לדלג לתוכן

משנה תמיד ג

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


תמיד פרק ג', ב: משנה תוספתא בבלי


<<משנהסדר קדשיםמסכת תמידפרק שלישי ("אמר להם")>>

פרקי מסכת תמיד: א ב ג ד ה ו ז

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


אמר להם הממונה, בואו והפיסו, מי שוחט, מי זורק, מי מדשן מזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה.

מי מעלה אברים לכבש: הראש והרגל, ושתי הידים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי דפנות, הקרבים.

והסלת, והחביתים, והיין.

הפיסו, זכה מי שזכה.

אמר להם הממונה, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה.

אם הגיע, הרואה אומר, ברקאי.

מתיא בן שמואל אומר, האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון. והוא אומר, הין.

אמר להם, צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים.

והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית.

וארבע לשכות היו שם: אחת לשכת הטלאים, ואחת לשכת החותמות, ואחת לשכת בית המוקד, ואחת לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים.

נכנסו ללשכת הכלים, והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב.

השקו את התמיד בכוס של זהב.

אף על פי שהוא מבוקר מבערב, מבקרין אותו לאור האבוקות.

מי שזכה בתמיד, מושכו והולך לבית המטבחים, ומי שזכו באברים הולכין אחריו.

בית המטבחים היה לצפונו של מזבח, ועליו שמונה עמודים ננסין, ורביעית של ארז על גביהן, ואונקליות של ברזל היו קבועין בהן, ושלשה סדרים היה לכל אחד ואחד, שבהן תולין. ומפשיטין על שלחנות של שיש שבין העמודים.

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין, וארבעה כלים בידם, הטני והכוז ושתי מפתחות.

הטני דומה לתרקב גדול של זהב, מחזיק קביים וחצי, והכוז דומה לקיתון גדול של זהב.

ושתי מפתחות, אחד יורד לאמת השחי, ואחד פותח כיון.

בא לו לפשפש הצפוני.

ושני פשפשין היו לו לשער הגדול, אחד בצפון ואחד בדרום.

שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם, ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל (יחזקאל, מד) "ויאמר אלי יי, השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי יי אלהי ישראל בא בו והיה סגור".

נטל את המפתח ופתח את הפשפש, נכנס לתא, ומן התא אל ההיכל, עד שהוא מגיע לשער הגדול.

הגיע לשער הגדול העביר את הנגר ואת הפותחות ופתחו.

לא היה שוחט השוחט, עד ששומע קול שער הגדול שנפתח.

מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח.

מיריחו היו שומעין קול המגריפה.

מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור.

מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז.

מיריחו היו שומעין קול החליל.

מיריחו היו שומעין קול הצלצל.

מיריחו [ היו ] שומעין קול השיר.

מיריחו היו שומעים קול השופר.

ויש אומרים, אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים.

מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטורת.

אמר רבי אליעזר בן דגלאי, עזים היו לבית אבא בהר מכוור, והיו מתעטשות מריח פטום הקטורת.

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי, נכנס ונטל הטני והניחו לפניו, והיה חופן ונותן לתוכו, ובאחרונה כיבד את השאר לתוכו והניחו ויצא.

מי שזכה בדישון המנורה, נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים, מדשן את השאר ומניח את אלו דולקין במקומן.

מצאן שכבו, מדשנן, ומדליקן מן הדולקים, ואחר כך מדשן את השאר.

ואבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות, שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות, והניח את הכוז על מעלה שניה ויצא.

(א) אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה,
בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ:
מִי שׁוֹחֵט,
מִי זוֹרֵק,
מִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי,
מִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה,
מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ;
הָרֹאשׁ, וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם,
הָעֹקֶץ, וְהָרֶגֶל,
הֶחָזֶה, וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת,
הַקְּרָבַיִם, וְהַסֹּלֶת,
וְהַחֲבִתִּים, וְהַיַּיִן.
הֵפִיסוּ;
זָכָה מִי שֶׁזָּכָה:
(ב) אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה:
צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה.
אִם הִגִּיעַ,
הָרוֹאֶה אוֹמֵר:
בַּרְקַאי.
מַתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר:
הֵאִיר פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח;
עַד שֶׁהוּא בְּחֶבְרוֹן?
וְהוּא אוֹמֵר: הֵין!:
(ג) אָמַר לָהֶם:
צְאוּ וְהָבִיאוּ טָלֶה מִלִּשְׁכַּת הַטְּלָאִים;
וַהֲרֵי לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים הָיְתָה
בְּמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית.
וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם:
אַחַת לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים,
וְאַחַת לִשְׁכַּת הַחוֹתָמוֹת,
וְאַחַת לִשְׁכַּת בֵּית הַמּוֹקֵד,
וְאַחַת לִשְׁכָּה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ לֶחֶם הַפָּנִים:
(ד) נִכְנְסוּ לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים,
וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם תִּשְׁעִים וּשְׁלֹשָׁה כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב.
הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב.
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְבֻקָּר מִבָּעֶרֶב,
מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת:
(ה) מִי שֶׁזָּכָה בַּתָּמִיד,
מוֹשְׁכוֹ וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם;
וּמִי שֶׁזָּכוּ בָּאֵבָרִים הוֹלְכִין אַחֲרָיו.
בֵּית הַמְּטְבָּחַיִם הָיָה לְצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ,
וְעָלָיו שְׁמוֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִין,
וּרְבִיעִית שֶׁל אֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן,
וְאוּנְקָלִיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיו קְבוּעִין בָּהֶן.
וּשְׁלֹשָׁה סְדָרִים הָיָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד,
שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין,
וּמַפְשִׁיטִין עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ
שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים:
(ו) מִי שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה –
הָיוּ מַקְדִּימִין,
וְאַרְבָּעָה כֵּלִים בְּיָדָם:
הַטֶּנִי,
וְהַכּוּז,
וּשְׁתֵּי מַפְתֵּחוֹת.
הַטֶּנִי דּוֹמֶה לְתַרְקָב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב,
מַחֲזִיק קַבַּיִן וָחֵצִי;
וְהַכּוּז דּוֹמֶה לְקיתּוֹן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב.
וּשְׁתֵּי מַפְתֵּחוֹת,
אֶחָד יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁחִי,
וְאֶחָד פּוֹתֵחַ כֵּיוָן:
(ז) בָּא לוֹ לַפִּשְׁפָּשׁ הַצְּפוֹנִי.
וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל,
אֶחָד בַּצָּפוֹן וְאֶחָד בַּדָּרוֹם.
שֶׁבַּדָּרוֹם לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם,
וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל (יחזקאל מד, ב):
וַיֹּאמֶר אֵלַי יְיָ,
הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהִיֶה לֹא יִפָּתֵחַ,
וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ,
כִּי יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ,
וְהָיָה סָגוּר.
נָטַל אֶת הַמַפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ.
נִכְנַס לַתָּא,
וּמִן הַתָּא אֶל הֵהֵיכָל,
עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל.
הִגִּיעַ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל,
הֶעֱבִיר אֶת הַנֶּגֶר וְאֶת הַפּוֹתְחוֹת וּפְתָחוֹ.
לֹא הָיָה שׁוֹחֵט הַשּׁוֹחֵט,
עַד שֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתָּח:
(ח) מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַמַּגְרֵפָה.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ,
שֶׁעָשָׂה בֶּן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל גְּבִינִי כָּרוֹז.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הֶחָלִיל.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַצִּלְצָל.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשִּׁיר.
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִים קוֹל הַשּׁוֹפָר;
וְיֵשׁ אוֹמְרִים,
אַף קוֹל שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל,
בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
מִירִיחוֹ הָיו מְרִיחִים רֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּגְלַאי:
עִזִּים הָיוּ לְבֵית אַבָּא בְּהַר מִכְוָור,
וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת:
(ט)

מִי שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי,

נִכְנַס,
וְנָטַל הַטֶּנִי וְהִנִּיחוֹ לְפָנָיו,
וְהָיָה חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ;
וּבָאַחֲרוֹנָה כִּבֵּד אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ,
וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא.
מִי שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה,
נִכְנַס,
וּמָצָא שְׁתֵּי נֵרוֹת מִזְרָחִיּוֹת דּוֹלְקִים;
מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר,
וּמַנִּיחַ אֶת אֵלּוּ דּוֹלְקִין בִּמְקוֹמָן.
מְצָאָן שֶׁכָּבוּ,
מְדַשְּׁנָן,
וּמַדְלִיקָן מִן הַדּוֹלְקִים,
וְאַחַר כָּךְ מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר.
וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה,
וּבָהּ שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת,
שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת.
וְהִנִּיחַ אֶת הַכּוּז עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה,
וְיָצָא:


נוסח הרמב"ם

(א) אמר להם הממונה: "בואו והפיסו -

מי שוחט, מי זורק,
מי מדשן את המזבח הפנימי,
מי מדשן את המנורה,
מי מעלה איברים לכבש,
הראש והרגל, ושתי הידים,
העוקץ והרגל, החזה והגרה,
ושתי דפנות, והקרביים,
והסולת, והחביתים, והיין" -
הפיסו - זכה מי שזכה.


(ב) אמר להם: "צאו וראו - אם הגיע זמן השחיטה".

אם הגיע - הרואה אומר: "בורקי".
מתיה בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח.
"עד שהוא בחברון?" - והוא אומר: "הין".


(ג) אמר להם: "צאו והביאו טלה - מלשכת הטלאים".

והרי לשכת הטלאים - היתה במקצוע צפונית מערבית.
וארבע לשכות היו שם -
אחת לשכת הטלאים,
ואחת לשכת החותמות,
ואחת לשכת בית המוקד,
ואחת לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים.


(ד) נכנסו ללשכת הכלים -

הוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף, וכלי זהב,
והשקו את התמיד - בכוס של זהב,
אף על פי שהוא מבוקר מבערב - מבקרין אותו לאור האבוקות.


(ה) מי שזכה בתמיד - מושכו, והולך לבית המטבחיים.

ומי שזכו באיברים - הולכין אחריו.
ובית המטבחיים - היה בצפונו של מזבח,
ועליו שמונה עמודים ננסים,
ורביעים של ארז על גביהם,
ואונקליות של ברזל היו קבועין בהן,
ושלשה סדרים היו בכל אחד ואחד,
שבהן תולין ומפשיטין - על שולחנות של שיש שבין העמודים.


(ו) מי שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה - היו מקדימין לפניהם,

וארבעה כלים בידם - הטני, והכוז, ושני מפתחות.
הטני - דומה לתרקב של זהב, מחזיק קביים וחצי.
והכוז - דומה לקיתון גדול של זהב.
ושני מפתחות -
אחד - יורד לאמת שחי,
ואחד - פותח בו כיון.


(ז) בא לו לפשפש הצפוני.

ושני פשפשין היו לו לשער הגדול - אחד בצפון, ואחד בדרום,
שבדרום - לא נכנס בו אדם מעולם,
ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל: "ויאמר אלי ה',
השער הזה סגור יהיה לא יפתח, ואיש לא יבוא בו,
כי ה' אלוהי ישראל בא בו, והיה סגור" (יחזקאל מד ב).
נטל את המפתח - ופתח את הפשפש,
נכנס להתא, ומהתא להיכל - עד שהוא מגיע לשער הגדול,
הגיע לשער הגדול,
העביר את הנגר, ואת הפותחיות - ופתחו.
ולא היה השוחט שוחט - עד שהוא שומע קול השער הגדול שנפתח.


(ח) מיריחו היו שומעין - קול שער הגדול שנפתח.

מיריחו היו שומעין - קול המגרפה.
מיריחו היו שומעין - קול החליל.
מיריחו היו שומעין - קול הצלצל.
מיריחו היו שומעין - קול השיר.
מיריחו היו שומעין - קול גביני כרוז.
מיריחו היו שומעין - קול העץ שעשה בן קטין מכני לכיור.
מיריחו היו שומעין - קול השופר.
ויש אומרין, אף קולו של כוהן גדול - בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכיפורים.
מיריחו היו מריחין - ריח פיטום הקטורת.
אמר רבי אלעזר בן דלגאי:
עיזים היו לאבא - בהרי מכוור,
והיו מתעטשות - מריח פיטום הקטורת.


(ט) מי שזכה בדישון המזבח הפנימי -

נכנס ונטל את הטני - והניחו לפניו,
היה חופן - ונותן לתוכו,
ובאחרונה - כיבד את השאר לתוכו,
והניחו - ויצא.
מי שזכה בדישון המנורה - נכנס,
ומצא שתי נרות דולקות - מדשן את השאר,
ומניח אלו במקומן.
מצאן שכבו - מדשנן, ומדליקן מן הדלוקין,
ואחר כך מדשן את השאר.
ואבן היתה לפני המנורה - ובה שלש מעלות,
שעליה הכוהן עומד - ומטיב את הנרות.
הניח את הכוז על מעלה שניה - ויצא.