רמב"ם על יבמות טז

{

<< · רמב"ם · על יבמות · טז

יבמות פרק טז

• ראו גם: נוסח המשנה יבמות טז רמבם

משנה א

וכמו כן אינה חולצת לעולם עד שיוודע לה בודאי שצרתה לא ילדה. וטעם זה לפי שהחלוצה פסולה לכהן כמו שנתבאר במה שנקדם בזאת המסכתא [פרק ז הלכה א]. וכשנחלצה ונפסלה לכהונה ואחר כך יוודע לנו שצרתה ילדה, נמצאת שזו החליצה אינה צריכה ולא תפסל לכהונה, ואנחנו נצטרך לפרסם להודיע שזאת החליצה לא היתה צריכה ושהיא מותרת לכהונה, ולכך לא תחלוץ עד שיתבאר הדבר אם היא צריכה חליצה אם לא.

ואמרו אינה חוששת - רוצה לומר אינה חוששת שמא נולד לה יבם.

ורוצה לומר באמרו מליאה - שהיתה מעוברת.

ואין הלכה כרבי יהושע:

משנה ב

כבר הקדמנו בפרק שלפני זה [הלכה ג] הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה ויבמתה. ולכך כשאמרה יבמתה מת בעלי אינה נאמנת על יבמתה, שיש לנו לומר שמא לא מת, אבל רוצה שתנשא יבמתה והיא זקוקה ליבום מפני שתאסר על בעלה. ואף על פי שהיא עצמה כמו כן אסורה על בעלה אם תנשא, עם כל זה ניחוש שמא סברה ואמרה "תמות נפשי עם פלשתים"(שופטים טז, ל), ורוצה בקלקול עצמה מפני קלקול יבמתה. ולכך אסורה מפני בעלה של זו, רוצה לומר מפני יבמה, שאין עדות במיתתו אלא יבמתה והיא אינה נאמנת, וזו אסורה מפני בעלה של זו שהיא יבמה.

ואם יש עדים לאחת מהן שמת בעלה יבמתה מותרת, לפי שיש לנו עדים שהעידו במיתת היבם, והיא עצמה נאמנת לומר מת בעלי כמו שנקדם לנו, וזאת שהעידה במיתת בעלה אסורה, לפי שיבמתה בלבד היא שהעידה במיתת יבמה ואינה נאמנת.

ואמרו מתייבמת - רוצה לומר שתאמר זאת מת בעלי ויש להם יבמים אחרים, הרי אלו מתייבמות בלי ספק, לפי שאין שם מקום חשש.

ואם מתו היבמים אסורות להנשא לשאר בני אדם.

ואין הלכה כרבי אלעזר:

משנה ג

פרצוף - צורה.

וכשנשאר המת שלשה ימים, לא יעידו על צורת פניו, לפי שמשתנה ודומה לאחר.

ואמרו חיה אוכלת ממנו - כשאוכלת אבר שאם נחתך לא ימות אדם ממנו, אבל אם ראה אותה אוכלת מוחו או בשר לבו מעיד שהוא מת.

ורבי יהודה מפרש העניינים כמו שתראה, ונפקא לן מהפרש העניינים פעם להקל פעם להחמיר לפי דברי חכמים.

ומים שיש להם סוף - בור או מערה של מים כשאדם עומד עליו אפשר לו לאדם לראות כל סביביו.

ומים שאין להם סוף - מים שאי אפשר לו לאדם לראות כל סביביו.

ולרבי מאיר אין הפרש ביניהם.

וחכמים אומרים, מים שאין להם סוף אשתו אסורה שיש לנו לומר שמא יצא ממקום שאין אנו רואים אותו, ומים שיש להם סוף אם שהה שם שיעור שאי אפשר לו לאדם לחיות בשיעור זה בתוך המים אשתו מותרת.

ורבי מאיר חולק על זה, והביא ראיה מאדם אחד שנפל לבור גדול ועלה לאחר שלשה ימים, והוא מים שיש להם סוף ועמד שם שיעור גדול.

וחכמים אומרים, אין מביאים ראיה ממעשה נסים.

ודין מים שאין להם סוף אשתו אסורה כמו שבארנו, אבל אם נשאת לא תצא.

והלכה כחכמים בכל הדברים, וכמו שזכר רבי יוסי כמו כן:

משנה ד

( ראו משנה ג )

משנה ה

נאמנים דברי התינוקות אצל רבי יהודה בשני תנאים:

• האחד שיאמרו הרי באנו מלספוד ומלקבור פלוני.
• והשני שישמע אותם מסיחים בקצת ענייני ההספד, שיאמרו כך וכך ספדנים היו שם, והיה שם פלוני ועשה פלוני כך ואמר פלוני כך וכך, וכל כיוצא בזה.

ונאמן הגוי כשאמר מת פלוני, אם הוא מסיח לפי תומו.

והלכה כרבי יהודה, ורבי יהודה בן בבא:

משנה ו

בת קול - הוא אשר באר במעשה באחד, ומעשה בצלמון:

משנה ז

אמרו שהמדינה הזאת משובשת בגייסות - הוא התנצלות שלא יכול להגיע שיגיד העדות אצלם. ואמר להם מסיבת שיבוש הדרכים לרבוי הגייסות לא הייתי יכול להגיע להם, אבל הגד להם בשמי זה העדות.

ואין הלכה לא כרבי אליעזר, ולא כרבי יהושע, ולא כרבי עקיבא, אלא הדין אצלנו משיאים על פי אשה ועל פי קרובים חוץ מן הנשים המנויות.

ועד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה, כשר לעדות אשה.

וזאת הפונדקית - היתה גויה ומסיחה לפי תומה, ולכך אמרו לא תהא כהנת כפונדקית, שאנו מקבלים עדותה לפי מה שבארנו שהגוי המסיח לפי תומו כשר:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת יבמות

משנה יבמות, פרק ט"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב