מעשה אפוד (דוראן)/פרק ט
מתוך: מעשה אפוד (דוראן)/הכול (עריכה)
<עמ' 45>
הפרק התשיעי
[עריכה]הנמצא יחלק, כמו שיאמרו בעלי המחקר, אל העצם והמקרה. ובאור זה, כי הנמצאות כולם אם שיהיו עצמים והם אשר להם מציאות בעצמותם אינם נשואים על זולתם, או ענינים לעצמים אין להם מציאות בעצמותם אבל בזולתם, והם אשר יקראו אותם 'מקרים', לפי שהם קורים לעצמים, לא יעמוד אמתתם ומהותם בענינים ההם. ומפני שהיו המקרים ענינים לעצמים, מי שהניח המקרה לא בנושא כבר טעה בהנחתו הסותרת נפשה.
ומפני שהוא מהמבואר שה'דבר' יותר כולל מהנמצא לפי שכבר יכלול שמות ההעדרים והצירופים אשר הם ענינים שכליים לבד, הנה מפני זה נאמר שהשם יחלק בחלוקה ראשונה לשם דבר ושם התאר ושם הפעל. ובאור החלוקה הזאת, שהשמות מהם מונחים לעצמים והמקרים וההעדרים וזולתם אשר 'שם דבר' יכללם, או על המקור והוא הנקרא 'שם הפעל' כפי האמת, או למה שיתוארו בו העצמים והמקרים והוא הנקרא 'שם התאר'. וירצו המדקדקים ב'שם התאר', כל שם שיונח לנושא מה נגזר משם מקרהו, שלא יבא על דרך הפועלים או הפעולים אשר הם חלק מבניני הפעלים. ואולי לשמות הפועלים והפעולים קראו גם כן 'שם התאר'.
וכתב עליו החכם ר' יונה וזה לשונו: "ומין שלישי מהשמות נקרא 'תאר', מפני שמתארים בו כל אחד משני המינים הראשונים, כאמרנו "זָהָב טָהוֹר" (שמות כה יא), "כֹּל מוּם רָע" (דברים טו כא), "בְּיוֹם הֶרֶג רָב" (ישעיהו ל כה), הלא תראה כי תארנו "זָהָב" והוא שם עין העצם, באמרנו "טָהוֹר" והוא שם לתאר הנגזר לזהב משם מקרהו והוא טוֹהַר, כאמרנו "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד י), וכן תארנו ה"מוּם" והוא שם עין המקרה, ב"רָע" והוא שם לתאר הנגזר למוּם משם מקרהו, והוא "רָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ" (ש"א כה כח)" וכו' (הרקמה שער א). ולא הטיב בבאור שם התאר ולא בא עד תכונתו, כי אם נקרא 'שם התאר' מה שיורה על העצם ועל המקרה הנשוא בו, או על המקרה והמקרה השני הנשוא עליו, הנה יהיו כל שמות הפועלים והפעולים שמות התאר, כי כלם יורו על העצמים או המקרים והמקרים הנשואים עליהם, ואיך לא יהיו תארים גם כן לפי זה "לֵב חֹרֵשׁ" (משלי ו יח) ו"לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת" (תהלים יב ד) ו"רָאשׁ עֹשֶׂה" (משלי י ד) שמות הפועלים, ו"אָדָם עָשֻׁק" (משלי כח יז) ו"חֵץ שָׁנוּן" (משלי כה יח) שמות הפעולים, ומה ההבדל בין אלה והדומים להם ובין "זָהָב טָהוֹר" ו"כֹּל מוּם רָע" שהביא במשלו, ואולי כן הם אצלו וכמו שיבא. ואם מפני שלא באו על דרך הפועל והפעול קראם שמות התאר, הנה לא יהיה ההבדל לשם התאר בענין כלל זולת השם. וגם כי הוא כבר חשב לתת הסבה כשאמר "מפני שמתארים בו כל אחד" וכו', והיה אם כן כאלו ביאר הדבר בעצמו, כי אנחנו כשנעלם ממנו מה הוא התאר, יעלם ממנו גם כן מה הוא הדבר 'שמתארים בו', אשר בעבורו ייאמר שנקרא התאר.
ומפני זה אומר כי התאר הוא השם המורה על הנושא ועל מה שינשא עליו יחד, וזה כשיהיה הנשוא ההוא קנין לנושא או כח ימשך ממנו פעל או הפעלות על התמידות. והוא שכתב הרב כי התארים הם כחות שנו בהם וכו' (מו"נ א נב). וביחוד יאמר 'תואר' לשם המורה על הנושא ועל מה שינשא עליו מארבעה סוגי האיכות, אשר הראשון מהם התכונות הנמצאות בנפש ובבעל נפש מצד שהוא בעל נפש, כאמרך הָרוֹפֵא, הַמְדַקְדֵּק, הַנַּגָּר, הַיְרֵא חֵטְא. והשני אשר בו יאמר בדבר אשר יש לו כח טבעי או לא כח טבעי, כאמרך בָּרִיא וחוֹלָנִי. והשלישי מה שיורה על ההתפעליות כאמרך כַּעֲסָן, פַּחְדָּן, רַחְמָן. והרביעי על האיכות הנשוא ב'כמה' מצד שהוא <עמ' 46> 'כמה', כאמרך הָאָרוֹךְ, הַקָּצָר, הַמְעוּוָּת, הַיָּשָׁר, שכבר ידעתם ממקומם. ואמנם אמרתי שיהיה הנשוא קנין לנושא או כח ימשך ממנו פעל או הפעלות על התמידות, לתת הבדל בין התאר ושם הפועל או הפעול. והמשל, כי ההפרש אשר בין "טוֹב וְסַלָּח" (תהלים פו ה) ובין "הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי" (תהלים קג ג) הוא כי סוֹלֵחַ לא יקרא כי אם בעת פעל הסליחה, וסַלָּח יקרא מצד הכח אשר לו על הסליחה, גם בעת היותו בלתי סולח בפעל. וכן ההפרש בין "וְגֹנֵב אִישׁ" (שמות כא טז) ובין "אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב" (שמות כב ו), כי לא יקרא גּוֹנֵב רק בעת היותו גונב בפעל וגַּנָּב יקרא מצד הכח אשר לו על הפועל ההוא המגונה, וגם בעת השינה יקרא גַּנָּב להיותו מוכן אל זה על התמידות כשיזדמן. ועל דרך זה לכל התארים, כאמרך נָדִיב, כִּילַי, שׁוֹעַ, נָבָל, גִּבּוֹר, צַדִּיק, אַבִּיר, אַדִּיר, אַמִּיץ וזולתם משמות התארים אשר באו בכתוב לאלפים.
וכבר היה ממנהג העבריים להבדיל בין שמות התארים ושמות הפועלים והפעולים בשמות להם מיוחדים לכל אחד מהמינים. ובקצתם יבדילו ביניהם כשיוסיפו יו"ד על שמות התארים, כמו "חַכְלִילִי" (בראשית מט יב), "אֹיַבְתִּי" (מיכה ז ח), "שֹׁכְנִי" (דברים לג טז), ואני קורא ליו"ד הזאת 'יו"ד התאר', אבל כל המדקדקים ישימום נוספות, ואין הענין כן. ומפני זה כתב הא"ע על "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה" כי לא יאמר "שֹׁכְנִי" על רגע אחד, הנה כבר הורה כי היו"ד ב"שֹׁכְנִי" תורה על ההתמדה, וכי "שֹׁכְנִי" הוא תואר. או אולי אמר זה מצד כח הגזרה. וכזה אני חושב ביו"דין שבאו ב"מַגְבִּיהִי" (תהלים קיג ה) ו"מַשְׁפִּילִי" (שם פסוק ו) ו"מְקִימִי" (פסוק ז) ו"מוֹשִׁיבִי" (פסוק ט), לפי שהם כלם תארי הפעֻלות לבורא יתברך יורו על השפעת אלה הענינים מאתו יתברך על ההתמדה. והאומר שאלה היו"דין והדומות להן נוספות לא הבינו הענין הזה.
וכבר קרה בלשון העברי לקצורה אצלנו היום שלא ימצאו לכל התארים שמות מיוחדים, וישתמשו בם בשמות הפועלים או הפעולים, וזה במקומות רבים בכתוב. בשמות הפועלים: "עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כג טז), "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים" (משלי יג כ), "רֹכֶלֶת הָעַמִּים" (יחזקאל כז ג), "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת" (תהלים קלו ד), ומזה גם כן "הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי" (תהלים קג ג). ובשמות הפעולים: "אָדָם עָשֻׁק" (משלי כח יז), "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ" (דברים כח ו), "אֹרְרֶיךָ אָרוּר" (בראשית כז כט) וכאלה רבים. אמנם כשילקחו אלה השמות מצד שהם שמות פועלים או פעולים, הנה מובנם נבדל ממה שיורו עליו כשילקחו מצד שהם תארים, כמו שהודעתיך. ולזה כתב הא"ע על "וּפַרְעֹה חֹלֵם" (בראשית מא א) – "היה חולם", ועל "וְרִבְקָה שֹׁמַעַת" (בראשית כז ה) – "היתה שומעת", להורות כי אלה השמות לא ילקחו כאן מצד שהם תארים עד שיהיה נושא המאמר "וּפַרְעֹה חֹלֵם" ונשואו "וְהִנֵּה עֹמֵד", אבל הוא שם הפועֵל, ו"פַרְעֹה" נושא במאמר ו"חֹלֵם" נשואו. וכן "וְרִבְקָה שֹׁמַעַת". ולא ילקחו מצד היותם תארים, אבל מצד שהם שמות פועלים, ולזה קשר בהם מלת הָיָה אשר היא בכח על שמות הפועלים. כי אמרנו רְאוּבֵן הוֹלֵך שם הפועֵל, הנה הרצון בו שהוא עתה הולך, או היה או יהיה.
ומפני שהבינו חכמי ישראל ז"ל ההבדל הזה בין שמות הפועלים והתארים, הנה במה שלא מצאו להם שמות נבדלים בכתוב, הבדילו הם ביניהם בתוספת נו"ן, ויאמרו גּוֹזְלָן, חוֹמְסָן, כּוֹעֲסָן, "אין הקוֹפְדָן מלמד" (משנה אבות ב ה), לא הבדילו ביניהם כי אם בתוספת נו"ן לבד. וכן מצאתים כתובים ומנוקדים במשניות קדומות ועתיקות שהיו אצלי. וזה בתארים אשר ישתמשו בשמות הפועלים, אבל בשמות הפעולים אמרו מרַחוּם – רַחֲמָן. וזה הרבה בלשון החכמים ז"ל, ישימו הנו"ן להורות על התארים. וכבר היה זה הענין קדום ממסדרי התפלות, אמרו "כִּי אַתָּה סוֹלְחָן לְיִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וּמוֹחֲלָן לְשִׁבְטֵי יְשׁוּרֻן", ועם ששם התאר מסְלִיחָה הוא סַלָּח בכתוב, הנה להשוות בשמות לצחות הדבור אמרו סוֹלְחָן, כי ממְחִילָה לא מצאו תאר, והוכרחו לעשות מוֹחֲלָן. זה הוא מה שראוי שיובן מהתאר כשיובן כפי אמתתו. אמנם הרב ז"ל כבר אמר במורה כי שם התאר כבר יאמר לתכונה הבלתי קיימת גם <עמ' 47> כן, כאמרך פְּלוֹנִי הַכַּעֲסָן או הַקַּצְפָּן או הָרַחֲמָן ואע"פ שלא יתחזקו המדות האלה (מו"נ א נב). הנה כבר הורה שהתאר אמנם הוא מפני המדה, אבל שלקח שם התאר יותר כולל ממה שהנחתיו. ואמנם הוכרח הרב ז"ל להניח שלא יתחזקו המדות האלה, לפי שאם היו הענינים שזכר מדות מתחזקות, כבר יהיו נכללים בסוג הראשון שזכר מסוגי האיכות. ואם תקרא כל מה שכתב הרב בפרק ההוא באותן החמשה חלקים מן התארים, תמצאהו מסכים למה שהונח. ומפני שהניח ענינים יותר כוללים ממה שיורה עליו שם התאר בהנחתו הראשונה, לזה אמר בראש דבריו זה לשונו: "כל מתואר שיחויב לו תאר מה ויאמר הוא כך" וכו', ירצה: או שיאמר לו שהוא כך, ור"ל שלא יבא על דרך התאר כפי האמת, אך שיאמר לו שהוא כך, וזה כי אמרך לאדם שהוא 'חי מדבר' והוא חלק הראשון שהניח שיתואר האדם בגדרו, הנה אינו תאר על דרך האמת, וכמו שכתב הוא.
ודע שכבר יקרה בלשון העברי שהם יעשו לפעמים משמות התארים שמות העצם לעצמים שיתארו בהם, ויקראו המדקדקים לאלה התארים 'תארים גוברים', ורצו שכבר יחזק כח השם התאר עד ששב שם עצם. וכתב ר' יונה שער י"א ברקמה מה שנודע ממנו זה. והמשל, כי אָדָם שם התאר לאדם הראשון להיותו נוצר מאדמה, וכבר שב לו שם עצם, ומפני זה יקראו לאָדָם 'תאר גובר'. וכן שְׁלֹמֹה נקרא כן, והוא תאר מפני השלום שהיה לישראל בימיו, וכמו שאמר "כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו" (דה"א כב ט), הנה שהתאר שב לו שם עצם, והוא תאר גובר. וכן הזְכוֹכִית נקרא כן להפלגת זַכותו, וכבר היה לו שם עצם, והוא תואר גובר, וכן כל מה שידמה לזה. וכן "אַבְנֵי אֶקְדָּח" (ישעיהו נד יב) לדעת ר' יונה (הרקמה שם).
ויהיו אם כן לפי מה שהונח השמות ארבעה. שם דבר, ויכלול שם העצם והמקרה, ושם התאר, ושם הפועֵל והפעול, ושם הפֹעל, ויבא באורו. ואפשר כי זה הוא הנרצה מענין השמות אצל המדקדקים, אבל לפי שהיה שם הפועל והפעול מורה על זמן עבר או עתיד, וגם שהוא בלתי מוגבל מכח השם, אולי שמו אותו בכלל הפעל אשר הוא חלק השלישי מחלקי הלשון. אבל כבר ראיתי להחכם ר' יונה שעשה משמות הפועלים והפעולים מין אחר מהשמות, וכתב על המין הזה: "והמין הזה מהשמות מורה על העצם והמקרה ביחד בעוד התחברות העצם עם המקרה" וכו' (הרקמה שער א). ולפי זה הנה לא יהיה אצלו הבדל בין שמות הפועלים והפעולים ושמות התאר, ומן הפלא איך אמר אחר כן "ומין שלישי מהשמות נקרא תואר". ולכן יראה כי הוא טעות נפל בנוסחא בספרים, והראוי 'והמין השלישי מהשמות', והוא המין שזכר משמות הפועלים והפעולים, וזה מחויב, שאם לא כן לא היה מין שלישי אבל רביעי. והנה לפי זה לא הבדיל ההבדל שזכרנוהו, וקרא לשמות הפועלים והפעולים 'שמות התאר', וקרא לאלה 'שמות מושמים בגזר', לפי שהם נגזרים לעצמים מהמקרים הנשואים עליהם, כאמרו: "קֹדֵר הִלָּכְתִּי" (תהלים לח ז) הנגזר מ"אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת" (ישעיהו נ ג), "לְהוֹצִיא אֶל הֹרֵג בָּנָיו" (הושע ט יג), "וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ" (משלי ז כו), הנגזרים מ"הֶרֶג רָב" (ישעיהו ל כה). ואמר בשער ההוא כי שמות העצמים אינם נגזרים, וביאר כי כוונתו בשמות העצמים שאינם מדברים, אבל המדברים אצלו על שני דרכים; מועתקים כ"עֹרֵב וּזְאֵב" (שופטים ז כה) שרי מדין ו"חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה" (מ"ב כב יד) ו"נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי" (ש"א יא א), ונגזרים כשִׁמְעוֹן, לֵוִי ויְהוּדָה. והנה שכח "גַּלְעֵד" (בראשית לא מז), ו"הַמִּצְפָּה" (שם פסוק מט) ו"אֶבֶן הָעָזֶר" (ש"א ז יב) ו"קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה" (במדבר יא לד) וה"גִּלְגָּל" (יהושע ה ט). ו"אָדָם הָעִיר" (יהושע ג טז) ו"תַפּוּחַ" וזולתם רבים שמות נגזרים ומועתקים לעצמים הבלתי מדברים.
ודע כי המכוון ב'שם העצם' אצל המדקדקים הוא המכוון ממנו אצל חכמי המחקר, וזה כי חכמי המחקר כבר חלקו העצם אל 'ראשון' ו'שני', וקראו 'עצמים ראשונים' אישי העצמים ופרטיהם הרמוז אליהם, ו'עצמים שניים' הם המינים והסוגים שינשאו על העצמים הראשונים, ויקראו שם העצם כל מה שיורה על כל אחד מאלה העצמים הראשונים והשניים. והמדקדקים גם כן קראו שם העצם השם המורה על הסוגים והמינים, כאמרך שׁוֹר וחֲמוֹר, בֶּגֶד, צֶמֶר, והשם המורה על אישי העצמים הרמוז <עמ' 48> עליהם, ולזה קראום שם העצם ביחוד.
וכבר אמרו שיבדל שם העצם משם התאר בארבעה דברים, וכמו שכתב הא"ע בפ' ואלה שמות (אבן עזרא על שמות ג טו). האחד, כי שם העצם לא יעשה ממנו פעל, כי לא תאמר מאַבְרָהָם – אַבְרַהַמְתָּ, אַבְרַהַמְתִּי, ומנָדִיב שהוא תאר, תאמר "יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה ב), "עַל כָּל הִתְנַדֵּב" (עזרא א ו), ומחָכָם, תאמר "חָכַמְתָּ לָּךְ" (משלי ט יב), "לְמַעַן תֶּחְכַּם" (משלי יט כ). וסבת זה, כי הפעל לפי מה שנאמר ברשמו מורה על מקרה ועל זמנו, ואי אפשר שיהפך העצם מקרה. אמנם זה ראוי שיובן מן העצמים הראשונים, כי העצמים השניים כבר יעשה מהם פעל, תאמר מחַי – "וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ" (דברים ל טז), "לְמַעַן תִּחְיֶה" (דברים טז כ). וכל זה כתב החכם ר' יונה (ספר הרקמה שער יד), כי הפעלים יחלקו לנגזרים מן החדושים ולנגזרים מן השמות שאינם חדושים, ירצה מן העצמים השניים, כמו "בֵּין שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ" (איוב כד יא), "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי" (שה"ש ד ט), "וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר" (שמות ב ג), "וְזִנַּבְתֶּם אוֹתָם" (יהושע י יט), "וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ" (ירמיהו נ יז), אמנם זה על המעט בכתוב. ולפי ש"מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים" (בראשית לז ז) מזה הכת והוא מעטי, לזה כתב הא"ע "מְאַלְּמִים מגזרת אֲלֻמִּים". וכבר נתבארו אלה כלם באופן שלא יקשה מה שהתבאר מהנמנע שוב העצם מקרה, וזה כי הנרצה והמכוון באלו הפעלים הנגזרים משמות העצמים הוא מונח על דרך שאי אפשר שיובנו אם לא בקבלה או מכח הדבור אשר באו בו, כי "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ד יג) נודע בקבלה שהנרצה בו הסרת הדשן, "וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה" (תהלים כ ד) המובן ממנה מכח הדבור אשר בא בו: הוא יעשה אותה דשן. וכן "וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ" (איוב לא יב), "וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים" (תהלים נב ז), הרצון בם עקרת השרש, ו"הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב" (ישעיהו כז ו), "וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ" (תהלים פ י), הרצון בם עשית השרש. וכן כל מה שבא דומה לזה אפשר שיובן באופנים מתחלפים לפי שהונח על דרך ההרחבה בלשון לא שיגזר הפעל ממנו, כמו שהוא הענין בכל הפעלים הנגזרים מהמקרים, ותמיד הם צריכים בבאור אל פעל אחר, כמו שהוא מבואר בשני אלה הפעלים הנזכרים. וכן "וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר" – כסה אותה או טח אותה בחמר, וכן "יַצְהִירוּ" – יעשו יִצְהָר, וכן "מְאַלְּמִים" – עושים אֲלֻמּוֹת, וכן בכל מה שידמה לזה. ומפני הספק הנופל בבאור הפעלים האלה, לא הרגיל אותם בשמוש בעל הלשון, ובאו מהם מתי מספר בכתוב.
והדבר השני כי שם העצם לא יתרבה שתאמר מאַבְרָהָם – אַבְרְהָמִים, כמו שתאמר מחָכָם שם התאר – חֲכָמִים. וסבת זה, כי השם המתרבה הוא להיות הרבים ההם משתתפים בענין אשר בעבורו יאמר עליהם השם ההוא, כמו חֲכָמִים שישתתפו בענין אשר נקראו בו חֲכָמִים, והוא החכמה. ואישי העצמים לא ישתתפו בענין אשר בעבורו יונח לכל אחד השם ההוא הפרטי, והוא הענין הפרטי אשר בעבורו יהיה כל אחד מהם איש העצם רמוז אליו ומתחלף בו מזולתו, ולסבה אשר בעבורה יתרבה שם התאר יתרבו ג"כ שמות העצמים השניים.
והדבר השלישי, כי שם העצם לא יסמך. לא תאמר יִצְחַק-הַדּוֹר, יַעֲקֹב-הָעִיר, ומשם התאר תאמר "נְדִיבֵי עַמִּים" (תהלים מז י), "זִקְנֵי הָעִיר" (דברים כא ג), "חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ" (איוב ט ד). וסבת זה, כי העצמים הראשונים לא ינשאו על דבר, והם העומדים בעצמם אינם נסמכם אל זולתם, ומפני זה תמנע בהם הסמיכה להורות על הענין הזה. והיו שמות העצמים השניים נסמכים, אמר "בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים" (ויקרא יג מז), מפני שדרכם להיותם נושאים על זולתם.
והדבר הרביעי, ששם העצם לא יהיה מבואר בה"א הדעת, והיא הה"א אשר תבא על השמות להודעה, כאמרך "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל" (יחזקאל יז ג), "הָעִיר הַהֻלָּלָה" (יחזקאל כו יז), ולא תאמר בשם העצם הָאַבְרָהָם, הַיִּצְחָק. וסבת זה, כי ההודעה אמנם נעשה בענין הבלתי ידוע להודיעו במה שהוא נגלה, כאלו תאמר פלוני הַנָּדִיב או הַלָּבָן וזולת זה. ולפי שהיו עניני העצמים הראשונים ומה שיתעצמו בו האישים הרמוז אליהם נעלם מאד והם בלתי ידועים כי אם מצד מקרים וענינים מה מיוחדים להם, הנה מפני זה לא תעשה בהם הודעה ולא תפול עליהם ה"א הידיעה. והעצמים השניים תבא עליהם ה"א הידיעה להיות הכולל ידוע אלינו יותר מהמיוחד, כמו שיאמר החכם.