מבנתים כדי להרחיק אויר שביניהם הוי סגי כדי שלא תעמוד שם טומאה קמ"ל ברייתא דאפילו לא נותר בו אלא ענף אחד מזיק הוא את הרבים. וביד פי"ג דהלכות נזקי ממון סי' כ"ו. ובטור חשן המשפט סימן תי"ו: