מועד קטן כח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' אנשים במועד מענות אבל לא מטפחות ר' ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה וזה לא מקוננות נקבר המת לא מענות ולא מטפחות איזהו עינוי שכולן עונות כאחת קינה שאחת מדברת וכולן עונות אחריה שנא' (ירמיהו ט, יט) ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה אבל לעתיד לבא הוא אומר (ישעיהו כה, ח) בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו':
גמ' מאי אמרן אמר רב ויי לאזלא ויי לחבילא אמר רבא נשי דשכנציב אמרן הכי ויי לאזלא ויי לחבילא ואמר רבא נשי דשכנציב אמרן גוד גרמא מככא ונמטי מיא לאנטיכי ואמר רבא נשי דשכנציב אמרן עטוף וכסו טורי דבר רמי ובר רברבי הוא ואמר רבא נשי דשכנציב אמרן שייול אצטלא דמלתא לבר חורין דשלימו זוודיה ואמר רבא נשי דשכנציב אמרן רהיט ונפיל אמעברא ויזופתא יזיף ואמר רבא נשי דשכנציב אמרן אחנא תגרי אזבזגי מיבדקו ואמר רבא נשי דשכנציב אמרן מותא כי מותא ומרעין חיבוליא תניא היה ר"מ אומר (קהלת ז, ב) טוב ללכת אל בית אבל וגו' עד והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטען יטענוניה דידל ידלוניה ואיכא דאמרי דלא ידל ידלוניה דכתיב (משלי כה, ז) כי טוב אמר לך עלה הנה וגו' ת"ר כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ד' זקנים לנחמו ר' טרפון ור' יוסי הגלילי ור' אלעזר בן עזריה ור"ע אמר להם ר' טרפון דעו שחכם גדול הוא ובקי באגדות אל יכנס אחד מכם לתוך דברי חבירו אמר ר"ע ואני אחרון פתח רבי ישמעאל ואמר רבו עונותיו תכפוהו אבליו הטריח רבותיו פעם ראשונה ושניה נענה ר"ט ואמר (ויקרא י, ו) ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה והלא דברים ק"ו ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצוה אחת דכתיב (ויקרא ט, ט) ויקריבו בני אהרן את הדם אליו כך בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה נענה ר' יוסי הגלילי ואמר (מלכים א יד, יג) וספדו לו כל ישראל וקברו אותו והלא דברים ק"ו ומה אביה בן ירבעם שלא עשה אלא דבר אחד טוב דכתיב ביה (מלכים א יד, יג) יען נמצא בו דבר טוב כך בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה מאי דבר טוב ר' זירא ור' חיננא בר פפא חד אמר שביטל משמרתו ועלה לרגל וחד אמר שביטל פרדסאות שהושיב ירבעם אביו על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר (ירמיהו לד, ה) בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים [אשר היו לפניך כן] ישרפו לך והלא דברים ק"ו ומה צדקיהו מלך יהודה שלא עשה אלא מצוה אחת שהעלה ירמיה מן הטיט כך בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה נענה ר"ע ואמר (זכריה יב, יא) ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרימון [בבקעת מגידו] ואמר רב יוסף אלמלא תרגומיה דהאי קרא לא הוה ידענא מאי קאמר בעידנא ההוא יסגי מספדא בירושלם כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בר טברימון וכמספד דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו והלא דברים ק"ו ומה אחאב מלך ישראל שלא עשה אלא דבר אחד טוב דכתיב (מלכים א כב, לה) והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם כך בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה א"ל רבא לרבה בר מרי כתיב ביה בצדקיהו בשלום תמות וכתיב (ירמיהו לט, ז) ואת עיני צדקיהו עור א"ל הכי א"ר יוחנן שמת נבוכדנאצר בימיו ואמר רבא לרבה בר מרי כתיב ביה ביאשיהו (מלכים ב כב, כ) לכן הנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום וכתיב (דברי הימים ב לה, כג) ויורו היורים למלך יאשיהו ואמר רב יהודה אמר רב שעשאוהו ככברה א"ל הכי א"ר יוחנן שלא חרב בית המקדש בימיו א"ר יוחנן באין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל שנאמר (איוב ג, א) אחרי כן פתח איוב את פיהו והדר ויען אליפז התימני א"ר אבהו גמנין לאבל שמיסב בראש שנאמר (איוב כט, כה) אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם ינחם אחריני משמע אמר רב נחמן בר יצחק ינחם כתיב מר זוטרא אמר מהכא (עמוס ו, ז) וסר מרזח סרוחים מרזח נעשה שר לסרוחים אמר ר' חמא בר חנינא מנין לחתן שמיסב בראש שנאמר (ישעיהו סא, י) כחתן יכהן פאר מה כהן בראש אף חתן בראש וכהן גופיה מנלן דתנא דבי ר' ישמעאל (ויקרא כא, ח) וקדשתו דלכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון א"ר חנינא קשה יציאת נשמה מן הגוף
רש"י
[עריכה]
מתני' בלא פירוש: גמ' לחבילא - חבלא:
גוד גרמא מככא - נפלו הלחיים:
נמטו מיא לאמטיכי - כלומר הדרי מיא למפרע כלפי למעלה:
שייול איצטלא דמלתא - כלומר יפה מיתה כמלבוש של מילת:
דשלימו זוודיה - שכלו לו מזונותיו שהוא עני:
עטוף - חושך:
אזבזגי - קיניה:
מותא - כל אדם מת:
(מרעא חבילא) - מרעין חיבולייא. האיסורין הן בבית:
דידל ידלוניה - כלומר מגביהין בהספד למי שמגביה קולו להספד אחרים:
הטריח רבותיו - שבאין לנחמו:
משמרתו - שהושיב ירבעם שלא לעלות לרגל:
מעמד במרכבה - שלא יכשלו:
ינחם אחרים משמע - שמנחמין יושבין בראש:
סרוחים - לשון רבים:
לפתוח בראש - לקרות בס"ת:
ולברך - ברכת המזון:
תוספות
[עריכה]
בלע המות'. כדי לסיים בדבר הטוב משום דמועד קטן הוא סוף סדר מועד ומה"ט מתרץ הרב רבי יעקב מאורליינ"ש הא דאתחיל סדר נשים בט"ו נשים אע"ג דאתחיל בפורענותא לא מתחיל כדאמרינן ביש נוחלין (ב"ב דף קח.) ותירץ דסומכין פורענות דמועד קטן אצל פורענות דיבמות דסמכינן פורענותא לפורענותא ונחמתא לנחמתא:
צדקיהו מלך יהודה. צדיק גמור היה. אבל במקרא לא מצינו יותר כי אם שצוה להעלות ירמיהו מן הטיט:
ינחם כתיב. בכתובות (דף סט:.) פירשנו בענין אחר שלא כפירוש הקונטרס דהכא:
וליטול מנה יפה ראשון. פי' יש לישראל ליתן לו אבל הוא אין לו ליטול כדאמרינן פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ:) הנותן עיניו בחלק יפה כו' מיהו נראה לי דכהן כיון שזהו דינו יכול לראות סימן ברכה ואע"פ שאומרים בפ' הזרוע (חולין קלג.) ונתן ולא שיטול מעצמו אין זה לוקח מתנות כי אם רואה שפיר מה שהוא רוצה ואומר ליתן לו: [וע' תוס' גיטין נט: בד"ה וליטול מנה]:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]רלו א מיי' פ"ו מהל' יו"ט הלכה כ"ד, ומיי' פי"א מהל' אבל הלכה ד', סמג עשין ב, טור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ז סעיף ב', וטור ושו"ע יו"ד סי' ת"א סעיף ה':
רלז ב ג מיי' פי"ג מהל' אבל הלכה ג', סמג עשין ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ו סעיף א':
רלח ד מיי' פ"ד מהל' כלי המקדש הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' תקס"ז סעיף י"ד בהג"ה, וסי' רא סעיף ב:
ראשונים נוספים
מתני' נשים במועד מענות אבל לא מטפחות מאי אמרן.
אמר רבא ויי לאזלא ויי לחבלא.
פירוש נשי דשכנציב היו חכמות והיו מענות ואומרות אוי להולך כדכתיב כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו וגו' ואוי למי שהוא ממושכן ונתבע לשלם הפקדון שאצלו. כלומר האדם מתמשכן להשלים רוחו שהוא אצלו פקדון לבעליה. פי' חבלא משכון. פירוש גוד גרמא מככא ונמטי מיא לאנטוכיא חתוך המאכל מן השיניים ויגיע חמות המים באנטיכי. כלומר כיון שנחתך המאכל מפי החולה בוערת בו חמות ומחממת מי רגליו כחמות אנטיכי. דתנן אנטיכי אע"פ שגרופה אין שותין הימנה מפני שמחממת הרבה. פי' שייול אצטלא דמלתא לבר חורי דשלימו זוודיה. כלומר דומה כאצטלא של מילת לבנה לבן טובים שירד מנכסיו. ושלמה הצידה שלו הקבורה טובה לו מחיים. ויש שאומרים מי שאין לו בגדים ללבוש ישאל וילך ללות בן טובים של מת ושלמו ימי חייו.
עטוף וכסוי טורי דבר רברבי ובר רמי הוה. פי' כמו אדם האומר להרים התעטפו והתכסו במלבושיכם הנאים כי זה האיש הבא להקבר אצלכם בן גדולים הוא. וי"א לבני אדם אומרים התעטפו והתכסו במלבושיכן ועמדו על ההרים וכסו אותן בשעת קבורתו כי בן גדולים ורמים הוא. אחאנא תגרי דעל זבוגי מיבדקי. פי' אחינו התגרים שעל קניינם מיבדקי. כלומר במקום סחורתן נבדקין הנאמנים הם אם לאו. כמו שאומרים (בעירובין סה) בג' דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו.
רהיט ונפיל בר אודי ואמבדי יוזפתא יזיף. פי' רץ בכל כחו ונופל בין האובדים ועל המעברות מלוה לוה. פי' כמו משל הוא. כלומר אע"פ שאדם רץ בכל כחו כל ימיו כשנופל בין האובדים בין אובדי הדרכים. או כשיגיע לעבור בנהר מתחנן למי שמעבירו ואם אין לו נוטל בהלואה ואינו מוצא. מותא כי מותא. ומרעא חבוליא. פי' המות של זה כמיתת כל אדם. ואריכות חוליו תוספת כמו הרבית על המלוה. שיש מי שפורע חובו היא המלוה שנתנה לו ודיו. ויש מי שפורע המלוה היא נשמתו ותוספת על נשמתו צער חליו.
תניא היה ר"מ אומר מ"ד טוב ללכת את בית אבל וגו' והחי יתן אל לבו דברים של מיתה. דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דטעון יטעוניה דידל ידלוניה.
איכא דאמרי לא ידל דאדלוגיה כדכתיב כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב אשר ראו עיניך.
כשמתו בניו של ר' ישמעאל נכנסו ד' זקנים לנחמו. ר' יוסי הגלילי. ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון. אמר להן ר' טרפון ראו כי חכם גדול ובקי בהגדות הוא אל יכנס אחד לתוך דברי חבירו אמר להן ר' עקיבא ואני אחרון.
פתח ר' ישמעאל ואמר רבו עונותיו תכפוהו אבליו הטריח רבותיו פעמים רבות.
נענה ר"ט ואמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה וגו' ומה בני אהרן שלא עשו אלא מצוה אחת שנאמר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו. בניו של רבי [ישמעאל] עאכו"כ שחייבין כל ישראל לבכותם. ראב"ע אומר שחייבין כל ישראל לבכות מהכא שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך הוי אדון יספדו לך וגו' והלא דברים ק"ו ומה צדקיה שלא עשה אלא מצוה אחת שהעלה ירמיה מן הטיט זכה לכך. בניו של ר' עאכו"כ. ריה"ג אומר מהכא וספדו לו כל ישראל וקברו אותו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב.
והלא דברים ק"ו ומה אביה בן ירבעם שלא עשה אלא דבר אחד שביטל משמרתו ועלה לרגל.
וי"א שביטל פרדסאות שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל כך.
בניו של ר' שעשו כמה מצות עאכו"כ. ר"ע אומר מהכא ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדרימון בבקעת מגידו.
ואמר רב יוסף אלמלא תרגומא דהאי קרא לא הוינן ידעי מאי קאמר בעידנא ההיא יסגא מספדא בירושלים כמספד אחאב דקטל יתיה הדרימון בן טברימון. וכמספד יאשיהו בן אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו. ומה זה שלא עשה אלא דבר אחד דכתיב והמלך היה מעמד במרכבה נוכח ארם עד הערב החזיק בעצמו שלא יאמרו גוסס הוא ויברחו ישראל ותחלת נפילה ניסה בניו של ר' עאכו"כ שכל ישראל חייב לספוד ולבכות עליהם.
א"ל רבא לרבה בר מרי כתיב ביה בצדקיהו בשלום תמות.
[נשים במועד מענות אבל לא מטפחות.] נהגו ישראל בכל מקום לומר צדוק הדין עם יציאת נשמה. כדתניא (פ"א דאבל) אין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו.
בתשוב' הגאונים: וששאלתם. היכא דמספידין בראש חודש. מהו שיאמר צדוק הדין. כך שנינו. במועד נשים מענות אבל לא מטפחות. ודוקא לפני המת. דקתני נקבר המת לא מענות ולא מטפחות, ומשנה זו הלכה היא, שאין חכמים חלוקים עלי'. והלכך צדוק הדין אם עונין כלן כאחת מותר. ואם אחד מדבר, וכלן עונין אחריו אסור, ואמר רב האי, וצידוק הדין שאמרת. כי התירו הגאונים הראשונים, שיאמרו אותו הקהל פה אחד וכמוהו לעינוי, ואסרו אחד אומר וכולן עונין אחריו שדומה לקינה. וששאלת אי צדוק הדין הוא דאמרי אינשי בשאר ימים ואין שאר ימים כחולו של מועד אלא שיהא זה כדרך עינוי. וזה כדרך עינוי קינה. או אית מנהגא אחרינא במתיבתא. ליכא מדעם. דמתמר בבבלוקרו ליה צדוק הדין וזה מנהג מקום אחר ושכתבו לפני הגאונים הראשונים. האיך הוא ושאלום מה יעשו. והחזירו להם תשובה אבל אין לנו מנהג בזאת. עוד אמר רב האיי מנהגנו לומר קדיש על המת בי"ט שני ולומר בו תתכלי חרבא. ולשאול בו טעם כחול.
והרב רי"ץ בן גיאת ז"ל כתב, ואנו נהגנו מימות זקנים הראשונים שלא לומר צידוק הדין אחר המת בר"ח ובמועד ובחנוכה ובפורים. דלא עדיף צדוק הדין דהדיוט. מצידוק דינו של מרע"ה דמסלקי לי' בשבת שחלה להיות במועד. ואפי' בר"ח ובחנוכה שחלו להיות בשבת. דהללו ימי שמחה נינהו דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. טעם אחר אומר בו הלל. וזה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו לפיכך מבטלין בו צדוק הדין. ומצינו לר"ש המפרש ז"ל שכתבו תלמידיו משמו. שאמר על מת צדוק הדין וקדיש בחש"מ שאין זה הפסד וחלול יו"ט. אלא הודאה וקבלת דין שמים. וכך נראה שאומרים בחולו של מועד צידוק הדין וקדיש כדרכן. וכן בי"ט שני. אבל ביו"ט ראשון כיון שאין מתעסקין במת אין אומרים בו כלום וכן הלכה:
אמר רב יהודה אמר רב אין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחלה. דכתיב ואין דובר אליו דבר וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיו וענו חבריו. אמר ר' יוחנן אבל כיון שנענע ראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו. פירש הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל כיון שהאבל אסור בנתינת שלום בזמן שפוטר את המנחמים שוחה כתלמיד השוחה לרבו ליתן לו שלום וזהו פטירתן. אמר ר' אבהו מנין לאבל שהוא מיסב בראש. שנאמר אבחר דרכם ואשב ראש. ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם.
לרבינו האיי ז"ל: מנהג המנחמין בבית האבל. שהאבל יושב ויושבין לפניו. ומתכנסין לאחר תפלה שורות שורות מיושב. ושליח צבור עומד ומכריז נשילו רבנן טעמא. ואבלים אומרים ברוך דיין האמת. והכל עונין עושה שלום במרומיו יעשה שלום על כל ישראל ונגשין ומנחמין אחד אחד ושנים שנים כאשר רוצים ועל תלמידי חכמים דרכם לעמוד בשורה.
בשור שנגח (ל"ח ע"א) רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא אמרו ליה רבנן לעולא נינחמיה מר, אמר מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגידופא הוא. דאמרי מאי איפשר למיעבד. הא אפשר למיעבד עבדי. אזל הוא לחודיה לגביה אמר ליה ויאמר ה' אל משה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלה על דעתו לעשות מלחמה שלא ברשות. אלא נשא משה ק"ו בעצמו. אמר ומה מדינים שלא באו אלא לסעוד למואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם. מואבים לא כ"ש אמר לו הקב"ה לא כשעלה על דעתך שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן. רות המואביה ונעמה העמונית. ומה בשביל שתי פרידות חס הקב"ה על שתי אומות של רשעה ולא החריבן. בתו של רבי אם כשרה היא וראוי לצאת ממנה דבר טוב עאכו"כ.
וסדר מנהגות הללו לפי העולה מאלו השמועות כך. היו קוברין את המת וחוזרין למקום סמוך לביה"ק. והוא הנקרא מקום מעמדן של בני משפחה. ומתעכב שם האבל ועומד לצד אחד. והעם מסדרין לפניו שורות שורות. שורה ראשונה בקרובים. ושניה בחברים ושכנים. ושלישית בכל אדם ואין שורה מהן פחות מעשרה. ואם היו מועטין נעשין כלן שורה אחת וכמדומה בעיני שהיו מזכירין שם ענין תחיית המתים. כגון האל הגדול ברוב גודלו. אדיר וחזק ברוב נוראו. מחיה מתים במאמרו. ומבקשין רחמים על המת לומר יזכה פלוני לתחית המתים. ואינו חותם בזו כמו שמוזכר בתוספות ברכות שנכתבו לפנינו. ומקדישין שם ואומרים בעלמא דעתיד לחדתא וכו'. וזהו הנקרא המפטיר בבית עולמים. ואח"כ במקום שנהגו עומד ש"ץ ואומר עמדו יקרים עמודו ועומדין ואומרין ברוך דיין האמת וכיוצא בזה דברים של צידוק הדין בקצרה. ואח"כ חוזר הש"ץ ואומר שבו יקרים שבו. וכך עושין עד שבעה פעמים. ובפעם שביעית כשאומרים להם עמדו יקרים עמודו עומדין. וכל העם עוברין שורות שורות על הסדר שהושבו. ועוברין משמאל האחרים. ואומרין להם כל אחד ואחד תתנחם מן השמים משם הולכין למקום אחר סמוך מזה. והוא נקרא מקום הספדו. וסופדין ומקוננין כדרכן. משם לרחובה של עיר. ומברכין על הכוס ברכה שמסיימין בה בא"י מנחם אבלים.
ואם בא לרבות בברכות כנגד שבחו של הקב"ה ולחתום בה מחיה מתים. וכנגד המנחמין לחתום במשלם הגמול. וכנגד כל ישראל ולחתום עוצר המגפה אומר. לפי שברכות הללו ברכת השבח הם. ורשות בידו לרבות בהן כפי הענין ולהאריך בשבחו של הקב"ה ובקשת רחמים ממנו.
ואח"כ נכנסין עם האבל לביתו. והוא מיסב בראש. ושליח צבור אומר נשילו רבנן טעמא. ואבל עונה ברוך דיין האמת. וגדולי החכמים מנחמין. כל אחד ואחד כפי שרואה לדרוש בנחמה. כעובד' דעבדי [ס"א - דעולא] וזולתן בגמרא.
[ויש עיירות] וכפרים שאין שם רחוב. והולכין ממקום הספד ונכנסין לבית הכנסת. ומברכין אותה ברכה של מנחם אבלים בבהכ"נ כמו שמוזכר בירושלמי למעלה. ומקומות שאין אבלים נכנסין מבית הקברות לבית הכנסת מברכין אותה ברכה בבית האבל. וזהו שאמרו כוס של בית האבל.
והיו נוהגין לצאת לבה"ק כל שבעה להספיד. וכשחוזרין לרחובה של עיר. מברכין ברכת רחבה הזו כל שבעה. והוא שיש שם פנים חדשות. ומאריכין בשאר ברכות שהזכרנו כמו שעושין ביום ראשון. כעובדא דריש לקיש ואם לא יצאו לבית הקברות. ובאו פנים חדשות בביתו של אבל שמזכירין ומנחמין. מברכין אותה בבית. כמו שמוזכר בירושלמי. ונמצאו כל דברי חכמים קיימין. וכפי מה שסדור למעלה.
ובדורותינו בטלו מנהגות הללו. שלא היה חובה לכוף בהם אלא שהדורות נהגו [בכך]. ואפילו הברכות האלו כלן רשות הן. שמצינו ברכות של רשות בשבח כדאמרינן [עירובין ד"מ ע"ב] לענין זמן רשות לא מבעיא לי כי קא מיבעיא לי חובה. ומצאתי במס' ברכות דתניא בתוספתא מקום שנהגו לומר ברכת אבלים בשלש כולל את הראשונה בתחיית המתים וחותם בה מחיה המתים. שניה בתנחומי אבלים. וחותם בה מנחם עמו בעירו. ג' בג"ח ואינו חותם המפטיר בבית עולמים אינו חותם. ע"כ בתוספת'. ואנו למדין ממנה שברכותיו של מתורגמניה דריש לקיש במנהג תלו אותן. ותנא דתוספתא מברך ראשונה כמתורגמניה דר"ל וחותם בה כמותו מחיה מתים. ושניה מברך. אלא שהוא משנה בחתימה לומר מנחם עמו ישראל בעירו. ושלישית הם חולקין דמתורגמניה חתים משלם הגמול. ובתוספתא קתני אינו חותם. ובברכה רביעית כולה פליגי דתנא דתוספתא לא נהיג בה כלל.
ומכל מקום למדנו שכל הברכות הללו חלוקות להם במנהגים. חוץ מאחת מהן. והיא שחותמין בה מנחם אבלים שכולן מברכין אותה. והיא ברכת אבלים השנויה בכל מקום. ובמקומות שנהגו לומר אחת כולל ענין תחיית המתים ומשלם הגמול ועצירת המגפ' כאחת וחותם בה מנחם אבלים ובודאי היו נראין הדברים שהיא חובה. אלא כיון שלא נהגו עכשיו כלל נדחוק בה לומר שהיא עצמה רשות היא. ובאותן זמנים היו הכל נוהגים בה.
ועכשיו בדורות הללו כיון שלא נהגו אין משלין על ידן בדבר מכל מנהגות הללו. אלא כך נהגו עכשיו. נותנין את המת בקבר וסותמין גולל הקבר. וחולצין מנעל וסנדל. ומרחיקין מעט מביה"ק ומקדישין יתגדל ויתקדש שמיה רבא. בעלמא דהוא עתיד לחדתא ולאחיאה מתיא. ולשכלולי היכלא. ולמיבני קרתא דירושלים. ולמעקר פולחן נוכראה מארענא. ולאתבא פולחנא דקוב"ה לאתריה בהדריה וזיויה ויקריה. בחייכון וכו' תתכלי חרבא ושביה ומותנא מננא ומכל אחנא בית ישראל ואמרו אמן וכו'. והכי אמר גאון. מנהגנו להרחיק מבית הקברות שיעור חמשים אמה או מאה אמה. ויש מקומות שבונין בו בית לדבר זה אבל בתוך ארבע אמות לא דמת תופס ארבע אמות לק"ש. וכן אמר רב מתתיה אין אומרים יתגדל בבה"ק אא"כ מרחיק ד' אמות כק"ש.
ובמסכת סופרים (פרק י"ט) מצאתי מביא כוס א' ומברך בורא פרי הגפן. ואחריו בא"י אמ"ה אשר בעגלא גדול דור דורשים וכו'. וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים. לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד. ונהגו רבותינו לומר בבקר ברכת חתנים בעשרה ופנים חדשות כל שבעה. וכן בערב קודם סעודה. וברבת אבלים בערב לאחר התפלה בפני המתפללין על הכוס בשבת שאין אבילות נוהג בפרהסיא. כר"א בן הורקנוס דאמר ראה שלמה כח של גומלי חסדים. ובנה להם לישראל שני שערים. אחד לאבלים ולמנודין ואחד לחתנים. ובשבת היו מתקבצין יושבי ירושלים ועולין להר הבית ויושבין בין שני שערים הללו כדי לגמול להם חסד לחתנים לקלסם וללותם לבתיהם. ולאבילים לאחר שיגמור החזן תפלת המוסף הולך לו לביהכ"נ ומוצא שם האבל וכל קרוביו. ואומר עליהם ברכה. ואח"כ אומר קדיש. ואין אומרים בעלמא דהוא עתיד לחדתא אלא על תלמיד דרשן. עד כאן שנו במס' סופרים.
ונראה מכאן דבקר וערב לאחר התפלה בפני המתפללין מברכין ברכת אבלים על הכוס כל שבעה בפנים חדשות וכמו שביארנו למעלה. ומוסיף בכאן שאומרים קדיש על הברכה הזו כדרך שאומרים אחר קבורת המת. ואין אומרי' בעלמ' דעתיד לחדתא אלא על תלמיד דרשן. וטעמא דמילתא שאין מזכירין עולם חדש אלא למי שמעשיו מוכיחין עליו שהוא בן תחיית המתים. אבל לסתם בני אדם לא. וכן הדין בבה"ק לאחר קבורה שאין אומרים כן. אלא מקדישין ואומרים בעלמא דברא כרעותיה ותתכלי חרבא וכו', ולהגו לומר על הכל ואפי' על אשה מפני המחלוקת שאין הדור דומה יפה.
ונשאל גאון. נוהגין אצלינו בשעה שחוזרין מבה"ק רוחצין ידיהם קודם כניסתן לבתיהם ויושבין על הדרך מה טעם. והשיב אין צריכין לרחוץ. ואם נהגו ורוחצין אין בכך כלום וכשאמרו חכמים במי שחזר מאחורי המת לישב ז' פעמים לא אמרו אלא במי שהולך לבה"ק ובחזירתו ובקרובים וביום ראשון ובמקום שנהגו. וצריכין לישב שבעה פעמים כנגד הבל הבלים וכו', מפני שהרוחות מלוות אותם וכל שעה ושעה שיושבין בורחין מהן.
ואמר רב האי: לא נהגו מעולם בבבל לקנח ידיהם בעפר, וכך אנו רואים דמאן דעביד הכי אין בו כלום. אלא שרי למעבד, אבל נטילת ידים לבתר הכי ליכא אלא למי שנשאו המטה, ע"כ לגאונים. ובמקומות הללו נהגנו בכך לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש ולרחוץ ידים במים, ואומרים שהם רומזים ליצירת האדם, כענין שאמרו באגדה ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר. למה מים ועפר מפני שתחלתה מן המים וסופה לעפר לפיכך נבדקו במים ובעפר אם טהורה היא כבריתה ואם לאו חוזרת לעפרה. וכן המים והעפר אלו רמזו ליצירה ולמיתה בה והעשב רמז לתחית המתים, כענין ויציצו מעיר כעשב הארץ, ומפי אחד מרבותי שמעתי קבלה שבידו. שהוא רמז לטהרת הטומאה, לומר טומאה זו אינה נטהרת אלא בכענין שלשה דברים הללו במים ואפר ואזוב וזה טעם יפה.
ובתשובת שאילי מקמי דמר יהודאי. אבל מנודה מהו להברותו ולא איפשיט, מיהו כיון שאין יושבין בד' אמות שלו אין לו שורה. ואין מברכין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. שכל שהוא כבוד החיים אין עושין לאבל מנודה. וכן יראה לי במנודה שמת שדינו כמאבד את עצמו. ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין. שאין עושין לו כבוד. ולא עוד אלא שמבזין אותו כדאמרינן סוקלין את ארונו. אבל כבוד של חיים עושין לאבלים. עומדין בשורה ומנחמין. והיינו דאמרינן [סנהדרין ס"ח ע"א] בפטירתו של ר' אליעזר הגדול הותר הנדר הותר הנדר. לומר שאינו כשאר מנודין שמתו שלא להספיד ושלא לקרוע ולסקול ארון. לפי שהיה רב שלהם וחייבין לנהוג בו כבוד ומורארבך כמורא שמים. ולא עשו כן אלא כדי שיחזור בו. ולא ירבו מחלוקת בישראל. והני מילי לאפקרותא ועובר על דעת חכמים. אבל לממונא כיון שמת פטור מגזירתם. ואין סוקלין לו ארון ומספידין כראוי לו:
בהמוכר פירות לחבירו (ב"ב ק:) ת"ר אין פותחין משבעה מעמדות ומושבות למת. כנגד אבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. אמר ליה רב אחא בריה דרבה לרב אשי היכי עבדי. א"ל כדתניא אמר ר' יהודה בראשונה לא היו פותחין משבעה מעמדות ומושבות למת כגון עמדו יקרים עמודו. שבו יקרים שבו. א"ל א"כ אף בשבת מותר לעשות כן. פי' דלרבנן היו מזכירין ענין של צדוק הדין או של אנינות כגון הוי ואבוי וכיוצא בהן כשהן עומדין על כל פעם ופעם. אחתיה דרמי בר פפא הות נסיבא ליה לרב אוי'. שכיבא. עבד ליה מעמד ומושב אמר רב יוסף טעה בתרתי טעה שאין עושין אלא בקרובים והוא עבר אפילו ברחוקים וטעה שאין עושין אלא ביום ראשון והוא עבד ביום שני. אביי אמר אפילו בהא נמי טעה שאין עושין אלא בבית הקברות והוא עבד בעיר. רבא אמר אפילו בהא נמי טעה שאין עושין אלא במקום שנהגו והתם לא נהיג. שמע מינה העושה דבר של רשות במקום שלא נהגו נקרא טועה. והתם תנן (מגילה כג:) אין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה. מאי טעמא כיון דבעי למימר עמדו יקרים עמודו. שבו יקרים שבו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא:
(אבל רבתי פ"ב) המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר, ר' ישמעאל אומר קורין עליו הוי נתל' הוי נתלה, א"ל ר' עקיבא הניחוהו סתמא אל תכבדהו ואל תקללהו, אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים, כללו של דבר כל שהוא לחיים, הרבים מתעסקין עמו, וכל שאינו כבוד לחיים אין הרבים מתעסקין עמו. ונראה לי דאין קורעין לכבוד קאמר, אבל קרובים הראויים להתאבל קורעים דקריעה חיובא הוא, ואם תאמר זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו, אף הם לא ינהגו עליו אבילות והאיך עומדים עליו בשורה, ואומר עליו ברכת אבלים, אם אין נוהגין עליו אבילות ולא מצינו אלא בהרוגי בית דין, אין מתאבלין אלא אוגנין, והרמב"ם ז"ל כתב שאין נוהגין עליו אבילות כלל, אי זהו מאבד עצמו לדעת, לא שעלה לראש האילן ונפל ומת, לראש הגג ונפל ומת, אלא שאמר ראו שאני עולה לאילן ונופל ומת, לראש הגג ונופל ומת, זהו בחזקת המאבד עצמו לדעת, פי' אע"פ שלא ראו אותו מפיל עצמו, כגון שאמר חזקה עשה לדעת, וכל המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר, אבל ראוהו חנוק ותלוי באילן, הרוג ומושלך על גבי הסייף, זהו בחזקת המאבד עצמו שלא לדעת, וכל המאבד עצמו שלא לדעת אין מונעין ממנו כל דבר, ומעשה בבנו של גורגנוס בלוד שביטל מבית הספר והראה לו אביו באזנו, ונתירא מאביו, והלך ואבד עצמו בבור, ובאו ושאלו את ר' טרפון, ואמר אין מונעין ממנו כל דבר, פי' הראה לו באזנו הפחידו על המאורע שאירע לו, ששלשל לו באזנו, כדרך שמכין את התינוקות ומושכין אותם באזניהם, ואמר ר' טרפון אין מונעין ממנו כל דבר, מפני שהיה תינוק. וכשלא לדעת בגדול דמי. וכן מצינו בגדול שאבד עצמו לדעת מפני האונס. כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו אלא שהיה אבוד מותר לו כדאמרינן בבראשית רבה: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. יכול אפילו נרדף כשאול, ת"ל אך. לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת. ונענשו עליו בשלא הספידוהו כראוי כדאמרינן ביבמות (ע"ח ע"ב) ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים. על שאול שלא נספד כהלכה וגו'. הרוגי ב"ד אין מתעסקין עמהן לכל דבר, אחיהם וקרוביהם באין ושואלין את שלום הדיינין ואת שלום העדים, כלומר שאין בלבנו עליכם, שדין אמת דנתם ולא היו מתאבלין, אלא אוננים, שאין אנינות אלא בלב, ולא היו מברין עליהם שנאמר לא תאכלו על הדם, ומסקנא בפרק נגמר הדין (דמ"ז ע"ב) דכיון דאיקטל הוי להו כפרה בקטלא וקבורה, אלא היינו טעמא דאין מתאבלין עליהם, משום דאבלות אימת מתחלת מסתימת הגולל כפרה אימת הויא לה מכי הוה צערא דקברא פורתא, הילכך הואיל ונדחו ולא נראה להתאבל עליהן בעידן דחייל אבילות, שוב אין מתאבלין עליהם, וכתב ר"ש שם ואע"ג דבקובר מת ברגל, תנן מונה שבעה לאחר הרגל, ולא אמרינן הואיל ונדחו ידחו, התם לא אידחי לגמרי שהרי עסקי הרבים נוהגין ברגל, שמנחמין אותן ברגל כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי הרבים אין הרגל מפסיקן, אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה שלא אמרו הואיל ונדחה בתחלתו ידחה בסופו, אלא כשאין המת ראוי להתאבל. ועוד דהתם נוהג דברים שבצנעה בין ברגל בין בי"ט בין בשבת, כל הפורשין מדרכי צבור, אין מתעסקין עמהן לכל דבר, אחיהן וקרוביהן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, אוכלין ושותין ושמחין מפני שאבדו שונאיושל הקב"ה, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט, כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל, מכאן אתה שומע שאבילים וקרובי המת היו נוהגין ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים וחתנים וכיוצא בהן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, והתם תנינא. (יומא ל"ט ע"ב) אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, אמר להם בשנה הזאת הוא מת אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם בכל יוה"כ היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, והיום נזדמן זקן אחד לבוש שחורים ומעוטף שחורים נכנס עמי ולא יצא עמי, אחר הרגל חלה שבעת ימים ומת, (שבת קי"ד ע"א) ואמר להו ר' ינאי לברי', בני אל תקברוני, לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים, לבנים שמא לא אזכה, ואהיה כחתן בין האבילים, שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין חתנים, ובכל מקום יש לעשות כפי מנהגו, וכן נמי מצינו בהגדה שאמר לו משה רבינו ליהושע, יהושע לבוש עלי שחורים והתכסה שחורים, והזהר בכבוד עלובה זו, הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר, וה"מ בהרוגי מלכות ישראל בדיני מלכות, אבל הרוגי מלכות דאומות העולם אין מונעין מהם אלא הספד, דהתם אמרינן אין מספידין על הרוגי מלכות:
שם [פרק ב'] תניא הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר. מאימתי מתחילין למנות להן משנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב. שכל הגונב כשופך דמים. ולא כשופך דמים בלבד. אלא כאלו עובד ע"א ומגלה עריות ומחלל שבתות. פי' לפי שבורחין ובאין לידי סכנת נפשות ופעמים מגיעין לידי חילול שבתות וע"א. כיוצא בו מי שנפל לים מי שטבע בנהר. מי שאכלתו חיה אין מונעין מהן כל דבר. מאימתי מתחילין למנות. משנתיאשו לבקש. מצאוהו אברים אין מונין להם עד שימצאו ראשו ורובו. ר' יהודה אומר השדרה והגולגלות הן הן רובו. ונשאל מרבינו שרירא ורבינו האיי. מאן דאיתא במדינתא וקרוביו במדינה אחרת, והרגו שלטון ולא נתן לקבורה, קרוביו מאימתי מונין משעת שמועה ומדמינן לה להא דבהלכות, כד נפיק שכבא ממתא ואיכסי ליה מקרובים חדא שעתא מקמי רגל חלה עלייהו אבלות, או דלמא להא דאמרינן הרוגי מלכות מאימתי מונין להם משנתיאשו מלשאול, היכא דלא נתברר שמתו אלא קול יוצא בכך, וקרוביו דורשין ומחפשין מכאן ומכאן לעמוד על אמתת הדבר משעה שנתיאשו ופוסקין דרישתן, כי נתקררה דעתם שכבר מת, מאותה שעה מונין אם ההרוג הזה דומה לזאת עושין בו כן, ואם ידוע אימתי נהרג כמו שמת לעצמו דמי, ומשעת שמועה מונין לו, וזהו שאמרו בהלכות גמרא בהדיא הוא, דאמר להו רבא לבני מחוזא וכו'. עד כאן דברי הגאונים ז"ל, ודברי תימא הם, דהא קתני הרוגי מלכות אלמא בשהרגן ודאי קאמרי' ועוד מצאוהו אברים דקתני אין מונין הרי מת ודאי. דבמכירין אותו בסימני גופו אמרינן, ושמע מינה אפילו במת ודאי אין מונין עד שנתיאשו מלבקש, או שימצאו ראשו ורובו, וכבר כתבתי דעת הרב הגדול בעל התוספת במת ודאי שאין מונין לו עד שיתיאשו לנמרי כהרוגי ביתר ותו לא מידי:
באבל תניא [פי"ב] האיש כורך ומקשר את האיש. אבל לא את את האשה. והאשה כורכת את האיש ואת האשה. האיש משמש את האיש בחולי מעים. אבל לא את האשה. האשה משמשת את האיש ואת האשה בחולי מעיים. אבא שאול בן בטנית הי' אומר לבניו. קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא. והתירו תכלת מטליתי. ואיכא דקשיא לי'. הא דאמרינן במנחות [דמ"א ע"א] גבי כלי קופסא חייבין בציצית. אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שהיא פטורה. מ"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא. בההיא שעתא ודאי רמינן לה. משום דכתיב לועג לרש חרף עושהו. אלמא מטילין ציצית לטליתו של מת בתכריכיו. ופירשו רמינן לה שמתירין אותה כמו שרינן ליה. והא בורכא. שבכל מקום בגמרא הטלת ציצית לבגד נקרא כן. כגון לא הוי רמי חיטי. רמי תכלתא לפרזומא דאנשי ביתיה. ועקירת התכלת מן הבגד קורין בגמרא התרה. כגון מתירין מבגד לבגד. והוה ליה למימר שרינן ליה כאבא שאול דאמר התירו תכלת מטליתי ועוד אכתי לא עייליה אפקתיה. והלא בטלית הזקן שעשאה לכבודו אנו עסוקין ופטרנוה מציצית. והוה ליה למימר לא עשאה לכבודו והטיל בה. בההיא שעתא ודאי הכי משמע כלומר אעפ"י שעד אותה שעה פטרנו אותה. באותה שעה ודאי אין פוטרין אותה. והיינו דקאמר ודאי ודברי הבאי הם. ואומר' בשם הרב ר' יצחק בן מלכי צדק. דכשנושאין את המת לקברו. מטילין תכלת לסדינו. שלא יהיו נושאי המטה מעוטפין בטליתות מצויצין והוא הולך בלא ציצית. וכשקוברין אותו בקברו מטילין אותו ונוטלין אותו משום דכתיב במתי' חפשי. כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות וכמה דחוקה זאת הסברא. כיון שהטילו לו אמר. מה צורך להם לחזור ולעקור מהם את הציצית. ועוד שזה לעג גדול למתים וגנאי להם. וסמך הביאו לסברא זו של הרב ז"ל במה שאמרו בפ' מי שמתו (ברכות י"ח ע"א) במעש' דר"ז ור"ש ברבי (בנ"ש ר"ח ור"י) דהוה שדי תכלתיה דר"י ואמר ליה דלייה. שלא יאמרו למחר הן באין אצלינו. ועכשיו מחרפין אותנו. ואלו היה למתים ציצית בטליתות שלהן. אין כאן משום לועג לרש כלל. וגם זו אינה ראיה שאעפ"כ כיון שאלו עסוקין במצות ואלו פטורין איכא משום לועג. אע"פ שנקבר בציצית כדרך החיים. וחכמי הצרפתים הביאו ראי' להטיל להם ציצית בשעת קבורה, ממאי דאיתמר בהגדה דמתי מדבר דהוו רמי חוטא. ואמרו ליה לרבה בב"ח מכדי הנן חוטי וחולי' אתא למידע, אי כב"ש אי כב"ה איבעי לך למימני ומייתי ומימר. אלמא רמי תכליתיהו. ויש שדוחין דהתם לא מתו על מטותיהן, אלא הם עצמם היו הולכין כל ערב תשעה באב וישנין בקברות שלהן. שהכרוז יוצא לפניהן צאו לחפור, ולמחר הכרוז יוצא ואומר הבדלו החיים מן המתים ונבדלין החיים וחוזרין לבתיהם, כדאיתא במגילת קינות, לפיכך היו הולכין בטליתות שלהן כמו שהיו לבושין בהן, אבל מת דעלמא אין מטילין לו תבלת, ואחרים הביאו בכאן ראיה ממה שאמרו בבגד שאבד בו כלאים עושין אותו תכריכין למת. משום דכתיב במתים חפשי. וזו אף לדבריהם תיקשי למה לא חששו לזה בשעת הוצאתו לקבורה. אלא בגד שאבד בו כלאים לית ביה משום לועג לרש חרף עושהו שאין כלאים נכרין בו, ומיהואפילו בכלאים גמורין מותר. דתנן בפרק בתרא דכלאים תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים אלא דאפי' הכי אין הדבר ניכר ומתפרסם לכל כטלית בלא ציצית, ועוד שאף החיים מותרין בכך כשאינם מתחממים בהם ואינן מכוונין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והמתים אינן נהנין ומתחממין בהם ואינן מכוונין להנאתן, וגדולי רבותינו הצרפתים נסתפקו בזה עד שרבינו יצחק בן אברהם צוה לתלמידיו שיטילו ציצית בסדינו ויחפו אותו בתוך כנפי כסותו מפני הספק הזה ואנו ברחמי שמים עמדנו על עיקר ונסלק הספק הזה מישראל, מצינו בברייתא במס' ציצית משבע משכתות קטנות, דתני התם אין מתירין ציצית על המת, אבא שאול בן בטנית מתיר, אמר אבא שאול אבא אמר לי כשאמות התר לי ציציות, לפי שיש בה משום קדושה, וחכ"א אין בה קדושה אלא עשאוה אותה תכריך למת ומרדעת לחמור, זו היא החיצונה הזה. ומן הטעם הזה צוה אבא שאול לבניו להתיר תכלת מטליתו כדרך שצוה לו אביו לפי שיש בה משום קדושה והלכה כדברי חכמים דקיי"ל תשמישי מצוה נזרקין. ומכל מקום אפילו אבא שאול מודה בזקן שעשאה לכבודו דבההיא שעתא ודאי רמינן ביה ציצית דהתם ליכא משום קדושה כלל, לפי שהטלית פטורה, ואין הציצית שבה משום מצוה כלל אלא משום לועג לרש, ונמצא שלדברי הכל מטילין תכלת לסדינו של מת אלא שאבא שאול מטיל לו תכלת חדש לשם המת, וחושש שלא יהי' בציצית שיש לו מחיים קדושה, ורבנן שרי בין בשלו בין בחדש, ומכל מקום הדבר פשוט שדברי אבא שאול דברי יחיד הם, והלכה כחכמים ונמצאת קושיא זו בטילה, ואי קשיא לרבנן איך עושין אותו מרדעת לחמור הא איכא משום בזויי מצוה, כדאמרינן באין מתירין מבגד לבגד ואבא דכולהו דם. לא קשיא ההיא בשרוצה בו ובמצותו אלא שנוטל מקצת חוטין מזה ונותן לזה, ונמצא כמכחיש אותה מצוה. אבל הכא מאחר שבא לבטל הטלית ולעשותו מרדעת הוה ליה כסוכה לאחר שבעה דנזרק כדקיי"ל בכל תשמישי מצוה. נמצינו למדים הלכה רווחת שאין קוברין המת אלא בטלית שיש בה ציצית, בין טלית חדשה, בין טלית מצויצת ישנה שלו, וטעמא משום לועג לרש כדמפורש במנחות, ואין כאן מיחוש:
תניא סוף (מ"ק) ר"מ או' טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דיקבור יקברוני' דיטעון יטעוניה דידל ידלוני'. היה ר' מאיר אומר גדול השלום שלא ברא הקב"ה מדה יפה מן השלום שניתנה לצדיקים. שבשעה שנפטרין מן העולם שלש כתות של מלאכי השרת מקדימין אותו בשלום. הראשונה אומרת יבא שלום. שניה אומרת ינוחו על משכבותם. שלישית אומרת הולך נכוחו. ולא דיין לצדיקים שמיתתן בידי כבודו שנאמר כבוד ה' יאספך אלא שמקלסין לפניו יבא בשלום יבא בשלום:
ענין אבילות ישנה והיא תשעה באב:
בפרק בתר' דתעני' [כ"ו ע"א] מתניתין ה' דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והבקעה העיר ושרף אפסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בת"ב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונ' ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר שחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל. (שם כ"ט ע"א) חרב הבית בראשונ' מנא לן דכתיב בחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנצר מלך בבל. וכתיב בחדש החמישי בי' לחדש, ותני' אא"ל בז' שכבר נאמר בי' ואא"ל בי' שכבר נאמר בשבעה בז' נכנסו האויבים להיכל ואכלו ושתו וקלקלו בו שביעי ושמיני ותשיעי עד שפנה היום שנא' אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב לעתותי רמשא הציתו בו את האור ונשרף עם שקיעת החמה ובעשור לחודש. והיינו דאמר ר' יוחנן אלו הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי. ורבנן אתחלתא דפורענותא עיקר. ירושלמי ר' יהושע בן לוי הוה ציים תשיעי ועשירי. ר' לוי ציים תשיעי ועשירי. פי' מנהג חסידות היה להם וכל המוסיף להתאבל על ירושלם זכות היא לו. בשניה דתניא ר'יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. אמרו כשחרב הבית בראשונה אותו היום ת"ב היה ומ"ש הי' ומוצאי שביעית היה ומשמרתו של יהויריב הי והלויים עומדים על דוכנם ואומרים שירה ומה שירה היו אומרים וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם לא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו עד שנכנסו אויבים וכבשום. וכן בשניה ולא שירה של יום היתה אלא איליא נפלה בפיהם:
(ר"ה י"א ע"ב) תניא אמר ר"ש ד' דברים היה ר' עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ורואה אני את דברי מדבריו דכתיב כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וגומר. צום הרביעי זה תשעה בתמוז שבו הבקעה העיר שנאמר בחדש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר. וכתיב בתריה ותבקע העיר. ולמה נקרא שמו רביעי שהוא בחדש הרביעי. והוינן בה ממתניתין דקתני בשבעה עשר הבקעה העיר. ומפרקינן א"ר לא קשיא כאן בראשונ' כאן בשני'. דתניא בתשעה לחדש הבקעה העיר בראשונה ובשניה בשבעה עשר בו. צום החמישי זה תשעה באב שבו נשרף בית אלהינו שנאמר בחדש החמישי בעשור לחודש היא שנת תשע עשרה שנה וגומר. ולמה נקרא שמו חמישי שהוא בחדש החמישי. צום השביעי זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו. ולמה נכתב כאן ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו, ולמה נקרא שמו שביעי שהוא בחודש השביעי, צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים שנאמר ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בעשירי בעשור לחודש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה,ולמה נקרא שמו עשירי שהוא בחודש העשירי, והלא ראוי זה לכתוב בראשונה למה נכתב כאן, כדי להסדיר חדשים כתקנן. ואני אומר בחמשה בו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר ויהי בעשתי עשר' שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותנו, בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר, ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה ורואה אני את דברי מדבריו, שהוא אומר על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון, ואני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. אלא הוא מונה סדר חדשים ואני מונה סדר פורעניות. והלכתא ומנהג כר' עקיבא. ובתשעה בתמוז אין מתענין. אבל בשבעה עשר בו מתענין דכיון שמתחלה קבלו עליהם על שם שבו הבקעה העיר בראשונה ובשניה הבקעה בשבעה עשר בו. נהגו להתענות בשבעה עשר דחורבן שני חמיר לן. ומכל מקום צום רביעיהוא לבקיעת העיר ולצרות שהוכפלו בו. ומתניתין דקתני חמשה דברים פורעניות דתעניות קתני. והכי נמי מוכח בפרקא קמא דמגילה דשבעה עשר תענית. ומיהו בתשעה בו אין מתענין שלא רצו לגזור עליהם להתענות בתשעה ובשבעה עשר בו דארבעה צומות קבלו עליהם ואין מטריחין על הצבור יותר מדאי. קרי להו ששון וקרי להו צום. אמר רב פפא בזמן דאיכא שלום עביד ששון בזמן דאיכא צרה עביד צום. והאידנא דליכא שלום וליכא צרה רצו מתענין רצו אין מתענין. אי הכי תשעה באב נמי. אלמה תנן על ששה חדשים השלוחין יוצאין על אב מפני התענית. אמר רב פפא שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות. פירוש יש שלום היינו בזמן שבית המקדש קיים יהיו לששון ולשמחה, אין שלום כגון בזמן חורבן ואין צרה במקום ידוע בישראל רצו רוב ישראל ונסכמו שלא להתענות אין מטריחין עליהם להתענות. אין שלוחין יוצאין, רצו רוב צבור להתענות מתענין, ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים, ומסתברא דכולהו ארבע צומות תענית צבור הן ונביאים גזרו אותם, וכל חומרי תענית עליהן מפסיקין בהן מבעוד יום ואסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ומתשמיש המטה כת"ב וקרא מקיש להו כתשעה באב, אלא האידנא כיון דבזמן דליכא צרה בטילין ורצו נהגו להתענות בהן ולא לנהוג בחומרות הללו, אבל מעיקרא תקנה ודאי אסורין הן בכולן דלא גרע גזרת נביאים מגזרת בית דין בתעניות אמצעיות ואחרונות, וכל דתקון נביאים כעין דאורייתא תקון, תשעה באב וארבעה צומות כיום הכפורים לעינויי וכן לגבי תענית דמגלה אמר במדרש תלים וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום וכי איפשר לאדם לעשות כן אלא שהיו מפסיקין מבעוד יום ובתוספתא אמרו במסכת תעניות כל אלו שאמרו אוכלין ושותין מבעוד יום אסורין במלאכה ברחיצה וכו'. מנין שהיום הולך אחר הלילה שנאמר לך כנוס את כל היהודים הא למדנו שאין תענית נקבע על הצבור אלא בהפסקה מבעוד יום. ובחומרין אנו כולן שווין הן לתשעה באב בעינוי. והא דנקיט בגמרא לאסורי תשעה באב בלחוד משום דשארא ברצו מתענין אוקימנא ולא מדכרי להו במתני' ולא בגמרא כלל. והיינו דאמרינן במגילה [ד"ה ע"א] ר' נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב. לומר שעקר שבעה עשר בתמוז משום דאין שלום ואין צרה היה בימיו ומשום הכי רחץ הא מעקר דינא אסור הוא ברחיצה למתענין בו. וליכא לפרושי שרחץ והתענה בו דהא אפילו תשעה באב בקש לעקור. דמיא מילתא לההיא דאמרינן בראש השנה (י"ח ע"ב) מעשה וגזרו תענית בחנוכה וירד ר' אליעזר ורחץ ר' יהושע סיפר אמר להם צאו והתענו על מה שהתענית' הואיל ומתענין בו מן הדין אסורין ברחיצה כדפרישית. אלא מיהו האידנא פוק חזי מה עמא דבר:
(תענית כ"ו ע"ב) מתניתין משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. בפרק החולץ (יבמות מ"ג ע"א) תניא קודם לזמן הזה כלומר מראש חדש ועד התענית העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן ומלבנות ומלנטוע. ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין. מאי טעמא משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה. ירושלמי אמר ר' הושעיא אמר ר' יהושע בן לוי הא דאיתמר בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו. והתם שמואל אמר בת"ב יארס שלא יבא אחר ויקדמנו.
אמר ר' נחמן (תענית כ"ט ע"ב) לא שנו שאסור לכבס וללבוש אבל (לכבס בשבת של ת"ב אלא) לכבס ולהניח מותר. ורב ששת אמר אפילו לכבס ולהניח לשבת קאמר. אמר רב ששת תדע דהא בטלי קצרי דבי רב, והלכת' כרב ששת, דתני' אסור לכבס לפני ת"ב אפי' להניח לאחר ת"ב.
וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם. וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ. פירשו הגאונים דהכי קתני גיהוץ שלנו ככיבוס שלהן שהוא אסור הא כיבוס שלנו מותר וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ שלנו ולא כיבום שלהם. שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן אף על פי שאמרו כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. ואפילו מי שאין לו אלא חלוק אחד אסור לכבסו וללבשו בשבת של תשעה באב.
תניא תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו. ואסור לספר ולכבס מראש חדש ועד התענית דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר כל החדש כולו אסור. ר"ש ב"ג אומר אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. אמר רבי יוחנן ושלשתן מקרא אחד דרשו והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה. מאן דאמר מראש חדש ועד התענית אסור מחגה. ומאן דאמר כל החדש אסור מחדשה ומאן דאמר אינו אסור אלא אותה שבת משבתה. אמר רבא הלכה כרבי מאיר. ואמר רבא הלכה כר שמעון ב"ג ותרווייהו לקולא. וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר' מאיר הוה אמינא אפילו מראש חדש קמ"ל הלכה כרשב"ג. ואי אשמעינן הלכה כרשב"ג הוה אמינא אפילן לאחריו קמ"ל הלכה כר' מאיר דאינו אסור אלא אותה שבת בלבד עד התענית.
ירושלמי (ד,ו) דרומאי נהגין חגה צפראי נהגין חדשה טבריאי נהגין שבתה. חזרין רבנן דטבריא למנהג כרבני דצפוראי. ועכשיו נמי יש מקומות שנוהגין שלא לאכול בשר מראש חדש ועד התענית. ונהגו הכל שלא ליכנס לבית המרחץ בשבת זו ואסור לשנות מנהג אבות עד כאן תוספתא תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל אדם כל צרכו ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו ואינו מונע מעצמו כלום. פירוש שאינו מונע מעצמו רחיצה וסיכה ותשמיש ולא אמרינן דברים שבצינעא נוהג.
תניא אידך, שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס. כיצד חל להיות באחד בשבת מותר לכבס כל השבת כולה. חל להיות בשני או בשלישי או ברביעי או בחמישי לפניו אסור לאחריו מותר. חל להיות בערב שבת מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת ואם לא כבס בחמישי יכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה. לייט עלה אביי ואי תימא רב אחא ואי תימא רב אחא בר יעקב אהא. פירוש אמכבס ביום תשעה באב עצמו שחל להיות ערב שבת. ירושלמי ר' בא בר כהן אמר קומי ר' יוסי ר' אחא בשם ר' אבהו תשעה באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרין.
וכבוס זה האמור בשבת של תשעה באב לא לכבס עכשיו דוקא קודם אלא אפילו במכובסין קודם לכן אסור ללבשן. ולא ללבישה בלבד אלא בין ללבוש בין להציע בין באיש בין באשה ואפילו במטפחות הידים והשלחן הכל אסור דהא בטלי קצרי דבי רב לגמרי.
והא דאמרי' כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ודאי בישנים הוא. דאלו בחדשים אפי' בכלי פשתן יש בהן משום גיהוץ באבל כדפרשינן אלא בישנים היא אלמא בכלי צמר אפילו בישנים קאמרינן דאסור. ובולה שמעתא במכבס ישנים היא ושמע מינה דכל שם גיהוץ אסור. הילכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועי' אסורין. וכן ישנים מכובסין כולן אסורין ואפילו להניח אחר שבת. וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בחדשים בין בישנים יוצאין מתחת המכבש. מיהו כיבוס שלנו לכבס ולהניח מותר דמלאכת עראי היא. וכן כלי פשתן בכל מקום ואפי' בגיהוץ שלהם וללבוש בין חדשים בין ישנים לבנים וצבועים בין מכובסין עכשיו בין קודם לכן כולן אסור ללבשן בשבת הזו. ואפילו של פשתן.
ותספורת של שבת זו נמי כדינו לענין אבל. אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו. ובזקן כל שמעכב אכילה מותר. ומי שתכפוהו אבלות של מת ושל תשעה באב והכביד שערו מיקל בתער אבל לא במספרי' ומכבס כסותו במים ולא בנתר ובחול כדינו באבילות ועל פי מה שסדור למעלה:
(תענית כ"ו ע"ב) מתניתין:ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים לא יאכל בשר ולא ישתה יין ר' שמעון בן גמליאל אומר ישנה ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר ואמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר ותרוייהו לקולא וצריכא דאי אשמעינן בסעודה המפסיק בה הוה אמינא אפילו משש שעות ולמטה קמ"ל משש שעות ולמעלה ואי אשמעינן משש שעות ולמעלה הוה אמינא אפילו בסעודה שאין מפסיק בה קא משמע לן בסעודה המפסיק בה. תניא כלישנא בתרא תניא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא הסועד ערב תשעה באב אם עתיד לסעוד סעודה אחרת מותר לאכול בשר ולשתות יין ואם לאו אסור לאכול בשר ולשתות יין תניא כלישנא קמא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין רבי שמעון בן גמליאל אומר ישנה כיצד ישנה אמר רב יהודה אמר רב אם היה רגיל לאכול שני מיני תבשילין אוכל מין אחד היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם סועד בחמשה היה רגיל לשתות בעשרה כוסות שותה בחמשה במה דברים אמורים משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר. גירסא ירושלמית מהו ישנה יחליף היה רגיל דאכיל ליטרא דקופר יאכל פלגיה אין הוה רגיל שתי קסטא דחמרא ישתה פלגיה. תניא אידך ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין וחכמים אומרים ימעט כיצד ימעט אמר רב אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר יאכל חצי ליטרא אם היה רגיל לשתות לוג יין ישתה חצי לוג ר' שמעון בן גמליאל אומר אם היה רגיל לאכול אחר סעודתו צנון או מליח הרשות בידו. ואע"ג דקתני ברייתא בלשון חכמים ימעט ורב יהודה אמר רב מפרש למימרא דידהו אפילו הכי הלכתא כסתם מתניתין אסור לאכול בשר ולשתות יין כלל דקיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין והני רבנן דברייתא כרבי שמעון בן גמליאל אמרי נמי רשב"ג דמתניתין היא דרשב"ג קאמר במתניתין ישנה דמיעוט ושנוי חד דינא אינון ורב יהודה אמר רב פרושי בעלמא הוא דמפרשי לדר' שמעון בן גמליאל מאי מיעוט ומאי שינוי ולאו למימרא דסבירא להו אלא כמתניתין אסור לאכול בשר ולשתות יין לגמרי וסוגיא דברייתות כולהו כסתם מתניתין איתניין לאיסורא וכך פסקו כל הגאונים ורבינו הגדול בהלכותיו ונוסחא דיליה ז"ל אמר רבי יהודה כיצד ישנה וסיפא דברייתא היא ורבי יהודה תנא הוא ולפי גירסא כל שכן שהדבר פשוט דהלכה כסתם מתניתין דר' יהודה ורשב"ג יחידאי אינון ולא מיסתמיך מילתייהו באמוראי אלא דנוסחי דילן וגירסא ירושלמית באמוראי תנו לה ומכל מקום סתם במתניתין וסוגיין דרבנן עדיפא וכן הלכה.
ומסתברא סעודה המפסיק בה, כל שאינו עתיד לסעוד סעודה אחרת של קביעות אף על פי שדעתו לאכול עראי לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלין בשר ומשתכרין ואח"כ אוכלין עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין.
כתב רבינו האי גאון ז"ל שני תבשילין שאמרו כגון אורז ועדשים שהן שני מינין והרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל כתב כל שני תבשילין הן דרך כבוד ואסרו אותן חכמים אפילו ממין אחד של קטניות או מין אחד של ירק ואין צריך לומר משני מינין וכדברי הרב ז"ל עיקר. דכל שני מיני קדרה או שני מיני אלפס אסורין והם שנקראין תבשיל בגמרא בכל מקום אבל שני מינין בקדרה אחת לאו תבשיל הוא. ויש שמחמירין לאסור בשני מינין בקדרה אחת ואפילו בדג וביצה שעליו וחותך קפלוט תחת הדג מפני שהן קרויין שני תבשילין לענין עירוב ואינו כן קל הוא לענין עירוב שאמרו בעירובי תבשילין לעשותן כשני תבשילין ואינו לענין תשעה באב. ומיני ירקות מותר ללפת בהן את הפת כשהן חיין ואפילו במינין הרבה:
(שם ל' ע"א) תניא כל שהוא מחמת תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ. אבל רבינו הגדול ז"ל לא כתב ברייתא זו בהלכות[יו], ושמא כתב הרב ז"ל דבריו של ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו מסתמא דמתניתין דלא קתני באיסורא דערב תשעה באב אלא לאכול בשר ולשתות יין ושני תבשילין. ולא מכרעא מילתא למדחי דרבים דאיכא למימר מתניתין איסורא דפסקא ליה קתני איסורא דתליא בקבלת עינוי לא קתני משום שתיקה דמתניתין לא פסקינן בשום דוכתא. דמאי דלא פרישו במתניתין פרישו בברייתא. הלכך מכי אזיל סעודה המפסיק בה משש שעות ולמעלה באבלות אסור לרחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו. ואסור לסוך בתשעה באב עצמו כדאיתא בתוספתא:
תניא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין אבל אוכל בשר מליח ושותה יין מגתו. בשר מליח עד כמה אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל כל זמן שהוא כשלמי'. יין מגתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס וכמה תסיסתו שלשה ימים. אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר' אלעאי ערב תשעה באב מביאים לו פת חרבה במלח ושורה אותה במים ויושב בין תנור לכירים ושותה אחריה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. ירושלמי (ד,ו) רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר זהו עיקר סעודת ט' באב לקיים מה שנאמר (איכה ג,טז) ויגרס בחצץ שיניו:
(תענית ל' ע"א) תנו רבנן כל מצות (עשה) שנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובהגדות אבל קורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן אינן בטלין לעולם דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב וקינות ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.
ותשעה באב אסור באכילה ושתיה כדרך איסורן ביום הכפורים אלא שזה ענוש כרת וזה מדברי קבלה ומכין אותו מכת מרדות, וגרסינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נ"ד ע"ב) דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים, ובין השמשות שלו אסור, אלא מיהו חיה כל שלשים וכן חולה שהוא צריך אין צריכין אומד אלא מאכילין (אותו) [אותם] דבמקום חולי לא גזרו רבנן.
וכן ברחיצה ובסיכה אסור לגמרי כיום הכפורים בין בחמין בין בצונן, דאמר רבי אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור ביום הכפורים וגרסינן בתעניות [י"ג ע"א] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, רבי חנינא סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אתת בשנה, והלכתא כתנא קמא והני מילי טבילה בזמנה דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה, אבל שלא בזמנה אסורה וכפי מה שפירשנו בשער שלמעלה. ונעילת הסנדל ומנעל כדינו לענין אבילות ולפי מה שסדור למעלה.
בפרק יום הכפורים (יומא ע"ח ע"א) זעירא בר חמא אושפיזיכניה דרבי יהושע בן לוי ודרב אמי ודרב אסי ודכולהו רבנן דקסרין, הוה אמר ליה ליוסף בריה דר' יהושע בן לוי בר אוריאן תא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אביך ערב תשעה באב, מביאין לו מטפחות ושורה במים ומקנח בה ידיו ורגליו למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש, פירוש מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ובלילה מקנח בה ידיו ורגליו כדי להצטנן בה ולמחר מעבירו על גבי עיניו להעביר לפלוף חבלי שינה מהן, ורוחץ ידיו כדרכו לתפלה דהוה ליה כחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים דכל רחיצת מצוה מותרת ונטילת ידים לתפלה מצוה היא ולהקביל פני רבו עובר במים להקביל פני שכינה לא כל שכן, אבל שלא בשעת תפלה אם היו מטונפות מדרך קינוח רוחץ כדרכו, כדאמרינן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואם לאו אינו אלא לתפלה ובירושלמי בתשעה באב מרחיץ את ידיו ומעבירין על פניו, אם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירו כדרכו ואינו חושש דהוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה דרוחץ כדרכו ואינו חושש וכן כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל, אבל הרב רבי משה ז"ל כתב ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה ואין זה נכון אלא שאין לי להאריך כאן.
וכן נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת קרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש רבי ישמעאל בתשעה באב בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה, ואין לנו איסור בסדר היום שהרי קורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה, וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא בענינו של יום ופרשת התמיד ואיזהו מקומן כנגד תמידין תקנום ואומר כדרכו ואינו חושש:
(תענית ל' ע"ב) מתניתין: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשו בני אדם עצמו כתלמידי חכמים, תנ"ה רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמידי חכמים כדי שיתענה, תניא אידך רשב"ג אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב כעושה מלאכה ביום הכפורים, ר' עקיבא אומר כל האוכל ושותה בתשעה באב כאוכל ושותה ביום הכפורים, וחכמים אומרים כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמתה, שנאמר שמחו את ירושלי' וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה וכל שאינו מתאבל עליה אינו זוכה ורואה בנחמת', וכל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסיק בה עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. תוספתא אין שאלת שלום לחברים בתשעה באב ולהדיוטו' בשפה רפה פו' משיבין את ההדיוטות בשפה רפה, כך אמרו בירושלמי אין שואלין בשלום חברים בתשעה באב אכל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה:
ולענין כפיית המטה דתנן [שם] ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים, תניא אמרו לו לרבי יהודה לדבריך עוברות ומיניקות מה תהא עליהם. אמר להם אף אני לא אמרתי אלא ביכול, תניא נמי הכי מודים חכמים לר' יהודה ביכול, ומודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול, אלא מאי בינייהו אמר אביי שאר מטות איכא בינייהו. דרבי יהודה מחייב בכפיית כל המטות שיש לו בתוך ביתו, ורבנן אין מחייבין אלא בכפיית מטתו בלבד כדי שישן על מטה כפויה:
אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא הודו לו כלל. מיהא שמעינן דלא מיחייב בכפיית המטה ואף על גב דהיא ממצות הנוהגות באבל ותניא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב ההיא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל אבל כל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינו נוהג בהם בט' באב, והוא הדין לעטיפת הראש ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה דקריעה נמי ליתה מכל מצות האמורות באבל, כדאמרינן התם אבלות לחוד וקריעה לחוד.
ומסתברא דחייב במצות תפילין בתשעה באב. ואע"ג דהיא מצות לא תעשה הנוהגת באבל, כיון דלא מיתסר בהו אלא יום אחד דאבילות לא חמיר תשעה באב טפי מיום שני דאבל, וברייתא מצות שנוהגות באבל שבעה קתני ופרושי קא מפרש להו רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורה, תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו, משום דלענין אבילות נמי בשאין לו מה יאכל עושה בצינעא בתוך ביתו, וכן בשאלת שלום שכן באבלות לאחר שלשים משיב שלום, עשו תשעה באב כאבל לאחר שלשה כאן וכאן בקושי התירו לפיכך חברים עושין אותו כשלשה ימים הראשונים ונוהגין איסור במלאכה ואין שאלת שלום ביניהם כלל, שכן באבלות אין מתירין מלאכה לאתר שלש' אלא למי שאין לו מה יאכל, ואין מתירין שלום אלא למי ששאל שלא יהא צריך להודיעו שהוא אבל, הילכך תפלין דלא מיתסר בהו אבל אלא ביום ראשון בלבד חייב בהן בתשעה באב, ונותן תפלין ביד ובראש שלא ראו לבטל מצוה משום אבילות ישנה אלא ביום ראשון של אבלות בלבד דכתיב ביה ואחריתה כיום מר וכדאמרן התם מצוה שאני כך נראה לי.
[ושוב] מצאתי בגליוני הראשונים תשובה לרבינו האי באבל שחל שביעי שלו בתשעה באב, הוי יודעין שאין מצוה לפסוק את האבלות לאחר תפלת שחרית, אלא קולא שמקילין באבל שמקצת היום ככולו וסגי ליה לנהוג אבלות בשביעי מקצת היום, ולעולם אי ניחא ליה לעמוד באבלו עד סוף היום אינה מגונה, לפיכך אם נזדמן לו יום שביעי תשעה באב, כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה הרי הוא עומד באיסורו כל היום, אבל דברים שמותרין בתשעה באב ואסורין באבל כגון עטוף על שפם וזקיפת המטה וסלוק התפילין הרשות בידו אם רצה להמתין בהם עד הערב ימתין ואם רצה להסיר מנהג אבילות מאחר תפלת השחר יעשה, עד כאן דברי הגאון זכינו להסכים לדעתו, ומכל מקום, אבל שחל שביעי שלו בתשעה באב ודאי מניח תפילין דהא לא נהיג בהו אבלות אלא ביום ראשון.
ולענין סדר היום (מגילה ל"א ע"ב) אמר אביי האידנא נהוג עלמא למיקרי בכי תוליד בנים, ומפטירין אסף אסיפם, ותניא (שם כ"ב ע"ב) חל להיות בשני או בחמישי קורין שלשה ומפטיר אחד בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד, רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד וקיימא לן כר' יוסי, דתניא זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תשעה באב ותענית צבור קורין שלשה, וכן עמא דבר.
ובמסכת סופרים משבע מסכתות הקטנות מצאתי גבי נהגו העם לומר מזמורים בעונתן בתשעה באב ארבעה פסוקים משל ירמיה המאס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך וגו' עד כי אתה עשית את כל אלה, ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל, ואע"פ שבכל מקום דברי קדושה נקדמין לדברי קבלה בכאן דברי קבלה מקדימי' לדברי קדושה וגרסינן התם יש קורין ספר קינות בערב ויש מאחרין עד הבקר לאחר קריאת ספר תורה שאחר קריאת התורה עומד ומתפלש ראשו באפר ובגדיו מפולשין וקורא בבכיה וביללה, אם יודע הוא לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם, לפי שיבינו כל שאר העם והנשים והתינוקות שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים וכל שכן בנים זכרים, והקורא בתשעה באב אומר ברוך דיין האמת, ויש שמניחין את תיק התורה על הקרקע ואומר נפלה עטרת ראשנו וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין ויש שיורדין מספסליהן וכולן מתפלשין באפר, ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם. ובשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבל וכל שכן לשוח עם הארמי.
ומסתברא דהך מכילתא מנהגי תניא וכך היו נוהגין שאחד קורא מגלת קינות וכולן שומעין כדרך שאמרו במגלת אסתר. ומברך בקריאתה על מקרא מגילה וכך הזכירו שם בפרק ארבעה עשר, וכאן אמרו שמברך דיין האמת ונמצא שמברך עליה שתים וכן מאי דקאמר קורעין ומספידין מנהגי נינהו, וכן מקום שנוהגין לשנות את מקומם שעושין אותו כשבת שניה של אבלות ומקום שיורדין מספסליהם עושים אותו כשבת ראשונה, וכן נהגו עכשיו שאלו מן הדין אין לנו בגמרא שינוי מקום ישיבת קרקע בתשעה באב כלל קל וחומר מכפיית המטה ובמו שפירשנו למעצה. וכך אמרו שם ערבי' אין אדם שומע לחברו מפני שהן מתפללין בלחש ואי, אומרים לא ברבו ולא יהי שם. אבל בתפלת השחרית לאתר הפסוקים והמזמורים האלו אומר ברבו בקולנמוך ואין מזכירין קדוש ואף לא קדיש. אבל בתפלת המנחה אומר קדוש וקדיש עד כאן במסכת סופרים ואף בזו נתלה הדבר במנהג.
ירושלמי [ברכות ד,ג] ר' אחא אומר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע ומאי ניהו. רחם יי אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבלה ההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף עריצים ויבלעוה לגיונות ויחללוה ולבני ישראל נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה והורשתיה כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור ואני אהיה לה חומת אש וגומר. ר' אבדומה דצפרין בעא קומי ר' מונא ואיכן הוא אומרה. אמר ליה ועדיין אין אתי לזו. א"ר ירמיה בשם רב כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה. וכל דבר שהוא לשעבר אומרה בהודיה. מתניתא אמרה כן ונותן הודיה למעבר וצועק לעתיד לבא. וכתוב בהלכות רבינו ז"ל ונהגו עלמא למימרא בבונה ירושלים. וסמכו אהא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה אומר.
וסוגיין בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב] דתשעה באב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה ולא לעשרים וארבע ברכות. ואף על גב דרב פפא מתרץ אינו כראשונות אלא כאחרונות. ולדידיה לעניןנעילה עשרים וארבע לא שמענו בהם הפרש. סמכי עלמא אלישנא קמא דלישני דגמרא אינון דמאי אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע ברכות. ועוד דלא אשכחן בהדיא לרב פפא דלימא כתענית צבור לתפלות. אע"ג דמוקים מימריה דרבי יוחנן במילי אחרי וברייתא דקתני התם אין בין ט' באב לתענית צבור אלא שזה אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה. משמע הא לכל דבריהם זה וזה שוין לענין איסורין תניא וקולי קולי קתני דלא חמיר תעני' צבור מיניה אלא לענין עשיית מלאכה. אבל בתפלות לא איירי דבתענית צבור איכא נעילה ועשרים וארבע ברכות ובתשעה באב ליכא. ובירושלמי במסכת ראש השנה רבי יוחנן מתפלל בט' באב עשרים וארבעה, ומפקיד לתלמידוי לא תילפון מיניה דין עובדא דצריכא ליה. אבל הוא תענית צבור הוא, ר' יוסי בשם רבי יהושע בן לוי אינו תענית צבור.
אלא מיהו חזינא סוגיא דמס' מגילה דמשתמע מיניה דאיכא נעילה בתשעה באב, דגרסינן התם (מגילה כ"ב ע"א) איבעיא להו תענית צבור בכמה. ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף אין אבל הכא דליכא קרבן מוסף לא, או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפלה כלומר שמתפללין בו תפלת נעילה דהיא כעין תפלת המוספין תפלה יתירתא. ופשטינן לה מברייתא דקתני ט' באב ותענית צבור שלשה, ואיתמר עלה אמר רב אשי והא אנן לא תנן הכי דתנא זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו י"ט קורין ארבעה, זה הכלל לאיתויי מאי לאו לאתויי ת"צ וט' באב. כלומר דאיכא מוסף תפלה וקורין ארבעה אלמא תשעה באב נמי כתענית צבור הוא מוסף תפלה, הדין הוא סוגיא דשמעתא.
אלא איכא למימר בגמ' תענית צבור איבעיא להו. דאיכא ודאי מוסף תפלה. ומשום דפשטינן מברייתא תענית צבור ותשעה באב לשלשה אתי, אמר רב אשי זה הכלל לאיתויי מאי ונקט ליה תשעה באב בהדי תענית צבור. ולא חש למידק כולי האי לומר תשעה באב הא לא אתי בזה הכלל דלית ביה מוסף תפלה, דאמר רבי יוחנן תשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע, דאי נמי דייקת הכי אמר לך זה הכלל לאיתויי תענית צבור הוא דהוה בענין, אבל תשעה באב לא הלכך נקט ליה לישנא רוחא ולא נחית לכולי הך דיוקא ומסקנא, אלא דזה הכלל סמכא בעלמא הוא ולא קשיא ולא מידי, הילכך הדרינן לסוגיא דגמרא דאיתמרא בדוכתא, דתשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע ולית לן ראיה לחיובי בהו את הצבור והלכה רופפת שיש לתרץ ולומר פוק חזי מה עמא דבר.
וכבר ראיתי דברי רש"י ז"ל שמפרש מוסף תפלה עניני ברכה יתירתא ואין זה עולה לנו כלל, דמתניתין יום שיש בו מוסף קתני אי מוסף קרבן אי מוסף תפלה ועניני ברכה יתירתא אינו כלום לתוספת הקוראים. אלא מה שכתבנו היא עולה וראוי לסמוך עליו.
כתוב בהלכות גדולות והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע תשעה באב בחד בשבת דמתבע תיבעי ליה לאפסוקי ממיכל ומשתי מבעוד יום דשבתא מהו לאבדולי, כיון דאמר מר (ברכות כ"ו ע"א) מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכא נמי אומר הבדלה מבעוד יום, או דילמא כיון דאלו מבדיל קבליה לתשעה באב עליה כדרב דאמר בדילנא ואיחייב ליה בעינוי דשוייה חול דאמר בין קדש לחול ואחסר ליה בשתיה. דהא אמרינן גבי יום הכפורים ליקדיש על כוס ולימא זמן ולשתייה כיון דקבליה איתסר ליה עילויה הילכך ליתרח עד דנפיק חד בשבת ומבדיל בה שרי בתעניתיה מקמי דליטעום ואע"ג דאמר מר מבדיל והולך כל היו' כולו כל היו' אין טפי לא. הני מילי היכ' דהו' שרי לי'למיכ' אבל הכא דהו' אסו' לי' למיכל בחד בשבא מבדיל לאורת' דתרין בשבא וכן שליחא דצבורא מבדיל בבי כנישתא אבל על נורא לא ליבריך אלו דברי בעל הלכות ז"ל.
ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להך סברא, דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו כי אסור למיכל בהני מאי טעעא ליבדיל מכאן ואילך ואדרבא איפכא מסתברא דכי אסור למיכל באפוקי שבתא ולא חזו לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי. וטפי בטפי איכא למימר דאפילו למאן דאמר מבדיל והולך ומבדיל כל השבת כולה, הני מילי היכי דלמוצאי שבת חזי לאבדולי אבל היכא דלמוצאי בשבת לא חזי לאבדולי לא מיבדיל עד רביעי בשבת דכולהו תשלומין דראשון נינהו, וכיון דבזמניה לא חזי להבדלה לא מיבדיל בלא זמניה. משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכב בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.
ומכל מקום למ"ד מבדיל והולך כל היום כולו משום דכולי עלמא יומא כלילה של מוצאי שבת הוא. ומילתא מחוורתא היא דכי נמי אסור למיכל ומשתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוא לילה ויום, וכיון דראינו לרבינו הגדול ז"ל שהזכיר לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת.
ואיכא מאן דאמר מבדיל על הכוס ומטעים ליה לינוקא, ואף על גב דגבי זמן דיום הכפורים איסור כרת חששו. ועוד דקא אתי בכל יום הכפורים, אבל תשעה באב איסורא דרבנן הוא ולא דחינן סדר הבדלות דלית להו תקנתא בלא כוס משום גזרה דבדרבנן לא גזרינן, ועוד דכיון דלא אתי בכל שתא לא אתי למסרך.
ולאו מילתא היא דהתם אמרינן לענין מזרע כשותא בכרמא וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך כדאית' (חולין קל"ט ע"א) ואע"ג דלאו איסו' כרת הוא ולא שכיח טפי. והיא היא פירכי' דר' אחא ב"י (עירובין מ' ע"ב) דאיהו קשי וליתן ליה לתינוק ישראל ומינה קא אמרינן ביום הכפורים לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דתתי למסרך, וכן פירש רבינו חננאל במסכת עירובין שמע מינה דאפילו באיסורי ולא קביעא נמי חיישינן לסירכא.
ומסתברא דמוצאי שבת שחל להיות תשעה באב לא תקינו הבדלה על הכוס. תדע שהרי אמרו בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס. ובתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם וכי האי שעתא לא תקינו על הכוס כלל, ולא אמרינן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אלא בשעה שיש כוס אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל:
(באבל פר' י"ג) תניא המוצא מת בקבר הרי זה לא יזיזנו ממקומו אא"כ יודע שמקומו שאול לו. אין קוברין שני מתים זה בצד זה. אין מפנין לא את המת ולא את העצמות ממקום בזוי למקום מכובד. פי' אין קוברין זה בצד זה. אא"כ היה דופן הקבר מפסיק ביניהם שנמצאו כל אחד בתוך קבר לעצמו. ולגבי כוכי' תנן אמה בנתים. חצי אמה לדופן הכוך. ותנן רשב"ג אומר הכל לפי הסלע. הלכך מרחיקין בכדי שיעמדו כוכין. ולא ליתו לאנפילי לפי הארץ. ובאבל מכילתא אחריתי תניא. אין קוברין שני מתים זה בצד זה ולא את העצמות בצד המת. ר' יהודה אומר האיש נקבר עם בתו קטנה. והאשה נקברת עם בנה קטן ועם בן בנה קטן זה הכלל כל שסוא ישן עמו בחייו יקבר עמו במותו. וכל שאינו ישן עמו בחייו אינו נקבר עמו במותו. ועכשיו נהגו כר' יהודה. והתם תנן אין נותנין שתי ארונות זה על גב זה. ואם נתן כופין את בעל העליון שיפנה שאין נוהגין בזיון במתים. ודוקא בנוגעין אבל בשני קברות זה למעלה מזה וקרקיעיתו של עליון מפסיק בנתים שלשה טפחים מותר.
ונשאל מרבינו האי. הני מערות שבארץ ישראל. ויש בהן כוכין שמכניסים מתים לשם. ובכל עת שהם רוצים להכניס מתים. מערבין עצמות אותן מתים ומניחים אותן בגומא שבמערות שרי למיעבד הכין או לא. וכן בית הקברות שנתמלא ואין להם מקום לקבור. ויש קברים ישנים חופרין אותן קבוראי ומכניסין את העצמות לצד אחד. וקוברין בהן. מאן דעביד הכי איכא מידי עליה או לא. והשיב הכין חזינא דהא דעבדין בארץ ישראל שלא כדין הוא ולא שרי משמיא למעבד הכי. דהא חיישי רבנן למפגע מקום תפיסת שני מתים בהדי הדדי. דתנן (ב"ב ק' ע"ב) המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכו'. דאלמא לא שרי למידבקינן למתים להדדי. ואי אפשר שלא יהא בין מת לחבירו פחות מששה טפחים שלשה לתפוסת זה ושלשה לתפוסת זה. ולענין בית הקברות שנתמלא ואין מקום לקבור. אי ודאי ליכא דוכתא אחריתי. אפי' שהוא רחוקה משם מה יעשה. אי אפשר למשבקיה למת כדלא קבור, אבו אית מקום אחר אפי' בטרחא ובדוחקא ילך לשם ואל יטול את המתים. וכמה בתי קברים שנדחקו מתים שנדינו שלא יקבר בהן אדם. אבל ודאי אם יכול להעמיק כדי שיהא בעומק ובין המת למת ששה טפחים שפיר דמי. ואע"פ שזה למעלה מזה. דהתם (ב"ב ק"א ע"ב) מקשינן והא קא נגעי כוכין בהדי הדדי. ומפרקינן במעמיק הרי נתברר שאסור לקבור היכא דנגעי כוכין בהדי הדדי. ואם העמיק ונתן לכל אחד תפיסתו אע"פ שזה למעלה מזה שפיר דמי. ע"כ לגאון.
אין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר לצד לקבור שם מת אחד. מקום שנהגו לעשות כן עושין. מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. וכל זה נאמר אל תסג גבול עולם ומסתברא מקום שנהגו כגון שנהגו לפנותן לאחר עיכול הבשר וליתן עצמות בארונים. בירושלמי. אין מפנין את הקבר ואת העצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד ולא מבזוי לבזוי. ולא מבזוי למכובד ואצ"ל מן המכובד לבזוי. ובתוך שלו אפילו מן המכובד לבזוי. ערב לאדם בשעה שמונח אצל אבותיו.
באבל (פרק י') ר"ש בן אלעזר אומר קבר שאולה היה לו לר"ג ביבנה. שהיו מכניסין את המת לחוכה ונועלין את הדלת בפניו. ובאין ועומדין בשורה ומנחמין ופוטרים את הרבים. ואח"כ מעלין אותו לירושלים. ובירושלמי הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תניי תני משיסתם הגולל הראשון ואית תניי תני משיסתם הגולל השני ומסיק בשנתנו דעתם לפנותו אבל לא נתנו דעתם לפנותו משיסתם הגולל הראשון. הוה ליה מסקנא דמלתא שאסור לפנות את המת או עצמות לצורך מת אחר. וכ"ש וכ"ש לפנות המקום. וכן לעשות לו קבר מכובד הימנו אסור אבל לכפרה שלו ולכבודו כגון להעלותו לארץ ישראל ולירושלים או לקברו אצל אבותיו מותר ואם נתנו דעתם לפנותו ולא קברוהו שם אלא לפי שעה או שנהגו לקבור במהמורות בלא ארון כדי שיתעכל הבשר ויתנו עצמות בארון מותר. סימן יפה לו שאומרים נינחו עצמותיו מן הדין:
סליק מסכת מועד קטן
דקבר יקברוניה פי' סוף האדם לבא לידי מדה זו וכראוי לו להשגיחה כדי לתקן מעשיו א"נ שפירשו בו שדרך העול' לגמול לכל אדם כמעשיו וגם הב"ה מזמינו שימות במקו' שישלמו לו כמעשיו ושני הפי' אמת:
איכא דאמר דידליא ידליניה דכתיב כי טוב אמור לך עלה הנה פי' ראוי לכל אדם טוב שיאמר לפני נדיב אשר ראו עיניך:
כמספדא דאחאב בן עמרי וכו': ולמדנו לפי מה שאמרנו בסוף פ"ק דב"ק. ת"ר וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהוד' שיצאו לפניו ל' אלף חלוצי כתף דברי רבי יהודה א"ל רבי נחמיה והלא לפני אחאב עשו כן וכו'. ואלו לא מצינו במקרא שעשו לאחאב כן ומכאן למדנו שעשו לו הספד גדול ובכלל ההספד הגדול הזה שמספד הכתוב בו הלכו לפניו חלוצי כתף הרבה כמו (שעשו) שהלכו לחזקיה והכתוב אומר עליו ותעבור הרנה במחנה וכן במשמע שהיו שם כל ישראל ולא נפקד מהם איש אלא המלך לבדו:
גרס' הספרים ינוחם כתיב ואנו בדקנו בכל הנסחאות ובספרי המסורת ולא מצינו כן ויש לפ' דלאו דווקא כתיב אלא שהוא כאלו כתב כן דכיון דכתי' ואשכון כמלך בגדוד היה לו לכתוב כאשר ינחם אבלים וכיון דכתיב אבלים ינחם למדנו דה"ק אשב ראש כמלך בגדוד וכאשר ישב האבלים כשינחם אותם המנחם ורש"י ז"ל גורס ינחם כתב כלומר דדרשי' מסורת כאלו כתב ינחם מן וינחם יי' על הרעה:
וקדשתו לכל דבר שבקדוש' לפתוח ראשון פי' בס"ת ולברך ראשון בסעודה וליטול מנה יפה ראשון פי' כשבא לחלוק עם השותפי' ואע"פ שאמרו כל הנותן עיניו במנה יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם הכא הוא אינו נותן בו עיניו אלא שנותנין לו. ובתוספות פירשו וליטול מנה יפה ראשון בכל מתנות עניים וכן למשרי ליה תגריה ברישא וכל זה בכהן שאינו עם הארץ אבל בכהן עם הארץ עליו כתיב כל משנאי אהבו מות. כבר בררנו' במקומו' אחרי':
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה