בבא בתרא קלא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ממאי דבחד בי דינא איתקון דלמא בתרי בי דינא איתקון לא סלקא דעתך דקתני רישא זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהם אאף בנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהן אי אמרת בשלמא בחד בי דינא איתקון היינו דילפינן תקנה מתקנה אלא אי אמרת בתרי בי דינא איתקון היכי ילפינן תקנה מתקנה ממאי דלמא לעולם אימא לך בתרי בי דינא איתקון ובי דינא בתרא תקון כבי דינא קמא כי היכי דלא תקשה תקנתא אתקנתא:
אמר רב יהודה אמר שמואל בהכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא גפשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופוס בנו הקטן מאי איתמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל דאפילו בנו קטן המוטל בעריסה הפשיטא בנו ואחר אחר במתנה ובנו אפוטרופוס (ואשתו ואחר לאחר במתנה ואשתו אפוטרופוס) זאשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה איבעיא להו בת אצל הבנים ואשה אצל האחים ואשה אצל בני הבעל מהו אמר רבינא משמיה דרבא בכולהו לא קנה לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה רב עוירא משמיה דרבא אמר חבכולהו קני טלבר מהאשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל
רשב"ם
[עריכה]ממאי דבחד בי דינא איתקון - דליהוו בתוך כדי דבור דלמא בתרי בי דינא איתקון ולא קאי האי אהאי כלל ולא מהני לשון מתנה דזה אזה:
לא ס"ד - דבתרי בי דינא איתקון:
אף הבנות אינן נזונות אלא לאחר מיתת אביהם - ובחייו אין כופין אותו לזון את בניו כדאמרי' בכתובות אלא כפינן ליה אסיתא בציבורא וליקו ולימא עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני:
דילפי' תקנה מתקנה - דכיון דבחד בי דינא תקון להו ולא מפורש בתקנות חילוק בין זו לזו מסתמא בחד ענין תקנינהו אבל אי בתרי בי דינא איתקון דלמא חד בי דינא קאי אמחיים וחד אלאחר מיתה והיכי יליף האי מהאי:
לעולם אימא לך בתרי בי דינא איתקון - ואין כאן תוך כדי דבור ומשו"ה אצטריך למימר לר' יסבון תנן ומיהו תקנתא מתקנתא ילפינן דבי דינא בתרא מעין בי דינא קמא תקינו דלא תקשי תקנתא אתקנתא דלא לימרו מ"ש תקנה זו דכתובת בנין דיכרין דלאחר מיתה קכתב בה ירתון ומ"ש זו דאיתקנא מחיים ומיהו בעיא דהכא איפשיטא ממילתיה דר' נתן כדפרישית ואע"ג דרבי כר' יוחנן בן ברוקה ס"ל כדאמרינן לעיל א"ר זריקא אמר ר' חנינא א"ר ינאי אמר רבי הלכה כר' יוחנן אפ"ה קאמר יסבון לאוקומי מתניתין דברי הכל:
הכותב כל נכסיו לאשתו - בלשון מתנה:
לא עשאה אלא אפוטרופא - דאומד הדעת הוא דאין אדם מניח את בניו ונותן את הכל לאשתו ולא נתכוין אלא לעשותה אפוטרופא כדי שיחלקו לה בניו כבוד משום דאוקי אבוהון נכסי ברשותה לפרנסם מהם כפי אומד דעתה ויהיו כפופים לה ולקמן מני לה מהני תלת מילי דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא דדברי נבואה הם בפ' מי שמת לפי שאנו מניחין מה שכתוב בשטר בהדיא שנתן לה הכל לילך אחר אומד דעתנו ובשכיב מרע מיירי ורבא בעי לקמן בבריא היאך ומשו"ה נקט לה הכא וכן הא דתנן התם דלקמן נמי משום דרבא בעי עלייהו נמי בבריא היאך ודוקא כל נכסיו דליכא שיור לא במקרקעי ולא במטלטלי אבל אי איכא שיור קנתה ומיהו הכותב נכסיו לאחר שאין בו אומד הדעת שאינו חש כל כך לכבודו אמרי' לקמן דאם כתב לו כל נכסיו אם מת קנה הכל דכיון דלא שייר מידי צואת שכיב מרע היא זו שהיה ירא למות והוו דבריו ככתובין וכמסורין:
ה"ג לה לכולה פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופוס בנו הקטן מאי א"ר חנילאי בר אידי אמר שמואל אפילו קטן המוטל בעריסה פשיטא בנו ואחר אחר משום מתנה ובנו משום אפוטרופא אשתו ארוסה ואשתו גרושה משום מתנה איבעיא להו בת אצל הבנים ואשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל מהו אמר רבינא משמיה דרבא בכולהו לא קנו לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה ורב עוירא משמיה דרבא אמר בכולהו קנו לבר מאשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל בעי רבא בבריא היאך וכו' - והכי פירושו פשיטא בנו גדול שכתב לו כל נכסיו לא עשאו אלא אפוטרופא דרוצה הוא שיחלקו לו אחיו כבוד שהרי חייבין בכבודו כדאמרינן (כתובות קג.) ואת לרבות אחיך הגדול ואומד הדעת הוא שלכבודו נתכוין בנו קטן מי אמר כיון דקטן הוא אינו חש לכבודו ולמתנה איכוין או דלמא אף בנו קטן רוצה לכבדו:
אפילו קטן המוטל בעריסה - רוצה הוא בכבודו ולא עשאו אלא אפוטרופא:
פשיטא בנו ואחר כו' - כלומר פשיטא לי שהכותב כל נכסיו לבנו שקרוב לו יותר מכל קרוביו ורוצה בכבודו יותר או הכותב כל נכסיו לאחר דלא חייש לכבודו כלל בהני שנים פשיטא לי דאחר במקום בנים משום מתנה דלכבודו לא חייש אלא להקנותו לתת לו במתנה דאם לעשותו אפוטרופא נתכוין בשביל שאין בניו יודעין בטיב משא ומתן היה לו לומר בפירוש אני עושה אותו אפוטרופא ולא היה לו לכתוב לשון מתנה ובנו במקום הבנים משום אפוטרופא ולא גרסי' אשתו ובנו אשתו משום מתנה ובנו משום אפוטרופא דהא שמואל אמר דהכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ובאשה במקום בנים הוא דמיירי והא דלא קאמר נמי אשתו פשיטא משום אפוטרופא היינו משום דקאמר לה שמואל בהדיא אבל בנו ואחר וכל הני דלא איירי בהו שמואל בהדיא הדר נקיט לפרושינהו כן נראה בעיני וי"מ בנו ואחר שנתן להם ביחד לשניהן כל נכסיו ואין נראה בעיני דא"כ אמאי בנו משום אפוטרופא והלא הוא נותן מחצה לזה ומחצה לזה והאי אחר היאך יזכה בכל הנכסים ובנו אמאי יהיה אפוטרופא והלא לא כתב לו כל נכסיו ואם יש לפרשה במתנה לשניהן ביחד הכי מפרשינן אחר משום מתנה וזכה בחצי הנכסים שכתב לו ובנו משום אפוטרופא לאחיו בההוא חצי נכסים שכתב לו דכיון דליכא שיור לבנים שהרי לאחר נתן חצי הנכסים ולא נשאר לפניו כי אם החצי שכתב לבנו הרי הוא כמו שכתב לו כל נכסים שיש לו דמי ולא עשאו אלא אפוטרופא ומיהו לא נהירא לי כלל דלא דמי לסיפא דקאמרי' אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה דההיא ודאי או או קתני וה"ה להך רישא: בנו ואשתו לא גרסי' ומיהו הדין כך נראה בעיני כתב לאשתו במקום בנו בההיא קאמר שמואל בהדיא לא עשאה אלא אפוטרופא כתב לבנו במקום אשתו חזינן אם יש לזה הבן אחין לא עשאו אלא אפוטרופא כדי שיכבדוהו אחין כדאמרי' לעיל אפילו קטן המוטל בעריסה ואפילו במקום אשתו דהיינו אמם קאמרינן ואם אין לו אחין ודאי משום מתנה כתב לו דליכא למימר משום אפוטרופסות דאינו רוצה שתכבד האם את הבן דאדרבה הוא רוצה שהבן יכבדנה כדאמרי' הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא אשתו ארוסה או אשתו גרושה מודה שמואל דבמתנה יהיב לה דכיון דלא גייס בהו לא חשש בכבודן אלא מתנה הוא רוצה ליתן להן:
(הג"ה. בנו ואחר כגון בנו ובן בנו שמת שהוא ראוי ליורשו כמו בנו והוא אחר אצל בנו או כגון שקיבל עליו לזון את בן אשתו אם כתב נכסיו לבנו פשיטא דלא עשאו אלא אפוטרופא דרוצה שיכבדו אותו בן בנו או בן אשתו אבל אם כתב לבן בנו או לבן אשתו וכל שכן לאחר בעלמא אמרי' דלא חש לכבודו ונתכוין למתנה אשתו ואחר שהן בביתו אם כתב לאשתו משום אפוטרופא דרוצה הוא שיכבדוה אחרים אבל אם כתב לאחר ודאי למתנה נתכוין דאינו חש שתכבדנו אשתו נ"ל בנו ואשתו אשתו משום אפוטרופוס ובנו משום מתנה דאדם רוצה שיכבדו בניו את אשתו אפילו אינה אמם שהן חייבין בכבודה דדרשינן (שם) את אביך לרבות אשת אביך וכ"ש זו שהיא אמם אבל אשתו אינו רוצה שתתבזה לכבד את בניו: אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה - דאינו חושש לכבודן זו מפני שגירשה וזו מפני שלא הכניסה עדיין. ע"כ):
בת אצל הבנים - כיון דאנו רואין דחוששין לענין נכסים מועטין דאמרי' הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים אלמא דחיישינן ליקרא דבנות מיקרא דבנים ואיכא למימר דעשאה אפוטרופא או דלמא הני מילי לענין חזרת פתחים אבל כי האי גוונא שיכבדוה בניו לא חש לכבודה:
ואשה אצל האחין - שאין לו בנים ואב אלא אחין וכיון דאחיו אינן חייבין בכבוד אשתו כלל אינו חושש שיכבדוה ומתנה הוא דיהב לה או דלמא כיון דאשתו כגופו דמיא רוצה שיכבדוה ואפוטרופא שויה:
ואשה אצל בני הבעל - דלא הוו ליה בנים ממנה דנימא אפוטרופא שויה כדי שיכבדוה בניה שחייבין בכבודה אבל יש לו בנים מאשה אחרת ואינן חייבין בכבודה כל כך אלא מיתורא דקרא את אביך לרבות אשת האב וכל מי שאינן חייבין בכבודו אינו מקפיד אם אין מכבדין אותו וגם היא לא תקפיד אם לא יכבדוה אלו והלכך גם הבעל אינו חושש ולמתנה איכוין:
אמר רבינא משמיה דרבא כולהו - הנך חמש נשים לא קנו לבד מאשתו ארוסה ואשתו גרושה:
ורב עוירא משמיה דרבא אמר כולהו - הנך חמש נשים קנו לבד מאשה אצל אחין ואשה אצל בני הבעל ובסברות בעלמא פליגי ובת אצל הבנים לבדה איכא בינייהו לרבינא לא קניא לרב עוירא קניא:
תוספות
[עריכה]דלמא בתרי בי דינא איתקון. פירוש דספיקא הוי אי אמר בבריא אי לא ולר"י נראה דבבריא נמי אמר מדאמר רבי נתן שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]ק א מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה י"ד, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ע"א סעיף א':
קא ב מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה ד', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ו סעיף י"ב, וטור ושו"ע אה"ע סי' ק"ז סעיף א':
קב ג ד מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה ב', וסמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ו סעיף ד', וטור ושו"ע אה"ע סי' ק"ז סעיף ז':
קג ה מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה ו', וסמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ו סעיף ט':
קד ו מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה ז', וסמ"ג עשין פב, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"ז סעיף ח':
קה ז מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה ה', וסמ"ג עשין פב, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"ז סעיף ב':
קו ח מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה ג', ועי' במגיד משנה ובמגיד משנה ובלחם משנה, וסמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ו סעיף ו':
קז ט מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה ד' ועי' בהנ"ל,וסמ"ג עשין פב, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"ז סעיף א':
ראשונים נוספים
ממאי דבחד בי דינא בחד זימנא איתקין. הני תרתי תקנתי בנין דכרין ובנן נוקבן דמצית למימר להאי במתנה ולזה בירושה ובעית לאוקמי משנה זו אפי' כרבנן. דלמא בתרי בי דינא איתקון ולא בחד זימנא ומאן דתקין כתובת בנין דיכרין דירתון סבר משום דמצי לאורותי לכל מאן דבעי ולעולם הלכה כר' יוחנן בן ברוקה. והיכי ילפי' תקנתא מתקנתא דהאי איתקנא בהאי בי דינא ואידך בהאי בי דינא דלמא לעולם אימא לך בתרי בי דינא איתקון ובי דינא בתרא איתקון בנן נוקן כעין דתקון בי דינא קמא לבנין דכרין. ולהכי ילפינן תקנתא מתקנתא ולהכי אצטריך לאוקמי בתרי בי דינא כי היכי דלא קשיא תקנתא לתקנתא. דאי אמרת בחד בי דינא איתקון הוי קושיא מאי שנא זו בירושה וזו במתנה. אבל כי מוקמינן בתרי בי דינא לא הויא קושיא דהני סברי הכי והני סברי הכי. ולעולם ר' יוחנן בן ברוקה היא ולא רבנן:
הכותב כל נכסיו לאשתו. בלשון מתנה ודאי לאו משום דיהיבנא ניהלה אלא כדי לעשותה אפוטרופא מחמת קרובות וחביבות שהיה מחבבה עשה לה כן כדי שיחלקו לה כבוד היורשין ולא קנתה כי אם שיעור כתובתה וכי האי גוונא אם כתב לבנו הגדול פשיטא דלא עשאו אלא אפוטרופא שינהגו בו אחים כבוד. ולא קנה אלא כאחד מן היורשין:
בנו קטן מאי. אם כתב לו כל נכסיו דליכא למימר לשום אפוטרופא דלאו בר הכי שינהגו לו כבוד מאי מי אמרינן דקנה או לא: פשיטא אם כתב כל נכסיו לבנו ולאחר ודאי בנו דקרוב דעתו אצלו עשאו אפוטרופא לאחר לשום מתנה הכי נמי מפרשי' גבי אשתו ואחר:
אשתו ובניו משום דאינו קרוב דעתו אצלו יותר[2] מאותו:
אשתו ארוסה ואשתו גרושה אשתו ארוסה לא קרובה דעתו גבה כולי האי דאכתי אין לבו גס בה. ואשתו גרושה כבר נתרחקה אם כתב לה כל נכסיו ודאי משום מתנה הוא וקני':
אבעיא להו אי כתב כל נכסיו לבתו במקום שהיו לו בנים מהו. מי אמרינן משום חביבותא הוא דכתב לה כדי שיחלקו לה בנים כבוד ועשאה אפוטרופא ולא קנתה או דלמא משום מתנה מעליא הוא דיהבה ניהלה וקנתה והכי נמי אשה אצל האחין אם כתב לה כל נכסיו מהו. מי אמרינן אפוטרופא עשאה כדי שיחלקו לה האחים כבוד או דלמא הואיל דאין חייבין בכבודה משום מתנה יהיב לה:
ואשה אצל בני הבעל דלאו אמן היא. מהו מי אמרינן הואיל דהני בנים לא מחייבי בכבודה כולי האי משום מתנה הוא יהיב לה וקנתה או דלמא הואיל וכל דהו שייכי בכבודה דכתי' כבד את אביך ואת אמך לרבות אשת אביך ודאי משום דינהגו לה יקרא עבד ועשאה אפוטרופא ולא קנתה:
אמר רבא כולהו. הני נשי לא קנו משום דעשאן אפוטרופא משום שיש להן חביבות וקורבית דעת:
לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה. דלא יהיב דעתיה לגביהו כולי האי:
ורב עוירא אמר משמיה דרבא כולהו קנו. לשום מתנה:
לבד מאשה אצל הבנים. דחייבים בכבוד אמן ואיכא למימר משום אפוטרופא היא והכי נמי אשה אצל בני הבעל דשייכי כל דהו בכבודה:
הא דאמר רב יהודה א"ר הכות' כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא וכן בבנו. מקהו בה רבוותא ז"ל דהא ק"ל כר' יוחנן ב"ב דקנה בלשון ירושה וכ"ש בלשון מתנה דאפי' רבנן מודו דקנה ואפילו כל נכסיו ומחו לה מאה עוכלי ר"ח ורבינו ז"ל הגדול כתבו דהכא בשכתב ומתני' אמר ולא כתב ופר"ח טעמ' דשטר אית לי' קלא וכיון דלאפטרופסות מתכוין ניחא ליה דליפוק עלה קלא כי היכי דלישתמען.
וקשיא ליה הא דאמרינן לקמן (בבא בתרא קלג,א) אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחרים אם ראוי ליורשו נוטלין משום ירושה וניחא ליה התם באח בין האחים אי נמי בת בין הבנות וה"ה לשא' כל היורשים דודאי לא אמרו כן אלא כבן ואש' אבל אחר אע"פ שראוי ליורשו בכולהו קנה ואין הלשון הזה מתברר בגמ' שכל כות' שבפרק זה וכן כיוצא כהן אינו אלא נותן.
ובתשובה לרבינו האיי ז"ל משמע דקאמי הכין פריק כדכתי' בהלכות ונאמ' נקטו פשוטן של דברים הכא קתני האומר וה"ק הכות' היכא דפקיד מחמת מית' ואמ' יטול כל נכסי פלוני בני או יירש כל נכסי ומת לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס הראשונים מקבלי' כלשון הזה אע"פ שאינו מתחוו'.
והר"ר שמואל ז"ל מתרץ דהא דרב יהודה דאמ' בלשון מתנה אבל בל' ירוש' יורש הוא וקנה ולא מצינו לרבנן שמתנתו קיימ' בכל נכסיו בבן בין הבנים וזה מספיק ודברי בעל הלכות נראין כן והדברים נראין כפשוטין דכל בלשון ירושה מפו' ליכא למימר אפוטרופוס הוא וזה שהוצרך רבינו ז"ל לחלק בין כות' לאומ' לא משום לשון ירושה אלא שמשמע משנתנו דבלשון ירושה וכל שכן בלשון מתנה דאפי' לרבנן בלשון מתנה דבריו קיימין ואע"פ שאין פשט לשונו מראה כן.
והרב ר' יוסף הלוי אומר הכל תלוי בדעתו של ש"מ דאי אתני ואמ' בהדיא לא בעינן דתיהוי אפטרופ' ומתנה גמורה יהיבנא ליה קני כדר' יוחנן ב"ב ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן (קל"ב א') בשמעתין במעשה דר' יהודה הנחתום וכו' והוינן בה במאי אילימ' בשכיב מרע הא אמרת לא עשאה אלא אפטרופא ולימא ליה התם בדפריש בהדי' וי"א דגבי אשתו אפילו פריש בהדי' לא עשאה אלא אפטרופא אבל בבנו אי פריש הואיל וחבתו של אדם קרובה אצל בנו יעשו כפירושו ודברי הבאי הם אלא י"ל אורח' דתלמוד' הוא למפרך כל דהוא. וניחא ליה לשנויי באשתו ארוסה וגרושה שהוזכרו כאן בפי'.
והוי יודע שאפילו לדברי כל המפרשים, הדין דין אמת והכל מודים דאי פריש יעשו כפירושו דהא משום אומדנ' נגעו בה ואי פריש בהדי' פריש והאי דלא דחקיה לאוקומיה מעשה דר' יהודה הנחתום בהכי משום דניחא ליה לשנויי בכל ענין ואפי' בסת' ואורחא דתלמודא לתרוצי במאי דאדכרו בהדי' כגון אשתו ארוסה ואשתו גרושה דאיתמרו הכא וכן מצאתי בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל ודאי איגלי אדעתיה דלא קנויי קנין גמור קא מיכוין קנה לפום מאי דאגלי לן דעתיה ואע"פ כן אין פירוק של הרב ר' יוסף הלוי נכון להעמיד משנתנו כדברי ר' יוחנן בן ברוק' במפרש דוקא משום דכיון דמתני' קשיא אי לא דמוקמת לה בדפרשי' לא הוו מקשים בגמ' כלל מעשה דר' יהודה הנחתום דאיכא למימר בדפריש היא דמי עדיפא ממתני'.
בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס. כלומר לאחר במתנה מחצי ובנו אפוטרופוס במחצה ומשמע דבנו ובנו כלומר לשני בניו בין הבנים ששניהם אפוטרופין אלא דאשכחית בהלכות גדולות הכי א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן ברוק' וכי אמרי רבנן דכתבינהו לנכסים לחד בריה או לחדא ברתא ואפילו קטן המוטל בעריסה לא עשאו אלא אפוטרופוס הני מילי כתב אבל אמר יירשנו חד בראי שפיר דמי ואי כתב לתרין בני במקום דאית ליה בני אחריני או לתרתין בנתיה לא אמרי' שוינהו אפוטרופוס הדין הוא לישנא דבעל הלכות וכבר פירשתי כיון שהלכת' בלא טעמא הוא אין לך אלא מה שמנו חכמים, ומאי דכת' בנתי' לא דאיק לן.
בנו גדול לא עשאו אלא אפטרופא: דקדקו עליה הגאונים ז"ל, דהא תנן במתניתין (לעיל קל, א) איש פלוני ירשני במקום שיש בן וכו' רבי יוחנן בן ברוקה אמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בלשון ירושה אבל בלשון מתנה מודו ליה. ותרצו דהא הלכתא בלא טעמא הוא ואין לך אלא פשוטן של דברים מתניתין באומר ודרב יהודה בכותב, וטעמא קצת יש דבכותב דאית ליה קלא מוכחא מלתא דלכבוד בעלמא דליפוק עליה קלא ולשתמען מיליה. ועוד הקשו מהא דאמרינן לקמן (קלג, א) אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, אלמא אפילו בכותב לא אמרינן עשאה אפטרופא. ותירצו דההיא בבת בין הבנות אי נמי באח בין האחים.
והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש דלא שנא כותב ולא שנא אומר, אלא מתניתין בשברר דבריו ודרב יהודה בשלא ברר. ואלא מיהו נראה לי דההיא דרב הונא אי אפשר להעמידה בשברר, דהא פריש לה רב הונא גופיה דאיהו לא אמר כלום, אלא דמכלל תשובתו שהשיב על מה ששאלוהו נכסי למאן דילמא לפלניא והשיב אלא למאן הוא שאמרו שנוטלם בראוי ליורשו משום ירושה, אלמא בשלא בירר היא. אלא דאפשר לומר דהיא הנותנת, דהרי היא כמברר למתנה, דודאי אותן ששאלוהו לא על אפטרופא שיעשה על נכסיו שאלוהו אלא על מי שיזכה בנכסיו שאלוהו. ומעתה אין אנו צריכין לדוחקה דוקא שלא בבן בין הבנים.
וכן נראה לי משם דהכותב לאו דוקא, אלא מאי כותב אומר, וכמו שאמרו (כתובות פג, א) הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך, ופירש רבי חייא מאי כותב אומר, וכל נותן בלשון כותב מפקי ליה, וכדתנן נמי במתניתין הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, ולאו דוקא כותב, והא דרב הונא נמי משמע ודאי דלאו דוקא כותב, דאיהו לא אמר אלא [אלא] למאן, וכמו שכתבתי.
ויש מקשים על הרב הלוי ז"ל, דאי מתניתין דוקא בשברר, אם כן כי מקשי בסמוך על הא דרבי יהודה הנחתום במאי אילימא בשכיב מרע והא אומר לא עשאה אלא אפטרופא, מאי קושיא, דילמא ההיא בשברר. ואל תתמה ששנאוה סתם, דהא מתניתין על כרחך בשברר, כי היכי דלא תקשי' לן, ואפילו הכי שנאה סתם.
והראב"ד ז"ל נעשה בפירושו כעין מכריע, ופירש דמתניתין באומר וכל באמירה למתנה נתכוון ואף על פי שלא בירר, דמפני שכבד עליו הדבור לא ברר, ודרב יהודה בכותב, שכתב, דכיון שכתב היה לו לברר, וכל שלא ברר בכתיבתו אני אומר שלא נתכוון אלא לאפטרופסות.
ועוד כתב הרב ז"ל דאילו קנו מידו מתנה גמורה היא, שאין קנין לאפטרופסות. ומורי הרב ז"ל הקשה עליו מההיא נמי דרבי יהודה הנחתום, דאם כן לוקמה בשכיב מרע ובשכתוב בה קנין, ואי משום דשנאוה סתם אל תתמה, שהרי שנינו כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, ואוקימנא לה בפרק קמא דמציעא (יג, א) בשטרי אקניאתא, ואף על פי ששנויה סתם.
ואני אומר שאין קושיא לא על דברי הרב הלוי ז"ל ולא על דברי הראב"ד ז"ל ממה שלא תרצו בדרבי יהודה הנחתום בשברר או בשקנו מידו, דאין הכי נמי, אלא משום דרבינו דמייתי מיניה ראיה הוה משמע ליה דבשלא ברר ולא קנו מידו הוא, כיון דמתניתין סתם, אף רבא ניחא ליה טפי לאוקומה בהכין ולתירוצא אפילו למאי דסבירא ליה, כיון דאפשר לאוקומה באוקמתא רויחא כצורתא וכולהו לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל וכדרבינא באשתו ארוסה ובאשתו גרושה, (ועוד) דהא ודאי פירוקא רויחא טפי כסתמא דברייתא, ולא לדחוקה ולאוקמא ממשמעותא. כנ"ל.
והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כתב דלא אמרו עשאה אפטרופא ובנו גדול עשאו אפטרופוס אלא בשיש בנים קטנים שצריכין לאפטרופוס, אבל גדולים מה להם לאפטרופוס. ומה שאמרו אפילו בנו קטן המוטל בעריסה בקטן בין הקטנים קאמר. ובדין הוא דהוה מצי לאוקומי ההיא ברייתא דרבי יהודה הנחתום בגדולים, אלא דניחא לארווחא ולאוקמה במאי דאתמר בגמרא בהדיא כרבינא באשתו ארוסה ובאשתו גרושה ולרב עוירא בכולהו לבר מאשה אצל הבנים ואצל בני הבעל.
וצריכא עיונא, דאפילו בבנים גדולים אני אומר שמתכוין להחשיב הבן או אשתו בין הבנים. ותדע לך, דאי לא, מאי שנא בנו ואשתו אפילו אחר נמי, דלהנאת הבנים הוא מתכוין למנות עליהם אפטרופא לפקח על הנכסים, והיינו דאמר דניחא ליה דלישתמען מיליה. ותדע לך, מדבעי רבא בבריא היאך משום דהא קאי איהו, כלומר, ואין צריכין לאפטרופא לפקח אלא דלשתמען מיליה מהשתא, כלומר, שישמעו לו מעכשיו ויכבדוהו, ואי דוקא בשצריכים אפטרופא פשיטא דבבריא לא אמר, דהא אינן צריכין לו. כנ"ל.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבינא, דלישנא דמסקנא דשמעתא כותיה, מדאמרינן אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה. וכן פסקו ר"ח והרב אלפסי והראב"ד זכר כולם לברכה.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
א"ל ר"נ בר מניומי ואמרי לה רב חיננא בר מניומי לאביי ממאי דבחד בי דינא איתקון דילמא בי תרי בי דיני אתקון. כלומר ממאי דהאי תקנתא דבנין דכרין דאיתקון בלשון ירושה והאי תקנת[א] דבנן נוקבן דאיתקון בלשון מתנה תרויהו בחד בי דינא איתקון, כי היכי דתימא להכי אפקיה בלשון ירושה משום דהוה ליה לזה במתנה ולזה בירושה בהדי הדדי וכה"ג בעלמא גבי מוריש ונותן אפילו רבנן מודו דמהני, ודילמא בי תרי בי דינא איתקון, ובי דינא דתקון תקנת כתובת בנין דכרין בלשון ירושה לא תקון תקנת בנן נוקבן בלשון מתנה וכה"ג בעלמא גבי נותן לא מהני אלא אליבא דר"י ב"ב.
ואהדר ליה אביי לא ס"ד דקתני רישא זה מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה בנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהם [אף בנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהן]. ועל כרחיך האי ירושה דבנים דקתני הכא אכתובת בנין דכרין קאי, דאי ירושה דאורייתא היכי מקיש תקנתא דרבנן לירושה דאורייתא, אלא לאו אכתובת בנין דכרין דתקנתא דרבנן היא, וקא יליף תקנתא מתקנתא, אי אמרת בשלמא בחד בי דינא איתקון היינו דילפינן תקנתא מתקנתא, אלא אי אמרת בתרי בי דיני איתקון היכי ילפינן תקנתא מתקנתא.
ודחינן ממאי דילמא לעולם אימא לך בתרי בי דינא איתקון ומסתמא בי דינא בתרא תקין כבי דינא קמא כי היכא דלא תפלוג תקנתא. ואידחייא לה הא סייעתא דאביי דסבר לאישתמעי מהאי דרשא, ולא איפשיטא אי בחד דינא איתקון אי בתרי בי דינא איתקון. והא מילתא פליגי בה רבואתא**, איכא מאן דמוקים ליה לעיקר בעיא דבבריא היאך, כגון דאמר בלשון ירושה וקנו מיניה, וקא מסיק בה דבעיין בבריא לא איפשיט ואפילו קנו מיניה נמי כי אמר בלשון ירושה לא אמר כלום, דס"ל דעיקר מפשט בעיין בהני תקנתא הוא דתלי, דאי ס"ל דבחד בי דינא איתקון הוה ליה לזה בירושה ולזה במתנה ואיתוקמה לה מתני' דכתובת בנין דכרין לדברי הכל וליכא למפשט מינה דאר"י ב"ב אפילו בבריא. ואי סבירא לן דבתרי בי דיני אתקון ממילא מיתוקמא מתניתין כר"י ב"ב ומיפשיט בעיין דאר"י ב"ב אפי' בבריא. וכיון דלא איפשיטא לן אי בחד בי דינא איתקון ואי בתרי בי דיני איתקון, ממילא שמעת דבעיין בבריא לא איפשיט. ואיכא מינייהו מאן דלא אוקמיה לבעיין בדקנו מיניה אלא כפשטיה דומיא דשכיב מרע דמשמע דלא קנו מיניה, וס"ל דבעיין בבריא איפשיט ופסק הילכתא כר"י ב"ב אפילו בבריא ואע"ג דלא קנו מיניה. מיהו לענין הילכתא לית הלכתא כותיה אלא בשכיב מרע, אבל בבריא לא קני עד דאמר לשון מתנה, והוא דמקני בחד מאנפי הקנאה דקנו בבריא ולאו משום דלא איפשיט בעיין, דעיקר מפשט בעיין לא בהני תקנתא תלי אלא במימריה דרבי ור' נתן הוא דתלי. ואע"ג דלא איפשיטא אי בחד בי דינא איתקון אי בתרי בי דינא איתקון אית לן למפשט מינה דר"י ב"ב היא וממילא ש"מ דר"י ב"ב אפי' בבריא נמי אמר. דאביי הוא דקא דחי ודילמא משום דהוה ליה לזה בירושה ולזה במתנה ומקשינן עלה ודילמא בתרי בי דיני איתקון דלא שייך לשון מתנה גבי בנים ואפ"ה קנו ואפי' בבריא, וש"מ דאפי' בדילמא בעלמא היכא דאיכא למימר דבי תרי בי דיני איתקון איכא למפשט מינה בבריא אליבא דר"י ב"ב. (דאילו) [דאי לא] תימא הכי הא דקא דחי ליה ר"נ בר מניומי לאביי דילמא בתרי בי דיני איתקון מאי קושיא, והא ר"נ בר מניומי לא מצי למיתי ראיה למילתיה דבי תרי בי דיני איתקון אלא משום דמימריה דאביי דקא אתי לאקשויי עליה דרבי ור' נתן דמוקמי ליה למתני' כר"י ב"ב ודלא כרבנן לא מיתוקם אלא לבתר דמתברר דהני תקנתא בחד בי דינא איתקון.
מיהו מסתמא ליכא למימר הכין, דלא דחינן מימרא דר' ור' נתן מספיקא דאינהו הוו בקיאי בסבריה דריב"ב טפי מינן ואי לאו דקים להו דאריב"ב אפי' בבריא לא הוו מוקמי לה למתני' כתובת בנין דיכרין כריב"ב. ואפי' למאן דדייק תקנתא דמתני' מהדדי אינהו הוו בקיאי בתקנתא דמתני' טפי מינן ואי לאו דקיים להו לדידהו דבתרי בי דיני איתקון לא הוו מוקמי לה למתני' כר"י ב"ב. וכיון דסבר אביי לאיתויי ראיה למילתיה ממדרש כתובה למימרא דבחד בי דינא איתקון ואידחייא ליה סייעתיה וקמא לה כי טעמא קמא דאביי דאמר משום דמפיק לה בלשון ירתון, שמע מינה דאיפשיטא לן דמתני' ר"י ב"ב היא, וממילא איפשיט בעיין דאר"י ב"ב ואפי' בבריא. ותו בר מכל דין ומכל דין הא מדאמר ליה ר' נתן לר' שניתם משנתכם כר"י ב"ב ואודי ליה רבי לבסוף ש"מ דר"י ב"ב היא ואפילו בבריא נמי אמר ולא דחינן מימריה דר' ור' נתן בדילמא. ועוד דהא בהדיא קא מסיק בה סוגיא דגמרא ש"מ אר"י ב"ב אפילו בבריא ש"מ, וליכא למדחא מסקנא דגמרא אלא בראיה. וכ"ש דהא ברירנא דלרב פפא וה"ה לאביי לאו למדחא סוגיין קמא קא אתו אלא לאוקומיה מתני' לד"ה וסוגין כדקאי קאי.
והשתא דאתברר דאר"י ב"ב אפי' בבריא צריכינן לברורי טעמיה כי היכי לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. דכד מעיינת בה שפיר לר"י ב"ב כי היכי דשכיב מרע לא בעי קנין, ודוקא היכא דאמר בלשון ירושה למי שראוי ליורשו, דלר"י ב"ב לא שנא בשכיב מרע ולא שנא בבריא דאורייתא היא, דגבי מי שאינו ראוי ליורשו דתקנתא דרבנן הוא דלא תקינו רבנן אלא בש"מ שמא תטרף דעתו עליו, אבל בבריא דליכא למיחש ביה בהכין לא תקינו רבנן. אבל בראוי ליורשו היכא דאמר בלשון ירושה כיון דמדאורייתא היא לא שנא שכיב מרע ולא שנא בריא קנו באמירה ולא בעו קנין, דכי קא מיבעיא ליה לרבא בבריא היאך ודקא פשיט גמרא נמי דאר"י ב"ב ואפילו בבריא, דומיא דשכיב מרע קמיבעיא ליה ודומיא דש"מ קא פשיט דקני באמירה בעלמא. ועוד דעל כרחיך כי קא מיבעיא לן בלשון ירושה קא מיבעיא לן, ולשון ירושה לא משמע דמקני לא גופא ולא פירא אלא לאחר מיתה, דומיא דירושה דלא קני מידי אלא לאחר מיתה, שלא מצינו ירושה בחיי המוריש, ואי נמי אקני ליה מחיים בלשון ירושה הוה ליה כמו שאמר על אחד במקום בן יירש (על) [כל] נכסי דלא אמר כלום לפי שתלה ההקנאה בירושה והוה ליה מתנה על הכתוב שבתורה שאין זו ירושה האמורה בתורה הכא נמי לא שנא.
תדע דאי מקני לה גופא מחיים אשתכח דאישעבד האב אחי הבן לאחר מיתת האב ומפיק, ואם כן כתובת בנין דכרין דקיימא לן דלא טרפא ממשעבדי משום דירתון תנן אמאי לא טרפא, נהי נמי דירתון תנן הא אמרת דאפילו בלשון ירושה נמי שייך שעבודא מחיים. אלא ודאי שמע מינה דלשון ירושה לא שייכא ביה הקנאה ולא שעבודא מחיים כלל וכל אימת דבעי מוריש מצי הדר ביה, וכיון דלא מקני מידי מחיים לא שייך לאצרוכיה קנין. דלא אשכחן דאצריכו רבנן קנין אלא היכא דבעי לאקנויי מידי עכשיו אי לגופא אי לפירא וקנו מיניה כי היכי דלא להדר ביה, כגון מתנת בריא כדאמרינן בפירקין בהקנאה ל"צ מהיום דשמע מינה דסתם קנין כמאן דפריש מהיום דמי. והוא הדין למתנת ש"מ במקצת היכא דמקני בלשון מתנה, לא שנא למי שראוי ליורשו ול"ש למי שאין ראוי ליורשו אפי' היכא דלא בעי לאקנויי מידי אלא לאחר מיתה כגון מתנת ש"מ בכותב כל נכסיו, א"נ דמצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר לא בעו קנין. וא"כ כיון דאמרת דאפי' בבריא כי אמר על בן בין הבנים יירש כל נכסי דבריו קיימין ולא קני מידי אלא לאחר מיתה, למה לי קנין, הא לא קני מידי מחיים.
תדע נמי דעיקר דעתיה דר"י בן ברוקה מביום הנחילו את בניו נפקא, ולשון ירושה משמע, ועל כרחיך כשתמצא לומר דאמר רבי יוחנן בן ברוקה ואפי' בבריא מהיכא דנפקא ליה שכיב מרע מהתם הוא דנפקא ליה בריא, הילכך על כרחיך לרבי יוחנן ב"ב תרוייהו חד דינא אית להו, ולא שנא בבריא ולא שנא בשכיב מרע היכא דאמר על מי שראוי לירשו יירש כל נכסי או כך וכך בכולהו באמירה בעלמא סגיא. והוא דאמר בלשון ירושה אי נמי דאמר נכסי לפלוני סתמא דלגבי מי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע. וקיימא לן כרבי יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע דפשטיה דקרא דוהיה ביום הנחילו את בניו דילפינן מיניה את אשר יהיה לו כתיב ביה דמשמע בשכיב מרע שמצוה מחמת מיתה וכיוצא בו שמחלק כל נכסיו לבניו והוא הדין למצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר מקצת דתרוייהו חד טעמא נינהו. דאילו בריא לאו אורחיה למפלגינהו לכולהו נכסיה. ואע"ג דאפסיקא הילכתא כוותיה ופשטינן דאפי' בבריא נמי אמר, לאו למימרא דסבירא לן כותיה אפי' בבריא, אלא כי קא מיבעיא לן לטעמיה דרבי יוחנן בן ברוקה קא מיבעיא לן, וכי קא פשטינן לטעמיה הוא דקא פשטינן, מיהו כי איפסיקא הילכתא כרבי יוחנן בשכיב מרע אבל בבריא לא איפסיקא הלכתא כוותיה.
ודייקא נמי מדשבקינן מסקנא דגמרא לבעיא דבריא היאך לבתר ממרי דאמוראי דפסקי הלכתא כרבי יוחנן בן ברוקה, לאשמועינן דכל מאי דאיירינן ביה עד השתא אליבא דר' יוחנן ב"ב בשכיב מרע קאי וכי אפסיקא הלכתא כותיה בשכיב מרע איפסיקא, דאי סלקא דעתא אפילו בבריא לשבקיה לפיסקא דהלכתא לבתר שמעתא דבבריא והדר לימא הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה דמשמע אפי' בבריא וכל שכן בשכיב מרע. ואי משום דתנן מתניתין דכתובת בנין דכרין כוותיה, הא קיימא לן דאין סדר למשנה ודילמא סתם ואחר כך מחלוקת הוא. הילכך לא עבדינן בה עובדא בבריא אלא היכא דאמר בלשון מתנה וקנו מיניה, דאי אמר בלשון ירושה אף ע"ג דקנו מיניה נמי לא קני דבריא אליבא דרבנן לא מצי מקני אלא הקנאה דשייכא מחיים ולשון ירושה לא שייכא מחיים כלל דאם כן הוה ליה מתנה על הכתוב שבתורה. ולא דמי ללישנא דלאחר מיתה דקיימא לן לדברי הכל דבהקנאה לא צריך מהיום דשאני התם דאמר לשון מתנה אי נמי סתמא דמסתמא לשון מתנה קא נחית ואימור מהיום ולאחר מיתה קאמר ליה דהא מתנה שייך בה מהיום ולאחר מיתה אבל היכא דפריש לשון ירושה כיון דירושה לא שייך בה מהיום כלל לא קני, דאי לאחר מיתה קאמר לא מהני ביה קנין כדברירנא גבי הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו, דלכ"ע היכא דמוכחא מילתא דלא אקני ליה מודי. אלא לאחר מיתה אף ע"ג דמטי שטרא לידיה מחיים לא קני, דהא לא אקני ליה מידי אלא לאחר מיתה וכבר זכו בהן היורשין. והוא הדין בקנין ושאר הקנאות, דאי מהיום קא מהני כיון דאמר לשון ירושה כיון דאין ירושה מחיים מתנה על הכתוב שבתורה הוא. וכל שכן דההיא דהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו לא כר' יוחנן בן ברוקה דיקא כדברירנא בדוכתא. ומעשה דאימיה דרב נחמן חסידא דהוה לה מלוגמא דשטרי (לקמן בבא בתרא קנא,א) כי קא שכבה אמרה להוו לעמרם ברי ואמר רב נחמן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, דשמעת מינה דבבריא כי הא גוונא לא קני, ואע"ג דראוי ליורשו, הכי דיקא כדברירנא התם:
קלח. ושמע מינה דכתובת בנין דכרין הלכתא פסיקתא היא דלא טרפא ממשעבדי. ממאי מדדייקינן אלא דקימא לן כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי כו':
קלט. ושמע מינה דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, הני מילי למי שישנו בעולם, אבל למי שאינו בעולם לא:
קמ. וש"מ דכל לזה במתנה ולזה בירושה, אפי' בשתי שדות ושני בני אדם, היכא דלא הוי בין עניינא לעניינא כדי דבור, אפילו רבנן מודו דקנו:
קמא. ושמע מינה דהא דתנן זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריא הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהם, האי ירושה דקתני כתובת בנין דכרין היא, ואפילו תימא בתרי בי דיני איתקון, בי דינא בתרא תקין בבי דינא קמא כי היכי דלא תיפלוג תקנתא אתקנתא:
קמב. אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא. פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא איפיטרופא בנו קטן מאי אמר רב.דח חנילאי בר אידי אמר שמואל אפילו קטן המוטל בעריסה. דניחא לאבוה דלכי גדיל פורתא להוי איפיטרופא. ודוקא היכא דאמר נכסי לך או לפלוני בני או לאשתי, לא שנא בכותב ולא שנא באומר, דלא מוכחא מילתא אי לשם הקנאה גמורה איכוון ואי לשם אפטרופוסתא קא מיכוון. דאע"ג דלגבי שאר אינשי קאמרינן דאם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, התם גבי אחר הוא דלא איכפת ליה ביקריה דלשתמען מיליה, וכי איכוון להקנאה גמורה איכוון מחמת ממונא דהוה ליה גביה. אבל הכא גבי בנו ואשתו לא עשאן אלא אפטרפוסתא בעלמא דכיון דניחא ליה דלשתמען מיליהו אימור לשם איפטרפוסתא בעלמא הוא דאיכוון. ובדין הוא דהאי לישנא כי היכי דמשמע גבי אחר לשון הקנאה, גבי בנו ואשתו נמי מיבעי למהוי לשון הקנאה, אלא גמרא גמירי ליה ושויא כהלכתא בלא טעמא. אבל היכא דפריש בהדיא לשון ירושה או לשון מתנה, אפילו גבי בנו ואשתו נמי קנו. דבהדיא תנן (לעיל בבא בתרא קל,א) רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ואוקימנא בבן בין הבנים ובת בין הבנות, טעמא דמילתא דכיון דאמר יירשני מוכחא מילתא דלהקנאה גמורה הוא דאיכוון, והוא הדין היכא דאמר בהדיא בלשון מתנה. וההיא דאמר רב הונא לקמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, התם באח בין האחים, והוא הדין לשאר יורשין הרחוקין. אבל בנו לא עשאו אלא אפיטורופא, אלא היכא דגלי אדעתיה דלהקנאה קא מיכוון קנה כדברירנא.
הדין הוא סברא דרבנן בתראי. וחזינא להו למקצת רבואתא קמאי דקאמרי אנו אין לנו אלא כפשוטן של דברים, גבי רב יהודה אמר שמואל נקט הכותב ומתני' דקתני האומר, ומחויא מילתא דשני לן בין אומר לכותב, דאלו אומר לא שנא אמר בלשון ירושה ולא שנא בלשון מתנה ולא שנא נכסי לפלוני סתם קני, ואלו הכותב אפילו פריש בהדיא לשון ירושה או לשון מתנה גבי בנו ואשתו לא עשאן אלא אפיטרופא. דמדאיכפל למכתב שמע מינה לאפיטרפוסותא קא מיכוון, להכי טרח למכתב לפרסומה למילתא בכתיבה כי היכי לאיומיה אשאר יורשין ולישתמען מיליה דהאי איפוטרופא גבייהו וליקבלו מיניה. וההיא דרב הונא לא תיקשי לן, דאיכא לאוקמה בשאר יורשין כגון אח בין האחין וכדפרישנא לעיל.
ומסתייע הדין סברא מדאסיקנא דאפילו קטן המוטל בעריסה לא עשאו אלא אפטרופיא, והא קטן דאף על גב דמוכחא מילתא דלאו לאפטרופוסתא קא מכוון, ואפילו הכי אמור רבנן לא עשאו אלא אפיטרופא. והוא הדין (נאי) [נמי] היכא דאמר בלשון ירושה או בלשון מתנה, אע"ג דמוכח מילתא דלאו לאפטרופוסתא קא מיכווין לא עשאו אלא איפיטרופא. ועוד מדאתינן למפשט ממתניתא דכתב כל נכסיו לאשתו דבבריא קניא, ודחקינן לאוקמא בשאר נשים דקנו, ולא אוקימנא בדכתב לה לשון מתנה, ש"מ דאפי' בלשון מתנה סבירא לן דלא עשאה אלא איפיטרופיא. ומילתא צריכא עיונא:
קמג. פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפיטרופוס אשתו ואחר לאחר במתנה ואשתו אפיטרופיא אשתו ארוסה ואשתו גרושה דברי הכל קנו. דיש לי לומר היכא דכתב כל נכסיו לאחד מבניו ולאחר באחת סתמא ולא גלי אדעתיה אי לשם הקנאה גמורה קא מיכוון, לאחר במתנה ובנו איפיטרופיסא, דקני ההוא אחר פלגא ואידך פלגא הוי ליורשים ובנו עליו איפיטרופוס, דכיון דקני ההוא אחר פלגא אשתכח דלא פש ליה לנותן לגבי בנו ככותב כל נכסיו לבנו דלא עשאו אלא איפיטרופוס.
ומאי טעמא קני ההוא אחר מידי, לא מיבעיא למאן דאמר את וחמור קנה מחצה, הכא נמי אע"ג דהאי לישנא לגבי בנו ספיקא הוא אי לשון הקנאה הוא ואי לאו לשון הקנאה הוא ולא קני אידך אחר מיהת כיון דאלו אקני ליה לחודיה בהאי לישנא הוה קני, השתא נמי קני מידי דהוה אאת וחמור, דאע"ג דחמור לא קנה אידך מיהת קנה. והיינו טעמא דלא קני ליה האי אחר לכוליה ממונא, דאע"ג דבנו לא קני מעוטי מיהת ממעיט בהקנאה דאידך, מידי דהוה אאת וחמור דאע"ג דחמור לא קני מידי ממעט בהקנאה דאידך.
אלא אפילו למאן דאמר את וחמור לא קנה כלום, דלהכי אקני להו בהדי הדדי דלא ניקנו אלא בהדדי, וכיון דחמור לא קנה בר דעת נמי לא קנה, התם הוא דברירא לן דחמור לאו בר מיקנא הוא, אבל הכא בנו בר מיקנא הוא, וספוקי דמספקא לן גביה אי האי לישנא גביה לשון הקנאה הוא ואי לישנא דאפוטרופסתא הוא, ואיכא למימר דהאי נותן לא שנא גבי בנו ולא שנא גבי אחר להקנאה גמורה הוא דאיכוון. וכיון דאלו אתברר דגבי תרויהו להקנאה גמורה איכוון הוה קני מר פלגא ומר פלגא, השתא נמי דלא אתברר גבי בנו דשייך ספיקא לא קני אלא כי דיניה למהוי עליה איפיטרופוס, ואחר דלא שייך ביה ספיקא קני כי דיניה קנין גמור. ולא אמרינן כי היכי דבנו לא קני אחר נמי לא קנה, דגבי תרויהו לאפטרופוסתא קא מיכוין, דאדרבה זיל לאידך גיסא, דכי היכי דאחר קנה בנו נמי ליקני, דגבי תרויהו לקנין גמור הוא דאיכוון, ונהי דמהני ספיקא דבנו לאפסודיה לנפשיה אבל לאפסודיה לאחר לא מהני.
וכן אם כתב כל נכסיו לאשתו ולאחר, לאחר במתנה ואשתו אפטרופא, כי דינא [ד]בנו ואחר. אשתו ארוסה ואשתו גרושה, דברי הכל קנו דכאחר דמו. ואי קשיא לן ההיא דגרסינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמג,א) ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי ליך ולבניך ואמר רב יוסף קנאי פלגא. בשלמא בנים לא קשיא לן דיכלינן לאוקמה כגון דלא הוו ליה בני אחריני וכיון דלכולהו בניו קא יהיב להקנאה גמורה קא מיכוון, דכי אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופא היכא דיהיב לחד מבניו או למקצת בניו ושביק להו להנך, דאימור אפוטרופא שוייה עליוהו, אבל היכא דיהיב לכולהו לא אמרינן. אלא אשתו קשיא, תהוי כאשתו ואחר דקימא לן לאחר במתנה ואשתו איפיטרופיא. יכילנא לאוקמא באשתו גרושה, מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך, דלישנא דביתיהו דקימא תותיה משמע. אלא אפילו תימא דקימא תותיה וכי אמרי' לא עשאה אלא אפיטרופיא היכא דלא אקני להו ליורשין מידי, אבל היכא דאקני להו ליורשין מידי ודאי לאקנאה גמורה קא מיכוון. וכן הילכתא.
ואיכא דגרסי הכא בנו ואשתו לאשתו במתנה ובנו אפוטרופוס, ומשכחת לה כגון דאית ליה בן אחר, דאי כתב כל נכסיו לאשתו ולאחד מבניו ולא כתב לשאר הבנים כלום, קנתה אשתו חצי כל הנכסים במתנה, דהא לא כתב לה כל נכסיו, ובנו אפיטרופוס על שאר הנכסים, דלגבי בנו ודאי כותב כל נכסיו הוא ולא עשאו אלא איפיטרופוס, אבל אשתו קנה מחצה ממה נפשך. אי מאי דכתב לבנו לשם הקנאה גמורה כתביה, כיון דכתב לאחד מן הבנים במקום אשתו כלום איגלאי מילתא דלגבי אשתו לאו לאפוטרופסתא קא נחית כדברירנא לעיל, ואי מאי דכתב לבנו לאו לשם הקנאה איכון הוה ליה שאר לגבי אשתו וקניא:
קמד. איבעיא להו בת אצל הבנים ואשתו אצל האחים ואשה אצל בני הבעל מהו. מי ניחא ליה דלישמען מילייהו גבי הני ולא עשאן אלא איפיטרופיא, או דילמא לא עבד בת אפיטרופיא אבנים ולא למנויי אשתו אפטרופיא אאחים דידיה ולא אבנים דאית ליה מאיתתא אחריתי, ולהקנאה גמורה הוא דאיכוון, מידי דהוה אאחר כדפרישנא לעיל.
אמר רבינא משמיה דרבא בכולהי לא קנו לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה. דהני כאחר דמיאן. ומדלא אפיק רבינא אלא אשתו ארוסה ואשתו גרושה, אבל אשתו נשואה אצל שאר יורשין לא, שמע מינה דאשתו נשואה ליכא לפלוגי בה כלל. אלא אפי' אצל שאר כל היורשין לא עשאה אלא אפטרופיא. וכן בת אצל הבנים, ואין צריך לומר בין הבנות.
ורב עוירא משמיה דרבא אמר בכולהי קני לבד מאשה אצל הבנים. כלומר אצל בניה, ואשה אצל בני הבעל. אבל אצל הבנים, והוא הדין בין הבנות, ואשה אצל האחין, וכל שכן אצל שאר יורשין, קנו. וקימא לן כרבינא דבתרא הוא, ועוד דקא מקל איורשין דקאי ממונא בחזקתיהו, וקימא לן כל ספיקא דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע.
ושמעינן מינה דאשתו לא שנא אצל הבנים ולא שנא אצל היורשין, אם כתב לה כל נכסיו לא עשאה אלא אפטרופיא, לבד מאשתו ארוסה ואשתו גרושה דקנו. ולא שנא בן בין הבנות ולא שנא בן בין הבנים וכל שכן בת בין הבנות, לא עשאה אלא אפטרופין. אבל בין בין הבנות, היכא דהוה חזיאן למשקל מזוני וכתב כל נכסיו לבנו, אע"ג דקני נמי לא מפקע בנות מזונות דידיה, דמתנת שכיב מרע לא שנא למי שראוי ליורשו ולא שנא למי שאין ראוי ליורשו כירושה דמיא, ואלמנתו ובניו ניזונות מנכסיו. כדאמרינן בפירקין (לקמן בבא בתרא קלג,א) בהדיא סבר רב אדא בר אהבה למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו ואם לאו אין אלמנתו ניזונת מנכסיו, ומתמהינן עלה מיגרע גרע, דאלמא אידי ואידי אלמנתו ניזונת מנכסיו, והוא הדין לבנות, דכולהו תנאי כתובה נינהו. והוא הדין לגבי פרנסה דכירושה דמיא, כי היכי דמתפרנסה מן היורשין הכי נמי מתפרנסה ממתנת שכיב מרע, אלא היכא דפריש בהדיא דלא ליתפרנסן בנתיה מיניה, דקימא לן אל יתפרנסו בנותיו שומעין לו שהפרנסה אינה מתנאי כתובה. וכי תימא אם כן מאי אהני ליה למיתב ליה כולהו נכסי, איכא למימר דילמא לאפקועי ברא אחרינא דאית ליה במדינת הים קאתי ולא לאפקועי פרנסת הבנות קאתי:
ממאי דבחד בי דינא איתקון דלמא כו'. תימה מאי פריך כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אם כן לא תפשוט מידי. ויש לומר משום דניחא ליה טפי למימר בתרי בי דינא איתקון דאתי שפיר הא דקאמר שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה אבל אי בחד בי דינא איתקון אתיא אפילו כרבנן ולפיכך אין צריך לדחוק דרבי נתן היה מקפיד על לשון ירתון דמשמע קצת כרבי יוחנן בן ברוקה. תוספות הרא"ש ז"ל.
בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופוס. דקדקו עליה הגאונים ז"ל דהא תנן במתניתין איש פלוני ירשני במקום שיש בן כו' רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בלשון ירושה אבל בלשון מתנה מודו ליה. ותירצו דהא הלכתא בלא טעמא הוא ואין לנו אלא פשוטם של דברים מתניתין באומר ודרב יהודה בכותב וטעמא קצת יש דבכותב דאית ליה קלא מוכתא מילתא דלכבוד בעלמא דליפוק עליה קלא ולישתמע מיליה. ועוד הקשו מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחד רואים אם ראוי ליורשו נוטלים משום ירושה ואם לאו נוטלים משום מתנה אלמא אפילו בכותב לא אמרינן שעשאו אפוטרופיא. ותירצו דההיא בבת בין הבנות אי נמי באח בין האחים. והר"י הלוי ז"ל פירש דלא שנא כותב ולא שנא אומר אלא מתניתין כשבירר דבריו ודרב יהודה בשלא בירר. ואלא מיהו נראה לי דההיא דרב הונא אי אפשר להעמידה כשבירר דהא פריש לה רב הונא גופיה דאיהו לא אמר כלום אלא דמכלל תשובתו שהשיב על מה ששאלוהו נכסי למאן דלמא לפלניא והשיב הוא אלא למאן הוא שאמרו שנוטלם בראוי ליורשו משום ירושה אלמא בשלא בירר הוא. אלא דאפשר לומר דהיא הנותנת דהרי הוא כמברר למתנה דודאי אותן ששאלוהו לא על אפוטרופא שיעשה על נכסיו שאלוהו אלא על מה שירצה (לעשות) בנכסיו שאלוהו ומעתה אין אנו צריכים לדחקה דוקא שלא בבן בין הבנים וכן נראה לי משום דהכותב לאו דוקא אלא מאי כותב אומר וכמו שאמרו הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ופירש רבי חייא מאי כותב אומר וכל נותן בלשון כותב מפקי ליה וכדתנן נמי במתניתין הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו ולאו דוקא כותב והא דרב הונא נמי משמע ודאי דלאו דוקא כותב דאיהו לא אמר אלא למאן וכמו שכתבתי. ויש מקשים על הרב הלוי ז"ל דאי מתניתין דוקא כשברר אם כן הא דמקשינן בסמוך על הא דרבי יהודה הנחתום במאי אילימא בשכיב מרע והא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופיא מאי קושיא דלמא ההיא בשבירר ואל תתמה על ששנאוה סתם דהא מתניתין על כרחך כשבירר כי היכי דלא תיקשי לן ואפילו הכי שנאוה סתם. והראב"ד ז"ל נעשה בפירושו כעין מכריע ופירש דמתניתין באומר וכל באמירה למתנה נתכוון ואף על פי שלא בירר דמפני שכבד עליו הדיבור לא בירר ודרב יהודה בכותב דכיון שכתב היה לו לברר וכל שלא בירר בכתיבתו אני אומר שלא נתכוון אלא לאפוטרופסות. ועוד כתב הראב"ד ז"ל דאלו קנו מידו מתנה גמורה היא שאין קנין לאפוטרופסות. ומורי הרב ז"ל הקשה עליו נמי מההיא דרבי יהודה הנחתום דאם כן לוקמה בשכיב מרע ובשכתוב בה קנין ואי משום דשנאוה סתם אל תתמה שהרי שנינו כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ואוקימנא בבבא מציעא בפרק קמא בשטרא אקנייתא ואף על פי ששנויה סתם. ואני אומר שאין קושיא לא על דברי הרב הלוי ז"ל ולא על דברי הראב"ד ממה שלא תירצו בדרבי יהודה הנחתום שבירר או שקנו מידו דאין הכי נמי אלא משום דרבינא דמייתי מינה ראיה הוה משמע ליה דבשלא בירר ולא קנו מידו היא כיון דמיתנא סתם אף רבא ניחא ליה טפי לאוקומה בהכין ולתרוצה דכיון דאפשר ליה לאוקומה באוקמתא רווחא כצורתא ובכולהו לבד מאשה אצל האחים ואשה אצל בני הבעל וכרבינא באשתו ארוסה ובאשתו גרושה דהא ודאי פירוקא רווחא טפי כסתמא דברייתא ולא לדחוקה ולאפוקה ממשמעותה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: פירשו הגאונים ז"ל דוקא כותב אבל אומר כו'. ויש לומר עוד טעם אחר במשנתנו דכיון שאמר בלשון ירושה לא תלינן שעשאן אפוטרופוס וכפירוש רשב"ם ז"ל וסברא מעליא היא. וקשה לן הא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשה נוטל משום ירושה ולא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס בשלמא למאי דקסלקא דעתיך לקמן דנוטלים משום ירושה דקאמר לומר שאם אמר בלשון ירושה דבריו קיימין כרבי יוחנן בן ברוקה לא קשיא מידי דכיון דאמר בלשון ירושה לא אמרינן בה לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא למסקנא דשמעתא דמסקינן בפירושא דהאי מימרא דרב הונא דהכי קאמר אם ראוי ליורשו אמרינן שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה ונוטלים בתורת ירושה לומר שאם אמר אחריך לפלוני אין לשני במקום ראשון כלום דירושה אין לה הפסק לפום הך מסקנא קשיא לן כיון שאמר בלשון מתנה ושטרא נמי כתב ליה אמאי לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס. ונראה בעיני דכיון שאמר אחריך לפלוני לא שייך למימר לא עשאו לראשון אלא אפוטרופוס אף על פי שהראשון בנו שהרי לא כתב לו כל נכסיו כיון שנתנן אחריו לאחר. ולא דמיא להא דאמרינן בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס דהתם בבת אחת מזכה להו הלכך כיון דזוכה אחד במחצה הוה ליה כותב כל שאר נכסיו לבנו אבל הכא דאחריו ודאי מזכה לשני לא מיקרי כותב כל נכסיו לראשון. ועובדא דמייתי לקמן דההוא דהוה שכיב אמרו לו נכסיו למאן דלמא לפלניא אמר להו אלא למאן ואמר רב הונא אם ראוי ליורשו כו' משמע דבההוא עובדא אף על גב דלא אמר אחריך קאמר רב הונא דזכה בכולן בין שהוא ראוי ליורשו בין שאינו ראוי ליורשו אלא דאשמועינן שאם הוא ראוי ליורשו נוטלם בתורת ירושה ונפקא מינה למי שאמר אחריך לפלוני שאין לשני במקום ראשון כלום דירושה אין לה הפסק. לפום הך מסקנא קשה לן כיון שאמר בלשון מתנה ושטרא נמי כתב ליה אמאי לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס. ונראה בעיני התם ודאי בההוא עובדא לא שייך למימר לא עשאו אלא אפוטרופוס שהרי בני אדם שאמרו לו נכסי למאן דלמא לפלניא סתם שאלתם לא על האפוטרופסות שאלוהו אלא על ירושה וקניה והרי הודה לדבריהם במה שאמר אלא למאן. מיהו בדברי רב אדא דסבר למימר בפירוש דברי רב הונא אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונת מנכסיו כו' ולא מיירי כלל לענין אומר אחריך יש להקשות אמאי לא אמרינן בראוי ליורשו לא עשאו אלא אפוטרופוס כיון שכתב לו כל נכסיו ובלשון מתנה. ויש לומר דמיירי כשאין שם יורש אלא הוא. מיהו לא משמע הכי כדבעינן למכתב לקמן. אלא איכא לאוקמה בשאר יורשים ולא בבניו וכן דעת הריא"ף ז"ל כו'. ויש לפרש דוקא בכותב לאשתו או לבנו או לבתו אמרינן דמהדר לאחשובינהו דלישתמע מילייהו ולפיכך מחזר ליפות כחן באפוטרופסות בדרך הקנאה אבל שאר יורשים אי בעי לשווי להו אפוטרופסות אין הדבר מצוי כל כך לייפות כחן בדרך הקנאה. מכל מקום לענין מי שאומר נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו וכן לענין עובדא דההוא שכיב מרע דאמרו ליה נכסי למאן אפילו כבן בין הבנים קאמרינן דנוטלם משום ירושה ולא אמרינן אפוטרופסות שוויה מן הטעמים שפירשנו. ודברים ברורים הם. ואם כתב כל נכסיו לאשתו או לבנו וכתוב קנין בשטר איכא מאן דאמר קנייה גמורה היא כיון שייפה כמו בקנין דכותב דוקא קאמרינן. ולי נראה דהכותב כל נכסיו סתמא קאמרינן לא שנא בקנין ולא שנא בלא קנין דהא קאמרינן שהוא מייפה כחו בדרך הקנאה דלישתמען מיליה הלכך מהאי טעמא נמי הוא הדין בקנין. ראיה לדבר דהוי תלמודא בהא דתניא כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליה שטר חוב כו' מאי אילימא בשכיב מרע כו' ודחיק ומוקי לה לרבינא באשתו ארוסה או גרושה ולא מוקי לה בשטרי אקנייאתא כי היכי דמוקי בעלמא הא דתנן כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי אקנייאתא אלא שמע מינה דאף על גב דקנו מיניה נמי לא עשאן אלא אפוטרופוס. ונראה בעיני דשמועה זו צריכים אנו להעמידה במייפה את כחה דאמר תנו כל נכסי לאשתי ואף כתובו דכיון דאמרינן לא עשאה אלא אפוטרופוס משמע דאי לאו דשמואל הוה אמינא שקנתה הנכסים וכיון דבשכיב מרע עסקינן מדאיבעיא לן לקמן בבריא היאך בידוע שלא היתה הקנאה אלא מחמת מיתה דהכי קיימא לן בפרק מי שמת וקיימא לן נמי דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ואיכא לאוקמה כגון שאמר כל נכסי לאשתי אחר כך שאלו ממנו כו' ככתוב בנמוקי יוסף עד לזכרון בעלמא. וכי הא דגרסינן בירושלמי כתבו ותנו לו שדה פלונית לפלוני רבי אלעזר ורבי שמעון בן יקים אטלון עובדא קומי רבי יוחנן אמר לון אם לזכרון דברים כתבו ותנו אם לזכותיה בכתב כולי עלמא ידעין שאין כתב לאחר מיתה ועוד מאריכים בזה הענין בפרק זה. ונראה בעיני אם אמר תנו מנה לפלוני וכתבו לו את השטר ולא אמר כתבו ותנו ולא בעיא מייפה את כחו והיכא בעיא מייפה את כחו כגון דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כלומר כתבו מנה לפלוני ותנו לו את השטר דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דהיינו לשון הקנאת בריא כההיא דתניא הבריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כו' ככתוב בנמוקי יוסף עד לפי שנמצאו מבטלים בכך את המתנה דמשמע שבשעה שאמר להם תנו מנה לפלוני אמר להם כתבו ותנו ולפיכך לא הוצרך התלמוד להעמיד במייפה את כחו אלא שמועה זו ולא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים כו' דהא מתוקמא שפיר בשכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחר כך צוה לכתוב לו את השטר דלזכרון נתכוון ולא הוצרך התלמוד לפרש במייפה את כחו אלא במקום שהזכירו כתבו ותנו מנה לפלוני בין בברייתא בין במימרא דאמוראים. עד כאן.
והרשב"א ז"ל חולק לקמן במקומה וכן נראה מדברי הרא"ם ז"ל והרא"ש ז"ל בתוספותיו (כמו שתמצא) אפילו אפוטרופיא כו'. ככתוב בנמוקי יוסף עד ובדרך שטרא מעלייא ולא ישנה אותו משאר שטרות ובסתם כותב דברו חכמים אף על פי שנכתב כדרך שאר שטרות. מיהו אם פירש בשטר שהוא מקנה לה הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופסות אי נמי שפירש בשטר ותהא רשאה למכור ולתת במתנה לאחרים ודאי קנתה ולפי שלא היו רגילים לכתוב לשונות הללו בטופסי דשטרי לפיכך דברו חכמים בסתם כותב שלא עשאה אלא אפוטרופוס. ואיכא מרבוותא ז"ל דהוו מוקמי הא דרבי יוחנן בן ברוקה וכן הא דרב הונא דלקמן כשבירר דבריו. וקשיא לי דאם כן הא דהוי תלמודא בסמוך במאי אי בשכיב מרע כו' לוקמה בשבירר את דבריו. ותמהני על דברי הגאונים ז"ל מפני מה אמרו דוקא כותב שהרי דרך התלמוד להזכיר כותב בשכיב מרע במקום אומר ומשום אורחא דמלתא נקט כותב שדרך לכתוב לזכרון דברים וכההיא דאמרינן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה. ועוד שהרי עיקר הקנאה בדבור כמו שפירשנו דבמיפה את כחו מיירי הלכך מסתמא הוא הדין לאומר ואי (לאו) משום הלכתא בלא טעמא היא הוי אמרינן דכולי לישנא דוקא (הא) אלא תלמודא מדמה לה בדרך פשיטות מאי דמסתבר לדמויי דאמרינן פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופוס ואיבעיא להו בת אצל הבנים כו'. עליות.
ובשטה לא נודע שם מחברה כתוב דיפה פירש הרא"ש ז"ל ודברי בעל הלכות גדולות נראים כן ודרב הונא יש לומר כגון שכתב לו כל נכסי לך שסובל לשון ירושה ולשון מתנה כדאמרינן לעיל. ולהאי טעמא יכולים למימר דאפילו בת בין הבנות ואח בין האחים דלאפוטרופא מכוון. ונראה לי להדיא מן הגמרא דבת בין הבנות לא עשאה אלא אפוטרופא דעד כאן לא פליג רב עויא לעיל ומשוי לבת כאחר אלא אצל הבנים אבל אצל הבנות מודה. אבל באח בין האחים לא בריר לי. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: נמצא עכשו הכלל העולה בידינו בענין זה לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא לגבי בנו ואשתו נשואה בין אצל האחים בין אצל בני הבעל אבל לגבי אחר אי נמי שאר יורשים כגון בת בין הבנות או אח בין האחים לא אמרינן ביה לא עשאו אלא אפוטרופוס הלכך מאן דכתב מתנה לבנו בין שאר הבנים אי נמי לאשתו נשואה בין אצל הבנים בין אצל בני הבעל בין אצל שאר יורשים לא שנא מתנת בריא לא שנא מתנת שכיב מרע צריך הוא שישייר מקצת ואם לא שייר לא קנו כלום לפי שלא עשאן אלא אפוטרופסות. ומי שכתב מתנה לאחר בין במקום בניו בין שלא במקום בניו אי נמי לאשתו ארוסה ואשתו גרושה דכאחר דמו אי נמי לבת בין הבנות ואח בין האחים וכל שכן בת בין הבנים ואם בין הבנות דהיינו אחר אינו צריך שיור מקצת אלא אף על פי שלא שייר כלום קנו וזה שכותבים עכשיו ואפילו במתנה לאחר שיור מקצת יורשים לרווחא דמלתא הוא דכתבי ליה ואין אנו צריכים לכך. כתב רבינו הרב ז"ל משמא דרבוותא דהא דאמרינן לגבי בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס הני מילי בכותב אבל באומר כו'. והאי מימרא דקאמרי רבוותא ז"ל צריכים הן להביא ראיה על כך לפי שדברי רבי יוחנן בן ברוקה שהביא ממנו ראיה יש להעמיד אותם בדגלי אדעתיה דלהקנאה גמורה איכוון ואל תתמה שרבי יוחנן בן ברוקה לא בא ללמדנו להקנאה נתכוון אם לעשותו אפוטרופוס נתכוון אלא ללמד היכא דאמר בלשון ירושה אם דבריו קיימים כמו שהם קיימים היכא דאמר בלשון מתנה אם לאו וכיון שכן אין לנו להעמיד דבריו במקום שאפשר לומר לעשותו אפוטרופוס נתכוון דאם כן אפילו בלשון מתנה נמי לא כלום אלא במקום שנתברר ממנו בודאי דלהקנאה גמורה איכוון והא קמשמע לן שאף על פי שלא אמר בלשון מתנה אלא בלשון ירושה דבריו קיימים וכיון שדברי רבי יוחנן בן ברוקה בדגלי אדעתיה דלהקנאה גמורה איכוון הוא ראיה זו שהביאו ממנה הני רבוותא אינה ראיה דעד כאן לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא היכא דלא גלי אדעתיה ואפשר לומר דלעשותו אפוטרופא הוא דאיכוון אבל היכא דגלי אדעתיה בהדיא דלהקנאה גמורה איכווני בדין כותב ולא עשאו אלא אפוטרופוס. עד כאן.
והר"ז הלוי ז"ל כתב דלא אמרו עשאה אפוטרופוס ובנו גדול עשאו אפוטרופא אלא כשיש בנים קטנים שצריכים לאפוטרופא אבל גדולים מה להם לאפוטרופא ומה שאמרו אפילו בנו קטן המוטל בעריסה בקטן בין הקטנים קאמר ובדין הוא דהוה מצי לאוקמי ההיא ברייתא דרבי יהודה הנחתום בגדולים אלא דניחא לארווחה ולאוקמה במאי דאתמר בגמרא בהדיא לרבינא באשתו ארוסה ואשתו גרושה ולרב עוירא בכלהו לבר מאשה אצל האחים ואצל בני הבעל. וצריכא עיונא דאפילו בבנים גדולים אני אומר שמתכוון לעשות אפוטרופוס את הבן או אשתו בין הבנים ותדע לך אי לא מאי שנא בן ואשתו אפילו אחר דלהנאת הבנים הוא מתכוון למנות עליהם אפוטרופא לפקח על הנכסים והיינו נמי דאמרינן דניחא ליה דלישתמעון מיליה ותדע לך מדבעי רבא בבריא היאך משום דהא קאי איהו כלומר ואינם צריכים לאפוטרופא לפקח אלא דלישתמעון מיליה מהשתא כלומר שישמעו לו מעכשיו ויכבדוהו ואי דוקא בצריכים אפוטרופא פשיטא דבבריא לא אמר דהא אינם צריכים לו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס. פירוש אם כתב כל נכסיו לבנו ואחר כך לאחר כיון ששתפן שניהם כאחד חולקים את הנכסים ביניהם במחצה כי ההיא דאמרינן לקמן ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף קנה פלגא דכתיב והיתה לאהרן ולבניו וכיון שחולקים הנכסים נוטל אותו אחד חלקו שהוא מתנה לעצמו שהרי הקנה אותו קנין גמור בלשון מתנה ואין אנו אומרים אפוטרופא עשאו לפי שאין אדם עושה אחר אפוטרופוס על בניו אבל בנו אינו קונה המחצה שלו לעצמו שכיון שכתב המחצה לאחר נמצא המחצה השנייה שכתב לבנו שהוא כל נכסיו והוה ליה כמו שכתב כל נכסיו לבנו בלי שטר שלא עשאו אלא אפוטרופוס הלכך אותה מחצה שכתב לבנו קנאוהו הבנים ואותו הבן אפוטרופוס עליהם. ויש מי שפירש לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס שאותו האחר קנה הכל במתנה ובנו אפוטרופוס עליו. והפירוש הראשון שפירשו הוא הנכון. הרא"ם ז"ל.
פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה כו'. פירוש לא מיבעיא אם כתב מקצת נכסיו כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל (דף ר"ח ב') עד דהוה ליה כנותן לבנו מקצת תחלה ואחר כך נותן השאר לאחר. והיכא דיצא עליו שטר חוב נמי גובה מן האחרון כדבעינן למכתב לקמן בפירקין. ואם כתב שני שלישי נכסי כו' ככתוב בפסקים הנזכר עד ואם כתב כל נכסיו לשני בניו שניהם אפוטרופים ואם כתב חצי נכסיו לבנו אחד ואחר כך כתב שאר נכסיו לבנו אחר הראשון במתנה והשני אפוטרופוס וכן לענין אותה ששנינו שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת אם חזר וכתב אחר כך אותו קרקע כל שהוא לאחר הוה ליה כותב כל נכסיו ואין מתנתו קיימת דמתנת שכיב מרע היא ואם עמד חוזר. ויש לדון כיון דבנו שני לא עשאו אלא אפוטרופוס וירשו אחיו עמו גם הראשון יירש עמהם דהוה ליה כאומר תנו מאתים זוז לפלוני בני ולא חלק שאר נכסיו דאמרינן נוטלם ונוטל את ירושתו כדבעינן למכתב בסוף פירקין. ובהא דאמרינן לאחר במתנה איכא דקשיא ליה כיון דבנו אפוטרופוס אחר נמי היכי קניא הויא לה מתנת שכיב מרע וצריכה קנין. ויש להעמידה במצוה מחמת מיתה דקניה במקצת ואינה צריכה קנין. ואיכא מאן דמוקים לה בקנין או בשטר הקנאה דמזכה ליה מחיים דקני בשטרא. ואומר אני לא מפרשה שמעתין שפיר אלא במצוה מחמת מיתה דהא אבעיא לן בשמעתין בבריא היאך דדלמא כיון דקאי איהו לא משוי אפוטרופוס ושכיב מרע כל זמן שאינו מחלק כל נכסיו ואינו מצוה מחמת מיתה כבריא חשבינן ליה לכל דיניו הלכך אם תמצא לומר דבריא כותב כל נכסיו לבנו קנאם דבריא לא משי אפוטרופוס דרך הקנאה בשכיב מרע דלאו מצוה מחמת מיתה שכתב כל נכסיו לבנו נמי קנאם דאי אמרת לא עשאו אלא אפוטרופוס אם כן כיון דאינו מחלק כל נכסיו וגם אינו מצוה מחמת מיתה כבריא חשבינן ליה ובריא לא משוי אפוטרופוס. מיהו לענין דינא נראה לי דבנו ואחר בקנין או בשטר ההקנאה אף על פי שאינו מצוה מחמת מיתה אמר קנה ובנו אפוטרופא וכגון שהוא מיפה את כחו דאמר אף כתבו וחתמו והבו ליה דכיון דאיבעיא לן בבריא היאך ולא איפשיטא אוקי ממונא בחזקת יורשים ולא עשאו אלא אפוטרופוס ואחר קנה בקנין או בשטר אבל אם אינו מיפה את כחו אחר נמי לא קנה דשמא נתכוון להקנות אף לבנו הקנאה גמורה דהא לא תלינן שעשאו אפוטרופוס אלא מספיקא הלכך כיון דאיכא למימר לבנו נמי להקנאה נתכוון הוה ליה מחלק כל נכסיו ולא הוי קנין אלא מחמת מיתה ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אשתו ארוסה ואשתו גרושה דברי הכל קנו. פירוש אשתו ארוסה או אשתו גרושה ולא הויא דומיא דבנו ואחר ואשתו ואחר דהיינו שכתב לשניהם כאחד והכא נמי פשיטא (דומיא דבנו) ואחר לאחר במתנה אף על גב דבנו אפוטרופוס ולא אמרינן כיון שכתב לשניהם כאחד אחר נמי אפוטרופוס עשאו עם בנו וכי היכי דפשיטא לן דאחר במתנה דלא משוי אחר אפוטרופוס בדרך הקנאה פשיטא לן דאשתו ארוסה ואשתו גרושה כאחר דמו וקנו אלא הא קמיבעיא לן בת בין הבנים אי כאחר דמו וקנו או לא.
הכי גרסינן וכן הגירסא בספרי ספרד אבעיא להו בת אצל הבנים ואשה אצל האחים ואשה אצל בני הבעל מהו אמר רבינא משמיה דרבא בכולהו לא קנו והלכתא כרבינא ובת בין הבנים לא עשאה אלא אפוטרופא וכל שכן בת בין הבנות דהא לא איבעיא לן כלל דודאי בת בין הבנות כבן בין הבנים דפשיטא לן דלא עשאו אלא אפוטרופוס. ואשה אצל האחים נמי לא עשאה אלא אפוטרופא והוא הדין אשה אצל אחי אביו ואצל שאר כל היורשים לא עשאה אלא אפוטרופיא והכי משמע מהא דאמרינן בשמעתין ורב עוירא מוקי לה בכולהו לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל כלומר הא דתניא כתב כל נכסיו לאשתו מוקי לה באשה אצל כל היורשים חוץ מבנים או בני הבעל. כן נראה בעיני. הר"י ז"ל בעליות.
בכולהו קני לבר מאשה אצל אחים ואשה אצל בני הבעל. הכי גרס רשב"ם ז"ל ולכך הוצרך לדחוק לקמן גבי ורב עוירא מוקי לה בכולהו דהיינו אשתו ארוסה ואשתו גרושה אף על גב דרבינא נמי הכי מוקי לה נקט לישנא דכולהו משום דהכא נקט האי לישנא דלעיל. ונראה יותר לגרוס כגירסת הספרים בכולהו קנו לבר מבת אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל. ואיכא בינייהו אשה אצל האחים. והשתא ניחא הא דאמרינן לקמן מוקי לה בכולהו דהיינו אשה אצל האחים ואשתו ארוסה ואשה גרושה. תוספי הרא"ש ז"ל.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבינא דלישנא דמסקנא דגמרין כוותיה מדאמרינן אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה. וכן פסקו רבינו חננאל ז"ל והריא"ף ז"ל וכן כתב אב ב"ד. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה