מהר"ם על הש"ס/יבמות/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

ע.

ד"ה איש איש וכו' עד אע"ג דמילת זכריו ועבדיו מעכבתו בפסח. ר"ל וא"כ ממילא משמע דכ"ש דערלות דגופיה מעכבת אפ"ה אי לא הוה כתב בהדיה כל ערל לא יאכל בו לא הוי מוקמינן ריבויא דאיש איש דכתיב בתרומה אערל ולכך לר"ע א"ש הא דאצטריך קרא למכתב כל ערל לא יאכל בו אע"ג דכ"ש הוא ממילת זכריו ועבדיו אלא לר"א דיליף ערל בתרומה מג"ש דתושב ושכיר קשה ל"ל למכתב בפסח כל ערל וגו' הא ק"ו הוא ממילת זכריו ועבדיו וכמ"ש לקמן בגמרא מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבת ביה וערלות דאחריני מעכבת ביה ולפי מה שכתוב בספרים שלנו בתוס' דף זה ע"ב ד"ה אי מה פסח וכו' דלר"א אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת האדון בפסח אלא גמרא לפום ריהטא נקט א"ש קצת דלא הוי ק"ו אע"ג דלזכרים ועבדים עצמם מעכבת דאין אוכלין כל זמן שלא נימולו אבל לפי הספרים שכתוב בהם דאף לר"א מילת זכריו מעכבת האב אלא שמילת עבדיו אין מעכבת האדון קשה אבל אי מעיינת שפיר לא הוי ק"ו דמילת זכריו ועבדיו אין מעכבת אלא כשהן ראוים למול כדלקמן דף ע"א בגמרא אבל ערלה דגופיה מעכבתו מלאכול בפסח אפילו היכי שאין ראוי למול כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה ולכך לא הוי אתי בק"ו ממילת זכריו ועבדיו ואעפ"כ קאמר בגמרא לקמן מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבת וכו' אע"ג דלא דמי ערלות דגופיה לערלות דעבדיו וזכריו אפ"ה לא מסתבר ליה לומר דשום ערלה דעבדיו וזכריו מעכבת אם אין ערלות דגופיה מעכבת בכל ענין אפילו היכי דא"א למול כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה:

ע:

ד"ה הנך נפישין וכו' כדלקמן סוף דף ע"ג:

ד"ה דפסח גופיה ממעשר גמר וכו' עד ואק"ו איכא למפרך וכו'. והא דקאמר התם דכל הקדשים ילפינן דאסורין לאונן ק"ו ממעשר היינו לפום ריהטא דהא רבי שמעון יליף מלקות באוכל תודה ושלמים וכו' ק"ו ממעשר במכות פרק בתרא ואומר עליו רבא התם דאיכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה ולכך נקט בפ' טבול יום דכל הקדשים אתו בק"ו ממעשר לפום ריהטא כדאמר התם ר"ש במכות אבל כפי האמת לא אתו כל הקדשים בק"ו ממעשר לפי סברת רבא אלא מהיקשא דפסח כשנויא דתוס' דהכא דאתקוש כל הקדשים לפסח בקרא דזאת התורה דכתיב בההוא קרא ביום צוותו דררשינן זה בכור ומעשר ופסח וכו' והאי מעשר הוי מעשר בהמה ולא מעשר שני ולכך אצטריך ג"ש דממנו ממנו דילפינן פסח ממעשר שני דכתיב ביה לא אכלתי באוני ממנו והדר גמרינן כל הקדשים מפסח בהאי היקשא דזאת התורה:

ד"ה אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבתו וכו'. כתוב בספרים שלפנינו דפוס גדול ור"א גופיה דריש במכילתא דמילת זכריו ועבדיו אין מעכבת וכו' ובתר הכי כתוב ואר"י דגמרא לפום ריהטא כר"ע דדריש אז יאכל בו האדון ולפי גירסא זו צ"ל דכוונת התוס' היא באף ע"ג דלר"א אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת לא האב ולא האדון וסוגיא דשמעתין כולה היא אליבא דר"א דיליף ג"ש דתושב ושכיר וא"כ מאי פריך אי מה פסח וכו' ומשני אמר קרא אז יאכל בו וכו' הא גבי פסח גופיה ס"ל לר"א דאין מילת זכריו ועבדיו מעכבת מ"מ מאחר דלפום ריהטא משמעות פירוש הפסוק משמע טפי כר"ע לכך מסקא סוגיא דשמעתין ליישב ג"ש דתושב ושכיר לפי המפורש וסוגיא דעלמא בפי' הפסוק דאז יאכל בו קאי אאדון כדי שאם ימצא מ"ד שיסבור בדין דמילת זכריו ועבדיו כר"ע דמעכבת יכול שיסבור בדין דערל כר"א דגמר ליה מג"ש דתושב ושכיר ולא מריבויא דאיש איש כר"ע דמרבה ערל כטמא לכל התורה וק"ל אמנם מקרוב הוגה בספרים בדבור זה ור"א גופיה דריש במכילתין דמילת עבדיו אין מעכבת וכו' ובסופו גרסי ואמר ר"י דגמרא לפום ריהטא נקטה כר"ע וכו' ולר"א מזכריו פריך ור"ל עיקר קושיתו מזכריו פריך דמעכבת גבי פסח אליבא דכ"ע אפילו לר"א אלא דלפום ריהטא ושיגרא דלישנא נקט בהדי מילת עבדיו אלא שלפי גירסא זו לא יתיישב שנויא דגמרא דמשני אמר קרא ומלת אותו אז יאכל בו דפריך ממילת זכריו ומשני מקרא דעבדיו דהא האי קרא גבי עבדיו כתיב ובעבדיו ס"ל לר"א דגם גבי פסח גופיה לא מעכבת ומה אצטריך קרא למכתב גביה בו למעט תרומה אם לא שנאסר דהאי בו דכתיב גבי עבדיו אתי למעט מילת זכריו גבי תרומה וזה דוחק גדול דהא מילת זכריו כתיב בפרשה מאוחר הרבה אחר מילת עבדיו ואיך יכול האי בו דכתיב גבי מילת עבדיו למעט גבי תרומה מילת זכריו דכתיב גבי פסח בתר הכי מאוחר ממנו וק"ל:

עא.

תוס' ד"ה בו המרת דת פוסלת וכו' עד ונראה שר"ל דאיירי דכתביה וכו'. פי' שרש"י ר"ל כן:

ד"ה והני מולין נינהו וכו' עד ואין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו וכו'. נ"ל דכוונת התוס' בזה הוא ואין להקשות מאחר שכתבנו דהא דתני במתניתין דקונם וכו' הא דעובד כוכבים אפילו הוא מהול נקרא ערל וישראל אפילו הוא ערל ואינו מהול אינו נקרא ערל אלא מהול לענין נדרים כל זה מפיק מקרא וא"כ לפי זה ישראל אפילו מהול אינו נקרא ערל והא כתיב וכל ערל לא יאכל בו ומקרא זה לאו בעובדי כוכבים איירי אלא בישראל שאינו מהול וכדתני מתניתין דהכא ערל וכל הטמאים וכו' דאיירי במתו אחיו מחמת מילה וא"כ ש"מ דבלישנא דקרא ישראל שאינו מהול נקרא ערל אין זה קושיא דלעולם סתם ערל שבמקרא הוי עובד כוכבים ולא ישראל והכא שאני שע"כ האי וכל ערל לא יאכל בו איירי בישראל דבעובד כוכבים ליכא לאוקמי' כלל דפשיטא דלא יאכל בו ולא אצטריך אלא לישראל שאינו מהול ודוגמא זה מצינו לעיל דתושב ושכיר דכתיב גבי תרומה הוי פירושו ישראל דהוה קנוי קנין עולם או קנין שנים ותושב ושכיר דכתיב גבי פסח הוי פירושו עובד כובבים אע"ג דבשאר מקומות הוי פירושו ישראל משום דבפסח ליכא לאוקמי בישראל הלכך ע"כ מוקמינן ליה בעובד כוכבים נ"ל וק"ל:

גמ' ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא וכו'. ואין להקשות א"כ נדוק מכאן דהואיל וגבי פסח כתיב המול לו כל זכר והאי לאו בר מילה הוא ולכך אינו מעכב א"כ נפשוט מכאן בעיא דלעיל דמילה שלא בזמנה אינה מעכבת די"ל דדוקא התם דלא הוי ערלות דגופיה אלא ערלות דזכריו ולכך כשאינו בר מילה אינו מעכב דמאי הוי ליה למעבד דהתם לא פסלה ליה רחמנא לאב מלאכול הפסח אלא שהטילה עליו למול את זכריו מקודם אם הם בני מילה ואם לאו בני מילה הם אין שום חיוב מוטל עליו אבל להאכיל להערל עצמו פסח או תרומה לא אפילו הוי שלא כזמנו ואינו ראוי למול דהא ערל דקרא דכתיב וכל ערל לא יאכל בו איירי נמי באינו ראוי למול כגון שמתו אחיו מחמת מילה ואפ"ה אמרה רחמנא לא יאכל בו או דלמא דכיון דכיוצא בו לא הוי בר מילה בשום מקום לא הוי ערל כמו שכתבו התוס' ריש פרקין ולכך בעיין לא איפשיטא:

עא:

גמ' והתניא כיון שיצא לאויר העולם וכו'. נ"ל שכוונת המקשה הוא זה דכיון דתניא שכיון שיצא לאויר העולם נסתם הפתוח הוא הטבור א"כ כיון שהוציא ראשו שהוא כילוד נסתם ג"כ הטבור ואינו אוכל תו ממה שאמו אוכלת ואם כן איך יכול לחיות הולד שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ד' ימים בלתי אכילה אבל טעם הברייתא דקתני שאלמלא כן אין יכול לחיות אפי' שעה א' לא הוי מטעם אכילה דלא יניק דהא עינינו רואות שהתינוק שנולד מתקיים כמה שעות בלתי יניקה ואכילה אלא הטעם הוא משום האויר דאם היה נשאר פיו סתום אינו מתקיים אפי' שעה אחת כי צריך הוא להנשימה מהאויר שיכנס דרך פיו וכן אם היה הטבור נשאר פתוח היה האויר נכנס לתוך מעיו מבחוץ ולא היה מתקיים ומה שכתוב בפירוש רש"י שלפנינו ד"ה והתניא וכו' אין יכול לחיות משום דלא יניק תמוה מאד ונראה דטעות סופר הוא וצריך להגיה בפירוש רש"י ע"ד מה שכתבתי בפירוש המקשה:

תוס' ד"ה ערל מקבל הזאה וכו' דהא טמא מקבל הזאה כדאמר בפרק דם חטאת מי חטאת שנטמאו וכו'. והוא בזבחים דף צ"ג וכוונת התוס' דהא טמא מקבל הזאה שהוא טמא בלאו הכי מטומאת מת דהזאה גבי טומאת מת היא ומה לי אם הוא טמא גם כן מחמת ערלות כדאמר בפרק דם חטאת וכו' שהרי נדה מזין עליה וכו' ר"ל נדה שהיא טמאה בטומאת מת מזין עליה וברייתא היא שם וקאמר התם דהאי תנא ס"ל דכשעוברין המי חטאת על אויר מקום טמא נטמאו המים וא"כ נטמאו המים משעברו על אויר הנדה והזאה לא הוי עד שנגעו המים בבשרה ואפ"ה עולה לה ההזאה ה"ה מי חטאת שנטמאו ממקום אחר קודם הזאה מטהרים ג"כ מביאים התוס' משם ראיה שהרי מזין על הנדה שנטמאה בטומאת מת ומטהרין אותה ע"י הזאה זו מטומאת מת אע"ג שנתוספה בה טומאה אחרת זולת טומאת מת והוא טומאת הנדה וה"ה הכא ערל שנטמא במת מקבל גם כן הזאה להטהר מטומאת מת אע"פ שיש בו גם כן טומאת ערלה וק"ל:

ד"ה ודלמא פסח הבא בטומאה הוה תימה א"כ קרא ל"ל וכו'. ר"ל קרא דכתיב ויעשו ישראל הפסח בגלגל ל"ל פשיטא דצבור עושין פסח אפי' בטומאה מדכתיב במועדו אפילו בטומאה דהא בפ' בתרא דזבחים לא אצטריך ליה לרבנן אלא למילף מיניה דערל מקבל הזאה ואי היה פסח הבא בטומאה ולא קבלו הזאה מאי אתא קרא לאשמועינן וק"ל:

עב.

ד"ה מיתיבי וכו' ולפי הספרים דגרסי לימא מסייע ליה וכו'. הוגה בספרים תנא דמסייע ליה וכן מגיהין ברש"י והאמת אתם דהא אין שם דיחוי השייך על לישנא דלימא בגמ':

עב:

ד"ה אין נימולין אלא ביום הקשה הר"ר אפרים וכו' דהוה מ"ע שהזמן גרמא. ר"ל מאחר שלרבנן לא מצינו שום מילה אפילו שלא בזמנה דנימולים בלילה אלא כאן נימולים דוקא ביום:

ד"ה הנך דפסולים התם וכו' עד ומכשיר טפי בקטן וכו' ר"ל ואע"ג דהנך דפסולים התם הן חרש שוטה וקטן כאן אינו מכשיר כ"א קטן לחודיה ומ"ט מכשיר טפי בקטן יותר מחרש ושוטה ותירץ ומכשיר טפי בקטן משום דאתי לכלל איש:

עג.

תוד"ה לימד על טבול יום וכו' וא"ת מהיכא תיסק אדעתיה לפסול וכו'. אם כוונת התוס' בזה לאקשויי מהיכא תיסק אדעתיה לפסול טבול יום אין כאן מקום לקושיא כלל דהוי ס"ד הואיל וטבול יום הוא טמא לתרומה ולקדשים הוי נמי טמא לפרה דהא לעיל אצטריך לאשמועינן דהזאה כשרה בערל משום דאסור בתרומה וקדשים כי טמא כ"ש טבול יום דאתי מטומאה ממש וכ"ת דטומאה עצמו מהיכי הוה ס"ד למפסל א"כ ה"ל לתוס' לאקשויי בהיפוך מנלן דטבול יום כשר בהזאה אי משום דכתיב והזה הטהור וגו' הא איצטריך לגופיה לפסול טמא בהזאה דלא הוה ידעינן כלל דטמא אסור בהזאה דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי הזאה לשאר עבודות וכו' ונ"ל דאין ה"נ דקושיית התוס' זה מנלן דטבול יום כשר בהזאה דאי מדכתיב והזה הטהור ונו' הא אצטריך לגופיה למיסר טמא בהזאה דאי לאו קרא מהיכי תיסוק אדעתיה לפסול טמא בהזאה דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי וכו' כנ"ל:

בא"ד וי"ל דאפילו הכי כיון דעיקר טהרה מהזאה אתיא וכו' כ"ש בשאר עבודות. מקשין העולם סוף סוף איכא למפרך מה להזאה שכשרה בזר וי"ל דהשתא ס"ל לתוס' דלענין טהרה יש קפידא להחמיר יותר בהזאה מבשאר עבודות אע"ג שכשרה בזר היינו משום דאינו עבודה כ"כ אבל לענין טומאה יש להחמיר בה יותר כיון דעיקר טהרה אתיא על ידה ואפ"ה אכשר בה רחמנא טבול יום כ"ש שאר עבודות וסברא זו ס"ל לתוס' דוקא אחר שמצינו דקפיד בה קרא אהנחה במקום טהור אבל בלא זה לא הוה אמרינן הכי אלא הוה אמרינן אע"ג דחטאת קרי' רחמנא כשרה בטמא משום דלא דמי הזאה לשאר עבודות שהרי זר כשר בה ובזה יתיישב למה לא תירצו התוס' בסברת' הקושיא ראשונה שהקשו מהיכי תיסוק אדעתין לפסול וכו' ה"ל לשנויי משום דעיקר טהרה בהזאה אתיא ולכך ס"ד לפסול וק"ל:

ד"ה קל מחמור לא יליף וכו' עד וי"ל דמספקא ליה וכו' מקשין העולם הא לעיל בדף ע' ע"ב ד"ה דפסח גופיה וכו' כתבו התוס' בהדיא דליכא למילף כלל ק"ו ממעשר דאיכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה וכו' ואין זה קושיא כלל דהתם לא כתבו התוס' אלא לפי סברת רבא אבל שאר אמוראי ס"ל דילפינן שפיר כל הקדשים ק"ו מפסח כדאמר פרק טבול יום וכדאמר רבי שמעון במכות דיליף מלקות באוכל תודה ושלמים חוץ לחומה ק"ו ממעשר אלא דרבא פריך התם האי פירכא דכסף צורה ארבי שמעון והני בעי מינה לא ס"ל הא דרבא:

ד"ה מה שא"כ במעשר וכו' עד אבל לענין ערלה כי קאמר תנא ושייר ק"ק וכו' ולמאי דפרישית לעיל דאיכא למעוטי מבו א"ש כצ"ל ור"ל דלעיל בדף ע"א בד"ה המרת דת פוסלת בו כתבו התוס' בו דכל ערל לא בעי למדרש הכי דאין ערלה פוסלת במעשר וכו' הלכך איכא למימר כי קאמר תנא ושייר וערלות אינו אסור במעשר איכא למימר הא דלא גמרינן מעשר מבכורים לאסור ערל היינו משום דס"ל להאי תנא דבו דכתיב גבי ערל דרשינן ג"כ בו ערלות פוסל ואין ערלות פוסלת במעשר ורב ששת דפשיט לאיסורא ס"ל דבו אתי למצה ולמרור כדלעיל בגמרא:

עג:

ד"ה ור"ש תרומה קרינהו רחמנא תימה לר"י וכו'. יש להקשות בלא רבא הוה להו לתוס' לאקשויי אר"ש גופיה דלמה לא יליף ר"ש הכא איסור אונן בבכורים ק"ו ממעשר אלא ע"כ צ"ל מדתרומה קרינהו רחמנא לא ילפינן להו ק"ו ממעשר ואם כן מהאי טעמא נמי לא נילף ק"ו ממעשר לענין חוץ לחומה וי"ל דהתוס' לא רצו להקשות אר"ש גופיה בלא רבא דה"א דר"ש נסתר מיניה וביה בלאו הכי הא סתריה רבא מכח פירכא דהתם אבל ארבא איכא לאקשויי והא פירכא זו דפריך אינה פירכא כלל דאיכא למימר איסור אונן גופיה נילף מק"ו אלא ע"כ צריך לומר דרבא פריך מטעם דאמר הכא דתרומה קרינהו רחמנא וא"כ בלא פירכא דאונן הוה ליה למפרך דליכא למילף בכורים ממעשר לענין חוץ לחומה מטעם דתרומה קרינהו רחמנא וק"ל:

ד"ה אסור לבער מהם בטומאה וכו' עד דא"כ מה פריך ומה ראית וכו'. נ"ל למחוק מה ראית ולגרוס מאי פריך אימא ממנו וכו' ור"ל מאי פריך מתחלה ואימא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של קדש אבל תרומה יהא אסור דלא ידע עדיין דאיכא למילף תרומה ק"ו ממעשר וא"כ יש להקשות מהיכי תיתי לאסור תרומה כיון דקדש שרי אבל אמה ראית דפריך בתר הכי אין מקום לקושית התוס' דהשתא א"צ למילף תרומה מקדש אלא ילפינן תרומה ק"ו ממעשר וק"ל ויש ליישב ג"כ גירסת הספרים דאמה ראית דפריך בתר הכי מקשו התוס' ור"ל דאם איתא דבתחלת הסוגיא כשהקשה המקשה בתרומה מנלן הוה ס"ד דילפינן תרומה מקדש א"כ הוה ס"ל דקדש הוה מסתבר טפי לאסור מתרומה וא"כ מאי פריך בתר הכי ומה ראית ר"ל דלימא דממנו אתי למעוטי קדש ותרומה ילפינן לאסור מק"ו מהיכי תיתי למימר הכי והא הוה ס"ל דקדש מסתבר טפי לאסור ואם קדש שרי כ"ש תרומה וק"ל:

עד.

גמ' תלתא ממנו כתיבי במעשר חד לגופיה וכו' וחד לכדריש לקיש וכו' מנין למעשר שני שנטמא וכו'. נ"ל דממנו דריש לקיש דאיירי במעשר טמא דמדכתיב ולא נתתי ממנו למת ממנו קאי אמה דכתיב לעיל מניה ולא בערתי ממנו בטמא ועליה קאי ולא נתתי ממנו למת כמו שפירש רש"י דאי לא כתיב ממנו ה"א דולא נתתי למת קאי אסתם מעשר ולא אמעשר טמא ואע"ג דבסמוך מפיק ממנו מגופו ממילא משתמע מניה אבל עיקר קרא דממנו אתי לאורויי דאמעשר טמא קאי ובזה יתיישב הרבה דברים בשיטת הלכה זו:

תוס' ד"ה חד לגופיה וכו' עד ה"א דאמצות ומרורים דכתיב לעיל קאי מקשין העולם הא כתיב בהאי קרא אל תאכלו ממנו נא ונו' כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו וא"כ איך ס"ד לומר דלא קאי אפסח ונ"ל דהתוס' אין רצונם לומר דס"ד דלא הוה קאי אפסח אלא אמצות ומרורים דוקא אלא שר"ל דה"א דאמצות ומרורים נמי קאי אבל פשיטא דהוה אמרינן דקרא איירי בפסח אלא שה"א דאל תאכלו ממנו נא קאי נמי אמצות ומרורים ולא אפסח לחוד אבל השתא דכתיב ממנו אפסח לחוד דוקא קאי ולא אמצות ומרורים והא דלא פירשו התוס' דלמאי איצטריך גבי מעשר חד ממנו לגופיה דהתם פשוט הוא דאילו לא כתב ממנו ה"א דהאי דלא אכלתי באוני קאי אשאר דברים דכתיבי התם בקרא בכורים תרומה מעשר ראשון כדכתיב בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום וגו' דבמילי טובא איירי התם וכמו שפרש"י שם:

עד:

ד"ה ימי טהרה וכו' ובמלאת לבן או לבת. נראה דהתוס' ס"ל דלא מעד מלאת ימי טהרה שבתחלת המקרא יליף התם דלא הוה מצי למכתב בשום ענין אחר אלא מובמלאת ימי טהרה לבן או לבת דכתיב בתריה יליף דהתם ימי טהרה יתירה הוא ובגמרא דנקיט עד מלאת וכו' צ"ל דעל ובמלאת ימי טהרה דכתיב בתריה סמיך וק"ל:

ד"ה מכלל שהיא טמאה וכו' ומיהו תימה דגבי נגיעה כתיב וטמא עד הערב וטהר מכלל שהוא טמא וכו'. יש לתמוה מה צריך לדקדק מוטהר מכלל שהוא טמא הא כתיב בהדיא וטמא עד הערב וכן בפ' דלעיל כתיב ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב ועיין שם בזבחים בתוס' כי שם הקשו כל קושיות הללו:

עה.

תוד"ה דאי מעד וכו' עד וליכא למימר דלכתוב ובא השמש עד מלאת. ר"ל דהשתא מעד מלאת ילפינן אפי' מידי דבר כפרה סגי בהערב שמש ומובא השמש וטהר שמעינן טבילה דקאי אורחץ בשרו דכתיב לעיל מניה ותירץ דעד אשר יטהר אצטריך לאזהרת טבול יום ר"ל אע"ג דכבר כתיב אזהרה בתרומה מדכתיב איש איש מזרע אהרן וגו' מקדשים לא יאכל ה"א כל זמן שלא טבל להכי כתיב עד אשר יטהר דלהוי נמי האי אזהרה אטבול יום דעד אשר יטהר משמע עד גמר הטהרה וק"ל:

בא"ד א"נ ובא השמש וטהר אצטריך לטהר יומא וכו'. פי' דה"א דמיד שיעריב ויבא השמש סגי כתיב וטהר דמשמע עד שיטהר ויפנה היום לגמרי דהיינו צאת הכוכבים והוא פי' התוס' שם ריש ברכות ורש"י פי' שם בע"א ע"ש:

ד"ה שאין לו אלא ביצה אחת בסופו א"ל אין ברתי את שריית ליה וכו' כצ"ל ופי' בת ישראל שאלה אם היא מותרת לינשא לבעל ביצה אחת והשיב הן בתי את מותרת לו כו':

עז.

ד"ה מכ"ג באלמנה עד וי"ל דקסבר ר"י כיון דבת מצרי ראשון אינה ראויה לבא בקהל אין לעשות צד השוה וכו'. יש להקשות מ"מ קשה מנלן לגמ' דסבר ר' יוסי הכי הא ר' יהודה ל"ל האי פירכא דהא הוא יליף האי הצד השוה ושמא גם ר"י ס"ל כוותיה בהא והא דלא יליף מינה בת גר וגיורת דעלמא משום דלא חשיב ליה אינה ברוב הקהל כיון דמותר לבא בקהל אבל בת עמוני דאינה ראויה לבא בקהל אמר לך דר"י יליף מניה כמו ר' יהודה ועכ"פ מאי פריך בגמרא פשיטא דהא פשיטא לא הוי משום דה"א דר"י יליף מהאי מה הצד בת גר עמוני כמו ר' יהודה כמו שכתבנו ויש ליישב דס"ל לגמרא דהא דפרכינן דבת מצרי ראשון אינה ראויה לבא בקהל ובת חלל היא פסולה לכהונה ולכך לא שייך לומר הצד השוה שבהן וכו' ובתם פסולה אף אני אביא וכו' כיון דפסול הבת בשניהם אינה שוה דבזה הוא פסול קהל ובזה הוא פסול כהונה פירכא זו גדולה יותר מהאי פירכא כדאמרי' דלא שייך בבת גרים לומר אינו ברוב הקהל משום דאע"ג דגר כשר לקהל מ"מ בא מטיפה פסולה ואי ס"ל לר' יוסי דבת גרים דעלמא לא ילפי' מהאי מה הצד משום האי פירכא כ"ש דס"ל דפירכא זו דפרכינן דהפסול שבשניהם לא הוה שוה הוה פירכא ולכך פשיטא הוא דגם בת גר עמוני ליכא למילף מהאי מה הצד לר' יוסי וק"ל:

תוס' ד"ה ר' יוחנן אמר כשרה וכו' עד הא איכא למימר לר' יוחנן בת גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח וכו'. יש להקשות הא איכא למפרך מה לעמוני שכן נקבות מותרות כדפריך בגמ' לקמן בסמוך וצ"ל דהתוס' אין רצונם לומר דנימא בת גר עמוני לחוד יוכיח אלא ר"ל בת גר עמוני שנשא בת ישראל ובת מצרי שני שנשא מצרית שניה דכי פרכת מה לבת גר עמוני שנשא בת ישראל שנקבות מותרות אמרינן מצרי שנשא מצרית שניה יוכיח מה למצרי שני שכן אין ביאתו בעבירה בת גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח כדלקמן בגמ' והא דקאמר בתוס' בתר הכי ומיהו ממצרי שני פי' שנשא בת ישראל אין להקשות תוכיח צ"ל דר"ל ממצרי שני לחוד בלא בת עמוני שנשא בת ישראל ודו"ק כנ"ל:

בא"ד ולר"ש ב"ג וכו' אתי שפיר. משום דאיכא למיפרך מה לגר עמוני שאינו פוסל בביאתו ולכך בתו כשרה לכהונה משא"כ עובד כוכבים ועבד שפוסלין בביאתם:

עז:

גמ' דקאמר מצרי שני וכו' יוכיח מה למצרי שני וכו' עד וחזר הדין ופרש"י ד"ה וחזר הדין הצד השוה שבהן שאינה ברוב הקהל ובתם כשרה שב"ה קיים וא"כ מה השיב רבי בגמרא חלקינו נתיר חלק מזבח מי יתיר הא כבר פסק מהם שעבוד של חלק העזרה וחלק מזבח אם לא שנאמר שחלקינו ר"ל חתנות וחלק מזבח כשיבנה ב"ה יחזרו לשעבודם וזה דוחק וגם לא יתיישב לפי' זה איך היו רוצים להתיר בימי רבי חתנות הא אין ב"ד מבטל דברי ב"ד חבירו כדמשמע בתוס' דף זה ע"ב ר"ה בימי רבי וכו' לכך כתבו ועוד יש לפרש וכו' דלעולם דכולם משה ויהושע ודוד כולם גזרו עליהם שעבוד ועבדות אלא שלא היה עבדות גמור שיהיו אסורים משום לא יהיה קדש ויהיה לנתינים תורת עבדות אלא שאותו עבדות גזרו עליהם כדי שלא יתחתנו בהם משום דנראין כעבדים ולפי זה יקשה לנו ההיא דפ' אלו נערות ודפרק עשרה יוחסין כי אין לנתינים שום תורת עבדים אע"פ שגם דוד גזר עליהם עבדות כי לא היה עבדות גמור ומתיישב ג"כ שפיר הא דלקמן בימי רבי וכו' וכך מדויקים דברי התוס' בפירוש וכצ"ל לפירוש ר"ת דפירש דחתנות אסור מן התורה א"א שדוד גזר עליהם שעבוד צ"ל דלאו שעבוד גמור גזר עליהם שיהיה להם תורת עבדים רק השתעבדות ושפלות כדי שלא יקשה עליו ההיא דפ' אלו נערות ודפ' י' יוחסין:

בא"ד בפירוש ר"ת והא דקאמר בימי רבי בקשו וכו' ואמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר הלכך אין לנו להתיר וכו' הוצרכו לכתוב זה משום דלפי' זה דלא בקשו להתיר חתנות משום שהוא אסור מן התורה ולא תלי איסור חתנות כלל בעבדות שלהם מה אמר חלק מזבח מי יתיר מה נפקא לן בחלק מזבח הא לא בקשו להתיר כ"א שעבוד יתירה חלק שעבודם ומה אכפת להם בחלק מזבח ישאר חלק מזבח בחזקתו הראשונה לכך כתבו הלכך אין לנו להתיר אפילו חלקינו שלא ישתכח חלק מזבח וכו':

עח.

בתוס' ד"ה ואיידי דאמר רבי יהושע חולץ וא"ת וכו' א"כ מאי קאמר ואין לי לפרש וכו'. יש להקשות מה שייך קושיא זו לכאן ומה תלי במאי שפירש רש"י דלר' יהושע ס"ל דקהל גרים איקרי קהל וקושיא זו אינה שייכא כי אם על פשוטה של המשנה מאי קאמר ר' יהושע ואין לי לפרש הא איכא למשמע מדאתנייה חולץ וחולצין וכו' ולא מייבם ומייבמין ש"מ דבסריס אדם איירי וכו' ונ"ל דכוונת התוס' בזה שבאו עתה לסתור פי' רש"י ור"ל כיון שהקשה רש"י קושיא זו ותירץ שר' יהושע ס"ל דקהל גרים אקרי קהל ולכך נקט חולץ וכו' א"כ ס"ל לרש"י הא דאתניי' לרבי יהושע חולץ ידע רבי יהושע דאתני' הכי משום דיבום אסור א"כ יקשה על פשוטה של המשנה מפני מה אמר ואיני יודע לפרש הא איכא למשמע וכו' ולכך כתבו התוס' דאינו כן כפירוש רש"י ואין כאן מקום לקושייתו כלל דהא דנקט דבי יהושע חולץ וחולצין לא משום דיבום אסור אלא אגב דבעי למימר לא חולץ ולא חולצין נקט הכי ולפי זה לא אצטריך לפירושו של רש"י וק"ל:

פ.

גמ' היינו דשמעיה לאמימר פרש"י לישנא אחרינא ה"נ וכו'. ונ"ל דללישנא אחרינא גריס רש"י היינו דשמעיה לאמימר דאמר וכו' והשתא יתיישב שפיר האי דכתב בסופו דסריס חמה קמפרש ואזיל וק"ל:

פא.

תוס' ד"ה ואין מאכילה וכו' עד אר"י דשאני התם דאקראי בעלמא דלא איתחזק איסורא וכו'. נ"ל דצריך לומר דאקראי בעלמא דלא איתחזק איסורא וכו' ור"ל תרתי קאמר אחד שהוא אקראי בעלמא ועוד שלא איתחזק איסורא דהא לא ידעינן בודאי שאיסור נפל לשם אבל עיגול בעיגולים דהכא אע"ג דאקראי בעלמא הוא מ"מ איתחזק איסורא הוא דהא עכ"פ נתערבה תרומה בחולין:

בא"ד ואר"י משום דשמעינן ליה לרבי יוסי דאמר אנדרוגינוס ספיקא הוי וכו' ועוד לפי שהיה שונה וכו'. לפום ריהטא משמע דתרי שנויין הן דהא מכח טעמא דשמעינן ליה לרבי יוסי דאמר ספיקא הוי לחוד היה מוכרח ר"ל לפרש מתניתין דאיירי דוקא בתרומה דרבנן דבספיקא לא שייך לומר דמאכילה בתרומה דאורייתא לפי סברת ריש לקיש דסבר דההיא ברייתא דסבירא ליה לרבי יוסי ספיקא הוי תפסינן לעיקר אלא שלפי זה לא יתיישב האי ועוד וכו' אי הוה שנויא בפני עצמו דמשום שהיה שונה עיגול בעיגולים עולה דדייק מינה ריש לקיש דתרומה בזמן הזה דרבנן אינו מוכרח משום זה לפרש מתניתין בתרומה דרבנן דיכול להיות דאנדרוגינוס הוי ודאי זכר ומאכילה אפי' בתרומה וקדשים כסברת רבי יוחנן אלא שיש ליישב בדוחק דה"ק ועוד לפי שהיה שונה עיגול בעיגולים עולה דדייק מינה דתרומה בזמן הזה דרבנן וס"ל לר"ל כיון דשמעינן דס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן לא הוי ליה לרבי יוסי לשנות במתניתין מאכילה בתרומה דאיכא למימר שר"ל בתרומה דרבנן אלא היה לו לשנות מאכילה בחזה ושוק דליכא למטעי ביה אלא ודאי האמת הוא דר"ל תרומה דרבנן:

פא:

בתוס' ד"ה כולם ידלקו וכו' עד וההיא דאתערב ליה חביתא דחמרא וכו' אלא או למכור או ליתן לפועליו. יש להקשות א"כ הכא נמי אמאי אמרי' כולן ידלקו נימא נמי דיוליך הנאה לים המלח וימכרם או יתן לפועליו כמו התם גבי חמרא ויש ליישב דהאי תקנתא דיוליך הנאה לים המלח אינו מועיל אלא לענין שלא יהא אסור בהנאה אבל לא לענין איסור אכילה או שתיה ולכך גבי יין נסך דליכא למטעי בין איסור הנאה לשתיה דבכמה דינים מצינו ביין נסך דיש חילוק בין הנאה לשתיה דבכמה ענינים אסרינן ליה בשתיה ומתירין בהנאה הלכך בההיא דנתערב חביתא דחמרא כיון שהוליך הנאה לים המלח מתירין ליה בהנאה ואסרינן ליה בשתיה דהכל יודעין דיין נסך אפי' סתם יינם אסור בשתיה אבל גבי כלאי הכרם לא מצינו בשום ענין דמחלקין ביה בין איסור הנאה לאיסור אכילה ואי שרית ליה בהנאה אתו למשרי ליה באכילה הלכך לא התירו אותו ע"י הולכת הנאה לים המלח וק"ל:

ד"ה רבי יוחנן אומר וכו' עד ומהבילי תלתן דחשיב הכא ברישא לא פריך משמע דכרבנן בעי לאוקמא וכו'. ויש לדקדק היכי בעי לאוקמי כרבנן הא רבנן אמרי דז' דברים הן בלבד דלא בטלי מחמת חשיבותן ולא יותר וי"ל דמיני פירות הן ז' דלא בטלי מחמת חשיבותן אבל אין ה"נ דיש דברים אחרים יותר דחשיבי ולא בטלי אפילו לרבנן. ד"ה דברי הכל לא תעלה וכו' עד ונראה דר' יוחנן הוי חידוש טפי לאשמועינן דבר שבמנין ולא איסור הנאה וכו'. ר"ל דדוקא לרבי יוחנן הוי חידוש טפי אבל לר"ל דמוקי רישא בנימוחו פריך שפיר דליפלוג וליתני בדידיה וכו' כדי להשמיענו דאפילו דבר שדרכו לימנות ואינו מיוחד למנין אפ"ה לא בטיל לר"י:

פב.

בתוס' ד"ה רבי יהודה לטעמיה וכו' עד אלא התם ברותח איירי וכו'. ור"ל ולעולם לא בקמח איירי אלא בחטין ושעורין שלימין שנתבשלו יחד וקבלו טעם זה מזה וחטין בשעורין דהוי מין בשאינו מינו בטל הטעם לר"י רק שצריך לברר מתוכן החטים האסורים וחטין בחטין דהוי מין במינו לא בטל לר"י:

פב:

בתוס' ד"ה ירושה ראשונה ושנייה וכו' ובפרק קדשי קדשים גרסי בכל הספרים א"ר יוסי וכו'. ט"ס הוא וצ"ל אר"י וכו' ור"ל דהתם משני בגמרא אליבא דרבי יוסי דאמר דבר משום רבי ישמעאל וגרסי' התם באותה שנויא לעולם קסבר קדשה לעתיד וכו':

פג.

תוס' ד"ה הלכה כר' יוסי וכו' עד ועוד כו' ושמעינן לרב הונא דאמר לקמן משמיה דרב וכו'. בספרים שלנו כתוב לקמן אמר רב יהודה אמר רב וצ"ל דגירסת התוס' היתה אמר רב הונא אמר רב:

פד.

תוס' ד"ה רבי אליעזר גרסינן במשנתינו. ר"ל לאפוקי דל"ג ר"א בלא יו"ד הוא ר' אלעזר בן שמוע ובברייתא זו תניא שרבי אמר כשהלך ללמוד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע וכו' למד ממנו במשנתינו ר"א אומר אנדרוגינוס וכו' מכלל דר' אליעזר דמתני' לאו היינו ר' אלעזר בן שמוע וק"ל: