מהר"ם על הש"ס/יבמות/פרק ט
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
פד:[עריכה]
תוס'"' ולא אתיא עשה וכו' כיון דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וכו'. ר"ל דמן הדין הוה לן למימר אפי' בלאו השוה בכל דאתי עשה ודחי לא תעשה אלא דמדרבנן אסורה ליבם משום דגזרינן ביאה ראשונה דהוה עשה אטו ביאה שניה דלא הוי בה עשה שכבר קיים העשה בביאה ראשונה א"כ ה"ה דגזרינן בלאו שאינו שוה בכל:
פה:[עריכה]
ד"ה ממזרת ונתינה איכא בינייהו וכו' עד מ"מ מקפיד הוא על בניו וכו'. ר"ל אע"פ שלבנות יש תקנה ר"ל שהבנות הן מהבן הן מהבת יכולין ליטהר שהבן החלל נושא בת ישראל ואז בתו כשרה לכהונה וכן הבת נושאת את ישראל מ"מ בנו ובן בנו נשארין בחללותן ואינם כהנים ולכך היא יראה להרגילו:
ד"ה ולר' מתיא וכו' עד וקשה דכיון דגירשה לאו בת שתיה היא וכו'. והא דלא הקשו התוס' על פרש"י דפי' דלא מרגילה ליה משום דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלה לכהונה והא פסולה ועומדת היא משום גרושה משום די"ל דניחא לה לשתות ברישא כדי שלא יתוסף עליה עוד פסול שני ומשום ונטמאה ולכך לא מרגלה ליה דאחר שיבא עליה לא תהא ראויה לשתיה לכך הקשו התוס' הא בלאו הכי אינה ראויה לשתות כיון דגירשה:
ועוד קשיא וכו' לרבנן נמי. ר"ל לפי סברת רש"י דפירש דהביאה שיבא עליה תגרום שלא תהיה ראויה לשתיה ככל סוטה דעלמא לרבנן נמי אע"פ שלא ס"ל בסוטה דעלמא שנעשית זונה בבא עליה בעלה מ"מ מודים שאין ראויה עוד לשתיה מטעם שאין האיש מנוקה מעון לכך פירשו התוס' דאין כוונת המקשן דמקשה מר' מתיא בן חרש דלא מרגילה משום דלא תהא ראויה לשתיה ותהא נמי אסורה משום ונטמאה דהא בלאו הכי אינה ראויה לשתיה אלא משום שניתוסף עליה ג"כ איסור דזונה כן הוא המשך דברי התוס' בדבור זה:
פו.[עריכה]
רש"י ד"ה ולטעמיך כו' ומאן דגריס איפכא וכו'. ר"ל דיש גורסים בגמרא אלא למ"ד משום גרושה גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה ולטעמיך גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר וכו':
תוס' ד"ה מה תרומה טובלת וכו' עד וקשה לר"י מעשר ראשון נמי כתיבא ביה תרומת מעשר. הלשון מגומגם וכוונת התוס' הוא זה דמקשה על פרש"י דפירש הטעם שפשוט לגמ' דתרומה טובלת משום דהתרומה מעורבת בתוכה ותרומה במיתה ולכך חייבים ג"כ על הטבל מיתה א"כ לפי זה למה לן קרא למעשר ראשון תיפוק ליה נמי מטעם שמעורב בתוכו תרומת מעשר שיש לו דין תרומה ולכך אף לאחר שהורמה התרומה מהטבל חייבים מיתה על אכילה מאחר שעדיין לא הופרש ממנו מעשר ראשון שתרומת מעשר בתוכו:
ד"ה אף מעשר ראשון טובל וכו' ועוד דמסתבר לאוקמי וכו'. כוונת התוס' דאע"ג דאין היקש למחצה לא מסתבר להו לרבנן לאוקמי הקישא שיהא אסור לזרים שהוא איסור חדש דלא אשכחן ליה בדוכתא אחרינא ומוקמי לה לטבל דמעשר ראשון:
פו:[עריכה]
תוס' ד"ה מי שיכול לאוכלו בכל מקום וכו' עד וי"ל וכו' גזירת הכתוב הוא ואכלתם אותו בכל מקום. ר"ל דאע"ג דאסור לזרים אע"פ כן גזירת הכתוב הוא שמותר לאוכלו בטומאת הגוף ובבית הקברות כדמשמע מקרא דואכלתם אותו בכל מקום דמשמע אפי' בבית הקברות:
ד"ה מפני מה וכו' עד וי"ל דלראב"ע לא נמנעו וכו'. ר"ל אע"ג שלר' אלעזר בן עזריה שקנסו הלוים שלא יתנו להם מעשר כלל מכל מקום הלוים שלא חשו לזה והלכו מעצמן על כרחן של הב"ד ליטול המעשר לכך צוה שילכו הכהנים עמהם:
בא"ד לעיל מזה לקבל המעשר משלהם פירש כשהיה להם ללוים תבואה שלהם שקצרו משדותיהם היו מחויבים ליתן מאותה תבואה מעשר לכהנים:
ד"ה ומבני לוי לא מצאתי וכו' עד קצוצי בהונות היו וכו'. ודבר תמוה הוא שחיו כל אותן הימים עד שחזרו מן הגולה:
פז.[עריכה]
ד"ה ואימא פרט להפרת נדרים וכו' עד ועל זה צ"ל הא כבר פסקה וכו'. ר"ל הא דקאמר רבא כבר פסקה תנא דר"י לא אמסקנא דמלתא דתנא דר"י קאמר דמסיק כיון שיצאתה שעה אחת מרשות האב וכו' אלא אתחלת דבריו קאמר שאמר בפשיטות דלא צריך קרא להכי מה ת"ל והלא מוצאת מכלל אביה ומוצאת מכלל בעל וכו':