מלאכת שלמה על תמיד ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על תמיד · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

אמר להם הממונה:    אמתניתין דפירקין דלעיל קאי דקתני ירדו ובאו להם ללשכת הגזית. ועיין במ"ש בפ' שני דיומא סימן ג':

העוקץ:    המפרש פירש שם הזנב (גם הראב"ד ז"ל פירש העוקץ הוא הזנב) אבל הערוך כתב העוקץ הוא העצה כדכתיב לעומת העצה ע"כ:

והגרה:    מקום שמעלה גרה הוא דהיינו הצואר ובו מחובר הקנה והכבד והלב כדמפרש בקונטרס התם במסכת יומא הראב"ד ז"ל גם במפרש. הגיה ר"ב אשכנזי ז"ל מלת כבד וכדמפרש רעז"ל. והקשה בתי"ט דבפירקין דלקמן משנה ג' תנן דכבד תלויה בדופן הימנית:

משנה ב[עריכה]

אם הגיע הרואה אומר ברק ברקאי:    גרסינן:

מתיתיה בן שמואל:    בפירוש רעז"ל והלכה כמתיתיה בן שמואל. אמר המלקט רש"י ז"ל פירש בשילהי פרק שתי הלחם מתיתיה בן שמואל היה ממונה על כך כדאמרינן בשקלים מתיא בן שמואל על הפייסות והיינו הפייסות שכשהאיר היום היו מפיסין מי שוחט מי זורק וכשהוא שואל אם הגיע זמן אומר לאותו שעולה על הגג אמור אם האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר לו הן וכן נמי הוכיחו תוס' ז"ל שם. אבל המפרש שבתלמוד במכלתין פירש בשם רבו ז"ל ונראה לי דמתיא בן שמואל הממונה על הפייס פליג את"ק ואמר דלא היה אומר אותו שעל הגג ברקאי אלא כזה הלשון היה אומר האיר על כל פני המזרח וא"ל אידך עד שבחברון עד שנראה הצהר עד חברון שיכולין לראות חברון משם וזה השיעור גדול מברקאי דת"ק וראיה לדבר דתניא בסדר יומא וכו' כמו שכתבתיה רפ"ג דיומא וכן פירש הרמב"ם ז"ל. והרמב"ם ז"ל פירש מתיא בן שמואל אומר כך היה אומר הרואה האיר פני כל המזרח וא"ל האי דקאי אארעא עד שבחברון כלומר יכול אתה לראות חברון מאור היום והוא אומר הן. ועיין תו במ"ש רפ"ג דיומא. וביד פ"א דהלכות תמידין ומוספין סימן ב':

משנה ג[עריכה]

אמר להם צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים:    לאחר שהפיסו ועדיין היה לילה אמר הממונה לאותם שזכו בעבודת תמיד בין בשחיטה בין בהעלאת אברים שכולן מתעסקין בהכנתו כדאמרינן מי שזכה בתמיד מושכו והולך לבית המטבחיים ובקרו אותו לאור האבוקות מפני שעדיין היה לילה מן המפרש שבתלמוד:

והרי לשכת הטלאים:    רש"י והרא"ש ז"ל גרסי והלא שפירשו והלא כמו והרי:

במקצוע צפונית מערבית של בית המוקד:    וז"ל הרא"ש ז"ל ג"כ במקצוע צפונית מערבית של בית המוקד הגדול:

לשכת בית המוקד:    ושם היתה מדורה תמידית שאם יכבה האש בבית המוקד הגדול לוקחים משם אש ע"כ: וביומא פ"ק דף ט"ו מייתי לה למתניתין ושם פירש רש"י ז"ל במקצוע צפונית מערבית של בית המוקד שהיה טרקלין גדול להתחמם בו והא דקתני בסיפא ואחת לשכת בית המוקד היא לשכה קטנה שקרויה בית המוקד ופתוחה לבית המוקד הגדול ע"כ: ורמי עלה התם בגמרא מהא דתנן במס' מדות פ"ק ד' לשכות היו בבית המוקד וכו' ומה היו משמשות מערבית דרומית היא היתה לשכת טלה קרבן דרומית מזרחית היא היתה לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים ומסיק התם רב אדא בריה דרב יצחק דהאי לשכת הטלאים אקצויי מקצייא בשתי המקצועות נראית שארוכה היא ועומדת במערב ומארכת לצד צפון ודרום עד קרוב למקוצעות שמכאן ומכאן ודאתי מצפון מתחזייא ליה שמשוכה לצד דרום יותר ודאתי מדרום מתחזייא ליה משוכה לצד צפון וזו הקושיא ותירוצה הביאם הרמב"ם ז"ל שם בפ"ק דמדות ושם היא מצויירת וקל להבין. וכתוב בפירוש הראב"ד ז"ל ובדין הוא דה"ל למיתני הכי והרי לשכת הטלאים היתה בקרן דרומית מערבית אלא משום דבעינן אחר לא הוה מצי לאשמועינן דאקצויי מקצייא אלא בכה"ג דנקט בלישנא דסתרא הך בבא אמתניתין דמדות כדי לאשמועינן דהאי לישנא לאו דוקא ממש אלא כדמפרש התם עכ"ל ז"ל. פירוש דבריו דאמרינן תו התם ביומא מסתברא דמערבית דרומית הוה טפי ומודי בה תנא דידן אלא דנקט סדרא מדרום לצפון מיתחזי ליה דרך הלוכו כאילו הוא בצפון ממאי מדרמינן לחם הפנים דהכא אלחם הפנים דמדות ומשנינן תנא דמדות דרך ימין מני כדמפרש ואזיל בהדיא מדרום למזרח וכו' ותנא דידן דלא פירש מידי איכא למימר דדרך שמאל מנה ותו לא תיקשי מידי ואי אמרת בשלמא תנא דידן גופיה דקאמר לשכת הטלאים בצפונית מערבית מודי הוא דלצד מערבית דרומית הואי טפי אלא לפי מראית עיניו שנה משנתו ודאתי מדרום מתחזיא ליה בצפון ולעולם מקרן מערבית דרומית בא להתחיל למנות במה ששנה אחת לשכת הטלאים ואחת לשכת החותמות וכו' היינו דמתרץ לחם הפנים להיות בדרומית מזרחית כדקתני במדות דלא ליקשי אהדדי. אלא אי אמרת דוקא תנא לשכות הטלאים במקצוע צפונית מערבית סוף סוף מאי תרצתא דלחם הפנים כי מני דרך שמאל ה"ל לשכת לחם הפנים בדרומית מערבית לפי מניינו אלא לאו ש"מ במערבית דרומית הואי ש"מ ודאמר מר כל פונות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין דגמרינן מים שעשה שלמה בפרק הוציאו לו (יומא דף נ"ח) ה"מ בעבודה אבל הכא חושבנא בעלמא ורב אדא בר אהבה מוקי התם למתניתין דהכא אליבא דר' יהודה דשמעינן ליה דפליג אסתמא דמדות דתניא וכו' וזהו לפי פירוש אחרון דרש"י ז"ל ועיין ג"כ בתוספות פ"ג דיומא דף ל' אבל לפי פירוש ראשון לא קאי רב אדא בר אהבה אלא אמתניתין דמדות דקתני דהוצרך להיות כותל מזרחי נמוך כדכתבינן התם במדות פ' הר הבית סימן ה' בס"ד ולא בא רב אדא רק לאשמועינן דמדות ר' יהודה היא וכבר דחו אותו שם אלא ר"א בן יעקב היא כדכתבינן התם. והראב"ד ז"ל האריך לתרץ מה שמקשים דאמאי לא משני תלמודא דהך מתניתין דתמיד דקתני במקצוע צפונית מערבית איהו קחשיב צפונית מערבית דעזרה דקא חשיב לשכות העזרה ונימא דלשכת החותמות ולשכת בית המוקד דקחשיב הכא לא היו לשכות בית המוקד אלא אימא דשל עזרה הוו ומתניתין דמדות דקתני מערבית דרומית היא היתה לשכת טלה קרבן איהו חשיב מקצוע דמת המוקד ובית המוקד היה עומד בצד צפוני דעזרה נמצא דרומה של בית המוקד היא צפונה של עזרה ומקצוע מערבית דרומית של בית המוקד היא צפונית מערבית של עזרה ולא קשיין מתנייתא אהדדי וגם מלשכת לחם הפנים ליכא לאקשויי לפי זה הענין שאמרנו דהתם מתניתין דמדות בדרומית מזרחית ובתמיד חשיב להו לבסוף דשפיר תני ליה לבסוף דהויא לה בקרן מזרחית צפונית שלשכת הטלאים במקצוע צפונית מערבית דעזרה ולשכת החותמות במקצוע מערבית דרומית דדרך ימין ולשכת בית המוקד בקרן דרומית מזרחית דעזרה ולשכת לחם הפנים במקצוע מזרחית צפונית דעזרה דהיינו נמי הוי במקצוע דרומית מזרחית של בית המוקד הואיל ובית המוקד עומד בצד צפוני דעזרה. אבל יש לומר דלאו פרכא היא שהרי לשכת הטלאים ולשכת לחם הפנים זה ברור שהיו לשכות דבית המוקד ולא לשכות דעזרה כדקתני בהדיא שהיו כקיטונות פתוחות לטרקלין וא"כ היאך יתכן הדבר דתנא דתמיד הוה קחשיב לשכות בית המוקד דהיינו לשכת טלה קרבן ולשכת לחם הפנים בכלל לשכות העזרה דהיינו לשכת החותמות ולשכת בית המוקד דע"כ הני לשכות דבית המוקד הוו כולהו שהרי וכו' ועוד דבפ' בתרא דמדות קא חשיב שש לשכות בעזרה ולא קחשיב הני דהתם אלא ע"כ הנך דקחשיב הכא לשכות בית המוקד נינהו ולפיכך הוצרך לתרץ בענין אחר ומעתה צריכין אנו לפרש אמאי קחשיב במסכת מדות לשכות אחריני לבית המוקד מהנהו דקא חשיב הכא דאיכא למימר דהאי דקחשיב במסכת מדות אותם ד' לשכות שהיו בד' קצות המוקד ממש דהיינו שתים בקדש במערבית דרומית ומזרחית דרומית ואותם שתים היו בעזרה ואותם שתים של אבני המזבח וירידת הטבילה היו חוץ לעזרה כי בית המוקד היה חציו בתוך העזרה וחציו חוץ לחומת העזרה ובשביל כך הכא בתמיד חשיב הנך דלגואי קיימי משום דהכא עסקינן במילי דלגואי והרי מי שהוא עומד בעזרה נראה לו שמסוף חומת העזרה הוא סוף בית המוקד ובשביל כך קחשיב הנך לשכות בית המוקד דקיימי בסוף חומת העזרה במקום שכלה חציו וגם אותם שתים שהם בשני המקצועות אחרים. אבל לשם במסכת מדות במילי דאבראי עסקינן דהא מבראי לגואי קא חשיב כגון הר הבית ואח"כ עזרה לפיכך לא קחשיב הנך שתים שאצל חומות העזרה מבפנים מפני שאותו שנכנס בבית המוקד אינו רואה להדיא כולי האי כי אם מה שלפניו אבל מה שלצדדין דהיינו אותם שבפנים בסוף חומת העזרה לא קחזי להו כולי האי בהדיא. ומה שמקשים נמי דאמאי קמשני דלשכת לחם הפנים נמי דאקצויי הוה מקצייא והיה לו לומר דהא דקחשיב לה בדרומית מזרחית במסכת מדות היינו למאן דאתי מצפון והא דקחשיב לה הכא מזרחית צפונית היינו למאן דאתי מדרום לאו פרכא היא נמי דהכא מיסתם קסתים לה תנא ולא קמפרש בהדיא באיזה מקום היתה עומדת והתם במסכת מדות מפרש המקום שלה בהדיא ש"מ דהתם במסכת מדות דוקא קתני ומחניתין דמסכת מדות הוא פירוש דמתניתין דהכא דמסכת תמיד אבל לשכת טלה קרבן מפרש הכא והכא אלא דהכא קתני לה במקצוע צפונית מערבית וההם קתני לה במקצוע מערבית דרומית ועל כרחך לאו פירושא דהדדי נינהו עכ"ל ז"ל:

משנה ד[עריכה]

נכנסו ללשכת הכלים וכו':    ירושלמי ס"פ חומר בקדש. ופירש הראב"ד ז"ל נראה דכל היכא דקתני לישנא דרבים כגון האי נכנסו וכגון האי דלעיל צאו והביאו טלה וכו' י"ל דבאותו היו מתעסקים כולם וכן כל כיוצא בזה ע"כ:

תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב:    לצורך עבודות כל היום:

לאור האבוקות:    שמא נפל בו מום בלילה הרא"ש ז"ל. וסיפא דמתניתין מייתי לה בחולין פ' גיד הנשה (חולין דף צ'.) וטעינת בקור בת"כ פרשה ג' דפ' ויקרא מפיק לה ר' יוסי מקרא דכתיב תמים יקריבנו יבקרנו ויקריבנו א"ר יוסי שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאין מבוקר חייב חטאת ויביא תמיד אחר ע"כ. וביד פ"א דהלכות תמידין ומוספין סימן ט' ובר"פ ו':

משנה ה[עריכה]

בית המטבחיים וכו':    תוספות פ"ק דיומא דף ט"ז. וכתבו שם ומפשיטים על שולחנות של שיש שבין העמודים שהם מניחין הבהמה על השולחנות כדי שלא תהא נגררת ע"ג קרקע. ואע"ג דתנן בסוף מדות מן השלחנות ולננסין ד' אפ"ה קרי להו בין העמודים ואע"פ שרחוקים ד"א לא היתה בהמה נגררת בארץ שגוף הבהמה גדול ומגיע לשלחנות כדאיתא בבראשית רבה דכשמרכיבין כבשי התמיד על הגמלים היו נגררין בארץ ע"כ וכתבתיו עוד שם בסוף מדות. וביד שם ר"פ ששי:

ורבעֵין:    כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל בנון והבית בנקודת צירי. ופירש הראב"ד ז"ל בית המטבחיים היה לצפונו של מזבח פירוש מקום המטבחיים דאין נראה שהיה שם שום בית עשוי:

ועליו ח' עמודים ננסין:    פירוש על אותו מקום היו נעשין ננסין קצרים כלומר שלא היו גבוהין כשאר עמודים שבעזרה כמו שהננס הוא קצר משאר בני אדם:

ורביעית של ארז:    י"ל שלכך נקראת רביעית מפני שהיתה מתוחה מעמוד זה לעמוד זה והרי היא כמו רובצת על שני עמודים דרובץ תחת משאו תרגומו רביע תחות טועניה ע"כ. ונמצא כתוב בגליון גמרא ישנה ועליו שמנה עמודים פירוש אצלו כמו ועליו מטה מנשה ע"כ:

ושלשה סדרים של אונקליות:    ואית דגרסי ושלשה טפחים לכל אחד וכן כתוב בספר יחזקאל ע"ה והשפתים טפח אחד ותרגומו עונקלין פשך חד כלומר טפח היה בולט מן העץ ושני טפחים מן האונקלי היה שקוע בתוך העץ הרא"ש ז"ל. וכתב הראב"ד ז"ל ושלשה סדרים היה לכל אחד ואחד פירוש לכל מקום שהיתה רביעית של ארז היה בתוכה אונקליות קבועין שלשה סדרים כי רביעית של ארז היתה רחבה כ"כ בכדי שהיתה מחזקת שלשה סדרים מן האונקליות כזה % ומיהו בציור זה אינו כי אם סדר אחד אבל ברביעית היו עשויין שלשה סדרים שבהם תולין ומפשיטים פירוש לאחר שהפשיטו על השלחנות של שיש שבין העמודים כמו שדרך הטבחים שמפשיטין תחלה בקרקע ואח"כ תולין למעלה לפשוט את כולה ולפחות ולהוציא את בני מעיה לחוץ. ומה שטבחי הדיוט עושין בארץ הן היו עושין על השלחנות מיהו הא דקתני שבין העמודים לאו דוקא ממש בין העמודים דהא תנן בפ' בתרא דמדות דשלחנות היו מרוחקים מן הננסין ד' אמות אלא האי דקתני שבין העמודים כלומר מכוונים היו כנגד בין העמודים אבל ודאי מרוחקים היו ד' אמות ע"כ והרא"ש ז"ל תירץ וצ"ל דתרי גווני שלחנות היו אותם העומדים בין העמודים מפשיטים עליהם ואחרים רחוקים מהם ד' אמות ועליהן מניחים הקרביים ע"כ:

שבהם תולין ומפשיטין:    על אותם האונקליות היו תולין ומפשיטין:

על שלחנות:    יש ספרים דגרסי ושלחנות של שיש בין העמודים וכך נראה שמוכרח לגרוס לפי הפירוש האחד שכתבתי דתולין ומפשיטין קאי אאונקליות. וכתב הראב"ד ז"ל מיהו הא תימה לי למה הוצרך לשנות זה בכאן היאך היה בית המטבחים הא תנא ליה חדא זימנא כבר במסכת מדות כולה הך בבא דבית המטבחים ואי משום דהזכיר בית המטבחים במשנתנו נקיט לכולה מילתא דבית המטבחיים כדקתני מושכו והולך לבית המטבחיים א"כ הא דתנן נמי לעיל נכנסו ללשכת הכלים הל"ל היאך היתה עומדת ואעפ"כ בין כך ובין כך תימא הוא למה אינו מודיענו היאך היתה עומדת ועוד תימא במסכת מדות נמי לא קחשיב לה בהכי [הגה"ה נלע"ד שר"ל דשום לשכה מן הנזכרוח שם במדות אינו מזכיר בה שהיו משתמשים בה לשמור בה הכלים] שום לשכה דקחשיב התם ובמסכת שקלים פ' אלו הן הממונים תנינן שתי לשכות היו במקדש אחת לשכת חשאים ואחת לשכת הכלים ולא ידענא אי דוקא במקדש קאמר כגון סניף למקדש. או בעזרה וכדאמרינן בעלמא אין שבות במקדש דהיינו נמי עזרה וכתיב את מקדש ה' טמא והיינו אפילו נמי בעזרה ועוד דהתם לאו משום דהי' גונזין בה כלי שרת אלא כל מי שיתנדב כלי זורקו לתוכה לפיכך צריכה עיון באיזה מקום היתה עומדת ע"כ:

משנה ו[עריכה]

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי:    פ"ק דיומא דף י"ד. וי"ס מי שזכו בדישון וכו'. וביד שם ר"פ ששי:

היו מקדימין וד' כלים בידם וכו':    נראה דבשביל כך שנה בלשון הקדמה מפני שעדיין לא היה דבר מזומן ליכנס ולדשן עד שהיו פותחין ההיכל לפיכך נקט לשון. הקדמה כלומר היו מזמינים הכלים בידיהם לכשיפתח ההיכל שיהיו מזומנין בידם:

הטנא והכוז:    וכו':

הטנא דומה לתרקב גדול:    לא גרסינן הכא גדול אלא לקמן בפרק חמישי סימן ד'. ופירש הראב"ד ז"ל הטנא נראה שהוא מלשון כובד ומשא כדאמרינן בעלמא מטונך ובשביל שהיה קצת כבד יותר מן הכוז נקרא טנא וטנא נמי דכתיב בקרא על שם זה נקרא והכוז על שם קוטנו כדאמרינן ביבמות הריני כפרת בן בתי כוזא עכ"ל הראב"ד ז"ל. והרא"ש ז"ל פירש וז"ל טנא מלשון קב ודוגמתו במס' סוטה מניחין אותו בטנא של אבר א"נ מלשון טנא. כוז כלי קטן כמו כוזא דמיא דומה לקיתון ופיו צר ומרחיב מלמטה ועגול כי פעמים נשאר שמן עם הדישון ונותן לתוך הכוז לכך היה פיו צר כדי שלא ישפך:

אחד יורד לאמת השחי וכו':    הפשפש העומד אצל השער היה כמין כיפת אבנים בעובי חומת ההיכל ופתח אחד פתוח לאולם ופתח אחד פתוח לתא שבמקצוע צפונית מזרחית והתא היה עשוי כמין כאף כזה % כשנכנס לתא מהלך לימינו בתוך עובי כותל ההיכל עד שהוא מגיע לתא שבקרן מזרחית צפונית והפתח הפתוח לאולם היה אצל הפתח חור עקום בעובי הכותל ומכניס ידו עם המפתח בחור עד בית השחי ופותח את המנעול מבפנים ונכנס לפשפש ומהלך בעובי כותל ההיכל עד שמגיע לפתח הפתוח לתא ופותחו כיון ומהתא להיכל אותו פתת לא היה לו מנעול:

הַנֶגָר:    והפותחות מנעולים בלתי מפתח עכ"ל ז"ל. וז"ל הראב"ד ז"ל ושתי מפתחות וכו' כלומר שני מנעולים היו לאותו פשפש אחד מבפנים ואחד מבחוץ אותו שבפנים היה צריך להושיט זרועו עד בית השחי עם המפתח קודם שיהא יכול לפותחו ומנעול החיצון כיון שנותן את המפתח נפתח לאלתר אבל הלשון הוא תמוה דקתני אחד יורד לאמת שתי ברישא דהיינו משמע אותו שהיה יורד אמת השחי אותו היה פותח תחלה ולכאורה משמע דאותו שהיה מבחוץ היה פותח תחלה ואח"כ מכניס זרועו עד השחי:

בא לו לפשפש הצפוני:    כלומר אותו שהיו המפתחות בידו בא לו לפשפש הצפוני ונטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס לתא ומתא להיכל כי אותו הפשפש לא נפתח מעולם כי לא יתכן להיות נכנס ויוצא להדיוט במקום שדרך שכינה לבא ויש לתמוה שבמשכן לא היה עשוי מקום מיוחד לשכינה לבא ומורי החסיד אמר שמקום הועד היה שם באותו מקום שהקב"ה מתוועד שם עם העליונים לגזור גזרות ולעסוק בצרכי העולם אבל שכינה נכנסת שם לבין שני הכרובים אפילו דרך הפתח או משאר מקום:

ואת הפותחיות:    עשויין כדי לסגור את השער בפנים. ופתחו פירוש פתחו מבפנים אותם הפותחיות עכ"ל ז"ל. ולפירושו ז"ל משמע דגרסינן ופָּתְחוּ הפא בנקודת קמץ והתיו בחטף והחית בשורק. וביד פ"ג דהלכות תמידין ומוספין סימן ד' י"ז:

ושני מפתחות:    גרסינן וכן הרי"א ז"ל:

אחד יורד לאמת שחי:    פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ג) ופירש שם רש"י ז"ל פשפשים פתחים קטנים כמין כיפות קטנות ארכו כעובי רוחב הכותל ודלת סובבת בו ע"כ. ואיתה בירושלמי ס"פ מגלחין וס"פ אלו מציאות וס"פ בתרא דהוריות. ואמרינן התם שמואל חלץ על שהאיר עימו במשנתו זו דמהו יורד לאמת שחי שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח:

ואחד פותח כֵּיוָן:    מצאתי במליצת תפלה אשר עשה הרמב"ן ז"ל על שבחי עיר הקדש ירושלם תוב"ב בסוף פירושו לתורה וז"ל ורוח אלהים בכנפיהם וכבוד אלהי ישראל עליהם וזה מעשה המכונה מעון לשכינה ששם היכל הקדש מכוון לשמוע אל הרנה ואל התפלה ולמורידים דמעה פותח כיון ע"כ. משמע ממליצתו זאת הנכבדת דגרסינן כֵיוָן בנקודת קמץ דאם לא כן אלא דגרסינן לה בנקודת שורק או אפילו בנקודת צירי אין מלת מכוון שייכא במשקל עם מלת כיון. והנה אמת נכון הדבר דבפרשת ראה ובפרשת שופטים מתרגמינן כֵיוַן פתגמא כלומר אמת נכון ומזומן בפי העדים כאשר חקרת הכא נמי מזומן ומוכן לפתוח מיד. וגם בהגהת הר"ר יהוסף ז"ל מצאתי אחר זמן רב שכתב כן וכתב על פירוש רעז"ל עוד נראה לפרש פותח כיון פותח בכוון בלעדי שיעקם ידו כלומר פותת בשווי ע"כ:

משנה ז[עריכה]

בא לו וכו':    כבר נתבאר:

לא היה השוחט שוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח:    משום שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ואמרינן בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול. ואיתא בתוס' רפ"ק דעירובין ותוס' דפרק אמר להם הממונה (יומא דף כ"ט) ודפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס"א) ודפ' שתי הלחם (מנחות דף צ"ה.) וביד שם ר"פ ששי:

משנה ח[עריכה]

מיריחו היו שומעין וכו':    תוס' ר"פ אמר להם הממונה וכולה מתניתין בירושלמי פ' החליל:

קול שער הגדול:    הוא שער ההיכל וכדתנן במתניתין דלעיל ונכנס מן התא להיכל לפתוח שער הגדול אבל פתח האולם לא היו לו דלתות:

קול המגריפה:    היינו מגריפה המוציאה עשרה מיני זמר ואע"פ שהערוך ושאר המפרשים ז"ל רצו לומר שבאותה מגריפה עצמה היו גורפין בה את האפר מע"ג המזבח וכדתנן בפירקין דלעיל נטלו את המגריפות נראה דלאו מילתא היא דהיאך יתכן שבכלי שיר היו חותין את האפר ועוד מה דוחק היה לתקן כלי שיר מזה וגם לקמן לא משמע הכי דלקמן בפ"ה קתני שהמגריפה היתה משמשת שלשה דברים ואם איתא שהיו גם כן גורפין בה א"כ היתה משמשת ד' דבריים לפיכך נראה דזאת המגריפה אינה מאותם מגריפות שהיו גורפין בהן את האפר אלא אחד מכלי שרת היתה ומה שקראוה מגריפה ע"ש שכמו שהמגריפה גורפת את הדשן יחד כך אותו הכלי מחבר מיני זמר יחד והא דתנן לקמן בפ' א"ל הממונה זוטא נטל את המגריפה וזרקה בין האולם ולמזבח האי זריקה לאו זריקה ממש שהרי מי מוציא קול ע"י זריקה אלא האי זריקה כדאמרינן בעלמא נזרקה מפי חבורה דהיינו שכל אחד ואחד כיון לדעת חברו ויצא מהם הדבר מהרה ביחד שלא היה יודע איש מה בדעת חברו ואעפ"כ כוונו לדעת אחת משום דאגב דחביבא להו מילתא לאומרה ויצא מהם הדבר ביחד כך בכאן גבי מגריפה כשהיו רוצין לשורר בה לא היו מוציאין כל הקולות יחד אלא פעמים קול זה ופעמים קול זה כדרך שמנגנים בכנורות שמרבין עניני קולות כדי לתקן הנגינות ובה היו מתחילין וממנה היו הלוים יודעים שכבר נכנסין לדבדי בשיר אבל בכאן כשהגיעו בין האולם ולמזבח זרקה כולה בפעם אתת דהיינו שכל הקולות שהיו בה היה מכוון להוציא ביחד ולפיכך היה קול גדול שלא היה שומע אדם את קול חברו וגם כשקול גדול נופל בפעם אחת נראה כיוצא פתאום וכשהרעמים עושים כמו קול קטן אז אינו נראה כפתאום אבל כשעושין בקול גדול אז נראה כפתאום הדבר הראב"ד ז"ל:

מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור:    בספר יד אחד נמצא כתוב מוכני לכיור והם אומרים הגיע והיא נוסחת הראב"ד ז"ל וז"ל והם אומרים הגיע מפרשים המפרשים [הגה"ה חזר לפרש כן לקמן רפ"ד כמו שהעתקתיו שם] דאשומעין קול שער הגדול קאי כלומר כשהיו שומעין קול שער הגדול היו אומרים הגיע זמן שחיטה שכבר נפתח ההיכל ונראה דבשביל כך הם מפרשים כך דאקול המוכני היה להם קשה לפרש דמה צורך לזה הסיום בכאן והן אומרים הגיע כי זה כבר אשמועינן בפ"ק וכאן אינו מונה כי אם אותם הנשמעים למרחוק לפיכך רוצין לפרש דלא קאי אמוכני אלא אקול שער דקא עסיקינן ביה הכא במתניתין עכ"ל ז"ל. וכל נוסח המשנה בתלמוד המוגה ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל מצאתי שהבבות הפוכות [והר"ר יהוסף ז"ל כתב בס"א גרסינן להו בסדר אחר וזה סימנך. מגריפה. שער הגדול. הצלצל. החליל. גביני. העץ. מריחין ריח וכו' והאחרים ל"ג ע"כ] וכך היא הגרסא המוגהת שם מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח מיריחו היו שומעין קול המגריפה מיריחו היו שומעין קול החליל מיריחו היו שומעין קול הצלצל מיריחו היו שומעין קול השיר מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור והן אומרים הגיע מיריחו היו שומעין קול השופר וי"א אף קולו של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים מיריחו היו מריחין ריח פטום הקטרת א"ר אלעזר בן דולגאי עזים היו לאבא בהרי המכוור והיו מתעטשות מריח פטום הקטרת. וכן נראה שהיא גירסת המפרשים ז"ל שפירשו בבא דקול החליל והצלצל קודם וז"ל הראב"ד ז"ל בפירושו לרישא קול הצלצל חליל וצלצל כלי שיר היו וא"ת אמאי לא חשיב בהדייהו אנא ה' כשהיה כ"ג אומר דהכי אמרינן בשלהי פ"ק דמסכת יומא שהיה נשמע ביריחו וי"ל דהכא לא קחשיב אלא הנך דהוו בכל יומא ויומא לאפוקי התם שלא היה אלא ביום הכפורים בלבד ובתוספות צרפת מקשים דבפרק טרף בקלפי קתני בברייתא דציר דלתות ההיכל לא היה נשמע כי אם שני תחומי שבת וי"ל דציר דלתות ההיכל לחוד ושער הגדול לחוד דבשחרית כשהיה פותח שער הגדול דהיינו שער ההיכל היה פותח בבת אחת כל ד' דלתות שהיו לו כדתנן ברפ"ד דמסכת מדות הלכך נשמע עד למרחוק יותר ע"כ אלא שמאריך ז"ל יותר בתירוץ הלז כמו שתמצאנו בפרק זה בספר שקראתי שמו בנין שלמה לחכמת בצלאל. ועוד כתב ז"ל ואי נמי י"ל דהאי דקתני הכא דקול שער הגדול היו נשמע בשחרית דיותר נשמע הקול בשחרית מביום דציר הדלתות הי' נשמע שני תחומי שבת אפי' ביום א"נ י"ל דהאי דקתני הכא דקול שער הגדול הי' נשמע מיריחו דוקא מיריחו מפני שלא הי' באותו הדרך הרים ולא שום דבר המעכב את הקול או שמא יריחו היתה עומדת בגובה והיו שומעין. ומורי הרב החסיד אמר דכל הנך דקתני שהיו נשמעים ביריחו מעשה נסים הי' ודוקא ביריחו היה נשמע ולא בשאר צדדים מפני שיריחו היתה כמו תחת ירושלם מפני שהיא תחלת כבוש א"י וכמו שתרומת דגן צריך לתרום כן נתרמה א"י עצמה ובשביל כך התרימה יהושע להיות קדש לפיכך היא כמו ירושלם והיו נשמעים בה כל הנך דקתני כדי שירגישו בני אדם שביריחו יש כמו כן קצת קדושה כמו בירושלם ולפיכך באלה יותר משאר דברים מפני שכל אלו הדברים קול שער הגדול ומוכני וצלצל וגביני כרוז הם תחלת עבודות המעמידים את הכהנים לעבודתם ולוים לדוכנם גם קטרת היא תחלת עבודות פנים ודי בהנך והאי דלא קחשיב להו בכלל נסים הנעשים בבית המקדש משום דמילי אבראי כמו קול ביריחו לא קחשיב ע"כ. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל וקשה דבפ"ד דיומא משמע דצירים של שער נשמעים עד שמנה תחומי שבת ולא יותר וי"ל דהתם מיירי בשער ניקנור ושמעתי דמערת צדקיהו היתה מהלכת מירושלם ליריחו ודרך המערה היה הקול מגיע עד יריחו ובשאר הרוחות שמנה תחומי שבת:

קול גביני כרוז:    שם הראשון שהיה מכריז שמו גביני ונקראו כלם על שמו וקשה דבפ"ק דיומא משמע שלא היו שומעין קולו אלא שלשה פרסאות ולפי מה שחילקתי בין יריחו לשאר רוחות ניחא עכ"ל ז"ל. ותוספות ז"ל תרצו שם בפ"ק דיומא דף כ"א דבעשר פרסאות לא היו מבינים אלא קול הברה בעלמא וכן יש לפרש אהא דאמרינן ר"פ טרף בקלפי דצירי דלתות ההיכל נשמעין בשמנה תחומי שבת והתם בתמיד תנן מיריחו עכ"ל ז"ל. ואיתיה נמי להאי דבור בר"פ טרף בקלפי. ובגמרא דיומא הנוסחא שמנה תחומי שבת אבל בפירוש הראב"ד ז"ל כתבתי שני תתומי שבת יען שכן מצאתי. והתם ביומא ר"פ טרף בקלפי (יומא בדף ל"ט) כתוב בספרי התלמוד בדפוס א"ר יוסי בן דולגאי וכו' ואפשר כי שם הוא הטעות שהרי גם בערוך בערך הר איתא ר' אלעזר בן דולגאי:

מכוור:    תרגום של יעזר ביונתן בן עוזיאל ובירושלמי מכוור וכן מצאתי ג"כ שפירש הרא"ש ז"ל וגם בערוך אלא שהביאו בערך מכבר בבית:

משנה ט[עריכה]

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי וכו':    ביד פ"ג דהלכות תמידין ומוספין סימן ד' י"ב י"ג י"ז:

נכנס ונטל את הטני:    כלומר עד עכשיו היה מתעסק אותו מי שזכה בדישון מזבח הפנימי בפתיחת השער אבל עתה נכנס ונטל את הטני והניחו לפניו מיהו האי נטל את הטנא דקתני לא בעבור זה דקודם לכן לא היה הטנא מונח אלא ביד אותו כהן שלקחו מתחלה הי' בידו עד עכשיו אלא בכל מקום שאדם אינו עוסק באותו דבר ועתה הוא עוסק שייך האי לישנא דלשון נטילה דקודם עד שלא היה צריך לטנא קתני נטל את המפתח כלומר לקח את המפתח ונתעסק בו והניח הכלים האחרים ועתה לקח את הטנא והניח את המפתחות והיה מתעסק בזה:

ובאחרונה כיבד את השאר:    מפרשים המפרשים דבאחרונה כיבד את השאר בתוכו לאמצעיתו של מזבח ונטלו והניחו בתוך הכלי ויצא הראב"ד ז"ל. והענין מובן אע"פ שהלשון קצת קשה. בפירוש רעז"ל ודברי הרמב"ם ז"ל במשנה זו תמהין מאד. אמר המלקט גם במשנה דלקמן בר"פ ששי. ונראה מפירושו ז"ל דגריס שתי נרות מערביים. אבל בערוך בערך נר כתוב מזרחיים. ועיין בת"כ פרשה י"ג דפרשה אמור:

מי שזכה בדישון המנורה:    עיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ע"ט על פירוש משנה זו ועל שלקמן בפרק החלו מי שזכה בדישון המנורה וכו' שהאריך שם עיין עליו ואיתא בתוספות פרק בא לו (יומא דף ע'.) וכתבתיו שם בסימן ד'. וכתבו שם תוספות ז"ל דמתניתין דקתני שתי נרות מזרחיים כרבי דאמר התם בברייתא מזרח ומערב מונחין דהיינו ארכן לארכו של בית דלר"א בר"ש דאמר צפון ודרום מונחים איך שייך מזרחיות ע"כ וכ"כ ג"כ הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה ראש פ' תצוה. ור"מ נמי ס"ל צפון ודרום מונחים כדמסיק ביומא פ' אמר להם הממונה ועיין ברש"י ז"ל פ' במה מדליקין (שבת דף כ"ב:)

ומניח את אלו דולקים:    מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלת דולקים. וז"ל הראב"ד ז"ל ומצא ב' נרות מזרחיים דולקים קסבר האי תנא דמזרח ומערב היתה נתונה המנורה לפיכך אלו השתי נרות שאצל המזרח הן נקראין מזרחיות מפני שאותם שתי נרות הם קרובים למזרח מיהו אעפ"כ אינו נעשה נס אלא בנר שני מאלו המזרחיים מפני שהוא קרוב למערב יותר מן הראשון שהוא ממש בקרוב למזרח והוא נקרא מערבי במקום אחר דאמרינן זה נר מערבי שנעשה בו נס דהא מדקתני הכא מצא שתי נרות מזרחיים דולקין ולקמן בפ' בתרא תנן מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק ש"מ דהאי נר שני משני נרות מזרחיות הוא הנקרא מערבי:

מצאן שכבו:    ואותם חמשה מצא דולקים מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואח"כ היה מכבה אותם חמשה ומדשנן ואותם שנים היה מניח עד לאחר כך כדי להפסיק בין הטבת ה' נרות להטבת שתים ובפ' א"ל הממונה במסכת יומא מפרש טעמא למה היה צריך לחלק בין הטבת חמש לשתים וגם אמאי עביד הטבת חמש ברישא וגם מפרש אמאי לא עביד ששה ברישא ובתר הכי חדא לפיכך כיון שאי אפשר בלא הפסקה היה צריך על כרחו לשנים שמצאם שכבו לדשנן ולהדליקן מן הדולקים ואח"כ לכבות ולדשן באותה שעה אותם חמשה ואחר דם התמיד או הקטרת הקטורת היה חוזר ומדשן אותם שנים מזרחיים שכבר דישן והדליק שאע"פ שעכשיו נמצאו מזרחיים שני פעמים מדושנים אין בכך כלום דמאחר שאחר הדלקת שני מזרחיים מתחיל לדשן כסדר החמש עם הפסקת דם התמיד או הקטורת כל שבעת הנרות שפיר קיים מצות הטבה וא"ת למה מדשנן ומדליקן ידליקם בלא דישון מאחר שהוא צריך עדיין אחר דישון חמשה נרות לדשנן וי"ל דהדלקה בלא דישון לאו אורח ארעא למיעבד לפיכך בענין אחר לא אפשר וא"ת למה היה מדשן אלו מזרחיים באחרונה דאדרבה נאמר דאין מעבירין על המצות ויתחיל מן המזרחיים לדשן ה' נרות ושנים שאצל הפרכת ידשן באחרונה וי"ל מפני שנר מערבי שהוא אחד משני מזרחיים היה גדול להיות מפני הנס ונמצא שלא היה צריך לדשנו והרי לא היה יכול להתחיל מן המזרחי לדשן שאם היה מתחיל מן המזרחי ממש שהוא אצל המזבח היה צריך לדלג על אותו שהוא שני לו דהיינו נר מערבי שהוא דולק וזה הדישון היה לסירוגין לפיכך אי אפשר לעשות כן אלא על כרחך היה לו להניחם מלדשן עד באחרונה ובשביל כך בתחלה היה מדשן חמשה נרות שכלפי הפרכת ומניח הדישון בתוך הכוז והכוז היה מניח על מעלה שניה ויוצא עד לאחר הקטרת הקטורת או זריקת דם התמיד ואח"כ היה מדשן שני מזרחיים. ואגב גררא נימא בה מילתא וטעמא דלמאי מתעביד טפי ניסא בהני שנים מאחריני דמסתברא היה להיות יותר נס באותו שהוא ממש אצל הפרכת מפני שאותו הוא קרוב לשכינה יותר אלא היינו טעמא שבאחד מן המזרחיים נעשה הנס יותר מפני שמן הדין היה להיות נס במזרחי הראשון שהוא היה אצל המזבח כדי שלא יעבור על המצות והיה משם מתחיל המדליק להדליק כסדר וגם אותו עומד לימין המדליק והיה מקיים כמו כן כעין פונות של דרך ימין בכל הנרות כסדרן אלא כדי להודיענו שגם מתוך זה יהיה ניכר שהשכינה שורה בישראל במקום ארון לפנים מן הפרכת וכאילו מעיד על דבר זה שהשכינה במערב גורם דבר זה שהוא דולק ולמ"ד צפון ודרום היתה מונחת האמצעי הוא נקרא מערבי כלומר אחרונים הם סניף אליו והוא העיקר והמשובח ביניהם ועל שמו נקראים כולם כדאמרינן במסכת מנחות פ' שתי הלחם מכאן שהאמצעי משובח אבל אליביה מתוך נר אמצעי שהוא מערבי נקרא לא היה ניכר שום עדות אם מחמת הדליקה בלבד אלא שזה היה עדות שאם לא מפני שהשכינה שורה לפנים מן הפרוכת למה היה נעשה נס במנורה יותר מבכל הכלים שבהיכל כגון מזבח הזהב והשלחן אלא באלו מודיענו שהשכינה גורמת לה מפני שהיא קרובה לפרוכת יותר מכולן וגם שהתורה נמשלה לנר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור והלוחות מונחים בארון ואע"פ שבלחם הפנים נמי שעל השלחן נעשה נס שהיה חם ביום הלקחו זה אינו נס גלוי וניכר שיהיה נראה לכל אדם כמו הנר שהוא נראה למרחוק לכל רואיו אבל הלחם אינו נראה כי אם ללוקחין אותו ולא לרואין לפיכך זו היא עיקר העדות עכ"ל הראב"ד ז"ל:

ואכן היתה לפני המנורה:    מנחות פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ט:)

ובה שלש מעלות:    אינו מפרש בספרי למה היו שלש ולא ד' או חמש או שנים וטעם גמור איני יודע למה היה מונח על מעלה שניה ולא ע"ג קרקע או על מעלה שלישית או למעלה ע"ג האבן במקום שעמד להדליק הראב"ד ז"ל:

והניח את הכוז:    ירושלמי פ' שני דיומא. וביד בפ"ג דהלכות בית הבחירה סימן י"א י"ב: