תוספות יום טוב על יבמות טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

לא תנשא. דאף על גב דרוב נשים מתעברות ויולדות ואם כן שילדה צרתה ולד של קיימא מותרת אשה זו לשוק מ"מ איכא מיעוט דמפילות [ומרע לרובא דמתעברות ממש דמאותו חלק המרובה שמתעברות אתה מסלקו שיש מקצתן מפילות א"נ ה"ק מיעוט מפילות. ובכלל זה מיעוט שאין מתעברות. אלא דגרוע הוא אפילו למיעוט. אבל תרווייהו חשבינן דלהוו מיעוט שלם. כ"כ נ"י]. וחזקה שאסורה לשוק דבחזקת יבום קיימא כיון דאית לה יבם וסמוך מיעוט לחזקה וה'"ל פלגא ופלגא דחזקה לא עדיף כי רובא. וא"צ לומר דאתיא מתניתין כרבי מאיר דחייש אפילו למיעוטא כו' כ"כ נ"י שכן היא מסקנתא דגמרא. וכן נראה דעת הר"ב דאל"כ הוה ליה לפרש דמתניתין כרבי מאיר ודלא קי"ל הכי. דהא במשנה ח' פרק ג' דטהרות פסק דלא כרבי מאיר דחייש למיעוטא. ולדבריהם הא דקאמר בגמרא מחוורתא דמתניתין כר"מ. לא קיימא לבסוף כשמפרש בגמרא סמוך מיעוט לחזקה וכו' אליביה דר"מ. אלא דהשתא איכא נמי לפרושי הכי אליביה דרבנן ואתיא רישא כרבנן:

היא צרתה. ובגמרא מאי היא צרתה דצרתה מיותר הוא ומפרש הא קמ"ל להא צרה הוא דחיישינן. לצרה אחריתא לא חיישינן. פירש"י אינה חוששת שמא אשה אחרת נשא. ע"כ. ובפ"ג מה' יבום כתב הרמב"ם וז"ל אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת וכו' לא תיחוש לצרתה שבמדינה אחרת הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה ע"כ. נראה דהכי מפרש לצרה אחריתי לא חיישינן. אבל נראה דאי משום הכי לא איצטריך מתניתין לאשמעינן דמלתא דפשיטא בטעמיה הוא:

יצתה מלאה חוששת. דכיון שיצתה מלאה ועבר זמן לידתה אין אומרים שמא הפילה. דה"ל כמיתה. ואסיקנא בפרק כל הגט [כח.] דלשמא מת לא חיישינן וכיון שנסתלק מיעוט מפילות. וחזקה [דאסורה] לשוק לא נשאר כאן אלא ספק דמחצה זכרים ומחצה נקבות ולפיכך חוששת. נ"י:

משנה ב[עריכה]

זו אסורה מפני בעלה של זו וכו'. פי' הר"ב שאין יבמה מעידה לחברתה ועי' מ"ש בזה פרק דלעיל ריש מ"ז:

לזו עדים. פי' בעדות המועיל לה והיינו אף עד אחד וכיוצא בזה כתב הרא"ש ברפ"ק דב"מ גבי עד אחד פוטר מן השבועה ע"ש וכיוצא בזה כתבתי בפרק י"ב משנה ה' בשם התוספות ועיין עוד מ"ש במשנה ב' פרק ד' דגיטין ול' הרמב"ם בפ"ג מה"י היה לאחת מהן עד וכו':

את שיש לה עדים אסורה כו'. תימא לרבינו יצחק מאי קמ"ל ושמא אשמועינן דלא אסרינן הא אכוו הא. תוספות:

נתיבמו. ארישא קאי שאין להם לא עדים ולא בנים. רש"י:

ומתו. דאילו נתגרשה מותרת לזר וכ"כ הרמב"ם ופשוט הוא שאפילו היה בעל חברתה קיים אסורה לו. מפני שהיא גרושת אחיו [המגיד שם]:

ומתו היבמין. פירש בלא בנים דאם היו להם בנים מותרת לינשא לעלמא שאפילו היה בעל חבירתה קיים אסורה לו וכפי' המגיד. רבי אלעזר אומר הואיל והותרו וכו'. דהואיל ואנסיבא לא מקלקלא נפשה. והקשו בתוספות דבפרק דלעיל משנה ז' אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי חמותה אסורה ה"ל לרבי אליעזר לפלוגי ולא למיסר אם נשאת הכלה ונראה לרבינו יצחק דלא דמי דלעיל ודאי שהצרה או היבמה [* וכן הכלה] באה להעיד על חברתה. אין לה להיות נאמנת אפילו לר' אלעזר אבל הכא כל אחת אינה מתכוונת להעיד על חברתה אלא על עצמה וממילא נאמנת על צרתה כיון שאין מתכוונת להעיד על חבירתה ע"כ:

משנה ג[עריכה]

פרצוף פנים. וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה זה הפרצוף פנים הם הלחיים עצמם. ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה. ב"י סימן י"ז:

אף על פי שיש סימנים בגופו. פירוש שאינו סימן מובהק ביותר [ופירוש מובהק ע' בספ"ב דב"מ] כגון קטן או ארוך או חיור וסמוק ואפילו שומא [ועיין פי' במ"ז פ"ז דכתובות] אבל בסימן המובהק ביותר כגון שהיה לו חסר או יתר באחד מאבריו מעידין עליו. תדע דבמשנה דלקמן התירו על ידי שעלה בידם רגלו מן הארכובה ולמעלה ואי אמרת בשלמא דסימן המובהק ביותר מהני ניחא. אלא אי אמרת דשום סימן לא מהני הא איכא למיחש דלמא אבר דאחר הוא. מסקנת הפוסקים. והביאו עוד ראייה. ועיין במשנה דלקמן ועיין מ"ש במשנה ג' פרק ג' דגיטין לענין טביעות עין:

ובכליו. אפילו סימן מובהק לא. דחיישינן לשאלה. מסקנת הפוסקים. ועין משנה ג' פרק ג' דגיטין וסוף פ"ק דב"מ:

מגוייד. פי' הר"ב מנותח ואפילו במקום שאינו יכול לחיות דחיישינן שמא בסכין מלובנת היה שמתוך המכוה מתרפא. גמרא. ונ"י:

וצלוב. תרגום ותלית אותו על עץ (דברים כ"א) ותצלוב יתיה על צליבא:

משנה ד[עריכה]

ועלה לאחר שלשה ימים. כתב הר"ב אבל חכמים פליגי בברייתא [* ואמרו לו] לרבי מאיר אין מזכירין מעשה נסים דמדלא ניים תוך שלשה ימים אי אפשר לו לחיות ורבי מאיר אפשר דמסרך באבנים שבמים וניים פורתא. גמרא:

ששלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא רגלו וכו'. ופירשו בשם הרשב"א שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו דאל"כ חוששין זה הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר. ולפי מ"ש לעיל דאיירי בשיש להם סימן מובהק ברגלו. לא בעינן קשרוהו ברגלו. וזה נראה דעת הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גירושין שכתב בדין משנתינו והעלו ממנו אבר ודקדק בנ"י מדקאמר אבר אחד ממנו. נראה שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו:

מן הארכובה ולמעלה תנשא לפי שנעשה טריפה בכך ואינו יכול לחיות. וא"ת דאף ע"ג דאינו יכול לחיות. ובהכרח הוא שימות מכל מקום אי אפשר שתנשא אשתו אלא לאחר מיתה. כבר כתב המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א שלא התירוה אלא לאחר שנים עשר חדש גם [כן] לפי שידוע שטריפה אינה חיה י"ב חדש וכן אמרו בירושלמי ע"כ. וכתב בכסף משנה יש לגמגם על זה ממ"ש בר"פ אלו טריפות דאדם טריפה חי יותר מי"ב חדש ע"כ. ולא מצאתי כדבריו. גם בספרו בית יוסף לא השיג בזה כלל [*שוב דקדקתי בתוספות דפרק אלו טרפות שם מצאתי דמ"ב ע"ב בד"ה ואמר רב יהודה כו' דמחלקים בשם ר"ת לענין חסרון בגולגולת דמפרש דלא הוי אלא עם הקרום ובהמה מטרפא בנקיבת הקרום לחודיה אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרון גולגולת עם הקרום ע"כ. אבל זה אינו ענין לטרפה שאינו חי י"ב חדש גם הקשו שם ודחו את פירושו ומחלקים דקרומו של אדם חזק וקשה יותר ולא מצטרף אבל במה שמצטרף שניהם שווין אדם ובהמה ובפרק אחרון דזבחים דף קי"ז [צ"ל קט"ז] שם מצאתי דכתבו התוס' דר"ת רגיל לחלק בין טריפות אדם לטריפו' בהמה ומיירי התם לענין חיות י"ב חדש אבל בר"פ אלו טריפות מייתי ראיה מאיוב אבהמה. אך בפרק הניזקין דף נ"ו ע"ב בענין יתוש שנקר במוח טיטוס כתבו דדרך חוטמו נכנס ועוד דיש חילוק בין טריפת אדם לבהמה כדפרישית פרק קמא דעירובין ע"כ. אבל לא מצאתי שם כלום]:

משנה ה[עריכה]

אפילו שמע מן הנשים. טעמא דהקילו מפורש ברפ"י:

הרי אנו הולכים לספוד וכו'. כתב הר"ב בגמרא מוקי שצריך שיאמרו אנו באים מלספוד וכו' ומתניתין הכי פירושו הרי אנו הולכים לבתינו שבאנו מלספוד. גמרא:

בין שהוא מתכוין. לשון רש"י לעדות וכ"כ נ"י ומשמע דאילו נתכוין להתיר לא. וצ"ע:

ובגוי אם היה מתכוין. בין להתיר שאמר איש פלוני מת השיאו את אשתו ובין להעיד שאמר מת סתם אלא היכי משכחת לה דנאמן דהא קתני אם היה מתכוין הא לאו הכי עדותו עדות במסיח לפי תומו כי ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי. גמרא:

משנה ו[עריכה]

לאור הנר כו'. שלא ראוהו אלא לאור הנר או לאור הלבנה. נמוקי יוסף:

ומשיאים על פי בת קול. כההוא דתנן במשנה ו' פרק ו' דגיטין מי שהיה מושלך לבור כו' כותבין ונותנין משום דשעת הסכנה הוא סומכין עליו בכל דבריו וה"נ סומכין משום שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה ולהכי לא חיישינן דלמא צרה הואי ומכוונת לקלקלה. גמרא:

בת קול. לשון הר"ב שמעו קול צווחת וכ"כ רש"י ונ"ל שהוא שם מושאל מבת קול שנזכר הרבה פעמים בדברי רז"ל שהוא קול שנשתמשו בו לאחר שפסקה הנבואה והוא קול מחודש לשעתו מהבורא יתברך להודיע סודו ליראיו ואותו קול קראוהו בת קול. וכתבו התוספות בפ"ק דמסכת סנהדרין ד' י"א וז"ל י"א שלא היו שומעים קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול ע"כ ולי נראה שנקרא בת קול לפי שאינו קול לו קול אליו כמו שנאמר (במדבר ז') וישמע את הקול מדבר אליו שזהו נבואה ממש אבל קול זה שאנו בו הוא מעינו ודוגמתו במדריגה למטה ממנו ולכך קראוהו בת קול שהיא הבת לאביה ולתשות כחה לא קראוהו בן קול אלא בת קול ועל זה הדרך אמר משה רבינו עליו השלום (שם י"א) ואם ככה את עושה לי כינהו ית' בלשון נקבה אם לא יעשה עמו נפלאותיו וכן אתה מוצא (דברים ל"ב) צור ילדך תשי שפירשו רבותינו אתם מתישים כחו מלהטיב לכם ורז"ל שאמרו תשש כחו של משה כנקיבה נתכונו גם לענין זה שכחו של משה גדול היה על כל הנביאים אשר לא קם עוד כמוהו וגו' לכל האותות והמופתים וגו' ועכשיו תש כחו כנקיבה שלא היה כחו אלא ככח שאר הנביאים. ובת קול דמשנתנו אינו מענין הזה, אלא לפי שהלכו ולא מצאו שם אדם השאילו לו זה השם כלפי שלא נמצא לעינינו שום אדם שהקול נשמע ממנו, אבל לפי האמת אנו דנין שהיה אדם שם והלך לו, וזהו ששנינו מעשה באחד שעמד וכו', ומי הגיד לנו שאדם עמד שם אחרי שהלכו ולא מצאוהו, אלא ודאי דהכי קאמר, מעשה שהיה ודאי כך היה שהיה אדם עומד שם, ועל זה אנו סומכין ודנין להשיא את אשתו, דאילו היינו מחשבין אותו לבת קול דעלמא וכעין נבואה, לא היינו סומכין עליו, דהלכה שאין משגיחין בבת קול בכל דוכתא, כמ"ש התוספות פרק קמא דמכילתין דף י"ד ע"א, ולזה נראה לי שנתכוין הרמב"ם שכתב בת קול הוא אשר ביאר במעשה באחד ובמעשה בצלמון. ע"כ. ור"ל שלא תחשוב דשני ענינים הם, ומשגיחים בבת קול אפילו אם ידענו בבירור שאין אדם שם ממקום שהקול נשמע. ועוד דאי הכי הוי מעשה לסתור דמעיקרא קאמר משיאין על פי בת קול אפילו ידענו שלא נשמע כן מפי אדם והדר קאמר מעשה באחד שעמד וכו' דבא לומר דדוקא כשיש לתלותו באדם וכמו שהצריכו בגמרא שראו לו דמות אדם כו', ואף על גב דלמסקנא לא קאי ההיא אוקימתא כמ"ש ב"י להרמב"ם אלא דבשעת הסכנה כי הא אין חוששין לצרה ולא לשד, מ"מ סברא זו אמיתית דיותר יש לסמוך כשידענו שאדם שם מכשלא ידענו. אלא שמשום הסכנה אין חוששין אפילו בלא ידענו וא"כ הוי מעשה לסתור. אלא כדאמרן דבת קול דהכא לאו היינו בת קול דעלמא אלא שם מושאל. כן נ"ל. וכעין זה יש לפרש בסוף פרק בני העיר במסכת מגילה, מנין שמשתמשין בבת קול כו' וה"מ דשמע קל גברא במתא, וקל אתתא בדברא וכו' ופי' רש"י קול שאינו מצוי היא ובת קול באה אליו. ע"כ. אפשר לומר לפי שאינו מצוי הוי סימנא ובת קול קרינא ליה. שהרי כתבו תוספות בשם ירושלמי דמשום סימנא שרי ולא הוה ניחוש.

איש פלוני בן איש פלוני נשכני וכו'. נ"ל דה"נ בעינן שיאמר ג"כ ממקום פלוני כמו ברישא. וארישא הוא דסמך. וכן פי' הר"ב ורש"י במשנה ו' פרק ו' דגיטין במתניתין דמושלך לבור שהזכיר שמו ושם עירו. והרי"ף והרא"ש ל"ג ברישא אלא איש פלוני והכא בסיפא גרסי איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני. וכן העתיק הטור הך סיפא. וכתב פלוני בן פלוני ממקום פלוני ובהרמב"ם פרק י"ג מה"ג ואמר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני. ונראה לי שהוא טעות סופר ובהדיא כתב בסוף הפרק ההוא ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו וכו' אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא. עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו:

משנה ז[עריכה]

מצאתי נחמיה. בס"א וכן ברי"ף ורא"ש מצאני וזה לפי שנחמיה חזר אחר ר"ע כששמע שבא לו מארץ ישראל כדי להגיד לו העדות. ולפיכך שייך לומר שנחמיה מצאו לר"ע כיון שהוא היה מבקשו לר"ע:

ונומתי. פירש הר"ב אמרתי ונ"ל שהוא מלשון נאום כמו ונאומתי והאל"ף נבלע כדין אותיות יהו"א:

והרצתי הדברים. וכן בסוף פרק ז' דנזיר וכן נמצא בגמרא פ"ב דחגיגה ד' י"ד ע"ב רבי יהושע הרצה דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי וכו' ונראה לי שהמלה ארמית שכן תרגום יונתן משלי ו' והקיצות היא תשיחך היא תהוי רציך. הרי ששיחה מתורגם בלשון רצוי אלא שזה מן הקל וזה מן הכבד הנוסף. [ויונתן זה אינו בן עוזיאל ועיין תוספות דמגילה דף כ"א ד"ה ובמגילה]:

מפי עבד. עיין בפירוש הר"ב דפ"ק דר"ה במ"ח:

מפי עבד מפי אשה מפי שפחה. בכולי דוכתי תני נשים ברישא והדר עבדים וטעמא רבה איכא דהא עבד מאשה ילפינן בג"ש כמו שכתבתי בפ"ג דברכות. והכא דתני שפחה סמך אשה לשפחה דכוותה אלא דקשיא שפחה גופה למאי איצטריך וי"ל דכיון דאיכא תרתי לגריעותא שאינה בכל המצות והיא נקבה ה"א דלא הקילו בה להכשיר עדותה מידי דהוי אשאר פסולי דאורייתא דלא מכשרינן כמ"ש הר"ב בפרק קמא דר"ה אף על גב דעבד שהוא פסול דאורייתא וכשר לעדות אשה. ומ"ש הר"ב חוץ מחמש נשים דתנן בפרק דלעיל משנה ד' וע"ש משנה ז':

אמרו לו. לרבי עקיבא מעשה כו' רש"י:

כפונדקית. פירש הר"ב מסיחה לפי תומה דגויה היתה כדמוקמינן בגמרא ושהיתה בוכה כשראתה אותם קודם שאמרו לה איה חברינו דאל"ה לא הוה לפי תומה:

הוציאה להם מקלו וכו'. הרי שלא עליה סמכו אלא לפי תומה הסיחה והביאה להם מקלו ותרמילו. רש"י:

סליק מסכת יבמות