משנה בבא בתרא ב ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ב · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מרחיקין כז את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמיה, ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות, כדי שיהא זוקף את הסולםכט.

מרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמהל.

ולא יעשה אדם שובך בתוך שלולב, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח.

רבי יהודה אומר, בית ארבעת כורין, מלא שגר היונה.

ואם לקחו, אפילו בית רובע, הרי הוא בחזקתולד.

נוסח הרמב"ם

מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות כדי שיהא זוקף את הסולם מרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמה לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין מלוא שגר היונה ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו.

פירוש הרמב"ם

מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כו': מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה כו': שובך מגדל היונים. ושגר היונה הם צבור היורם שמפריחין ביחד כמו שגר אלפיך שפירושו עדרי הצאן. ואמרו ואם לקחו אפילו בית רובע וזהו שיעור עשר אמות וחומש אמה בקרוב [על עשר אמות וחומש אמה] אינו חייב להרחיק אבל ישאר כמו שהוא וזהו שאמר הרי הוא בחזקתו וכבר ידעת שהכור שלשים סאה ורבי יהודה אומר בית כור לכל רוח [צ"ל והוא שעור רע"ג אמה ושש שביעיות על רע"ג אמה ושש שביעיות בקירוב וכן הגיה התוי"ט] בקירוב ואין הלכה כרבי יהודה ומזחילה צנור גדול שיורדין בה מימי גשמים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מרחיקין את הסולם - מי שיש לו שובך של יונים בחצרו סמוך לכותל שבין שתי חצרות, ובא חבירו להעמיד סולם אצל הכותל, צריך להרחיק הסולם מן השובך ארבע אמות:

כדי שלא תקפוץ הנמיה - היא חיה קטנה. מן הסולם לשובך ותהרוג את היונים:

מזחילה - הוא צנור גדול המונח על אורך הכותל ומימי הגג זבים לתוכו כח. ואם כותלו מהלך על פני חצר חבירו ומזחילה עליו, צריך להרחיק ממנה אם בא לבנות כותל בצדה:

ארבע אמות כדי שיהא זוקף שם סולם - לעלות ולתקן מזחילתו לנקותה מעפר ומצרורות הנופלים בה ומעכבים את קלוח המים:

מרחיקים את השובך מן העיר - שהיונים מפסידים זרעוני הגגות לא:

אא"כ יש לו חמשים אמה - שלא יפסידו היונים בשדה חבירו:

בית ארבעת כורין - בית כור לכל רוח, והכור שלשים סאין. ואין הלכה כרבי יהודה:

מלא שגר היונים - מרוצת פריחתן בפעם אחת לג:

ואם לקחו - כמות שהוא עם הקרקע, אפילו אין לו כל סביביו אלא בית רובע הקב:

הרי הוא בחזקתו - שהרי הוחזק בו הראשון כך:

פירוש תוספות יום טוב

מרחיקין את הסולם מן השובך. ואפי' לרבי יוסי דמתני' י"א [דפירקין]. דמודה רבי יוסי בגיריה דיליה. וזמנין בהדי דמנח ליה יתבה בחור וקפצה והוה גרמא דגירי' ואסור. ואע"ג דגרמא בנזקין פטור מלשלם. [ועיין בפירוש הר"ב משנה ד' פ"ד דבכורות. ומ"ש שם בס"ד] ולשון הר"ב מי שיש לו שובך כו' סמוך לכותל כו' ובא חבירו וכו'. צריך להרחיק הסולם מן השובך ארבע אמות. וכן לשון רש"י. וזה לשון הטור סימן קנ"ה היה לחבירו שובך סמוך לכותל וכו' ובא וכו' צריך להרחיק מן הכותל אויר ד' אמות. ע"כ. והכי מסתברא דאי כדמשמע מפירש"י והר"ב הוה משמע דאפילו סומך הסולם לכותל ממש וגם השובך הוא סמוך לכותל ממש דשרי. כל שיש ד' אמות בין הסולם והשובך. וזה קשה דהא נמיה תלך מהסולם על הכותל אל השובך. ומהר"ר ואלק כהן כתב ליישב זה. דכל שלא יוכל לקפוץ בקפיצה אחת. לא מחשב גיריה דיליה. ע"כ:

המזחילה. פי' הר"ב הוא צנור גדול וכו' ומימי הגג זבים לתוכו. ונזחלים ממנו על הארץ ועל שם זה נקרא מזחילה:

ארבע אמות. כדי שיהא זוקף את הסולם. כשמכר ונתן לו זקיפות הסולם בחצרו איירי וקמ"ל דבעי ד' אמות. תוספות. והרמב"ם מסיים בפ"ט [הלכה ח'] מהלכות שכנים בדין משנתינו הואיל והחזיק בה דמשמע שכשהוחזק במזחילה החזיק גם בהרחקת אויר ד' אמות להעמדת הסולם. וכתב המגיד שהרשב"א כתב בסוף ימיו שהדין כדבריו דמזחילה חזקה לעצמה. לכל תקונה. דאי לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת. וחזקת מים אין כאן. הא למה הדבר דומה לחלון העשוי לאורה שהיא ראויה להרחקת כותל ד' אמות בחצר חבירו. ומזחילה ג"כ להרחקת ד' אמות. ע"כ. ומשום שנשתעבדו ארבע אמות משום הכי אין זה ענין למחלוקת רבי יוסי ורבנן דמתניתין י"א. נ"י:

כדי שיהא זוקף את הסולם. גמ' אמתניתין דלעיל פריך דתיפוק ליה משום דוושא. ומשני הכא במאי עסקינן במזחילה משופעת שתקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך. החצר והמזחילה בסוף התקרה. דאי משום דוושא הא קא אזיל ואתי תותה:

מרחיקין את השובך מן העיר נ' אמה. ומקשינן עלה בגמ' [דף ס"ג] מההיא דתנן בסוף פ"ז דב"ק דאין פורסין וכו' אא"כ היה רחוק ל' ריס. דמשמע דאזלי טפי. ופרקינן מישט שייטי טובא. כרסייהו בחמשין אמתא מליין. וכתב נ"י דהכא נמי מודה רבי יוסי דמתניתין י"א. דהכא משום שן דיונים דדמיא לשן דשורו להתחייב על נזקיהן. וחשבינן להו כאילו הוו שלו לגמרי. אע"פ שאינן שלו לגמרי לחייב בהן משום גזל [כדתנן במשנה ב' פרק בתרא דב"ק] מיהו מפני דרכי שלום איכא:

חמשים אמה. פי' הר"ב שלא יפסידו זרעוני הגגות. ובפי' רש"י הגנות. אבל אין להגיה כן בפירוש הר"ב. שאפשר שהיה כתוב כן בפירוש רש"י שלפני הר"ב והכונה כמו שפירשו התוס'. וז"ל מפני התבואה הנשטחת בגגות העיר כדי לייבש אבל בתבואה שבשדות ליכא למיחש בקרוב לעיר לפי שהשדות רחוקות מן העיר אלף אמה כדתנן [בסוף ערכין] אין עושין מגרש שדה. ולא שדה מגרש. ע"כ. ואלף אמה מפורש במ"ג פ"ה דסוטה. ואל תשים אל לבך לשון זרעים שכן הוא בגמרא שאכתוב במשנה ז' דקרי למה שבשדה זרעא:

ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו וכו'. אע"פ שיש לו סביב השובך גנות הרבה שיוכלו לאכול משם. נ"י. והתוס' [ד"ה ולא יעשה] פירשו דהוה אמינא דבתבואה הנזרעת בארץ ומכוסה בה אין צריך להרחיק ואי אשמועינן סיפא משום דבשדות שכיחא תבואה. אבל בעיר דלא שכיחא כולי האי אימא לא:

רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין. פי' הר"ב בית כור לכל רוח. וכן פי' הרמב"ם ומסיים בקרוב ונ"ל שחסר בלשונו. וכן ראוי להגיה והוא שעור רע"ג אמה ושש שביעיות על רע"ג אמה ושש שביעיות בקירוב כלשונו ספ"ב דכלאים ואם נפשך לעמוד על מנין. צא וחשוב על פי המסורת שמסרתי לך בפ"ב דערובין [מ"ה]. והעד הנאמן על דברי שכן בית רובע דמשנתינו כתב עליו ג"כ והוא שיעור עשר אמות וחומש אמה בקירוב. אבל גם שם קיצור לשון הוא. שחסר על עשר אמות וחומש אמה. כן נראה לי:

מלא שגר היונה: פי' הר"ב מרוצת פריחתן בפעם אחת. וכפירוש רש"י. וכתבו התוס' דלא פליגי ר' יהודה ורבנן בשגר היונה כמה הוי. אלא סברי רבנן כיון דבחמשים אמה מליא כרסייהו תו לא מזקי טפי. ורבי יהודה סבר דכמלא שגר מזקי ע"כ. ואין פריחה אחת כמישט שייטי דהיינו בפריחות הרבה זה אחר זה שהוא עד ל' ריס. ואחר ינוחו או ישובו לאחוריהם בשובכיהם:

שגר. פי' הר"ב ורש"י מרוצת וכו'. בערוך פי' שלוח מל' שגר בהמה (שמות יג) וכתיב (איוב כא) ישלחו כצאן עויליהם ולדברי רש"י והר"ב נראה כדברי יש אומרים שכתב הערוך לעיל מהא. על שגורה תפלתי בפי שהוא ענין סחיבה וריצה כמו תרגום נבלתך למאכל [נבלתך] משגרא למיכל. ע"כ. והרמב"ם פי' שגר היונה הם צבור היונים שמפריחים ביחד כמו שגר אלפיך (דברים ז):

הרי הוא בחזקתו. דטענינן ללוקח ונימא אותה שלקחה ממנו נתפייס עם סביביו במעות עד שנאותו. [רש"י]. אי נמי אחולי אחיל גביה. גמרא. ועיין סוף פרק דלקמן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כז) (על המשנה) מרחיקין כו'. ואפילו לר' יוסי דמשנה י"א דפרקין, דמודה בגירי דיליה. וזמנין בהדי דמנח ליה יתבא בחור וקפצה והוה גרמא דגיריה ואסור. ועתוי"ט:

(כח) (על הברטנורא) ונזחלים ממנו על הארץ. ועל שם זה נקרא מזחילה:

(כט) (על המשנה) כדי כו'. כשמכר ונתן לו זקיפת הסולם בחצרו איירי. וקמ"ל דבעי ד' אמות. תוספ' ועתוי"ט:

(ל) (על המשנה) חמישים אמה. ומקשה בגמרא מההיא דתנן בסוף פרק ז' דבבא קמא דאין פורסים כו' אא"כ היה רחוק ל' ריס, דמשמע דאזלי טפי. ומשני מישט שייטי טובא כרסייהו בחמשין אמתא מליין. ועתוי"ט:

(לא) (על הברטנורא) ובפירש"י הגנות. ועתוי"ט:

(לב) (על המשנה) ולא כו' אע"פ שיש לו סביב השובך גנות הרבה שיוכלו לאכול משם. נ"י. ועתוי"ט:

(לג) (על הברטנורא) ולא פליג בשגר היונה כמה היא. אלא רבנן סברי כיון דבחמישים אמה מליא כרסייהו תו לא מזקי טפי. ור' יהודה סבר דכמלא שגר מזקי. תוספ'. ועתוי"ט:

(לד) (על המשנה) בחזקתו. דטענינן ללוקח ונימא אותו שלקחה ממנו נתפייס עם סביביו במעות עד שנאותו. א"נ אחולי אחיל גביה. גמרא ורש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מרחיקין את הסולם מן השובך וכו':    מה שפי' רעז"ל כלומר כותל המפסיק בין שתי חצרות וכו' הוא פירוש רש"י ז"ל וכן בנמוקי יוסף ולא ידענא אמאי איצטריכו לפרושי הכי אבל הרמב"ם ז"ל לא פירש בו דבר גם ביד. ובגמ' לימא מתני' דלא כר' יוסי דאי ר' יוסי האמר לקמן בפירקין זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו פי' רש"י ז"ל מילי טובא איכא במתני' דלא כר' יוסי אלא מי נימא דאף בזו בשובך וסולם דלא כר' יוסי אבל ר"ח ורב אלפס ז"ל פירשו דבכל הרחקות דמתני' פשיטא ליה לתלמודא דר' יוסי מודי בהו דהוו גירי דיליה לפי שאותו דבר שהוא סומך מזיק לחברו אבל בסולם אין מזיק אם לא שתבא הנמיה וכן אילן לא יזיק עד שיגדלו והיה קרוב הדבר לדמותו לאלו שאין צריך להרחיק לר' יוסי ולעיל בסמיכת כותל נמי חשיב גיריה דיליה דמיד כשסומך מונע דוושא ומשני אפילו תימא ר' יוסי הכא נמי חשיב גיריה דיליה דזימנין בהדי דמנח ליה קפצה הנמיה והוי גרמא ואשמעי' תנא דגרמא בניזקין אסור ואע"ג דאם הזיק פטור מ"מ לכתחלה יכול למונעו שלא יגרום לו שום היזק. ועיין תו בנמוקי יוסף שהוא ז"ל האריך ליישב ולתת טעם בכל הרחקות דתנינן בפירקין אמאי לא נסתפק בהן התלמוד אי אתיין כר' יוסי אי לא דודאי דכולהו אתיי כר' יוסי כמו שנתן הוא ז"ל טעם בכל אחד ואחד וכמו שכתב התוס' יו"ט כל דבר במקומו. ובסוף דבריו דנ"י כתב נמצא שהניזקין חלוקים לשלשה דינים לר' יוסי דהלכתא כותיה בהנהו דהוו גיריה ממש חייב להרחיק ואם הזיק חייב לשלם דלא פטרינן אלא בגרמא דומיא דסולם או גרן. השני שבאלו שהן גרמא חייב להרחיק אע"פ שאם הזיק פטור מלשלם השלישי שמותר לקרב כמו אילן לבור ול"מ למימר שפטור מלשלם כשמזיקו בשרשיו ע"כ:

נמיה:    ציים את איים ת"י תמוון עם חתולין מרטיינא בלע"ז:

ואת הכותל מן המזחילה וכו':    פי' אם קנה ממנו להעמיד סולם בחצרו כדי לעלות למזחילה שלו שיערו חכמים דשיעור זקיפת סולם ד' אמות הרא"ש ז"ל וכן פי' ר"י ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פי' שם בפ"ט משכנים כגון שהחזיק במזחילה שמה שצריך להניח לו מקום ד' אמות לתקנה. וכתבו עליו דלא נהירא שלא נקנית לו חצר חברו ליכנס בה לתקן מזחילתו בשביל שהחזיק שמה במזחילה ע"כ. וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו הא דתנן ואת הכותל מן המזחילה ד"א כדי שיהא זוקף את הסולם יש לדקדק היאך יזקוף סולם בחצרו של זה ואפילו באחין שחלקו ונטל זה בית ועיל בדמים משום מזחילה אינו יכול לבנות שם כותל שנמצא כמוחה על המזחילה שאם מתכנסין שם צרורות נמצא צריך למזחילה אחרת שע"מ כן חלקו כדאמרי' יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה הלבן שע"מ כן חלקו. והרמב"ם ז"ל אמר הואיל והחזיק במזחילה יש לו לתקנה ואינו מחוור בדינו אלא אם נהג עד שהוחזק בה במזחילה עכ"ל ז"ל. וכתוב במגיד משנה שם פ"ט שהרשב"א ז"ל כתב בסוף ימיו שהדין כדבריו דהרמב"ם ז"ל דמזחילה חזקה לעצמה לכל תקנה דאי לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת וחזקת מים אין כאן הא למה"ד לחלון העשוי לאורה שהיא ראויה להרחקת כותל ד' אמות בחצר חברו ומזחילה ג"כ להרחקת ד"א ע"כ. (וכתב בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש בח"מ סי' קנ"ה וז"ל וי"א לענין שאם קנה ממנו סתם מקום כדי לעלות למזחילתו אז צריך להניח לו מקום שיעור זקיפת סולם והוא ד' אמות אבל בלא קניית מקום במה ישתעבד זה לו שיתן לו ד' אמות בחצרו לצורך תקון מזחילתו עכ"ל ז"ל. והוא מה שכתבתי בשם ר"י ז"ל ואיתי' ג"כ בטור ובנ"י בשמו ז"ל). ואיתה בפירקין דף כ"ב סמוך למקומה ודייקינן התם טעמא דמשום כדי זוקף את הסולם אבל משום דריסת הרגלים לא חיישי' אף על פי שעתה אם אינו מתרחק מתמעט דריסת הרגל וקשיא לרבא דלעיל בסימן ד' ומוקי לה במזחילה משופעת פירוש שתקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך החצר והמזחילה בסוף התקרה משוכה להלן מן הכותל לתוך החצר הלכך אי לאו משום זקיפת סולם לא היה צריך להתרחק מראשי התקרה דאי משום דוושא הא אזיל ואתי תחת השפוע:

מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה:    מאי דרמי בבבלי ובירו' אמתני' ממתני' דאין פורסין נשבים ליונים דבס"פ קרובה כתבנוהו שם. ועיין כאן בנמוקי יוסף:

ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו:    ברחוק מן העיר בין השדות ואיצטריך למיתני תרוייהו דאי תנא רישא להרחיק מן העיר ה"א התם דוקא מרחיק מפני שתבואות העיר מגולות הן בחצר הן בגג אבל תבואה הנזרעת בשדה ומכוסה אין צריך להרחיק ואי תנא סיפא משום דבשדות שכיחא תבואה אבל בעיר דלא שכיח כולי' האי אימא לא תוס' ז"ל:

ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו:    גמ' אמר רב פפא ואיתימא רב זביד זאת אומרת טוענין ללוקח וטוענין ליורש פי' אע"ג דתנן לקמן פ' חזקת כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד וכו' הכא גבי יורש או לוקח אם כשאמר לו המערער מה לך בתוך שלי וזה אומר ירשתיו מאבא או לקחתיו מפלוני שהחזיק בו ימים רבים והביא עדים שהחזיק בו אביו או המוכרה לו שלש שנים אע"פ שלא טען והם לקחו ממך מאבותיך ב"ד טוענין לו ופותחין לו פה. ופרכינן יורש תנינא בפירקין דלקמן הבא משום ירושה אינו צריך טענה ומשני לוקח איצטריכא ליה והדר פריך עלה לוקח נמי תנינא בסוף פירקי' דלקמן לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה ומשני צריכא דאי אשמעי' התם גבי ר"ה דאימור כונס לתוך שלו ה"א התם הוא שאלמלא כן היו הרבים מעכבין עליו ולא היה יכול לעשות בזרוע אבל כנגד היחיד אימא בזרוע עשה שהיה חזק ממנו א"נ אחולי אחיל בני ר"ה גביה אבל הכא לא ע"כ. ופירשו תוס' ז"ל בני ר"ה ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שהרשות בידם כדאמרי' בפ' בתרא דמגלה וכיון דליכא לכל חד וחד מבני ר"ה אלא פורתא מחיל טפי מיחיד ע"כ. ואי אשמעי' הכא דכיון דיחיד הוא אימא פיוסי פייסיה א"נ אחילי אחיל גביה אבל רבים מאן פייס ומאן שביק פי' מי רשאי לקבל מעות ומי הוא שבידו למחול ולסלוח אימא לא צריכא. וכתבו תוס' ז"ל דאשמועי' תרתי בלוקח וה"ה ביורש וממתני' דהכא לא שמעי' יותר אלא רב זביד אמתני' דלקמן סמיך ומפורש בפוסקים הרי הוא בחזקתו ואף אם יפול יכול לחזור ולבנותו שטוענין ללוקח לומר ראשון עשאו ברשות ל"ש נגד רבים ל"ש נגד יחיד ע"כ:

הרי הוא בחזקתו:    והא דאמרי' אין חזקה לניזקין מוקמי' לה בגמ' דוקא בקוטרא ובית הכסא. וביד פי ששי דהלכות גזלה ואבידה סימן ט'. ובטור ח"מ סימן שנ"ג:


פירושים נוספים

בבלי כב ב  רמב"ם הלכות שכנים ט ז  שולחן ערוך חושן משפט קנה טז בבלי כג א  רמב"ם הלכות גזילה ואבידה ו ט  שולחן ערוך חושן משפט קנה כד