משנה יבמות טז
יבמות פרק טז', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר נשים • מסכת יבמות • פרק ששה עשר ("האישה בתרא") • >>
פרקי מסכת יבמות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: מת בעליך, לא תינשא ולא תתייבם, עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה.
היתה לה חמות, אינה חוששת.
יצתה מלאה, חוששת.
רבי יהושע אומר: אינה חוששת.
שתי יבמות, זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי, זו אסורה מפני בעלה של זו, וזו אסורה מפני בעלה של זו.
לזו עדים ולזו אין עדים, את שיש לה עדים, אסורה.
ואת שאין לה עדים, מותרת.
לזו בנים ולזו אין בנים, את שיש לה בנים, מותרת.
ואת שאין לה בנים, אסורה.
נתייבמו ומתו היבמין, אסורות להינשא.
רבי אלעזר אומר, הואיל והותרו ליבמין, הותרו לכל אדם.
אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו.
אין מעידין אלא עד שתצא נפשו, ואפלו ראוהו מגוייד, וצלוב, והחיה אוכלת בו.
אין מעידין אלא עד שלשה ימים.
רבי יהודה בן בבא אומר, לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שווין.
נפל למים, בין שיש להן סוף, בין שאין להן סוף, אשתו אסורה.
אמר רבי מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול, ועלה לאחר שלשה ימים.
אמר רבי יוסי: מעשה בסומא שירד לטבול במערה, וירד מושכו אחריו, ושהו כדי שתצא נפשם, והשיאו נשותיהם.
ושוב מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים, ולא עלה בידם אלא רגלו, אמרו חכמים, מן הארכובה ולמעלה, תינשא.
מן הארכובה ולמטה, לא תינשא.
אפילו שמע מן הנשים אומרות: מת איש פלוני, דיו.
רבי יהודה אומר: אפילו שמע מן התינוקות אומרים: הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני, בין שהוא מתכוון ובין שאינו מתכוון.
רבי יהודה בן בבא אומר: בישראל, עד שיהא מתכוון.
ובגוי, אם היה מתכוון, אין עדותו עדות.
מעידין לאור הנר ולאור הלבנה.
ומשיאין על פי בת קול.
מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר: איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת, הלכו ולא מצאו שם אדם, והשיאו את אשתו.
ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר: אני איש פלוני בן איש פלוני, נשכני נחש, והרי אני מת, והלכו ולא הכירוהו, והשיאו את אשתו.
אמר רבי עקיבא: כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה, מצאתי נחמיה איש בית דלי, אמר לי: שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד, אלא רבי יהודה בן בבא.
ונומיתי לו, כן הדברים.
אמר לי, אמור להם משמי: אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות; מקובלני מרבן גמליאל הזקן, שמשיאין את האשה על פי עד אחד.
וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל, שמח לדברי, ואמר: מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא.
מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל, שנהרגו הרוגים בתל ארזא, והשיא רבן גמליאל [הזקן] נשותיהם על פי עד אחד [והוחזקו להיות משיאין על פי עד אחד].
והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד, מפי עבד, מפי אשה, מפי שפחה.
רבי אליעזר ורבי יהושע אומרים: אין משאין את האשה על פי עד אחד.
רבי עקיבא אומר: לא על פי אשה [ולא על פי עבד ולא על פי שפחה] ולא על פי קרובים.
אמרו לו: מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים, וחלה אחד מהם בדרך, והביאוהו בפונדק, ובחזרתם אמרו לפונדקית: איה חברנו? אמרה להם: מת וקברתיו; והשיאו את אשתו.
אמרו לו: ולא תהא כהנת כפונדקית?
אמר להם: לכשתהא פונדקית נאמנת; הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו.
הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וְצָרָתָהּ לִמְדִינַת הַיָּם,
- וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעְלִיךְ,
- לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּתְיַבֵּם,
- עַד שֶׁתֵּדַע שֶׁמָּא מְעֻבֶּרֶת הִיא צָרָתָהּ.
- הָיְתָה לָהּ חָמוֹת,
- אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת.
- יָצְתָה מְלֵאָה, חוֹשֶׁשֶׁת.
- רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת:
שְׁתֵּי יְבָמוֹת,
- זוֹ אוֹמֶרֶת: מֵת בַּעְלִי, וְזוֹ אוֹמֶרֶת: מֵת בַּעְלִי,
- זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ,
- וְזוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ.
- לְזוֹ עֵדִים וּלְזוֹ אֵין עֵדִים,
- אֵת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֵדִים, אֲסוּרָהּ;
- וְאֵת שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים, מֻתֶּרֶת.
- לְזוֹ בָּנִים וּלְזוֹ אֵין בָּנִים,
- אֵת שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים, מֻתֶּרֶת;
- וְאֵת שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים, אֲסוּרָה.
- נִתְיַבְּמוּ וּמֵתוּ הַיְּבָמִין,
- אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא.
- רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
- הוֹאִיל וְהֻתְּרוּ לַיְּבָמִין, הֻתְּרוּ לְכָל אָדָם:
אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם,
- אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו.
- אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ,
- וַאֲפִלּוּ רָאוּהוּ מְגֻיָּד, וְצָלוּב, וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת בּוֹ.
- אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים.
- רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר:
- לֹא כָּל הָאָדָם וְלֹא כָּל הַמָּקוֹם וְלֹא כָּל הַשָּׁעוֹת שָׁוִין:
נָפַל לְמַיִם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סוֹף, בֵּין שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף,
- אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה.
- אָמַר רַבִּי מֵאִיר:
- מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּפַל לַבּוֹר הַגָּדוֹל,
- וְעָלָה לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים.
- מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּפַל לַבּוֹר הַגָּדוֹל,
- אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
- מַעֲשֶׂה בְּסוּמָא,
- שֶׁיָּרַד לִטְבֹּל בִּמְעָרָה,
- וְיָרַד מוֹשְׁכוֹ אַחֲרָיו,
- וְשָׁהוּ כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם,
- וְהִשִּׂיאוּ נְשׁוֹתֵיהֶם.
- וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּעַסְיָא,
- בְּאֶחָד שֶׁשִּׁלְשְׁלוּהוּ לַיָּם,
- וְלֹא עָלָה בְּיָדָם אֶלָּא רַגְלוֹ.
- אָמְרוּ חֲכָמִים:
- מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה, תִּנָּשֵׂא;
- מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה, לֹא תִּנָּשֵׂא:
אֲפִלּוּ שָׁמַע מִן הַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת: מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי,
- דַּיּוֹ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,
- אֲפִלּוּ שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת אוֹמְרִים:
- הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִין לִסְפֹּד וְלִקְבֹּר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי,
- בֵּין שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן, וּבֵין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן.
- רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר:
- בְּיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּן;
- וּבְגוֹי, אִם הָיָה מִתְכַּוֵּן, אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת:
מְעִידִין לְאוֹר הַנֵּר וּלְאוֹר הַלְּבָנָה,
- וּמַשִּׂיאִין עַל פִּי בַּת קוֹל.
- מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁעָמַד עַל רֹאשׁ הָהָר וְאָמַר:
- אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי מֵת.
- הָלְכוּ וְלֹא מָצְאוּ שָׁם אָדָם,
- וְהִשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ.
- וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּצַלְמוֹן, בְּאֶחָד שֶׁאָמַר:
- אֲנִי אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי,
- נְשָׁכַנִי נָחָשׁ וַהֲרֵי אֲנִי מֵת;
- וְהָלְכוּ וְלֹא הִכִּירוּהוּ,
- וְהִשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ:
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:
- כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לִנְהַרְדְּעָא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה,
- מָצָאתִי נְחֶמְיָה אִישׁ בֵּית דְּלִי.
- אָמַר לִי:
- שָׁמַעְתִּי שֶׁאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל פִּי עֵד אֶחָד,
- אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא.
- וְנוּמֵיתִי לוֹ,
- כֵּן הַדְּבָרִים.
- אָמַר לִי,
- אֱמֹר לָהֶם מִשְּׁמִי:
- אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהַמְּדִינָה מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּגְיָסוֹת!
- מְקֻבְּלַנִי מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן,
- שֶׁמַּשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד.
- וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל,
- שָׂמַח לִדְבָרַי וְאָמַר:
- מָצָאנוּ חָבֵר לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא.
- שָׂמַח לִדְבָרַי וְאָמַר:
- מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים,
- נִזְכַּר רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁנֶּהֶרְגוּ הֲרוּגִים בְּתֵל אַרְזָא;
- וְהִשִּׂיא רַבָּן גַּמְלִיאֵל (הַזָּקֵן) נְשׁוֹתֵיהֶם עַל פִּי עֵד אֶחָד.
- (וְהֻחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִּׂיאִין עַל פִּי עֵד אֶחָד),
- וְהֻחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִּׂיאִין עֵד מִפִּי עֵד,
- מִפִּי עֶבֶד, מִפִּי אִשָּׁה, מִפִּי שִׁפְחָה.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמְרִים:
- אֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד.
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
- לֹא עַל פִּי אִשָּׁה (וְלֹא עַל פִּי עֶבֶד וְלֹא עַל פִּי שִׁפְחָה), וְלֹא עַל פִּי קְרוֹבִים.
- אָמְרוּ לוֹ:
- מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי לֵוִי,
- שֶׁהָלְכוּ לְצֹעַר עִיר הַתְּמָרִים,
- וְחָלָה אֶחָד מֵהֶם בַּדֶּרֶךְ,
- וֶהֱבִיאוּהוּ בְּפֻנְדָּק,
- וּבַחֲזָרָתָם אָמְרוּ לַפֻּנְדָּקִית: אַיֵּה חֲבֵרֵנוּ?
- אָמְרָה לָהֶם: מֵת, וּקְבַרְתִּיו;
- וְהִשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ.
- אָמְרוּ לוֹ:
- וְלֹא תְּהֵא כֹּהֶנֶת כַּפֻּנְדָּקִית?
- אָמַר לָהֶם:
- לִכְשֶׁתְּהֵא פֻּנְדָּקִית – נֶאֱמֶנֶת!
- הַפֻּנְדָּקִית הוֹצִיאָה לָהֶם מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ, וְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ:
נוסח הרמב"ם
(א) האישה, שהלך בעלה וצרתה - למדינת הים,
- באו ואמרו לה - מת בעליך,
- לא תינשא, ולא תתייבם -
- עד שתדע - שמא מעוברת היא צרתה.
- הייתה לה חמות - אינה חוששת.
- יצאה מלאה - חוששת.
- רבי יהושע אומר: אינה חוששת.
(ב) שתי יבמות -
- זו אומרת - מת בעלי,
- וזו אומרת - מת בעלי,
- זו אסורה - מפני בעלה של זו,
- וזו אסורה - מפני בעלה של זו.
- לזו עדים - ולזו אין עדים,
- את שיש לה עדים - אסורה,
- ואת שאין לה עדים - מותרת.
- לזו בנים - ולזו אין בנים,
- את שיש לה בנים - מותרת,
- ואת שאין לה בנים - אסורה.
- נתייבמו, ומתו היבמין - אסורות להינשא.
- רבי אלעזר אומר:
- הואיל והותרו ליבמין - הותרו לכל אדם.
- רבי אלעזר אומר:
(ג) אין מעידין - אלא על פרצוף הפנים עם החוטם,
- אף על פי - שיש סימנין בגופו, ובכליו.
- אין מעידין - אלא עד שלשה ימים.
- אפילו ראוהו - מגויד,
- וצלוב - על הצלוב,
- וחיה - אוכלת בו,
- אין מעידים - אלא עד שתצא נפשו.
- רבי יהודה בן בבא אומר:
- לא כל האדם,
- ולא כל המקומות,
- ולא כל השעות - שוות.
- לא כל האדם,
(ד) כיצד?
- נפל למים -
- בין שיש להם סוף - בין שאין להם סוף,
- הרי אשתו - אסורה.
- בין שיש להם סוף - בין שאין להם סוף,
- אמר רבי מאיר:
- מעשה באחד - שנפל לבור הגדול,
- ועלה - לאחר שלשה ימים.
- מעשה באחד - שנפל לבור הגדול,
- אמר רבי יוסי:
- מעשה בסומא אחד - שירד לטבול במערה,
- וירד מושכו - אחריו,
- ושהו - כדי שתצא נפשם,
- והשיאו - את נשותיהם.
- שוב מעשה באסיא,
- באחד - ששילשלוהו לים,
- ולא עלת בידם - אלא רגלו.
- אמרו חכמים:
- מן הארכובה ולמעלה - תינשא,
- מן הארכובה ולמטה - לא תינשא.
(ה) [ד] *הערה 1: אפילו שמע מן הנשים,
- אומרות: "מת איש פלוני" - דיו.
- אמר רבי יהודה:
- אפילו שמע מן התינוקות,
- אומרין: "הרי אנו הולכין לספוד ולקבור, את איש פלוני",
- בין מתכוון - בין שאין מתכוון.
- רבי יהודה בן בבא אומר:
- בישראל - עד שיהא מתכוון,
- ובגוי - אם היה מתכוון, אין עדותו עדות.
(ו) [ה] מעידין - לאור הנר, ולאור הלבנה.
- ומשיאין - על בת קול.
- מעשה, באחד - שעמד על ראש ההר,
- ואמר: "איש פלוני בן איש פלוני, ממקום פלוני - מת",
- והלכו - ולא מצאו אדם שם,
- והשיאו - את אשתו.
- שוב מעשה בצלמין,
- באחד שאמר: "אני איש פלוני בן איש פלוני, ממקום פלוני,
- נשכני נחש - והרי אני מת",
- והלכו - ולא הכירוהו,
- והשיאו - את אשתו.
(ז) [ו] אמר רבי עקיבה:
- כשירדתי לנהרדעא - לעבר את השנה,
- מצאני נחמיה איש בית דלי,
- אמר לי: "שמעתי,
- שאין משיאין את האישה בארץ ישראל, על פי עד אחד - אלא יהודה בן אוא".
- ונמתי לו: "כן הדברים".
- אמר לי: "אמור להם משמי,
- אתם יודעים, שהמדינה הזאת משובשת בגייסות,
- מקובל אני מרבן גמליאל הזקן,
- שמשיאין את האישה - על פי עד אחד".
- וכשבאתי - והרצתי את הדברים לפני רבן גמליאל,
- שמח לדברי ואמר: "מצינו חבר - ליהודה בן אוא".
- מתוך הדברים - נזכר רבן גמליאל,
- שנהרגו הרוגים - בתל ארזא,
- והשיא רבן גמליאל הזקן את נשותיהם - על פי עד אחד,
- והוחזקו להיות משיאין -
- עד - מפי עד, מפי אישה,
- ואישה - מפי אישה, מפי עבד, מפי שפחה.
- רבי אליעזר ורבי יהושע אומרין:
- אין משיאין את האישה - על פי עד אחד.
- רבי עקיבה אומר:
- לא על פי אישה - ולא על פי קרובים.
- אמרו לו: מעשה בבני לוי,
- שהלכו לצוער עיר התמרים,
- וחלה אחד מהם - והניחוהו בפונדק,
- ובחזירתן, אמרו לפונדקית: "איה חברנו?",
- ונמת להם: "מת, וקברתיו",
- והשיאו - את אשתו.
- אמרו לו: "לא תהא כוהנת - כפונדקית?".
- אמר להם: ובשתהא הפונדקית - נאמנת,
- והפונדקית הוציאה להם -
- מקלו, ותרמילו, ומנעלו, ואפונדתו,
- וספר תורה - שהיה בידו.
- והפונדקית הוציאה להם -
הערות
- הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה יבמות, פרק ט"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב