משנה בבא בתרא ב י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ב · משנה י | >>
מַרְחִיקִין אֶת הַמִשְׁרָה מִן הַיָרָק,
- וְאֶת הַכְּרֵישִׁין מִן הַבְּצָלִים,
- וְאֶת הַחַרְדָּל מִן הַדְּבוֹרִים.
- רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בַּחַרְדָּל:
מרחיקין את המשרה - מן הירק,
- ואת הכרישין - מן הבצלים,
- ואת החרדל - מן הדבורים.
- רבי יוסי - מתיר בחרדל.
מה שאמר רבי יוסי מתיר בחרדל - אין דעתו שיודה לחכמים שמרחיקין משרה וכרישין, אבל רבי יוסי סבר שעל הניזק להרחיק את עצמו, ולא ירחיק לא בעל המשרה ולא בעל הכרישין ולא בעל החרדל אלא מי שיגיע לו הנזק, לדעת רבי יוסי עליו לעשות מחיצה בינו ובין המזיק אם הוא יכול.
ובזה הלכה כרבי יוסי.
ואם הנזק מגיע מן המזיק לניזק בלא אמצעי, שרבי יוסי מודה שהמזיק בכגון זה חייב להרחיק היזיקו.
וחכמים אומרים על המזיק לסלק את עצמו, ולפיכך אומרים מרחיקין את המשרה וכו'.
ואמר להם רבי יוסי, אמנם חרדל ודבורים כל אחד משניהם מזיק לחבירו, כי כמו שמזיק החרדל דבורים ומפסיד דבשו ועושה אותו חריף וחד, כמו כן מפסידין הדבורים החרדל ואוכלין אותו, ואפילו לדבריכם אין מרחיקין החרדל מן הדבורים.
ומשרה - הוא מקום ששורין בו הפשתים, ומפסיד הירקות בהפסד מימיה.
וכרישין - הוא החציר בלשון המשנה, ובלשון התלמוד "כרתי", וכן הוא בלשון ערבי. והוא גורע מחום הבצלים כשהוא קרוב מהם:
המשרה - מקום ששורים בו פשתן. ומפסיד את הירקות הסמוכות לו:
ואת הכרישין - כרתי בלשון תלמוד. והם מזיקין לבצלים הסמוכים להם:
ואת החרדל מן הדבורים - שהוא מפסיד הדבש ועושה אותו חריף וחד:
רבי יוסי מתיר בחרדל - שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוריי, הרחק דבוריך מחרדלי מז, מפני שבאות ואוכלות פרחי חרדלי. והלכה כרבי יוסי:
מרחיקין את המשרה מן הירק. חמשים אמה דומיא דנבלות. כדאיתא בתוספתא בחרדל. נ"י. [ועיין בדבור המתחיל ר' יוסי וכו'. דעת הרא"ש ודעת הרמב"ם:
ואת החרדל מן הדבורים. הוה מצי למיתני ואת החרדל מן התבואה דהא מזקי לה כדפירש הר"ב במ"ח פ"ב דכלאים ותבואה הוה דומיא דירק ובצלים. טפי מהיזק הדבש. אלא נראה דמשום דלר' יוסי אף הדבורים מזיקים לחרדל. קמשמע לן דאפילו הכי לא יסמוך. ואע"ג דלת"ק אין הדבורים מזיקים לחרדל כמ"ש לקמן ואשכחן טובא כהאי גוונא כמו שכתבתי במ"ו פ"ד דביצה:
רבי יוסי מתיר בחרדל. כתב הר"ב שיכול לומר עד שאתה אומר לי הרחק וכו' הכי תנא בגמרא אמתניתין. אבל בריש פרקין רמינן עליה מדרבי יוסי דמתניתין דלקמן דאי טעמא משום דעד שאתה אומר לי וכו' נמצא קסבר רבי יוסי דעל המזיק להרחיק את עצמו. ואילו במתניתין דלקמן סבירא ליה זה חופר בתוך שלו. וזה נוטע בתוך שלו. ומשנינן לעולם רבי יוסי על הניזק להרחיק סבירא ליה. ולדבריהם דרבנן קאמר לה. לדידי על הניזק להרחיק את עצמו אפילו משרה וירקא לא בעי רחוקי. אלא לדידכו דאמריתו על המזיק תינח משרה וירקא. דהני מזקי הני. והני לא מזקי הני. אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי. ורבנן. דבורים לחרדל לא מזקי ליה. דאי בגרעין הזרע לא משכחת ליה. שהוא טמון בשרביטו. ואי בעלה הרי חוזר וצומח. ע"כ בגמרא. וכבר כתבתי דמודה רבי יוסי בגירי דיליה. ומשום הכי מסיים הרא"ש וז"ל והני לאו גירי דיליה נינהו. דבשעה שזורע הכרשין אכתי לא מזקי לבצלים עד שיגדלו וכן כשזורע את החרדל ומכסה בעפר לא משכחו ליה דבורים עד אשר יצמח ויגדל וכן כשסומך את המשרה ומרחיק כדין הרחקת בור שיח ומערה. אין מזיק לירק עד שישהו זמן מרובה ויסריחו. וכולהו דמו לבור ואילן דלקמן. ע"כ. ודעת הרמב"ם [פ"י מה"ש] דאף בכרשין לבצלים וחרדל לדבורים. צריך הרחקה ג' טפחים או יותר מעט ואם לא כן הוי גירי דיליה [ועיין דעת נ"י לעיל בדבור המתחיל מרחיקין כו'] ובפירוש גירי דיליה. זה לשונו למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו. ואומר ברשותי אני עושה שמונעים אותו וכן כל הרחקים אם לא הרחיק הרי זה כמי שהזיק בחציו. ע"כ:
(מה) (על המשנה) מרחיקין כו'. נ' אמה דומיא דנבילות כדאיתא בתוספתא בחרדל. נ"י. ועיין אות מ"ו:
(מו) (על המשנה) הדבורים. הוה מצי למתני מן התבואה, דקא מזקי לה נמי, והוה דומיא דירק כו', אלא משום דלר"י אף הדבורים מזיקים לחרדל, קמ"ל דאפ"ה לא יסמוך:
(מז) (על הברטנורא) בגמרא מסיק דר"י ס"ל על הניזק להרחיק א"ע. ולדבריהם דרבנן קאמר לדידי אפילו משרה וירקא לא בעי רחוקי, אלא לדידכו אודי לי מיהת בחרדל כו'. ורבנן, דבורים לחרדל לא מזקי ליה. וכתב הרא"ש, והני לא הוו גירי דיליה, דבהכי. מודה ר"י כו'. ודעת הר"מ דאף בכרישין וחרדל צריך ג"ט, דאל"כ הוי גירי דיליה. ופירש הר"מ גירי דיליה, כמי שיורה בחץ מרשותו לחצר חבירו כו'. (ועיין דעת הנ"י לעיל אות מ"ה. ועתוי"ט):
מרחיקין את המשרה וכו': ואיתה בפירקין דף י"ח. ופי' שם רש"י ז"ל ואת החרדל מן הדבורים שאוכלין את החרדל ומחדד את פיהם ואוכלות את דבש שלהן ע"כ. והתם מוקי לה רב פפא בלוקח פי' שאחר שעשה משרה בתוך שדהו או זרע שם חרדל מכר חצי שדהו לאחר והלוקח זרע שם ירק או העמיד דבורים דאי לאו הכי אסור לסמוך איניש היזק למצר חברו אפילו בשאין שם דבר הניזוק ודחי לה התם. וגם מה שאכתוב בסמוך גבי אילן ובור נראה שנדחה לפי' תוס' ז"ל דהתם עיין עליו בדבור המתחיל וסבר ר' יוסי אבל בהרי"ף ז"ל מוכח דבלוקח דאיתוקמא מתני' הכי קיימא ע"ש הכא גבי מתניתין וגם בספר המלחמות. ובחדושי הרשב"א ז"ל בדף י"ח מצאתי כתוב אסוגיא דגמרא הכי וז"ל ויש גרסא אחרת אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. וראיתי לרב רבינו יוסף הלוי ז"ל בה פירוש נכון כלומר קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו כשיזיק ואע"פ שסמך בשעה שאין שם נזק וכיון שכן יכול הוא לסמוך מתחלה עד שיבא הלה ויסמוך וההיא שעתא זה שהוא מזיק מרחיק את עצמו ולא מיתוקמא השתא בלוקח ע"כ בקיצור:
ר' יוסי מתיר בחרדל: אין כונתו שמודה לחכמים שמרחיקין משרה וכרישין אבל ר' יוסי סבר שעל הניזק להרחיק עצמו והא דקתני ר' יוסי מתיר בחרדל לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק להרחיק את עצמו וכולהו לא בעו רחוקי אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו תינח משרה וירק דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי אי בגרעין הדבורה לא משכחא ליה לפי שהוא בשרביטו או עדיין מכוסה בעפר ואם יאכל העלה חוזר וצומח ופסק הרי"ף ז"ל הלכה כר' יוסי בכולה מתני' בין במשרה וירק כרישין ובצלים בין בחרדל ודבורים אלא מיהו צריך ודאי לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא להוי גיריה כי היכי דמרחיק בור ושיח ומערה ואמת המים וכו' שלשה טפחים לכל הפחות דלא להוו גיריה. דכוליה פירקין מודי ביה ר' יוסי כי הוו גיריה ואי לא מרחיק לכל הפחות כי האי שיעורא גיריה נינהו או גרמא דגיריה נינהו עכ"ל ז"ל בקיצור וזהו ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי דהלכות שכנים. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל בדף כ"ה הא דתנן מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים תמהני בה למה לא פירש כמה מרחיקין אותן ולא שנו בכולה מתני' הרחקה סתם חוץ מזאת ולא מצאתי בתוספתא ולא בירושלמי כמה היא אלא שאני רואה מן התוספתא דהרחקת חרדל מן הדבורים חמשים אמה והרחקת משרה יש ללמדה מנברכת שהיא ד' אמות וכרישין מן הבצלים אינה כ"כ אלא יש ללמדה מדין כלאים ביניקתן וגם זה תימה שערבן במשנתנו ולא פירשו ולא חלק ביניהם. ושמא נאמר שהיה תנא דידן סובר כר' יוסי ולא חשש אלא להזכיר מחלוקתן כדי לשנות טעמו של ר' יוסי ואע"פ שפי' גבי בור לפי ששם נשנה מחלקותו בפירוש לדעת עצמו ויש לפרש שהרחקת משרה וכרישין ודבורים חמשים היא וארישא קאי והכי קתני ומרחיקין חמשים אמה את המשרה מן הירק וכו' דהני כולהו סני ריחא דידהו דומיא דנבלות ובורסקי ובעו חמשים אמה ואין זה מחוור עכ"ל ז"ל:
יכין
מרחיקין את המשרה: ר"ל לשרות פשתן:
ואת הכרישין: לזרוע [קרעססע]:
ואת החרדל: ר"ל לזרוע [זענף]:
מן הדבורים: בכוורתם, בכולן ירחיק נ' אמה, מדמזיקין זל"ז:
רבי יוסי מתיר בחרדל: דמצי א"ל הרי גם אני ניזק, שדבוריך אוכלין ומפסידין חרדלי. וקיי"ל דבכולן די בשירחיק ג' טפחים כדי שלא יהיה ההיזק רק ע"י גירי דיליה [קנ"ה ל"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת