מהר"ם על הש"ס/יבמות/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

פח.

תוס' ד"ה ומה אם ירצה לומר וכו' ובכריתות דקאמר דאיכא בין טעמא דמתרץ בדיבוריה וכו'. ע"ש בכריתות דשם איכא ב' לישני דלחד לישנא טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים בדברים שיש בהם כפרה ולחד לישנא הטעם הוא משום דיכול לתרץ דיבוריה כמו שפירשו התוס' לעיל ומפרש התם נ"מ לאומר לא נטמאתי והיא טומאה חדשה היינו שאומרים היום נטמאת והיום נכנסת למקדש שלא יוכל לתרץ דיבוריה לומר הא דאמרתי לא נטמאתי היינו שטבלתי ונטהרתי מן הטומאה וע"ש:

פח:

תוס' ד"ה אי הכי אימא סיפא וכו' עד משום דאיכא למימר דבגט איירי. וצ"ע בהאי שנויא דהתוס' דאדרבה מרישא דמתניתין קשה טפי מההיא דנתקדשה דברישא ליכא לתרוצא דבגט איירי דא"כ תקשה כמו שמקשה אח"כ אי הכי נמצא מחזיר גרושתו משנשאת והכא ליכא לשנויא כר' יוסי בן כיפר דהא רישא בנשאת איירי ועוד יש לדקדק דלהאי שנויא דתוס' משמע דאיכא דלרבנן מותרת לחזור לראשון אע"פ שצריכה גט מן השני ולקמן דף צ"א ע"א בגמ' בפיסקא דנשאת שלא ברשות וכו' משמע מתוך הסוגיא דהתם דאי ס"ל לרבנן דצריכא גט מן השני לא ס"ל דמותרת לחזור לראשון אלא מתניתין כרבי שמעון אתיא ורבנן פליגי עליה אבל אי ס"ל דאין צריכה גט אז דייק מזה שגם רבנן מודו לר"ש דמותרת לחזור לראשון וע"ש בתוס' וי"ל ליישב דהתוס' ס"ל דהמקשה לא סמך עיקר קושייתו אקושיא דאי הכי נמצא זה מחזיר גרושתו וכו' דאין זו קושיא כ"כ דנוכל לומר דבמקום שלא קנסו אותו לא חיישינן לחששא זו שיאמרו שזה מחזיר גרושתו וכן משמע בתוס' לקמן דף צ"א ד"ה הני דמחייב קנס ולקמן דף צ"ב ע"ב בד"ה אבל חכמים אומרים וכו' ועיקר קושית המקשה דפריך א"ה סיפא דקתני אמרו לה וכו' ונתקדשה וכו' סמיך אהא דקתני סיפא אע"פ שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה מכלל דלא בעיא גט דמינה נשמע בפשיטות דלא בעיא גט ולכך הקשה מסיפא ולא רצה להקשות מרישא דהיינו יכולין לומר דבגט איירי ולא לסמוך אקושיא דיאמרו דמחזיר גרושתו וכן אדקדוקים דלקמן בדף צ"א:

פט:

תוס' ד"ה משתגדל ותיבעל וא"ת וכו' היכי מהני חופה שהיתה בקטנות. והא דכתבו התוס' בדבור שלפני זה וה"ה אם נכנסה לחופה ואח"כ עמדה בקומתה דמהניא חופה שבקטנות וכו' לא כתבו זה אלא לסברת ב"ש דלא הצריכו בעילה אחר גדלות א"כ ס"ל דמהני קדושין דקטנות ה"ה חופה אבל ר"א דמצריך בעילה לאחר שתגדיל דלהוי קדושין בגדלות ולא מהני לדידיה קדושין דהוו בקטנות משום דאין מעשה קטן כלום לכך הקשו התוס' א"כ היכא מהני חופה שהיתה בקטנותה:

צ.

תוס' ד"ה אכל תרומה טמאה וכו' עד אע"ג דלא גלי קרא בכרת. ר"ל הכא ליכא לתרץ כמו שתירצו התוס' בדיבור זה לעיל מיניה דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא ויסף חמישיתו עליו דלא אשכחן קרא דגלי בחמץ בפסח שהוא בכרת ואם כן נימא דקם ליה בדרבה מיניה אלא על כרחך צ"ל משום דבשוגג אתו לכפרה:

ד"ה והא הכא וכו' עד מדאורייתא ליכא לאפלוגי ומרצה בתרוויהו וכו'. פי' בין בזריקה בין בטומאה:

ד"ה ועל הבשר וכו' עד כדמוכח התם הוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר בין ביחיד וכו' ובא"ד נ"ל להגיה אבל למאן דאמר הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצויי וכו':

צ:

תוד"ה ולגמור מיניה וכו' אברהם היכא שמע ליה יצחק בהר המוריה וכו' עד ואמר ר"י משום דאתחזק בנביאות היו סומכין עליו וכו'. ר"ל דלעולם אפילו לב"ד שרי לעבור משום מגדר מלתא והיינו משום דהב"ד יודעים דכשיעברו בענין זה יהיה גדר לדבר אבל התם אי לאו דהיה מוחזק איך היו סומכין עליו להקריב שחוטי חוץ כדי שירד אש מן השמים ויהיה מגדר מלתא לעבודת כוכבים שמא לא ירד האש ונמצא שיעברו על דברי תורה בחנם לכך צריך התם טעמא דמשום דהיה מוחזק בנביאות היו סומכין עליו וק"ל:

צא:

תוד"ה רבינא אמר וכו' עד סימנא בעלמא הוא. פי' הא דנקט בזדון איש באשה לא נקטי אלא שע"י זה נזכור שהוראת ב"ד פטור מקרבן כמו שלוקה אדם דבר לסימן לומד דין זה כמו זה אע"ג שאין דומין בטעם:

ד"ה היה במזרח וכו' עד וא"ת מצאו באשפה אמאי כשר לרבי מאיר וכו'. מקשין העולם מאי מקשו התוס' הא ע"כ לרבי מאיר דס"ל עידי חתימה כרתי וחתימת העדים צריך לשמה דהא איהו סבר דכי כתיב וכתב לה לשמה אחתימה קאי ולא אכתיבה ולכך מצאו באשפה כשר וא"כ ע"כ צ"ל דהשתא לאחר שמצאו ורוצה ליתנו לאשתו הוא מחתים עליו העדים וא"כ העדים עכשיו בעיר ומה לי אם אין הסופר בעיר הא אין קפידא בסופר אלא בעדים כמו שכתבו התוס' בסמוך ונ"ל דהאמת הוא דפיסול הוא משום עדים ולא משום סופר אבל מ"מ מאחר דאורחא דמלתא הוא שבמקום שהסופר כותב שם עדים חותמין לכך הצריכוה חכמים שגם הסופר צריך להיות באותה העיר וכדאמר רב לספרי והא דכתבו התוס' לעיל והא דנקט הגמ' היה סופר וכו' אלא משום דמתני' קתני היה במזרח לשון יחיד ומאי קושיא דלפי מה שכתבתי הוי קפידא גם על הסופר י"ל שהתוס' ר"ל כיון דעיקר פיסולה הוא משום העדים מנלן לגמרא דנקט סופר דלמא ליכא קפידא כלל בסופר ותירצו משום דקתני היה לשון יחיד וק"ל והשתא לא נצטרך לדחוק לפירושו של ספר ח"ש כי אין משמעות התוס' כדבריו ע"ש:

צב.

תוד"ה אבל חכמים אומרים וכו' א"כ ברישא למה קנסו לגבי יבמה. פי' יבמה לשוק כשאמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונשאת לשוק וכו' דקתני תצא והוי הולד ראשון ושני ממזר:

צג.

תוס' ד"ה קנויה לך מעכשיו וכו' עד ודין קנין אחר שלשים יום וכו' עד ואף אם אמר מעכשיו ולאחר ל' לא מהני לכ"ע. פי' לא כ"ע מודו בהא דמתני אלא דאית מ"ד דס"ל דמהני ואית מ"ד דלדידיה לא מהני כדמפרש ואזיל ובס' ח"ש הגיה דמהני לכ"ע לא ירדתי לסוף דעתו דהא כתבו התוס' בתר הכי דלר"י לא מהני בשטר ובחזקה ובחליפין לגמרי וגם במשיכה לא מהני לרב אפי' עומדת באגם:

צג:

תוד"ה אלא לאו כה"ג וכו' עד ויש לומר דהכא בתרומת פירות דרבנן התירו שלא מן המוקף משום עונג שבת. נ"ל דר"ל עונג שבת כל דהו שלא לטרוח בשבת אע"ג דאינו עונג שבת גדול כ"כ כההוא דיש לו פירות בעיר אחרת ואין לו בידו אלא כדי סעודות שבת מ"מ בתרומות פירות דרבנן הקילו בעונג שבת כל דהו:

ועי"ל דשרי לתרום וכו'. ר"ל דכדי שלא יצטרך לטרוח בשבת שחשיב עונג שבת גמור ואפי' בתרומה דאורייתא שרי לתרום שלא מן המוקף משום עונג כזה וק"ל:

ד"ה לאחר שאתגייר וכו' עד וי"ל כיון דחזינן דבמקצת סבר כראב"י וכו'. ר"ל אבל במקנה לדבר שלא בא לעולם לא אשכחן הכי דראב"י לא מיירי אלא במקנה דבר שלא בא לעולם ולא במקנה לדבר שלא בא לעולם:

בא"ד ולרבי חנינא הוי אפכא. פי' רבי חנינא מיירי במקנה דבר שב"ל ולא במקנה לדבר שלא בא לעולם רק שהתוס' מקשין דלר"מ לענין מקנה לדבר כגון לאחר שאתגייר דהוי לדבר דהאשה נקנית לו סבר דגר עדיף מעובר במקנה לעובר דהיינו לדבר ולרבי חנינא לענין מקנה דבר שלב"ל הוי איפכא והא דכתבו התוס' דקסבר לאחר שאתגייר אינה מקודשת אסיפא דמלתא סמוך דהיינו לאחר שתתגיירי:

בא"ד ועי"ל דרבי חנינא למ"ד אדם מקנה כו' דוקא מסיק הכי. פי' דשם איתא במתניתין וכן בסתמא בברייתא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי אינה מקודשת ומוקי לה רבי חנינא ואמר לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת מקודשת ומפרשים התוס' דרבי חנינא אינו ר"ל דכשהיא מעוברת מקודשת אפילו לרבנן אלא אתא לאשמועינן דאפילו לר"מ לא ס"ל דמקודשת אלא כשהיא מעוברת אבל כשאינה מעוברת אפילו ר"מ מודה והא דקתני אם ילדה אשתך נקבה וכו' אינה מקודשת אתיא נמי כר"מ משום דחשיב התם בברייתא כל מילי דפליג בה ר"מ כגון לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו' ולא השיב ג"כ אם ילדה אשתך נקבה וכו' משמע דאפי' ר"מ מודה בזה דאינו מקודשת והיינו כשאינה מעוברת:

ד"ה עד אחד ביבמה וכו' והא ליכא חומר בסיפא וכו'. פי' דשמעה שמת בעלה ונתייבמה ואח"כ בא בעלה אם היתה מתחלה נשואה לבעלה מותרת לחזור לו ועיין לקמן דף צ"ה ע"ב דפליגי רב ושמואל:

צד:

תוד"ה לימא מתניתין וכו' אלא אי הוה מיירי בפנויה וכו'. צ"ל אבל אי הוה מיירי בפנויה וכו':

ד"ה אלא נישואין וכו' עד תדע דהא שמואל אית ליה האי סברא ואית ליה אין תנאי בנשואין וכו'. ור"ל דשמואל אית ליה האי סברא דהמקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט ואפ"ה אית ליה אין תנאי בנשואין אלא על כרחך צ"ל הא דאית ליה אין תנאי ר"ל אין רגילות שיתבטלו הנישואין מחמת התנאי וכו' ועיין לקמן בתוס' ריש פ' בית שמאי:

ד"ה אגורה באהלך וכו'. נ"ל להגיה ושפתותיו נעות בקבר ור"ל כשנשמתו של צדיק בישיבה של מעלה וגם שפתותיו נעות בקבר כשאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה א"כ אז הוא דר בשעה אחת בשני עולמות והוכרחו התוס' לפרש כן דאל"כ היכן מצינו דמשום שאומרים דבר שמועה מפיו הוא דר בב' עולמות:

צה.

תוד"ה זה הדין לשוגג וכו' עד ל"ל לר"י דינא דהכא היה לו לחלוק על ר' יהודה בפשיטות. וכו'. הא דלא הקשו התוס' קושיא זו דאין ענין למחלוקת והיה לו לחלוק בחמותו בפשיטות על ר' יהודה בלא קושיא קמייתא שהקשה תימה אמאי מיבעיא ליה קרא וכו' משום דבלא קושיא קמייתא היינו יכולין לומר דהאי דינא דר' יוסי שפיר לענין מחלוקת וה"ק ר' יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על אחות אשתו דתרוייהו לית להו האי ק"ו דלעיל אלא אחות אשתו כ"ע סבירא להו דלא פסל מטעם האי דינא בתרא אבל השתא דאמרי' דגם ר' יוסי אית ליה האי דינא קמא אם כן ל"ל לר' יוסי דינא דהכא שאין דין זה ענין למחלקותו וק"ל: