כד הקמח/השגחה
השגחה
[עריכה]משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם, ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ, היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהלים ל"ג). הזכיר דוד ע"ה בשלשה פסוקים אלו ענין ההשגחה ובאר שהיא שופעת בעולם השפל במין האדם בכלל ובפרט, שהקב"ה רואה מחשבותם ומבין את כל מעשיהם, וכן הוא אומר (שם צד) הנוטע אוזן הלא ישמע וגו', באור הכתוב כי מי שברא כלי הראות וכלי השמע ק"ו שהוא רואה ושומע. וכן אמר שלמה (משלי ה') כי נכח עיני ה' דרכי איש. וכן דרשו ז"ל (אבות פרק ב') דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. והנה אסף המשורר הרחיב באור בענין ההשגחה במזמור ע"ב והוא שאמר (תהלים ע"ג) אך טוב לישראל אלהים לברי לבב. וכדי להוציא מלבן של כופרים האומרים שהכחות העליונים הם המיטיבים והמריעים והבורא יתברך מסר עולמו להם והוא יתב' אינו משגיח בו כלל לכך אמר אך טוב לישראל אלהים לברי לבב. התחיל במלת טוב לומר שכל הטובות באות ממנו יתברך והוא טוב לברי לבב בלבד לא אל הרשעים כי ממנו יתברך בא להם הרע ולברי לבב הטוב, וזה לשון אך למעט הרשעים. וכן באר ירמיה ע"ה שכל הטובות והרעות באות ממנו יתברך והוא שאמר (איכה ג') מי זה אמר ותהי ה' לא צוה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. כי בודאי הכל נמשך ממנו יתברך והוא השרש האחד הגמור אשר ממט משתרגים הענפים הן לטוב הן לרע. ומספר והולך ענין הצדיק ורע לו רשע וטוב לו הוא שאמר (תהלים ע"ג) ואני כמעט נטיו רגלי וגו' כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה, יאמר כי כמעט הוא נוטה מדרך האמת כשהוא רואה צדיק ורע לו. ואמר זה על עצמו, וכן מוכיח לשון קנאתי כי איננו מתקנא ברשעים בראותו את שלומם וכי הם עומדים בשלוה אלא כשהוא רואה צדיק ויש לו צרות ומקרים, ויאמר על הרשעים ההם (שם) כי אין חרצובות למותם לשון קשר, כמו (ישעיהו נ"ז) פתח חרצובות רשע, והכוונה לומר שמיתתם בנחת וכל אחד מהם בחייו בריא כאולם. בעמל אנוש אינימו, כלומר אין להם ממקרי בני אדם לכן ענקתמו גאוה יצא מחלב עינימו עברו משכיות לבב. ימיקו וידברו ברע עושק וגו' שתו בשמים פיהם וגו' ואמר איכה ידע אל ויש דעה בעליון, יבאר הכתוב הזה כי הם כופרים בידיעה. ממה שידוע כי הם שתי כתות כת כופרת בידיעה וכת כופרת בהשגחה. זאת הכת הכופרת בהשגחה אומרת שהבורא יתברך יש לו ידיעה בעולם השפל כי הידיעה שלמות היא ביודע וכל השלמות הלא לאלהים הוא ואלו היינו שוללים ממנו הידיעה היינו מחסרים בחק שלמותו, ועל כן גוזרין הכת הזאת כי הבורא יתברך יש לו ידיעה בעולם השפל אבל אין לו השגחה בו שאלו היתה לו בו השגחה איך יצא מלפניו משפט מעוקל בצדיק ורע לו רשע וטוב לו מוטב שנשלול ממנו ההשגחה ממה שנאמר עליו שהוא משגיח ומעניש וגומל שלא כדין. וזאת אומרת שאין לבורא ידיעה כלל שאלו היתה לו ידיעה היתה לו השגחה ואם היתה לו השגחה לא יצא לו בעולם משפט מעוקל. ועל כן הם שוללים ממנו הידיעה לגמרי ומאחר שאין ידיעה אין השגחה. ועל הכת הזאת אמר הכתוב הזה (תהלים ע"ג) ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון, וכפל הענין לומר איכה ידע אל בעתיד, ויש דעה בעליון בהוה. (שם) הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל. אך ריק זכיתי לבבי וכו'. ומסיים דבריו לומר כי אחרית רשעים לאבדון, זהו אך בחלקות וכו' איך היו לשמה וכו' כחלום מהקיץ אדני בעיר צלמם תבזה, וזה לתרץ קושית רשע וטוב לו. והזכיר אחריו ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני לתרץ קושית צדיק ורע לו, ובלשון הזה חזר להזכיר בסוף המזמור כי הנה רחקיך יאבדו והזכיר אחריו ואני קרבת אלהים לי טוב. ומצינו שהזכיר דוד ע"ה בענין הזה עצמו (שם עה) אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן וגו'. כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים. יאמר כי ההוללים הללו והם עשירי עולם ושלוים הטובה שלהם לא באה להם ממזרח שמשם השמש יוצא ולא ממערב ולא בסבת יגיעתם בהרים ובמדברות רק מאת השם יתברך באה להם על מעוט זכות שהיה בידם ונתן להם הצלחה עליו כי שופט הוא ישפיל לזה וירים לזה לפי העונש והשכר וההשגחה שופעת עליהם ממנו יתברך. וזהו שאמר בכאן (שם לג) משמים הביט וגו' ממכון שבתו השגיח וגו' והוא משגיח בהם ממכון שבתו והוא הרקיע הנקרא מכון כענין שכתוב (מלכים א ח') ואתה תשמע השמים מכון שבתך, וזהו שאמר שלמה (קהלת ה') אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. אל תתמה על חפצו של מקום אם יביא עליהם רעה שהרי בדין הוא כי גבוה מעל גבוה שומר ורואה מעשיהם או אם הוא משפיע להם טובה ושלוה והם רשעים וחייבים כלייה, אל תתמה על חפצו של מקום כשישפיע להם טובה ואינו נפרע מהם ביחד כי כן דרכו כי גבוה מעל גבוה שומר מלשון (בראשית ל"ו) שמר את הדבר, (ברכות דף ג.) שמר לי על הפתח, ממתין להם עד שתתמלא סאתם. והנה ירמיה ע"ה באר ההשגחה על שני חלקים כללים ופרטים ואין זה רק בבני אדם שההשגחה שופעת עליהם בכלל ובפרט, והוא שאמר (ירמיהו ל"ב) גדול העצה ורב העליליה וגו'. זו היא השגחה כללית לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו זהו השגחה פרטית, וזהו שאמר שלמה (שיר השירים ב') דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. ויש לך להתבונן בכתוב הזה שהתחיל לדבר בדרך נסתר באמרו דומה דודי לצבי ולא אמר דומה אתה ואח"כ דבר בדרך קירוב באמרו הנה זה עומד ולא אמר הנה הוא, והענין הזה להורות שהשם יתברך הנמשל לדוד הוא נמצא וקרוב בלב והוא רחוק להשיגו, והוא מאמר הפייט רחוק רחוק משמי השמים וקרוב קרוב משארי, ועל הכוונה הזאת תמצא נוסח הברכות שיש בהן לשון נסתר ולשון נמצא. ואמר אחר כתלנו דימה חומר המפסיק בין השם יתברך ובינינו לכותל שהוא בנין של עפר כי לולא הפסקת הכותל היינו אומרים הנה אלהינו זה, ומקרא מלא הוא כד"א (ישעיהו כ"ב) עונותיכם היו מבדילים. ובא ולימד כי אע"פ שיש כותל זה מפסיק משגיח הוא מן חלוני רקיע ומציץ מן החרכים שבכסא הכבוד, וזהו לבטל דעת האומרים כי מפחיתות האדם אצל רוממות השם יתברך ומעלתו אין ההשגחה שופעת בשפלים, ומה שכפל הלשון משגיח מציץ רמז לשתי ההשגחות שהזכרתי ההשגחה הפרטית אינה נמשכת אלא אחר השכל ועל כן אינה נמצאת בשאר בעלי חיים וכל שכן בצמחים, שאין העלה שנפל לו מן האילן הוא בהשגחה מאת הבורא יתעלה, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאתו יתב', ולא הרוק שרקק ראובן ונפל על היתוש והרגו שהיה ממנו יתעלה, ולא שזה הדג חטף ובלע התולעת הצפה על פני המים ברצון אלהי אלא כל זה מקרה גמור, והראיה שאין בשאר בעלי חיים השגחה פרטית מה שאמר חבקוק (חבקוק א') ותעש אדם כדגי הים וגו' למדך הכתוב כי שאר בעלי חיים נעזבים הם אין ההשגחה בהם פרטית, אבל בבני אדם אינו כן זה הוא שאמר (שם) ה' למשפט שמתו וגו'. למדך שהשגחת ה' יתברך פרטית על האדם להנהיגו בדרכי המשפט ולהוכיחו בתוכחות על עון:
ומצינו ירמיהו הנביא ע"ה שהביא על ענין ההשגחה שנים עדים הנראים תמיד לעין והם הים והמטר כי הם דברים תמידים קבועים וקיימים מעידים על אמיתת השגחה בעולם השפל, והוא שאמר (ירמיהו ה', כ"ב) האותי לא תיראו נאם ה' אשר שמתי חול גבול לים. יאמר אין החול חומה גבוהה שתעמוד בפני הימים. ועוד שהגלים מתגעשים ומתפשטים כי כן טבעם להתפשט שהרי בבריאת עולם היה כל העולם מים וגזרתי עליהם שיקוו במקום אחד וכן עשו, ולכך כאשר יבקשו הגלים להתפשט כפי טבעם לא יוכלו לעבור החול כי אני מנעתים, ומזה תוכלו להבין שאני משגיח בתחתונים ויש עליכם ליראה אותי, והזכיר עוד (שם) ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חוקות קציר וגו' כי המטר בא בעתו יורה במרחשון ומלקוש בניסן כשלא היה בא בזמן הקציר אבל הרוח נושבת כפי הצריך להם. הנה זאת השגחה פרטית בהיותם בברכה גדולה כזו מסויימת בין שאר העמים, ומה שהזכיר שבועות ולא אמר ימי חקות קציר לפי שאנו סופרין שבעה שבועות עד חג הקציר על כן תלה הקציר בלשון שבועות ולא הזכיר ימים:
ועוד להורות על ענין ההשגחה נתיחד לנו בזה ספר נכבד וגדול מאד הוא ספר איוב שייחסו אותו רז"ל למשה רבינו ע"ה, אמרו (בבא בתרא דף יד:) משה כתב ספרו וספר איוב, כיוונו לומר כי כשם שנאמר לו בראשית בסיני מפי הגבורה כך נאמר לו ענין איוב וחביריו ונאמרו לו הענינים כאשר הם היום אצלנו. והנה ספר איוב דמיונו לספר בראשית, כי ספר בראשית יורה על חדוש העולם ועל ההשגחה ועל אמתת עונש ושכר. ספר בראשית אע"פ שיש בנסתרו מעשה מרכבה יש בנגלהו מעשה בראשית. ותחלת דבורו בארבעה יסודות שהם יסודות לבריות השפלים ועיקר חכמת המחקר. זה הוא אמרו (בראשית א') והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום. הזכיר כסדר אש ורוח ומים והתחיל מן העפר שהיא הנקודה. וכן איוב שהיה חכם גדול בחכמת המחקר הזכירן בסדר הזה אש ורוח ומים והתחיל מן העפר שהיא הנקודה הוא אמר (איוב כ"ח) כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה, ספר בראשית לא תמצא בכל מעשהו זכרון השם המיוחד כי אם שם אלהים או אל"ף דלי"ת ושי"ן דל"ת כי ישים הנהגתו לכחות המורה על מדת הדין. וכן ספר איוב לא תמצא שיזכיר איוב השם המיוחד כי אם שמות אלהות כגון אל אלהים או אל"ף דלי"ת ושי"ן דלי"ת כי ישים הנהגתו לכחות העליונים מנהיגי השפלים לא לבורא יתעלה. ומן הפנים הללו ראוי להם ליחס ספר איוב למשה רבינו ע"ה. והנני מבאר לך ענין הספר הזה בכלל על דרך הרב משה בר נחמן ז"ל ועל דעתו ורובו הוא לשון פירושו הנכבד:
וזה ביאורו. כי איוב היה כופר בהשגחה בראותו צרותיו הרבות והיה רוצה להתוכח עם מדת הדין, והיה אומר כי מה שבאו אליו היסורין והצרות והוא צדיק זה לו לראיה כי אין השגחת השם יתעלה בשפלים כי אלו היה משגיח עליו איך אפשר שיענישהו שלא כדין ושיצא מלפניו משפט מעוקל. ועוד כי יראה כמה רשעים בעולם והם בשלוה ובהשקט. והנה חביריו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי טוענים ואומרים כי אם הוא צדיק אי אפשר שלא חטא מעולם כענין שכתוב (קהלת ז') כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועיקר כוונת החברים באיוב לומר כי הצדיק הגמור שאירע לו החטא הקל ועבר בזדון על מצות בוראו על כל פנים ראוי ליענש עליו. והנה אם יאבד האל מגופו בעולם הזה כל הטובה אשר נהיתה בעולם ויהיה נדון ביסוריו של איוב כל ימיו, טוב לו שלא יהא נידון בעולם הנשמות ביסורי גיהנם, או שיגרע חטאו מנפשו מעט ממעלתה בעוה"ב ודבקה בזיו העליון ועולם הבא. ופחיתות הגוף וגריעות הטובה שתבזה בעולם הגופות אשר אין בין הטובה ובין הרעה רק דבר גרוע וענין כלה ואבד לא יערך למעלת הנפש ועלוי הטובה אשר באור פני מלך חיים וכי היא הטובה במאמר מוחלט אשר אין לה ערך ודמיון ולא תסולה בדבר גשמי כלל, וכן אמרו ז"ל במס' קידושין (דף לט:) כל מי שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו בעוה"ז ודומה כמי ששרף כל התורה ולא שייר ממנה אפי' אות אחת. ובירושלמי פאה פ"א אמרו רוב זכיות ומיעוט עבירות נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות שעשה בעוה"ז כדי ליתן שכרו משלם לעוה"ב, וכך היא המדה וכן הדין נותן להקל מן הצדיק העונש שיהיה בדבר הגרוע והוא הגוף ובזמן הפחות והוא העוה"ז. ויקבל דבר הגמול בדבר הנכבד ובעת הטוב. וכן הדבר ברשעים כי ג"כ רחוק שיהיה הרשע נמנע כל ימיו מעשות שום טוב וראוי הוא לקבל עליה שכר ואלו ישפיע לו האל יתב' בתגמולו תענוג וגדולה ומלכות כמלכות שלמה איננו שוה לגמול קטן מהתענג הנפש באור החיים בעולמים הראויים להם ונמנע ממנו אותו גמול ומשלם אליו שכרו בדבר הקטן והגרוע, כאשר ביאר אונקלוס בפסוק (דברים ז') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ואחרי הביאור הזה יכול אדם לברוח מיד המקשים הקושיא הזו ולומר כי כל רשע וטוב לו יש לו מקצת מעשים טובים וכל צדיק ורע לו יש לו קצת מן הרעות ונידונים במדות אלו. אבל איוב היודע צדקת נפשו הגמורה והיודע ועד יתברך מעיד עליו (איוב ב') ותסיתני בו לבלעו חנם הוא וכיוצא בו כגון רבי עקיבא שבא בקבלה עליו שהיו מוכרין את בשרו במקולין אמרו לו זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני. (פירוש מקולין חניות כדאמרינן במס' חולין (דף כ"ה) אמר רבי בשביל שוטה שעשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין והן חניות שמוכרין שם בשר). איננו בא במדה הזו ואין תירוץ לקושיא זו כלל כי אם בדברי אליהוא, והנה השי"ת רצה להביא את איוב לידי נסיון ע"י השטן וענה אותו ודכאו ביסורין רבים תחלה בממונו ואחרי כן בבניו ואחרי כן בגופו. והשטן הזה נחלקו בו חכמים:
הגאון רב סעדיה פירש כי השטן היה אדם ממש והיה מקטרג את איוב מתוך שנאה וקנאה שהיתה לו על הצלחתו ועל פרי גודל מעשיו הטובים, וכן בני האלהים היו אנשים ממש מבני דורו שהיו אויבים לו ומקנאים בו, והיה מנהג האנשים האלה להתקבץ בימים מיוחדים בשנה בבית הועד בעבודת השי"ת והיו עושים סעודה גדולה ביום הקיבוץ. ופירוש בני האלהים גדולי השם כלשון (שמות ד') בני בכורי ישראל (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלהיכם. ומה שהזכיר השטן בפרט מאחר שהיה מכללם וכמותם לפי שהאיש ההוא גדול היה מכולן וכולן היו נמשכים אחרי עצתו כדמיון קרח, ופירוש להתיצב ויתיצבו על ה' כלשון (שמות כ"א) וכי יזיד איש על רעהו להרגו וגו' שפירושו הרגו בכוונה, שהתיצבו על ה' בעבודת השם יתעלה כמנהגם ביום הכנופיא. ופירוש הכתוב ויהי היום שבאו בני האלהים אותם האנשים גדולי השם ונתקבצו ביום הקיבוץ והתיצבו בעבודת השם ועשו סעודה כמו שהיו רגילים, ויבא גם הגדול שבכולם בתוכם הוא שקראו שטן לפי שהוא המקטרג הגדול שבכולם והמקנא לאיוב יותר. ובתוך אותו הקיבוץ ואותו המעמד ויאמר ה' אל השטן מאין תבוא, כלומר בא דבור השם לאותו האיש המקטרג הגדול כדי שישמעו השאר ושידעו כי איוב היה צדיק גמור שיתפרסם זכיותיו בעמים ושיוודע צדקו ביניהם, ועל כן בא אליו הדבור על פני כל המעמד לא בינו לבין עצמו לפי שלא היה נודע. ואע"פ שהאיש המקטרג בעל הקנאה והשנאה והכעס לא היה ראוי לדבור השם יתעלה בא אליו לכבוד איוב ולהודיע מעלתו וזכות כוונתו ושלימות אמונתו, כי היה שלם בעשרו שלם בעניו שלם בבריאותו שלם בחליו, ככבוד הדיבור לאבימלך לכבוד אברהם או ללבן לכבוד יעקב או לבלעם לכבוד ישראל, ושאלת השם יתעלה לאיש המשטין הזה מאין תבוא כשאלת השי"ת לקין (בראשית ד') אי הבל אחיך, או לאדם איכה, או לבלעם (במדבר כ"ב) מי האנשים האלה עמך ורבים ככה, ופירוש משוט בארץ משוט בארץ הזאת. והנה העדה הרעה הזאת שנאוהו שנאה גדולה וקנאו אותו על הצלחתו והשי"ת השליט עליו האיש שקראו שטן ונמסר בידו להביאו לידי נסיון בממונו ובגופו ולא להמיתו. והראיה כי השטן הזה הוא אדם מלשון הכתוב (מלכים א י"א) ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדומי וכתיב (שם) ויקם אלהים לו שטן את רזון בן אלידע, ועוד בענין יהושע הכהן גדול (זכריה ג') והשטן עומד על ימינו. והידוע כי השטן הזה היה רחום בעל טעם ושמשי ספרא שהיו מקטרגין על יהושע בן יהוצדק הוא שכתוב (עזרא ד') ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה, ומן הידוע עוד כי דרך העולם שיקראו לכל מקטרג על דבר שטן, וכתיב (תהלים ל"א) ישטנוני תחת רדפי טוב (שם קט) זאת פעולת שוטני. וכן קטרוג הבארות (בראשית כ"ז) ויקרא שמה שטנה, ועל פי כל הראיות האלה יהיה השטן הזה אדם ממש. ולפי הדעת הזה יהיה פירוש הנה כל אשר לו בידך ברשותך וברצונך. רק את נפשו שמור. הזהירו שיביאנו לידי נסיון בממונו ובגופו אך יזהר שלא ימיתנו ולא יפריד גופו מנפשו, ולכך פירש הגאון ז"ל כי מלת שמור במקום הזה השמר כלומר השמר שלא תמיתנו. והוא כלשון (יהושע ו') שמרו מן החרם שפירושו השמרו. ומה שכתוב ויך את איוב אינו חוזר אל השטן כי בן אדם אין לו רשות בזה והנה הוא חוזר לשי"ת ויצא השטן מאת פני ה' ויך ה' את איוב כלומר שסמך מלת ויך אל השם כי לא השטן הוא המכה אלא השם כי לא אמר ויך השטן את איוב, ומה שלא ביאר ויך ה' לפי שאין דרך הכתוב להזכיר השם על הפורענות כי אם בהצלה כענין (מלכים ב ו') הך נא את הגוי הזה בסנורים ולא אמר ה' הך נא כמו שאמר בהצלה (שם) ה' פקח נא את עיני אלה ויראו, וכתב הגאון ז"ל כי מן הנמנע להאמין כי פעולתם כנגד השי"ת ולא כנגד ההולכים בדרכיו, ועוד שאין ממדות המלאכים להיות להם קנאה ושנאה ולהתלבש תאוה ולהתקבץ במקום הסעודות ותענוגות בני האדם:
אבל דעת הרב רבי משה ברבי נחמן ז"ל ורוב המפרשים כי השטן הזה מלאך גם בני האלהים היו מלאכים, ומה שנתקנאו להצלחת איוב ולרוב עשרו ונתלבשו תאות הגוף במקומות המשתה והשמחה אין לתמוה מזה שהרי מקרא מלא מצינו מפורש (בראשית ו') ויראו בני האלהים את בנות האדם וידוע כי היו מלאכים לא בני אדם והם התלבשו תאוות גופניות וירדו ממקום קדושתם מן השמים. וכן בענין איוב בני האלהים והשטן היו מלאכים טובעים בים התאוה הגשמיית והתלבשו מדות בני אדם כגון הקנאה והשנאה והתאוה והכעס. וכתב הרב ר' משה ברבי נחמן ז"ל ידוע בקבלתנו כי הוא מלאך נברא להשטין ולהזיק לאדם ושמו שטן נגזר מלשון (עזרא ד') כתבו שטנה. וכבר בא בדברי רז"ל באור ענינו (ב"ב דף ט"ז) אמרו הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, והנה החכמים ז"ל ייחסו לו כל אלה הפעולות וגם אמונתם שהוא מלאך באמת לא טבע מן הטבעים ולא כח מן הכחות כמו שנתבאר אחרי זו המימרא כמעשה שספרו שם בתחלת בבא בתרא ובמקומות רבות בדבריהם בארו לנו כי זה המלאך נברא להשטין ולהזיק ואולי כי מאצילות כחו יהא לאדם שטנה כי הוא סבה לכוכבי החרבן והדמים והחרב והמלחמות המכות והפצעים והמריבות והפירוד והכלל נפש לגלגל מאדים. וכבר נתנו ז"ל בחלקו מן האומות עשו כי הוא עם היורש החרב והמלחמות, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקים בלשון חכמים ושעירים בלשון תורה כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר וע"כ הוא וכחותיו המשטינים והמזיקים ע"כ לשונו ז"ל. ודעתו ז"ל כי לפי שרצה השי"ת לנסות את איוב והרשה את השטן בזה נאצל מכח השטן חפץ לכשדים ולשבא על ענין החרב והשבי ההוא והתגברות הרוח ולהפיל הבית על הנערים כאלו הוזקו בטבע והוא ענין אלהי. ודע כי איוב היה מזרע אברהם ע"ה מבני אחיו הכיר את בוראו ועבדו במצות שכליות מן התום והיושר וסור מרע לבני האדם ובעבודת הלב שהוא שרש הכל שהיה ירא אלהים. וכן חבריו אליפז ובלדד וצופר, הקדים אליפז שהוא הגדול שבכולן ונקרא בשם בכור עשו והוא תימני מתיחס אל בכור אליפז דכתיב (בראשית ל"ו) בני אליפז תימן אומר, ובלדד השוחי מבני אברהם כי כן מצינו (שם כה) ואת ישבק ואת שוח, צופר מתיחס אל צפו בן עשו כי כן נמצא בתורה אחי נקרא במקום אחר אחירם גם זה צפו שינו שמו בדברי הימים צפי. ונמצאת אומר איוב וכל חבריו כלם מתיחסים אל משפחה אחת גם אליהוא מתיחס אל המשפחה הזאת כי הוא נקרא בוזי מתיחס לבוז בן נחור, ועוד כתוב בו ממשפחת רם כי הוא ממשפחת אברהם שהיה נקרא רם כי כן היה שמו אברם ואמר התרגום מן גניסת אברהם. ונמצאת אומר כי איוב וחבריו הם מזרע אברהם שהיה שרשי האמונה אוחזין דרכו כמו שכתוב (שם יח) כי ידעתיו למען וגו', ובבא עליו הצרות והיסורין באו שלשתן איש ממקומו לנחמו על צערו הגדול. ואז ענה יאבד יום אולד בו:
והנה כוונת ספר איוב בכלל כי איוב בראותו הצרות הרבות והרעות הבאות עליו והוא יודע בעצמו צדקת נפשו חשב כי אולי אין דעת וחשבון אצל אלהים במעשה בני אדם וכי ההשגחה מסולקת בהם, ופתח דבריו לומר כי ממסלת הכוכבים והמזלות בימי הלידה ורגעי ההריון נותנין לנולד הרעות והטוב כדעות הוברי שמים המהבילים. ולכן פתח יאבד יום אולד בו, וקלל היום והלילה וכוכבי נשפו ועפעפי השחר כי הם גרמו רעתו, ויטעון כי מצד גריעות האדם ומעלת האלהים לא ישים אליו לבו והנה הוא תחת ממשלת המקרה כפי מערכת הכוכבים ומשטרי הארץ יאמין באדם כמו שנאמין אנחנו בשאר בריות הארץ, כי אין השמירה העליונה בהם רק לקיום המין אין ליחיד מהם עונש או שכר ולא נאמר שחטאו כשימותו ולא שזכו כשהאריכו ימים והיו מזונותם מצויין להם בשבע, זאת כוונתו במענה הראשון. ויחזיר כוונתו זאת במענה השני באמרו מה אנוש כי תגדלנו והראיה עוד על זה שאמר לו אליפז ואמר מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט עבים סתר לו ולא יראה. זאת הסתרת ההשגחה מן השפלים וחוג שמים יתהלך השגחתו בקיום המינים בכלל השמים וצבאם, הארח עולם תשמור, ותראה איכה מתנצל עצמו לומר כי לא היתה הסברא הזאת עמו בשלותו ואמר אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי כי ממנו רב חיל וכביר מצאה ידי, וענין אם אראה אור פירושו אור השמש בהלו וירח שמגיה והולך. וזה כענין (דברים ד', י"ט) וראית את השמש ואת הירח, ולשון יקר מלשון אור יקרות. ויפת לבי לשמש ולירח בסתר לומר אלהות הם כשאר אומות הצאב"ה העובדים לצבא השמים, ותשק ידי לפי כמודה בדבר גם הוא עון פלילי כלומר היה בעיני עון פלילי כי כחשתי לאל שהוא ממעל ומאתו הכל לא מכחות כוכבי האור והירח, כזאת היתה דעתו בזמן השלוה אבל עתה בבא הצרות עליו על לא חמס בכפיו היה לו לראיה שהשגחה נעדרת מן השפלים:
ולדעת רז"ל תהיה תלונתו יותר רעה אמרו במדרש ואלה שמות רבה רגם את האיקונין, יאבד יום אולד בו. קלל השולטן, הלילה ההוא יקחהו אפל. כוונתם לומר שמרד במדת יום ומדת לילה מנהיגי עולם השפלים, והמשכיל יבין במענה בעצמו אולם אני אל שדי אדבר והוכח אל אל אחפוץ וכתיב ואל הרך לבי ושדי הבהילני, עם השמות האלה יתוכח לעולם, ואשר אמר הן יראת ה' היא חכמה איננו מן התוכחות והוא כתוב אל"ף דל"ת. וכן הקב"ה במענה הזכיר לו שמותיו הנכבדים אלה בפסוק הרוב עם שדי יסור מוכיח אלוה יעננו, ובכל דבר השטן יזכיר שם המיוחד וכשיחזור לאיוב יאמר החנם ירא איוב אלהים. וכן בסוף הספר אחרי שובו לא יזכיר רק שם המיוחד ותסתכל בספר הזה תמצא שאין בטענות איוב ובדברי החברים זכרון השם המיוחד כי לא יזכיר כ"א שריות אלהות ושדי הוא השם המקובל להם מן האבות כמ"ש (שמות ג', ו') וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ואולם בתחלה הזכירהו איוב כשאמר ה' נתן וה' לקח כי כן נזכר בדברי האבות ויקרא שם אברם בשם ה' וזולתו, ומן המענה הראשון הזה למדנו כי מחשבתו של איוב היתה בבטול ההשגחה מן הבורא יתברך מפני הרעות ההוות תמיד בעולם כי אין מדרך מנהיג צדיק לעשות מן האין יש לרע לו. ועדיין לא הקשה מצדיק ורע לו או מרשע וטוב לו.
והנה תפשו אליפז בהיותו מסיר דעתו מן האדון העושה הכל במשפט וצדק יתברך ושומו הממשלה לכוכבים ולמזלות. ענה לו מי הוא נקי אבד ר"ל אחר שאין הנקיים האובדים ע"כ מנשמת אלוה יאבדו ולא בכח השעות והכוכבים, ואם נראה במקצת האישים שאין המדה בהם כן אשר ראיתי אויל משריש הנה קללתו תבא עליו פתאום ויאבד אולם אני אדרוש אל אל ואל אלהים אשים דברתי ואולם אדרוש בזה אל האל יתברך ואליו אשים דברתי. ההנהגה הזאת לא אל כוכב ומזל רק כי הוא יאבד הרשע המשריש והצדיק הבאה עליו רעה כמוך מוסר אלהים ואל תמאסהו. וענין המוסר לדעתי הוא כמו הנסיונות בצדיקים כמו שכתוב כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. וכתיב למען ענותך לנסותך להטיבך באחריתך. ובאה תשובת אליפז למענה איוב הראשון הנסה דבר אליך תלאה. והנה אליפז היה גדול מכל החברים ולכן ענה ראשונה וכן הכתוב מקדמו לשאר החברים כי גדול בחכמה היה ועוד שהגיע בסוף למעלת הנבואה:
ואחרי כן ישיב תשובת איוב על טענת אליפז שאמר לו הנה אשרי אנוש יוכיחנו אלוה ומוסר שדי אל תמאס. מוסר האל אל תמאס. כי הוא יכאיב ויחבש. יאמר אם מוסר הוא מה כחי כי איחל עד שיעבור המוסר כי רב צערו מהיותו דרך נסיון, וכנגד הטענות האחרות אשר אמר עליו אליפז שהוא רואה הרשעים נכרתים והצדיקים נמלטים מכל רעה ומזה יודע כי הכל במשפט ואין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, יטעון דרך תלונה הנה כי צבא לו עלי ארץ וכי ימיו קלו מני ארג והאדם וחייו תהו זהו שאמר הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו, ואין זכותו מציל אותו מן המות, וזאת תשובה על הצדיקים כי על כל פנים יש צדיק אובד בצדקו, ועל הרשעים יאמר כי כאשר צדקו של צדיק לא יצילנו בשובו מצדקו כן אם חטא ושב לא היה ראוי במשפט היושר לקבל יסורין יותר כי מעיקר הוייתו להבל דמה כמו שכתוב מאסתי לא לעולם אחיה חדל ממני כי הבל ימי. ויחזיר הוא הענין בשאר המענים עוד כמו שאמר אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז. עד שעה מעליו וחדל עד ירצה כשכיר יומו. ויטעון עוד איכה יגדל בעיני אלהים לפקוד עליו פשע וחטאה והוא ופשעו אינו כלום לפני האלהים, וזה המאמר יורה כי יעלה על דעת איוב אולי אין ההשגחה העליונה דבקה במין האדם יותר משאר הנבראים השכלים שאין ההשגחה בהם רק לקיום המין ואינו מביט לענשם ולא לזכותם והכל ממעלת הבורא יתעלה וגדולתו ופחיתות השפלים אצלו, וזהו כנגד מאמר אליפז שאמר ואל אלהים אשים דברתי:
ויען בלדד השוחי ויאמר. האל יעות משפט ואם שדי יעות צדק. אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם. הנה בלדד השוחי חולק על איוב ומסייע דברי אליפז חברו והיו דבריו חזקים מדברי אליפז כי אמר בפירוש כי הרעות הבאות על איוב ועל בניו כולם במשפט כי האל יתברך לא יעות משפט וצדק, ושם הבנים רשעים גמורים חייבי כרת הגוף שכבר מתו והוא שאמר אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם, אבל נהג ענין אחר שבאו יסוריו למרק קצת חטאים שעשה ואם ישחר אל האלהים ישלם צדקו, והוא מה שהרשיע איוב תחלה כי לא ראה בדעתו שיהיה זה מוסר כמו שנחמו אליפז מפני טענת איוב שאמר מה כחי כי איחל ומה קצי כי אאריך נפשי:
ויען איוב ויאמר, אמנם ידעתי כי כן ומה יצדק אנוש עם אל, אם יחפוץ לריב עמו וכו', ענה איוב לדברי בלדד וכוונתו בהעדר ההשגחה מפרטי השפלים הוא אמרו אשר בשערה ישוכני וכו' פי' בבא השערה על בני אדם ישוכני בכללם, כמו (בראשית ג', ט"ו) ישופך ראש. תשופנו עקב. ר"ל כי המקרים ברוח סערה יפיל עלה והפרי כלומר ימית הצדיקים והרשעים ועל כן ירבה פצעי איוב חנם לא יניחנו להשיב רוחו ולהנפש כי ישביעהו תמיד מרורות. ואמר עוד אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג. ארץ נתנה ביד רשע פני שופטיה יכסה אם לא איפא מי הוא, וימי קלו מני רץ וגו', יתן ראיה על הסרת ההשגחה מבני אדם כי אם נאמר שיהיה בהשגחה ויעשה בחפץ וברצון ושוט שוטף יבא מאתו וימית בני אדם פתאום ולמסת הנקיים שבהם ילעג האל וימית אותם בהשגחה ורצון אם כן נתנה הארץ ביד מלך רשע שמכסה פני שופטיה שלא יראו ויעשו משפט רק הוא יעשה חמס כרצונו וכ"ש שהוספת להרשיע המשפט. ואל"כ מי הוא איפה המכלה הכל והמשחית אותו. כי ימי קלו מני רץ ולא ראיתי בהם טוב. ר"ל כי טוב ונכון הוא להסיר ההשגחה מן השפלים לרוב מעלת הגבוה יתברך מלומר שיהיה בהשגחה ויצא משפט מעוקל כאשר נזכר. אדברה ולא איראנו. לפי שאיני ירא מן הדין. לפי שהוא חטא ואני לא חטאתי, כך דרז"ל כי לא כן אנכי עמדי איני כאדם הראשון שאמר (שם) האשה אשר נתתה עמדי ועל כן איני ירא מן הדין. ואמר הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפך ועל עצת רשעים הופעת. מי שלוקח מה שאינו שלו נקרא עושק. והנה באדם שלשה שותפין הקב"ה ואביו ואמו וכיון שמת נוטל הקב"ה חלקו וחלק אביו ואמו מוטל לפניהם, וז"ש הטוב לך כי תעשוק הגוף שאינו חלקך אלא חלק אבי ואמי אותו אתה מפקיר שאמרת אך את נפשו שמור היה לך ליטול חלקך שהוא הנפש שתפריד נפשי מגופי ואל אתיסר ביסורין הללו. ואמר ידיך עצבוני ויעשוני, כלומר עשאוני ידיך ותקנו אותי איברים איברים להיות גופי תקיף וחזק ועתה תבלעני. או ירצה לומר עצבוני מלשון גידים ועצבים כי החוטים הבאים מן המוח וחוט השדרה נקראו עצבים. זכר נא כי כחומר עשיתני וגו' הלא כחלב תתיכני וגו' עור ובשר תלבישני וגו'. ג' פסוקים אלו רמז לשלשה הויות. זכר נא כי כחומר עשיתני רמז להוי"ה ראשונה הוא יצירת אדם הראשון שנברא עפר מן האדמה ועל כן מדבר לשעבר, הלא כחלב תתיכני רמז להוייתו מן הזרע הנקפא, ז"ש וכגבינה תקפיאני והוא לשון הווה שהוא בכל יום, עור ובשר תלבישני רמז להויה שלישית לזמן תחיית המתים והזכיר זה בלשון עתיד:
ויען צופר הנעמתי ויאמר. הרוב דברים לא יענה וגו' בדיך מתים יחרישו וכו' ותאמר זך וכו' ואולם מי יתן אלוה וכו' ויגד לך תעלומות חכמה וכו' החקר אלוה תמצא וכו' גבהי שמים מה תפעל וכו' כי הוא ידע מתי שוא וכו', ענה צופר וכונתו לסייע דברי חביריו כי איוב חטא ועל כן באה עליו כל הרעה הזאת, אך חידש ואמר כי מעשי האלהים מהם נגלים ומהם נעלמים זהו שאמר כי כפלים לתושיה ביאר כי התורה היא כפולה שיש בה נגלה ונסתר כענין שכתוב (משלי כ"ד) תפוחי זהב במשכיות כסף. וכי האל יתעלה עובר על פשע הרשעים וירא און להם ולא יתבונן לו בתחלה אולי ישובו אליו מפני חמלתו על מעשיו וכשמטיב לרשעים וחומל עליהם כ"ש שלא יעשה רע לטובים, ולא באו יסורי איוב אלא שיכוין לבו ויפרוש כפיו לאל יתברך בתפלה ויהיה סופו שלוה כי שלום הרשעים סופה מפח נפשם אם לא ישובו, והנה עשה הקושיא הגדולה של איוב שהוא רשע וטוב לו ראיה בחמלת ה' על ברואיו וכי איננו מואס יגיע כפיו וכ"ש שלא ירע לטובים, והקושיא בצדיק ורע לו אינה מתפרסמת ונראית כי כל הנספה נאמר לו חייב היית בכך. ואין הקושי' הזאת אלא לאיש עם נפשו כשידע שהוא צדיק ואין בו עון ראוי לרעה הבאה עליו ואולי ישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו, ועל כך תראה מן המענה הזה והלאה החברים כי יפליגו באבדן הרשעים והכרת זרעם כי היא הקושיא המפורסמת עליהן ועל הנביאים כלם כירמיהו כי כלם ברשע וטוב לו יתמהו (ירמיהו י"ב, א') מדוע דרך רשעים צלחה. וחבקוק יצרף לזה צדיק ורע לו כמו שכתוב (חבקוק א', ד') כי רשע מכתיר את הצדיק וכו', ואמר כבלע רשע צדיק ממנו כי הוא נראה לעינים שזה רשע ממנו, והנה איוב יענה לחביריו בחזרת הקושיא על עצמו כי ירבה להצדיק נפשו, וכן נהג עם שלשת חביריו הם מפליגין באבדן הרשעים והוא ירבה להצדיק נפשו ובראותו כי אין אחד מהם מקבל דעתו והן לא יאמינו לו שב לטעון עוד כי רשעים מתים בשלוה ומה חפצם בביתם ובזרעם אחריהם כאשר יתחיל לאמר בזה המענה:
ויען איוב ויאמר. אמנם כי אתם עם וגו' הלא לי לבב כמוכם וגו'. שחוק לרעהו אהיה וגו'. שחוק צדיק תמים, זהו צדיק ורע לו, לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל. ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל. זהו רשע וטוב לו. כי ישיב איוב על מענה צופר על תלונתו הראשונה רשע וטוב לו וישוב להצדיק עצמו בכל המענים, ועוד הוסיף בלדד לענות ולא יוסיף דבר במענהו רק להפליג על אבדן הרשעים כי היא ראיה גמורה ביסורין שהן במשפט:
ויען איוב ויאמר עד אנה תוגיון נפשי ותדכאונני במלים. זה עשר פעמים תכלימוני. הזכיר עשר לפי שעד עתה הזכיר עשר מענים בין איוב והחברים כלם. חנוני חנוני אתם רעי, מכאן אמרו רז"ל (ב"ב פ"ח דף קט"ז) קשה עניות לאדם יותר מחמשים מכות, כי יד אלוה נגעה בי, וכתיב במצרים את היד הגדולה והיו חמשים מכות, גם צופר ענה אחרי כן ולא הוסיף דבר רק באבדן הרשעים ובהכרת זרעם, אחרי זאת השיב איוב במענה, שמעו שמוע מלתי, להפליג בו ולדבר על אבדן הרשעים כי יש מהם שטוב להם בעוה"ז בעושר ונכסים וכבוד ובנים ושלום, וילעיג על חביריו על מה שאמרו שזרעם נכרת אחריהם, יכוין בזה לסתור דבריהם בראיות מכריחות כי כבר דבר עם שלשתן בטענת צדקת נפשו ולא הודו לו כי רעת צדיקים אינה קושי' מתפרסמת שכל מי שאובד יאמרו לו חטאתו ומרדו, גם בראותם רשע וטוב לו יאמרו כי יאבד או זרעו אחריו יכרת לדור או לדורות, כאשר בא בדבריהם במענה תמול אנחנו ולא נדע כצל ימינו עלי ארץ וגו', הענין עתה כאשר הלאו את איוב בנסתרות להרשיעו ולהכרית זרע הרשע לאורך ימים, יענה אותם ויאמר הנה לעיני השמש הזאת רשעי' מצליחים וצאצאיהם ובתיהם בחייהם בשלום. וכי תאמרו שיכרת זרעם אחרי מאות השנים מה יזיק להם ומה צער יהיה להם בכך והנה על כרחם המשפט מעוקל, ועל כן אין להאמין לדבריכם שיכרת זרע הרשעים בחטאתם כלל, גם בראותכם צדיק אובד כמוני היום אל תרשיעוני כי המשפט לא לאלהים הוא כ"א למקרים:
ויען אליפז התימני ויאמר הלאל יסכן גבר כי יסכון עלימו משכיל. החפץ לשדי כי תצדק. הוסיף אליפז במענה זה. וחידש במענהו לאמר לאיוב כי אין החפץ לשם שיעשה האדם הטוב והישר בעיני אלהים ואדם ולסור מרע רק בעבור טובת הנבראים, וזאת לו לראיה כי האל ית' חפץ להצדיק בריותיו ויחמול על מעשי ידיו והוא מצוה ומשגיח עליהם א"כ רעת איוב באה אליו על כל פנים או על פעולות רעות מאד שיעשה עם בני אדם בתקפו ועצמו כי גזל וחמס כאשר יפרש לו כפירה שהיתה בו. ולא רצה עתה בנסיון ובמוסר אשר ראה תחלה להרחיק איוב הדעת ההיא ואמר בסוף מה שיהיה אם ישוב בו איוב וישוב האלהים להטיב אחריתו מראשיתו:
ויען איוב ויאמר, גם היום מרי שיחי ידי כבדה על אנחתי, מי יתן ידעתי ואמצאהו וגו'. אערכה לפניו וגו', השיב לו איוב במענה הזה כנזכר בו ולא חידש דברים אחרים רק כעס על שחשדוהו רע לשמים ורע לבריות, ולא יענה להם רק ירצה להתוכח עם האל ית' על צדקתו וישרו ועל חטאת הרשעים והם שתי הקושיות בלבו:
ויען בלדד השוחי ויאמר. המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. היש מספר לגדודיו וגו' הוסיף בלדד במענה הזה כאשר לא מצאו מענה לסתור דבריו שב בלדד להביא ראיה ממעלת הבורא יתברך ומפחיתות האדם כי הכל במשפט וצדק, כי השופט צדיק והנשפט סכל מדעת הסוד ועל כן ילעיג עליו איוב כי הוא סבור שהוא מקרה מפני הטעם הזה בעצמו. ואיוב השיב לו במענה מה עזרת ללא כח, יאמר כי דבריו ללא עזר ולא להועיל לאיוב ולא לשאר ב"א הבאים לחקור הענין הזה ואין להם כח לבא בסודו כי האומר כי משפט האדם מקרה הוא היה לו מרוב גדלות האל יתעלה, יאמר כן בעבור כי האדם פחות אצלו מהשית אליו לבו:
ויוסף איוב שאת משלו ויאמר. ישא במענה הזה משלים כמו לא תסולה בכתם אופיר. ודבריו וכונתו בו לאמר שהוא צדיק והנה יש צדיק ורע לו וכ"ש שיש רשע וטוב לו כי אין זה חמס גדול כראשון ואם נראה כי הרשעים נכרתים בעוה"ז זה הבל הוא ואינו עיקר מוצא החכמה וסופה, כי החכמה נעלמת מבני אדם ולא גלה להם ית' ממנה אלא שיצאו מלפניו ויסורו מרע אך ענשם ושכרם ושלות הרשעים ויסורין של צדיקים לא נגלה לבני אדם כי אין איוב מוצא לרואה בהן דין משפט ולא שומע מחבריו דבר חכמה על הענין, ובכאן נשבע שלא חטא מעולם הוא אמרו חי אל הסיר משפטי. ועשה לי רע על לא חמס בכפי ושדי המר נפשי כי כל עוד שאני חי לא אדבר עולה ורמיה לרמות בני אדם, נשבע שאינו יודע לנפשו עון אשר חטא ולא לעולה ורמיה יצדק נפשו, ומסיים איוב במענה בענין היראה ויאמר לאדם הגיד לאדם שייראו מלפניו והיא כל חכמתם ויסורו מרע והיא בינתם כי זה כל האדם ובזה ישעו במופלא מהם אל ישאלו ובמכוסה אל יחקרו אין להם עסק בנסתרות. והשלים ענינו כדרך שהשלים קהלת סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו', וזה יורה כי דעתו וסברתו טובים בידיעה ובהשגחה ובנפש רק בעוה"ז יראה דברים שלא כדין ויטעה בהם או יסתפק: ויוסף איוב שאת משלו ויאמר. מי יתנני כירחי קדם, הוא משבח עצמו בדברי המענה הזה, וכלל דבריו כי בזמן שלותו היה יוצא בשער העיר ושם היו מביאין לו מושב כדרך שר העיר או שופט זהו שאמר בצאתי שער עלי קרת וגו' והיו הנערים הרואים אותו נחבאים והזקנים עומדים מפניו והשרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם למוראו. ויהיה ממלט עני משוע ויתום ואין עוזר לו, והיה לובש צדק מבפנים ומבחוץ, והיה משפטו טהור ונקי כמעיל וצניף משם בגדים נקיים וטהורים, והיה עינים לעור ורגלים לפסח ואב לאביונים, והיה משבר מתלעות עול ומוציא הגזל משניו, ואפילו אם אכלו דבר שהוא קשה להחזיר כמו שאמרם ז"ל (חולין פ"ו דף פט) קשה גזל הנאכל הוא היה כופה אותו להחזירו ומוציאו משניו, והיה ראוי לו שיגוע עם קנו כלומר עם בניו ובנותיו וממונו מפני שהיה שרשו פתוח אלי מים וטל ילין בקצירו, והיה כבודו חדש עמו כלומר מתחדש בכל יום כי כן דרך השרים הגדולים שהם מצליחים בכל אשר יעשו כי רבים צריכים להם ועם זה הכבוד שלהם חדש יום ביום, והיו הכל מיחלים לעצתו ולא ישנו דבריו והיו הכל מיחלים לו כמטר ולא יאמינו כי ישחק להם ולא היו מפילים אור פניו והיה ג"כ בין אנשי דורו כמלך בגדוד. ואחר כל השבח הזה אמר ועתה שחקו עלי צעירים וכו', אחר ששבח עצמו היה מבזה חביריו שהיה מואס אבותם לשומם עם כלבי צאנו יחדו, ואמר גם כח ידיהם למה לי, כח ידיהם הוא עשרם ואמר כי הוא מבזה עשרם כי אין לו חפץ בו. עלימו אבד כלח כי היה מבזה זקנתם ויאמר כי אין לו לחלוק להם כבוד לא מצד עשרם ולא מצד זקנתם שהזקנה אובדת בהם ואינה ניכרת במעשיהם וזהו עלימו אבד כלח. הזקנה שהיא בכח הלחות של אדם נקראת כלח כלשון תבא בכלח וגו' בזמן הכח והליחות כי אם ירבה ימים הנה הוא למשא על כל בני ביתו גם על עצמו. ואח"כ היה משבח עצמו עוד שהיה כורת ברית לעיניו וכי מעולם לא הלך לבו אחר עיניו ואמר על זה ישקלני במאזני צדק וידע אלוה תומתו. וכן שלא נפתה לבו על אשה ושלא מאס משפט עבדו ואמתו ואמר ע"ז ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו. ושבח עצמו ג"כ במדת הצדקה ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה. ואחרי כן אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם:
ויחר אף אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם, ממשפחת אברהם שהיה שרש האמונה. האיש הזה אליהוא חרה אפו על איוב והיה בעיניו תועה כמו שנא' באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים וכן אמר איוב לא בדעת ידבר וגו'. מי גבר כאיוב ישתה לעג כמים וארח לחברה עם פועלי און וגו'. וכן חרה אפו על החברים כאשר הרשיעוהו כמו שאמר ובשלשת רעיו חרה אפו, הנה זה דבר ברור שהוא לא ירשיעהו לאמר שהיה רשע וחוטא אבל יצדיק אותו, אך לא יצדיקנו מאלהים לאמר כי האל ית' יעות משפטו כי לא אמר באיוב חרה אפו על צדקו נפשו אבל רק על צדקו נפשו מאלהים, אמר שכלם שגו בדבר פקו פליליה, עוד אמר ולא ערך אלי מלין ובאמריכם לא אשיבנו. פירש בכאן ב' דברים, האחד שאין דברי איוב ותלונותיו כלם כנגד הטעם שפירש אליהוא כי הוא טעם חדש מספיק זהו ולא ערך אלי מלין. והשני שלא יענה כהם ולא על דרכם להרשיע אותו רק יצדיק את איוב ויצדיק האלהים במשפטו, כמו שאמר הנה זאת לא צדקת וכו'. יאמר אע"פ שאפשר שצדקת כי אולי צדיק גמור אתה אני עושה אותך שלא צדקת יותר מאלהים כמו שאמרת כי בודאי ירבה אלוה מאנוש, ומפרש והולך סוד צדיק ורע לו. כי באחת ידבר אל בחלום חזיון לילה כלומר במראות הנבואה יגלה אזן אנשים ויחתום ידו ביסורין שלהן שיסר אדם של מעשה, כלומר במראות הנבואה יגלה אזן אנשים שנעשה בו כבר מעשה כמו כל כלי מעשה, והוא מכסה ממנו גויתו כי צורת הגוף לבלות שאול והעיקר הוא הנפש ולא נברא הגוף אלא להיות כלי לנפש א"כ הגוף שהוא כלי הוא אדם מעשה או כלי מעשה, והסרת האדם וכסוי הגויה כפל לשון לומר כי הצרות משתנות והנפש מתקיימת ומה עושה הקב"ה שהוא רב חסד כדי שיחשוך נפשו מני שחת ושלא ישלחנה ביד פשעיו לעולם נותן לו יסורים וזה והוכח במכאוב על משכבו ורוב עצמותיו במכאוב ויזכיר לו הקב"ה עונותיו ויגיע עד שערי מות אם יש עליו מלאך מליץ שיגיד בשבילו ישרו כלומר שעשה תשובה ויחננו הקב"ה ויאמר לאותו מלאך המליץ פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר בתשובה זו, ובאור זה כי הועילה לו תשובתו ויסוריו שימצא כופר ולא ירד שחת, אבל לא יראה באור העליון כי לא זכה לכך. ומה עושה הקב"ה בחסדו כדי שיזכה לראותו באור העליון נפשו מתגלגלת בגוף וחוזרת שם כבראשונה זהו רטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו, כי רטפש בשרו יחזור לנפש שהזכיר למעלה יחשוך נפשו מני שחת, יאמר כי ישמח לבשר מנוער לנפש הזאת וכשיגדל יעתר אל אלוה וירצהו בתשובה ויסורין ואז ישיב לאנוש הזה צדקתו עתה, כי מיום שנולד זה לא חטא כלל ויסוריו באו על עונות ראשונים שהיה ראוי שיאבד בהם והקב"ה חשב מחשבות בזה שלא יהיה נדח מן העוה"ב ואז יראה באור העליון, ז"ש פדה נפשו מעבור בשלח וחיתו באור תראה כלומר באור העליון. וזהו פעם שניה וזהו שכתוב ושניהם בנעימים, והמדה היא פעמים שלש והוא שכתוב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. כי לפעמים המדה היא פעמים ולפעמים שלש, וזהו שהזכיר לשון פעמים שלש ולא אמר ג' פעמים להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים כלומר פעמים שלש היא מאירה באור החיים שעל פני האדמה כדי להשיבה מני שחת. והנה נתבאר בפירוש הזה סוד צדיק ורע לו ונסתלקה הקושיא לגמרי ולא נשאר שום ספק, גם סוד רשע וטוב לו נלמד ממנו, או נאמר שהוא דרך חסד, ותראה איוב מעת אשר שמע לאליהוא לא ענה אותו דבר. והנה זה יורה כי היתה תשובה מחודשת לא כדבריהם וקבל דבריו והיו טענותיו מספיקות לשאלתו ולכן קבל עליו השתיקה, ואליהוא אומר לו אם יש מלין השיבנו וכן אמר לו אם תוכל השיבני ערכה לפני התיצבה ולא התיצב כלל כנגד דבריו, ועוד ראינו כי האל יתעלה האשים החברים על טענותם, ואמר כי יצטרכו לעולה תכפר עליהם כי לא דברו נכונה ולא האשים אליהוא ולא הצריכו לכפרה הזאת גם זאת ראיה שדבר כהוגן בטענה מחודשת לא על דרך החברים, ועוד תשוב תראה כי החברים היו טענותם סברות הולידו אותם מחשבותיהם כדי להצדיק האלהים ולא תמצא בהם מי שיזכור שיאמר חכמה זולתי שיאמר אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם שסוף הרשעים להכרת ואיוב יבקש חכמה מאין תמצא כי לא ימצא בהם חכם. וגם אין אחד בהם מתנשא לאמר שיהיו חכמים ממנו או שיאמר לו שהוא מדבר מבלי חכמה או מבלי דעת, והנה אליהוא יאמר תמיד שכל דבריו בחכמה. החרש ואאלפך חכמה. וגבר חכם שומע לי. ומבזה החברים שלא יחכמו ושלא יבינו ומחרף איוב תמיד בבלי דעת מלין יכביר. ולא בדעת ודבריו לא בהשכל, גם זו ראיה שטענתו מחודשת והיא בחכמה מקובלת מאנשי התורה והנבואה ואלו ידע איוב ככה לא יתלונן ולא ידבר כלל:
עוד הוסיף אליהוא לדבר מענה שני ושלישי, ועוד מענה רביעי הוא כנגד רעי איוב ולכך הזכיר במענה רביעי כתר לי זעיר ואחוך, ולא יוסיף אליהוא לתפוש על איוב דבר שכבר האשים אותו עד למדי בג' מעניו בכל אחד בדבר ידוע, רק עתה יוסיף אליהוא לבוא בדרך החברים שיספר בשבח האל יתעלה ובשמירתו לעולם ויאמר כי אחרי שהוא רם ונשא יתעלה אי אפשר להאמין בהסרת ההשגחה מן אישי השפלים מפני מעלתו ושפלות האדם, כי התחתונים בעבור האדם נבראו כי אין בהם מכיר את בוראו זולתו ואם כן כל השגחת האל יתברך ושמירתו למיני השפלים בעבור האדם הוא ואיך לא ישגיח עליו. ויאמר אליהוא עוד כי מלבד הטעם שפירש אשר הוא מספיק לכל אדם ומתרץ לכל קושיותיו של איוב, יש לנו לתת צדק ליוצר הכל בראותנו אותו מלך גדול שופט צדק ומשגיח ושומר הכל. ואמר אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק:
ויען ה' את איוב מן הסערה. הגיע עתה איוב למעלת הנבואה יען כי היה תם וישר וירא אלהים וסר מרע והוכח על נסיון אע"פ שחטא בהסתפקות במשפט מאין חכמה הועיל אותו הנסיון לקרבה אל האלהים כי קבל עליו דברי אליהוא וראה כי הם מספיקים לשאלתו והנה הוא עתה ירא אלהים וצדיק תמים. וענין מן הסערה כי לא נפתחו לו השמים ויראה מראות אלהים על בירור כגון שיראה שהשי"ת יושב על כסאו והמלאך דובר בו רק שמע סערה גדולה והשיג מה שהשיגו הנביאים בראשונה בראשית החזון, כמו שנאמר ביחזקאל תחלה וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, וכן באליהו תחלה נאמר (מלכים א י"ט, י"א) והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים, לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש ואחר הרעש אש ואחר כן ישיגו הנבואה, וגם כן ביחזקאל א׳:כ״ד׳:כ״דחר הרוח עשן גדול הוא הרעש ואחר כן אש מתלקחת ואיוב השיג ראשית החזון וממנו יצא לו קול עונה אותו המענים האלו וסער גדול בחוזק ותוקף כמנהג הנבואות כמו שנאמר (יחזקאל א') כקול מים רבים כקול שדי בלכתם. והנה איוב השיג זה בשמיעת הסערה והקול ממנה וידע מענינם כי קול האלהים הוא העונה אותו תשובות על דבריו. ודרשו רז"ל (בבא בתרא פ"ק טז) מן הסערה שחרפתני אשר בשערה ישופני, ד"א מן הסערה מלשון שער כיון שאמר איוב להקב"ה ותחשבני לאויב לך, אמר לו רבש"ע שמא בין איוב לאויב נתחלף לך השיב לו הקב"ה מי פלג לשטף תעלה בערביא קורין לשערה שטפא. כל שער ושער שבראש פלגתי לה תעלה גומא לינק ממנה שאלו שתים יונקות מגומא אחת יהו מכחישות מאור עיניו של אדם בין שער לשער לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי, זהו ויען ה' את איוב מן הסערה. ובב"ר א"ר יוסי בר רבי חנינא כתיב (ירמיהו כ"ג, כ"ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' וכשהוא רוצה מדבר מבין שני בדי הארון, פעמים שאין העולם ומלואו מחזיקים כבוד אלהינו ופעמים ידבר עם האדם מבין שערות ראשו:
ודע כי הקב"ה הודיע לאיוב בשני מענים איך הוא יתברך מנהיג עולמו בשתי מדות מדת רחמים ומדת הדין, הזכיר במענה הזה הראשון ענין הים ששם לו החול גבול שלא יעברנהו וזה חסד ורחמים גדולים לעולם שיתקיים הישוב ולא יחרב. ואחרי כן הודיעו ענין הגלגול בפסוק תתהפך כחומר חותם שהוא ג"כ חסד ורחמים לבריות שיזכו כל ישראל לקיים עולם לאור באור העליון ולא יעברו בשלח שהוא גיהנם, כענין שכתוב יחשוך נפשו מני שחת וחיתו מעבור בשלח, כי מכנה האש של גיהנם בשלח שהוא התרב מלשון (יואל ב', ח') ובעד השלח יפולו וכן כתיב (בראשית ג', כ"ד) ואת להט החרב המתהפכת. ולכך הזכיר לשון העברה כי כן מצינו לשון העברה באש. (דברים י"ח, י') מעביר בנו ובתו באש. ואחרי כן הודיעו ענין המטר שהוא רחמים לעולם זהו שאמר מי פלג לשטף תעלה ודרך לחזיז קולות. וחזיז הוא הברק ונקרא חזיז ע"ש שרואין אותו למרחוק. ואמרו היש למטר אב זולתי אני או מי הוליד אגלי טל והאל"ף נוספת והוא מן גלת מים. ואמר מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו כל אלה פעולות הרחמים והחמלה שמתוכם יתגלו רחמיו על כל מעשיו. ובמענה השני יודיע הנהגתו במדת הדין, הוא שהזכיר שני הנבראים הגדולים אחד ביבשה ואחד בים ובריאתם הגדולה והחזקה מורה על מדת הגבורה, והזכיר שם ואם זרוע כאל לך ובקול כמהו תרעם, עדה נא גאון וגבה וגו' הפץ עברות אפך וגו' ראה כל גאה והכניעהו והדוך רשעים תחתם. ומפני שכל מדה ומדה כלולה ברחמים והרחמים בדין, לכך תמצא במענה הראשון שהודיעו ענין פעולת מדת רחמים שהזכיר מן הסערה בה"א ובמענה השני לא הזכיר הה"א אלא מן סערה וזה יורה כי זה כלול בזה:
ומתוך הנבראים האלה שהודיע הקב"ה לאיוב והן העורב והיעלים והאילות נראה כי יש השגחה פרטית גם על שאר בעלי חיים ואין הדבר כן כי אין ההשגחה הזאת להם בפרט אלא כדי לקיים המין ההוא כי לולא שהקב"ה מכין מזון לכל מין ומין היה המין ההוא בטל ואם כן אין עיקר השגחה זו אלא לשמור הכלל וזה שכתוב (תהלים קמ"ה) נותן לבהמה לחמה וגו' וכתיב (שם קד) הכפירים שואגים לטרף וגו' וכתיב (שם קמד) פותח את ידך וגו' וכן מאמר רז"ל (ע"ז פ"ק דף כב) יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים ואין כונת כל זה רק לשמור הכלל, ומזה דרשו רז"ל שהעורבים אביהם שונאין אותם ואינם מפרנסן לפיכך הקב"ה מזמין להם יתושין מתוך צואתן ונכנסין לתוך פיהן, וכן (ב"ב פ"ק דף טז) היעלים הנקבה שבהן שונאה את ולדה וכשכורעת לילד עולה לראש סלע גבוה כדי שיכול הולד וימות והקב"ה מזמין לו נשר ומקבלו בכנפיו. חולל אילות מלשון חיל כיולדה. וכן (שם) האילה רחמה צר ואין הולד יכול לצאת ובשעת לידה הקב"ה מזמין דרקון ומכישה ברחמה ויוצא. וכל הענינים האלה ההשגחה מבוארת בהם לקיום המין בלבד:סוף דבר הודיע הקב"ה לאיוב שהשגחתו שופעת על מין האדם בכלל ובפרט ועל שאר בעלי חיים לבד לקיום המין, ורמז לו בתוך דבריו על הסוד שגילה לו אליהוא שהוא אמת, כי איוב לא קבל הדבר ממנו אבל חשב כי אפשר כדבריו כי מדת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו תתנהג על הדרך ההוא בדרך המשפט אם הדבר כן, אכן אין לאליהוא ראיה מוכרחת על הענין ואין אדם יכול לדעת זה כי אם בדרך קבלה, ועתה אמר לו ה' יתעלה המענה הזה ואיוב שתק, חזר עוד ויצא מלפניו קול דממה דקה לא בסופה וסערה שלא יבהל איוב מתגרתו שאמר ואימתך אל תבעתני ואמר הרוב עם שדי יסור הלריב עם שדי הוא מוסר מוכיח אלוה איוב שיוכיח האל ית' יענה על זאת, כך פירש החכם ר' אברהם ז"ל, והנכון לי שיאמר האם המריב עם שדי יסר אותו עתה על דבריו אלא כי עתה ידע דרכיו ואורחותיו וייסר אותם אם אינן ישרות ויוכיחנו על התשובה הזאת: או ענה איוב הן קלותי מה אשיבך וגו'. יאמר כי הוא קל ונבזה מהשיב על דבריו וישים ידו על פיו מענות אותו פי' פעם אחת ידבר ולא יענה עוד ושתים לא יוסיף עליהם עוד, והענין לא בין תלונתו שלא יוסיף להתלונן בעת אחרת כי הבין שהאל יתברך יודע ומשגיח עושה חסד משפט וצדקה בארץ. והנה ראינו כי הודה איוב בסוף וקבל האלהים דבריו ונתרצה אליו. ובאמת כי מן המענה הזה היתה הוראתו כי לא יוסיף לו במענה השני דבר בשאלת שלום הרשעים ויסורי הצדיקים גם לא יחדש ענינה בהאריך בדבר בהמות ולויתן:
והנה הענין המישב דעתו של איוב מן המענה הזה היה לו. ויען הי את איוב מן הסערה ויאמר, אע"פ שהודה איוב שלא יענה וידע כי השם צדיק כאשר פירשתי בעבור שלא התודה על תלונתו ענה השם יתברך מן סערה לא מן הסערה הראשונה הנקרא בה"א הידיעה ברוב גדולה וחזקה רק בסערה נתה ממנה, הנה בהמות אשר עשיתי עמך יפליג עתה בבנין ב' נבראים עצומים בהמות ולויתן זה ביבשה וזה בים, ויאמר לו אשר עשיתי עמך על שם שנברא ביום ששי עם בריאת אדם, ואע"פ שנקרא בהמות בלשון רבים בהמה יחידית היא והעד חציר כבקר יאכל, ואמר עליו הוא ראשית דרכי אל כלומר ראש לבהמות לבריאת עולם, העושו יגש חרבו כלומר לא יוכל לו כל נברא רק מי שעשהו. כי בול הרים ישאו לו. כלומר כי ההרים ישאו לו יבולם. ודרשו רבותינו ז"ל שהוא רועה אלף הרים בכל יום וזהו שאמר דוד ע"ה בהמות בהררי אלף. ואח"כ אמר תמשוך לויתן בחכה וגו' התשים אגמון באפו וגו' התשחק בו כצפור וגו' אין על עפר משלו העשוי לבלי חת. כלומר אין ביבשה דומה לו ונמשל אליו בכח ובגבורה והוא העשוי לבל יחת מכל הנבראים ביבשה או בים, הודיע לאיוב כי הים שהוא מקום מכוסה והנבראים שבו ראוים להיותן חלשים לפי שבריאתן מלחות המים ועמידתן בתוך המים ואין מאכלם דברים חזקים שיתנו בהם כח בתולדות הנה יש בו נברא יותר חזק מכל הנבראים שביבשה, והכונה בסיפור שני הנבראים האלה בהמות ולויתן לבאר כי האלהים עשה את הים ואת היבשה ואת כל אשר בם וברא החוזק והתוקף אשר ללויתן במקום החולשה והוא הים להורות כי לא נברא ולא נעשה בטבע בלבד, את כל גבוה יראה כשיגבה ראשו על המים מרוב ארכו הוא מלך על כל בני כוורי, על בני שחץ הנולדים בים, וכן אמר התרגום הוא מלכא על בני כוורי:
אחר שהשלים השם יתברך מענהו כאשר ראה להודיע מנפלאותיו בשפלים אז השיב איוב ידעתי כי כל תוכל לעשות בכחך הגדול אשר אין לו קץ ולא יבצר ממך מחשבת חכמה כי חכמתך אין לה סוף. ומלת כל איננך מקור אלא שם דבר. ומי זה אשר יעלים ויסתיר חכמה רבה הנעשית בעצה מפני שלא ידענה אני הוא שהגדלתי לחברי דבר ולא אבין העצה ונפלאות ממני ולא אדע אותם גם עתה, והנה השם קראו מחשיך עצה והוא התודה שאינו מחשיך אותה אבל היה מעלים ומסתיר אותה בבלי דעת, שמע נא ואנכי אדבר אשאלך והודיעני כי אינני יכול לדעת דבר בנפלאותיך רק מה שתודיעני בחסדיך, לשמע אוזן שמעתיך היתה לי קבלה באלהותך ועתה הגעתי לנבואה וידעתי אמתת המציאות וכי אתה נמצא ויודע ומשגיח ושופט צדק רב חסד ואמת. על כן אמאס מה שהייתי חפץ בו עד עתה והם חיי העולם הזה ושלותו אשר הייתי רוצה בהם ומתלונן על אבדו אותם ונחמתי על עפר ואפר הוא הגוף, כי כן יתודו הצדיקים עם בוראם כדרך ואנכי עפר ואפר, יאמר כי יתנחם על גופו שהיה חפץ בו והיה רואה כי החיים חסד והמות לצדיק חמס ועתה אתנחם על חפצי בגוף וארצה לדבקה בך לאור באור החיים באור פניך ולהיות נפשי צרורה עמך בצרור החיים:
ויאמר ה' אל אליפז התימני גם זה האיש הגיע למעלת נבואה למעלתו בחכמה כי הוא גדול החברים כמו שפירשתי, או היה בחלום הלילה כענין אבימלך ולבן, כי חפץ השם לכפר על חטאתם ולהודיעם כי שגו מאשר היו יראי אלהים וסרים מרע ולמדו זכות על מעשיו כפי דעתם כי לא דברתם אלי נכונה כי טעיתם ומפני טענותיכם הייתי עושה חמס בעיני כל יודע צדקת נפשו, כעבדי איוב יקראנו עבדו כי התודה אליו עתה. והנה גם הם גם איוב טעו רק איוב דבר נכונה שהוא צדיק והאל יתברך מביא צרות על עושי רצונו רק לא היה יודע למה ואליהוא פי' לו הטעם, והנה איוב דבר נכונה והתודה ונתכפר לו על קראו תגר בענין על קראו עבדי כאשר בראשונה אבל הם לא דברו נכונה בהרשיעם את איוב וכל נספה וכל מוצאות אותו רעות והיו סבורים שעשו טובה בהצדיקם מעשה האלהים ועל כן לא התודו והנם צריכין כפרה, וכן תורה מלת אלי:
וה' שב את שבות איוב. סברת הרמב"ן ז"ל כי לא מת דבר מכל אשר לו והענינים ההם לא אירעו להם רק השטן לקח כל אשר לאיוב והוליך אותם אל המדבר ואל ארץ גזרה והראה את המלאכים המגידים לו כאשר ספרו, והשטן ידע כי רצון האלהים בנסיון לבד ולא רצה לשלוח בהם יד להמיתם, ואולי בכך נצטוה כי אמר הנה כל אשר לו בידך. לא אמר לעשות בהם כטוב בעיניך רק בידו יהיה להביאו בהם במצרף הנסיון, וזהו שאמר תחלת הספר ומלאך בא אל איוב ולא מצאנו מלת מלאך בכתוב רק על שליח השלוח מאת אדניו לעשות דבר, ועל כן הוא ז"ל סובר כי השטן שלהם צווה מאתו ללכת אל איוב ולספר לו מה שראו כפי דעתם. ועתה השיב השם יתברך שבות בניו ובנותיו והנערים והאתונות והצאן והגמלים השיב לו והוסיף לו אחרי כן בגמלים ובצאן למשנה, וכן מלת שבי לעולם על נפש אדם לא על צאן ובקר לבדך כי יקרא מלקוח, והנה הכל נשבה ביד השטן והושב לו עתה ועל כן לא אמר הכתוב ויולדו לו שבעה בנים ושלש בנות כבתחלה ואולי ה"א הנוספה במלת שבענה תורה לידיעה כי אולי כן משפט הלשון להורות בידיעה כאשר יורו עליה ה"א ופתחות הלמ"ד. וכן (בראשית מ"ב, ל"ו) עלי היו כלנה כל אלה. ועתה קרא שמות חדשים לבנותיו כי היו עתה יפות מראה ויפות תואר מאשר בראשונה כי כן שבחן הכתוב ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב. ולא אמר כן בתחלת הספר. והוסיף לו למשנה גם בשנים זהו שאמר ויחי איוב אחרי זאת מאה ומ"ם שנה שהרי שנות האדם שבעים שנה והוא חי ק"מ שנה אחרי זאת, ומת זקן ושבע ימים בזכות שהיה לבבו שלם את ה' אלהיו בבריאותו וחליו בעשרו ובעניו הוא ירא אלהים, שהיראה עיקר העבודה והוא מצות הלב והלב עיקר כל המצות ועיקר האמונה והיחוד כענין שכתוב (דברים ד', ל"ט) והשבות אל לבבך וגו'. וכענין שכתוב (איכה ג', מ"א) נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים: