לדלג לתוכן

משנה אבות ד ה

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ד · משנה ה | >>

רבי ישמעאל [בנו] אומר, הלומד תורה על מנת ללמדיג, מספיקין בידו ללמוד וללמדיד.

והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשותטו.

רבי צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם.

וכך היה הלל אומר, ודאשתמש בתגא, חלף.

הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולםיט.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר:

הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד,
מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד.
וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת,
מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת.

רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר:

אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם,
וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם.
וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר:
וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף.
הָא לָמַדְתָּ:
כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה,
נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:

רבי ישמעאל בנו אומר:

הלמד - על מנת ללמד,
מספיקין בידו - ללמוד, וללמד.
והלמד - על מנת לעשות,
מספיקין בידו - ללמוד, וללמד, ולעשות.


[ז] רבי צדוק אומר:

לא תעשם עטרה - להתגדל בהם,
ולא קורדום - לחפור בהם.
כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא - חלף,
הא, כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם.

אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצוואה מפני שהיא מבוארת, ולדעתי גם כן שדברי בה לא יאותו לרוב חכמי התורה הגדולים ואפשר לכולן, חזרתי מהסכמתי ואדבר בה מבלתי שאשגיח לקודמים או לנמצאים.

דע שזה שאמר שלא תעשה התורה קורדום לחפור בו, כלומר לא תחשבהו כלי לחיות בו, ובאר ואמר כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם, פירוש מחיי העולם הבא.

והתעוותו בני האדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גיום, ונתלו בפשוטי הדברים שלא יבינום ואני אפרשם, וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהילות, והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחוייב וראוי שיעזרו חכמים והתלמידים והאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וזה הכל טעות, ולא נמצא בתורה ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו, ולא רגלים שישען עליהם כלל. שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל, לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם, ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות, ולא לראשי גליות, לא לדייניהם, ולא למרביצי התורה, ולא לאחד מהגדולים, ולא לשאר בני אדם מן העם.

אבל נמצא בכל דורי הדורות, ודור בכל קהילותיו, שיש בהן עני בתכלית עניות, ועשיר גדול בתכלית העושר. וחלילה לי שאומר על הדורות ההם שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה. כי אמנם העני ההוא אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ופנינים, אלא שלא היה רוצה, אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה אם בריוח אם בדוחק, והיה בז למה שבידי אדם כי התורה מנעתו מזה.

וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עצים, והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון והיה כעני בתכלית העניות, ומעלתו היתה כאשר ידעת מתלמידיו אשר נמשלו כמשה ואהרן ויהושע, והקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ואין ספק למשכיל שאילו היה מורה לאנשי דורו ליהנות מהם, לא היו מניחין אותו לחטוב עצים. ורבי חנינא בן דוסא, שיצאת בת קול ואמרה "כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ולא היה מבקש מבני אדם. וקרנא היה דיין בארץ ישראל והוא הוה דלי דולא, וכשהיו באין בעלי הדין לפניו היה אומר "תנו לי מי שידלה במקומי, או תנו לי כדי בטלתי, ואדון לכם". ולא היו ישראל שבדורם לא אכזרים, ולא בלתי גומלי חסדים.

ולא מצאנו חכם מן החכמים, שהיה מגנה אנשי דורו על שלא היו מעשירים אותם חלילה לשם. אבל הם בעצמם היו חסידים מאמיני האמת לעצמם, והיו מאמינים בהשם יתברך ובתורת משה אשר בה יזכה האדם לחיי העולם הבא. ולא היו מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם, והיו רואים שלקיחתו היה חלול השם בעיני ההמון, מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם, ויהיה מי שעושה זה "דבר השם בזה"(במדבר טו, יא).

ואמנם התעו אלה המתגברין לחלוק על האמת, ועל הפסוקים הפשוטים והנגלים, בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או על כרחם, מהמעשים אשר ימצאו בתלמוד מאנשי בעלי מומין בגופותיהם או זקנים באו בימים עד שאי אפשר להם לעשות מלאכה, שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון מאחרים, ואם לא מה יעשו הימותו?, זה לא צוותה התורה.

ואתה תמצא המעשה אשר הביאו ראיה ממנו, באמרם "היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה"(משלי לא, יד), בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה, אבל אם היכולת, לא המציא אליו התורה דרך. ורב יוסף היה מוליך עצים ממקום למקום, והיה אומר "גדולה מלאכה שמחממת בעליה", רוצה לומר עם טורח אבריו, כי בהוליכו העצים הכבדים היה מתחמם גופו בלא ספק, והיה משבח זה ושמח בו, והיה נהנה במה שחלק לו השם יתברך מה שאצלו במעלות ההסתפקות.

ושמעתי המשוגעים המבוהלים הנתלים בראיה שהביאו, באמרם "הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, והרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי", וזה אינו דומה לזה אשר מביאים כלל. אבל זה אצלי הטעאה גדולה מהביא ראיה ממנו, מפני שהוא מבואר ואינו מקום שיטעה האדם בו. שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מבקש מהם וקובע להם חוקים חלילה לשם. אמנם היה מקבל כבוד לבד, כשהיה מאכסן אותו אדם בעוברו עליו להיות בבית אצלו, והיה אוכל לחמו בלילה ההוא או ביום ההוא והיה שב לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית אדם, ולא היה אוכל משום אדם. וכיוצא בזה אמרו חכמים ז"ל, שתלמיד חכם כשירצה להידמות בזה עד שלא יכנס לבית אדם הרשות בידו, ואם ירצה להתאכסן אצל אדם בעוברו עליו לצורך הוצאת הדרך הרשות בידו, מפני שכבר הזהירו מלאכול אצל כל אדם שלא לצורך ואמרו "תלמיד חכמים המרבה סעודתו בכל מקום" וכו', ואמרו "כל סעודה שאינה של מצווה, אסור לתלמיד חכמים ליהנות ממנה".

ולמה אאריך בזה העניין. ואמנם אזכיר המעשה אשר התבאר בתלמוד והוא שאדם אחד שהיה לו כרם והיו נכנסים בו הגנבים, וכל פעם אשר היה רואה אותו בכל יום היה מוצא פירותיו מתמעטין והולכין, ולא היה ספק בו שאחד מן הגנבים נתן עיניו בו. והיה מצטער מזה כל ימי הבציר, עד שבצר ממנו מה שבצר, וצימקם עד שיבשו, ואסף הצמוקים. ודרך בני אדם כשיאספו הצימוקים שיפלו מהם גרגרים מן התאנים ומן הענבים, ומותר לאכלן מפני שהם הפקר, וכבר הניחום בעלים למיעוטם למוצאיהם. ובא רבי טרפון במקרה יום אחד לכרם ההוא, וישב ולקט הצימוקים שנפלו והיה אוכל אותם. ובא בעל הכרם וחשב שזה היה הגנב שגנב ממנו כל השנה, ולא היה מכיר אותו אבל שמע עליו. ולקחו מיד והתחזק עליו, ושם אותו בשק אחד, ושם אותו על גבו להשליכו בנהר. וכשראה רבי טרפון כך, צעק ואמר "אוי לו לטרפון, שזה הרגו". וכששמע בעל הכרם הניחו וברח, לדעתו שחטא חטא גדול. והיה רבי טרפון מצטער מן היום ההוא והלאה כל ימיו, ומתאבל על מה שאירע לו שהציל את עצמו בכבוד התורה, והוא היה עשיר גדול והיה יכול לומר "הניחני ואני אתן לך כך וכך זהובים" והיה נותנם לו, ולא היה צריך להודיע שהוא רבי טרפון, והיה מציל את עצמו בממונו ולא בתורה. ואמרו "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה, ואמר אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה אין לו חלק לעולם הבא, ונעקר מן העולם", ואמרו בזה "משום דרבי טרפון עשיר גדול היה, והווה ליה לפיוסיה בדמים".

וכן פתח רבינו הקדוש עליו השלום אוצרות בשנת רעבון ואמר "כל מי שירצה לבא לקחת פרנסתו יבוא ויתפרנס, ובלבד שיהיה תלמיד חכמים". ובא רבי יונתן בן עמרם ועמד לפניו, והוא לא היה מכיר אותו. אמר לו "רבי פרנסני", אמר לו "קרית", "לא", "שנית", "לא", "אלא במה אפרנסך", אמר לו "פרנסני ככלב וכעורב", רוצה לומר אף על פי שאין בי חכמה, כמו שיפרנס השם יתברך חיה טמאה ועוף טמא, שאין עם הארץ פחות מהם. ונתן לו, ואחר כך נתחרט באשר פיתהו בדבריו, ואמר "אוי לי, שנהנה עם הארץ מנכסי". ואמרו לו השומעים מה שאירע לו, אולי יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד התורה כשיוכל להשמר מזה, ואפילו בתחבולה. וחקר ומצא העניין כן.

ושני המעשים האלה ישתיקו כל חולק בזה העניין.

ואמנם הדברים אשר התירה אותם התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממונם לאדם לעשות בו סחורה בבחירתו ויהיה השכר כולו להם אם ירצה, והעושה זה יש לו שכר גדול עליו, וזהו "מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים". ושתמכר סחורתם לפני כל סחורה, ושיקנו להם בתחילת השוק. אלה הם חוקים שקבע להם השם יתברך כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי, לפי מה שבא בקבלה כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד, ואף על פי שאין שם חכמה, וכדאי הוא תלמיד חכמים להיות כעם הארץ נכבד. וכן הקילה התורה מתלמידי חכמים חוקי המלכות מן הארנוניות, ואכסניות החיל, וחוקים המיוחדים בכל איש ואיש והם הנקראים "כסף גולגולתם", יפרעו בעבורם הקהל, וכן בנין החומות וכיוצא בהן. ואפילו היה התלמיד חכמים בעל ממון לא יתחייב דבר מכל זה.

וכבר הורה רבינו יוסף הלוי ז"ל לאיש במקום אחד, שהיו לו גנות ופרדסים שהיה חייב בעבורם אלפים זהובים, ואמר שיפטר מתת בעבורם דבר מכל מה שזכרנו מפני שהיה תלמיד חכמים, ואף על פי שהיה נותן במס ההוא אפילו עני שבישראל. וזהו דין תורה, כמו שפטרה התורה מחצית השקל מן הכוהנים כמו שבארנו במקומו, ומה שדומה לזה:


הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד - גרסינן. והכי פירושו, הלומד על מנת להיות תמיד עוסק בתורה ואין בדעתו להיות גומל חסדים עם הבריות, כרבה [ר"ה י"ח ע"א] דעסק בתורה ולא עסק בגמילות חסדים, אע"ג דאיבעי ליה לאעסוקי בגמילות חסדים, מכל מקום מספיקין בידו ללמוד וללמד, ותהיה מחשבתו נעשית. והלומד על מנת לעשות, שהוא רוצה לעסוק בתורה ולהיות ג"כ גומל חסדים, כאביי [שם] דעסק בתורה ובגמילות חסדים, מספיקין בידו להשלים מחשבתו, ויזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ויש מפרשים הלומד על מנת ללמד, בשביל שיקרא רב, וגורסין אין מספיקין בידו ללמוד וללמד. וברוב הספרים מצאתי כגירסא ראשונה, ועיקר:

אל תעשם עטרה להתגדל בהם - שלא תאמר אלמוד בשביל שאקרא רבי ויושיבוני בראש, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא:

ולא קרדום לחפור בהם - ולא תלמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה שתתפרנס בה, כמו קרדום לחפור בה, שהעושה כן מועל בקדושתה של תורה וחייב מיתה בידי שמים כמי שנהנה מן ההקדש. ומלמדי תינוקות נוטלין שכר שימור התינוקות בלבד, שמשמרין אותן שלא יפשעו ויזיקו, ושכר פיסוק טעמים, שאין הרב חייב לטרוח וללמד לתלמידים פיסוק הטעמים. אבל שכר לימוד אסור ליטול, דכתיב (דברים ד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, מה אני בחנם, אף אתם בחנם טז. וכן הדיין אסור ליקח שכר פסק הדין, אלא שכר בטלה בלבד, דבר שהוא ניכר כמה מפסיד מביטול מלאכתו כדי לשמוע טענות בעלי הדין. ובלבד שיטול משניהם בשוה, ואם נוטל יותר מזה, דיניו בטלים. ומה שהתירה תורה לתלמיד חכם ליהנות מדברי תורה, הוא, שתמכר סחורתו בשוק יז קודם כל אדם, וגם שיפטר מכל מסים ועולים וארנוניות יח. ואפילו כסף גולגלתא חייבין הצבור ליתן עליו, ואפילו הוא עשיר ויש לו ממון הרבה יכול הוא לשאול בדין שיפטרוהו. ואם תלמיד חכם חולה הוא ומדוכא ביסורין ומרבין העם להביא מנות גדולות מפני כבוד תורתו, מצוה עליו שיטול, ואין זה בכלל נאות מדברי תורה, הואיל ואי אפשר לו להתפרנס בדרך אחרת. וכן תלמיד חכם שמינו אותו הצבור עליהם פרנס או ראש הסדר ומתעסק בצרכי ציבור, מותר לו ליקח מהם פרס ואפילו שכר הרבה יותר מכדי פרנסתו, כדי שיהיו מזונותיו בריוח ומתוך כך יהיה גדול ויראוי ומאויים בעיניהם. כדאשכחן בכהן גדול דכתיב ביה הגדול מאחיו, ודרשו חכמים [יומא י"ח ע"א] גדלהו מאחיו, שיהיו אחיו הכהנים מעשירים אותו משלהן. וחכמים הראשונים שהיו נמנעים מזה, מדת חסידות היתה בהם, אבל לא מן הדין:

הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו וכו'. לאו למידק ללמד ולא לעשות שלאיש אשר אלה לו אמר אלהים מה לך לספר חקי. ועיין מה שכתבתי לקמן בשם הכ"מ:

מספיקין בידו ללמוד וללמד. כלומר מספיקין בידו שיהא לומד ושתעלה בידו מה שהיתה מחשבתו ללמד ולומד על מנת ללמוד לא אצטריך לאשמועינן דודאי שתתקיים מחשבתו הטובה שבקש ללמוד. אבל בנדון דידן רבותא אשמעינן דכשדעתו ע"מ ללמד שמספיקין בידו ללמד. וגם למודו שעם עצמו עולה בידו ולא יגרע דבר כי ה' יתן חכמה כ"כ במדרש שמואל. ובדרך חיים כתב דלומד על מנת ללמוד לעצמו בלבד. ולזה אין צריך הרבה למוד אין ה"נ) דאין מספיקין כל מה שיחשב אבל בלומד הלכה אחת תסגי ליה והכ"מ בפ"ג [הלכה י'] מהלכות תלמוד תורה מפרש ע"מ ללמד. כלומר שאין כונת למודו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמ"ש בפרק קונם [דף ס"ב]. לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא וכו' אשנה וכו' שאהא זקן ויושב בישיבה או שכוונתו על מנת ללמוד וליטול שכר כמו שלומד איזה אומנות מספיקין בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר אבל הלומד על מנת לעשות הוי לומד לשמה וכו'. והיינו דר' צדוק אשמעינן דלומד ע"מ ללמוד בלבד הוא עון וז"ש אל תעשם עטרה וכו':

לשמור ולעשות. שאע"פ שלא היתה כונתו אלא לעשות מספיקין בידו גם לשמור מהעבירות. שלא יהא כטובל ושרץ בידו. כך כתב במד"ש ובמשנת אבות שמא"י נמחק לשמור. וכן נראה דודאי שבכלל על מנת לעשות יש ג"כ לשמור מן העבירות. כי חלילה שיהא כוונת העושה ואינו נשמר מן העבירות טוב בעיני ה' ויפיק רצונו וכמו שכתבתי בתחלת המשנה אבל כוונת לעשות כלומר לקיים התורה:

אל תעשם עטרה וכו'. כלומר לא להתכבד בה. וגם לא להתפרנס בה ותרווייהו צריכא. דרך חיים.

ולא קורדום לחפור בה. כתב הר"ב דשכר למוד אסור ליטול דכתיב (דברים ד') ואותי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם וגו' מה אני בחנם וכו' [וכתיב] כאשר צוני כלומר שצוני ללמוד בחנם דאי לא כאשר צוני אמאי קאי דליכא למימר בשכר דהיכי לימא כאשר צוני וכי צוהו בכך דלא סגי דלא לשקול אגרא וליכא למימר נמי דכאשר צוני הכי קאמר כאשר צוני ולא מעצמי אני אומר דודאי ישראל לא היו מפקפקים בכך דהא כתיב (שמות י"ט) בך יאמינו לעולם. אלא ודאי ה"ק כאשר צוני ללמוד בחנם הר"ן פ"ד דנדרים דף ל"ז. ומ"ש הר"ב וכן הדיין וכו' דיניו בטלים כדתנן במשנה ו' פ"ד דבכורות. ועמ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב שהתירתו תורה ליהנות וכו' שתמכור סחורתו. ושיקנו להם בתחלת השוק. כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד ואע"פ שאין שם חכמה וכדאי הוא ת"ח להיות כע"ה נכבד הרמב"ם. ומ"ש הר"ב וגם שיפטר מכל מסים ועולים וכו' כדאיתא בעזרא [ז' כ"ד כל] [כהניא וגו'] מנדה בלו והלך וגו'. וכן היה הלל אומר. בפ"ק משנה י"ג:

כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. כל מי שיהנה בעוה"ז בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם פי' מחיי העולם הבא. הרמב"ם.

(יג) (על המשנה) ללמד כו'. לאו למידק ללמד ולא לעשות, שלאיש אשר אלה לו אמר אלהים מה לך לספר חקי:

(יד) (על המשנה) וללמד. כלומר מספיקין בידו שיהא לומד ושתעלה בידו מה שהיתה מחשבתו ללמד. ולומד דעל מנת ללמוד לא אצטריך לאשמעינן, דודאי שתתקיים מחשבתו הטובה שבקש ללמוד. אבל בנדון דידן רבותא אשמועינן דכשדעתו ע"מ ללמד, שמספיקין בידו ללמד וגם למודו שעם עצמו עולה בידו ולא יגרע דבר כי ה' יתן חכמה. מד"ש. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) לשמור ולעשות. שאע"פ שלא היתה כוונתו אלא לעשות, מספיקין בידו גם לשמור מהעבירות, שלא יהא כטובל ושרץ בידו. (נ"ל תו"ל ללמד) מד"ש. ובנוסח ארץ ישראל לא גרסינן לשמור. וכן עיקר. דודאי לעשות היינו לקיים כל התורה. ועתוי"ט:

(טז) (על הברטנורא) דכתיב כאשר צוני, כלומר שצוני ללמוד בחנם. דאי לא, כאשר צוני אמאי קאי. דליכא למימר בשכר וכי צוהו בכך דלא סגי דלא לשקול אגרא. וליכא למימר נמי דה"ק כאשר צוני ולא מעצמי אני אומר, דודאי ישראל לא היו מפקפקים בכך, דהא כתיב וגם בך יאמינו לעולם. הר"ב

(יז) (על הברטנורא) ושיקנו להם בתחלת השוק כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד ואע"פ שאין שם חכמה. וכדאי הוא תלמיד חכם להיות כעם הארץ נכבד. הר"מ:

(יח) (על הברטנורא) כדאיתא בעזרא ז' כל כהניא וגו' מנדה בלו והלך לא שליט למירמא עליהום:

(יט) (על המשנה) מן העולם. פירוש, מחיי העוה"ב. הר"מ:

ר' ישמעאל בנו אומר:    גרסי' וכן במאירי ורי"א. בפי' רעז"ל ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד וכו' כך צ"ל:

עוד:    צ"ל שם כך ואם נוטל מזה יותר מזה דיניו בטלים וכו':

ר' צדוק אומר וכו':    וכן אמר ג"כ בנו ר"א בנדרים פ' קונם דף ס"ג. וביד פ"ג דהלכות ת"ת סי' יו"ד:

כל הנהנה:    במאירי ורי"א האוכל הנאות. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל מלת לשמור. גם הגיה ולא קורדום לאכול מהם. גם הגיה הא כל הניאות מד"ת וכו':

יכין

רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד:    אין ר"ל שלומד רק ללמד ולא לעשות, דא"כ רשע הוא, והרי חז"ל אמרו על זה [יומא ע"ב ב'] חבל על דלית ליה דרתא ותרעי לדרתיה עביד, ואמרו [תענית ד"ז א'] כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, ואמאי מספיקין וכו'. רק ר"ל במצות שאין בהן מעשה כאמונות ודעות. או בדינין שאינן נוהגין בכל אדם כגיטין וחליצות. או זר שעוסק בדיני קדשים. או העוסק בדיני טומאה וטהרות בזה"ז:

מספיקין בידו ללמוד וללמד:    שיפתח הקב"ה לבו, ויסור מלפניו טרדות הזמן, כדי שיבין הדברים ברורים. ואח"כ יזמן לו תלמידים הגונים וחבירים מקשיבים, ויחוננו לשון למודים, להפיק מחכמתו לאחרים:

והלומד על מנת לעשות:    במצות ששייך בהם מעשה. אף שאין כוונתו רק להשלים עצמו בעשיית המצוה, אפ"ה מספיקין וכו':

לשמור ולעשות:    זכור ושמור ב' עניינים הם. דזכור היינו שיתעסק במחשבתו בעניין ההוא. ואעפ"כ אפשר שישכחהו לאחר זמן. אבל שמור היינו לאו דוקא שיתעסק עתה מחשבתו בהעניין, רק שהעניין שמור בלבו כמאו דמונח בקופסא, וא"א שישתכח מלבו, כדבר השמור במקום צנוע, דבכל עת שירצה ימצאנו. [וזהו מ"ש חז"ל. זכור ושמור בדיבור א' נאמרו [שבועות ד"כ ע"ב], דהקב"ה צונו שנזכיר עניין שבת כל כך הרבה פעמים, עד שיהיה שמור בלבינו כל כך, עד שבעת מעשה נזכרנו בכל עגולותו. וכן שר המשקין בתחלה לא זכר את יוסף. שבגאותו לא התעסק מחשבתו בהבטחתו להזכיר צרת יוסף לפני פרעה. ואח"כ וישכחהו לגמרי, שאפילו הזכירו אדם לא היה זוכר. והראיה, שלבסוף לא סיפר לפרעה רק כי פותר חלומות הוא, אבל לא העוול שנעשה לו, כי גונב גונבתי וגו'. כך נ"ל. ורבינו בעל העיקרים בכ"ו לשלישי ורבינו בעל העקידה שער נ"ה פירשו באופנים אחרים יע"ש]. וה"ג ר"ל שהקב"ה מזכהו שיהיה למודו שמור בלבו אף שלא יתעסק בו, עד שכשיזדמן לו המעשה יזכור העניין כולו:

רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם:    ר"ל כשתלמוד המצות או תקיימם, לא תכוון כדי שיכבדוך. וה"נ אמרינן בש"ס, לאהבה את ה' אלהיך, שלא תעסוק בתורה כדי שיקראוך חכם ורב, רק עשה מאהבה, וסוף הכבוד לבוא [נדרים דס"ב א']. ואע"ג דאמרינן. לעולם יעסוק בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך זה בא לעשות לשמה [פסחים ד"נ ע"ב]. היינו בתחלת למודו. משא"כ כשכבר יושב בחיק התורה ויונק משדיה, על זה אמרינן [ברכות די"ז] העוסק בתורה של"ש נוח לו שלא נברא. מיהו דוקא בעוסק בתורה או מודיע שהוא ת"ח. כדי שיכבדוהו. אבל בירא שיזלזלוהו, שרי להושיב כתר התורה על ראשו ולומר אנא מלכא. וכדאמרינן [שם בנדרים ד"ס ב'] שרי לצ"מ לאודועי אנפשיה באתרא דלא ידעי ליה. וכתב שם הרא"ש, דמיירי בירא שיזלזלוהו]:

ולא קרדום לחפור בהם:    נ"ל כגירסא לחתוך בהם, ולא כהגירסא לחפור בהן. דקרדום הוא כלי לחתוך ולבקוע עצים [כביצה דל"א ע"א]. עוד נ"ל דלרבותא נקט קרדום, אע"ג דנפיש אגריה וזוטר פחתיה [כב"מ פ"ב ב']. ור"ל אפילו מרוויח הרבה ע"י שמתפרנס מהתורה, והוא דבר שעי"ז כבודה נפחת רק מעט, אפ"ה אסור כשאפשר להתפרנס באופן אחר. [מיהו דוקא במקבל שכר בשביל שילמד, או בשביל שמורה הוראה, אז באפשר להתפרנס באופן אחר, אסור ליהנות ע"י התורה. אבל כשנותנין לו מתנה, וכוונת הנותן להנאת עצמו, או לכבוד עצמו. אז אפילו ת"ח עשיר רשאי לקבלו. וכדאמרינן [ברכות ד"י ע"ב] הנהנה יהנה כאלישע. שר"ל לפע"ד כמו באלישע שהתכוון הנותן לזכות את עצמו להביא בכורים, ולא ליתן צדקה לאלישע, וכדאמרינן נמי [בכתובות דק"ה ב'] דקבל רב ענן מה"ט דגים שהביא לו האי גברא, שרצה לעשות מצוה להביא בכורים. והרי אלישע עשיר היה, דאין הנבואה שורה רק על עשיר [כנדרים ל"ח א']. ואין לומר משום דמתנה מועטת הוה, ורק אז רשאי לקבל [כי"ד רמ"ו סכ"א]. ליתא, דהרי רבי עשיר גדול היה (כע"ז ד"י ע"ב), ואפ"ה שקיל מתנה מרובה. טלית דק מקופל בגודל אגוז וחצי מבן בונים (כגיטין נ"ט א'). ע"כ משום דבן בונים נמי התכוון לכבוד עצמו, שהנשיא יקבל ממנו מתנה. אבל במתכוון הנותן לההנות המקבל, לא יקבל. כר' זירא שלא רצה ליקח מתנה (כחולין מ"ד ב). וכ"כ רב גידל לא רצה ליקח השדה במתנה מה"ט (כקידושין נ"ט א'). ואילה"ק מרבינא דשקיל שלשלות זהב שזרקו לפניו נשי דמחוזא (כב"ק קי"ט א'). דהתם לא לעצמו קבלם, רק לצדקה. דגבאי צדקה היה, וכמ"ש רש"י התם]:

וכך היה הלל אומר:    לעיל פ"א סנ"א כבר נשנה לעניין אחר:

ודישתמש בתגא חלף:    ר"ל דהמשתמש בהכתר זה, כבר החליף שמה, שאינה עוד כתר לכבוד ולתפארת, רק קרדום. [וי"א חלף ר"ל שיחלוף ויעבור מהעולם. וק"ל, א"כ מה הא למדת. היא היא]:

נוטל חייו מן העולם:    ר"ל דבתורה כתיב כי היא חייך ואורך ימיך, והיינו בעושה לשמה, אבל זה שעשאה קרדום, חלף ועבר קדושתה וכח הארכת חיים, ונוטל ומבטל בהקרדם חייו מהעולם [כתענית ד"ז א']. א"נ נ"ל דר"ל תחת שבאם היה עוסק בתורה ומצות לשמה היה נוטל ומקבל חייו מוצלחים מהתורה ומובטחים, דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך, השתא דאשתמש בתגא ולא עסק בה לשמה, נוטל ומקבל חייו מן העולם והטבע אם טוב ואם רע, כאשר יקרה מקרה יעזבוהו לה:

בועז

פירושים נוספים