שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח/דף קלא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קלא עמוד א[עריכה]


בעי רבא בבריא היאך. פירוש שהקנה לו נכסיו בשטר ובלשון ירושה. ויש אומרים אפילו בעל פה דכיון דמחלק נכסיו בלשון ירושה התורה נתנה רשות לאב להנחיל ולאחר מיתה הוא דקאמר דהא בלשון ירושה הוא דיהיב להו ואי קשיא לך אי בשטר הא קיימא לן אין שטר לאחר מיתה ותנן נמי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודה ואפילו רבי יוסי לא קאמר אינו צריך אלא משום דזמנו של שטר מוכיח עליו אבל אי ליכא זמן מודה דלאו כלום הוא משום דאין שטר לאחר מיתה ומעכשיו לא יהיב ליה ולא מידי. לא קשיא התם במתנת בריא קיהיב ובלשון מתנה כיון דשייכא ביה שטרא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל היכא דבלשון ירושה קאמר ולאחר מותו ירושה אינה צריכה שטר ובין בכתב ובין בעל פה דבריו קיימין לרבי יוחנן בן ברוקה שהתורה נתנה לו רשות להנחילו או דילמא דוקא בשכיב מרע שהוא קרוב למיתה ובר אורותי הוא אבל בריא לא. הראב"ד ז"ל.
ואני תמה אם בעל פה היתה שאלה דאפילו שכיב מרע לא עשו דבריו ככתובין וכמסורין אלא כדי שלא תטרוף דעתו ליה הא בריא לא. ואיני רואה הפרש בדבר זה בין הראוין לירש ובין אחרים שאינן ראוין לירש שאם אתה אומר כן מתנת שכיב מרע במקצת למי שראוי ליורשו לא תהא צריכה לשון קנין אם אמר בלשון ירושה ואי נמי (מקצת) נכסי לראובן בני שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה. ואם נפשך לומר כן לא היתה הגמרא שותקת בכך. אלא מסתברא דבמקנה נכסיו בשטר קאמר ובלשון ירושה. הרשב"א ז"ל.
ולי נראה דאפילו בעל פה מצינו לאוקמה דכי צרכינן לטעמא דשלא תטרף דעתו הני מילי כשהוא נותן מתנה אבל מה שהוא מדין ירושה בכל מה שנתנה תורה רשות לאב להנחיל בדבור בעלמא סגי לה דכיון שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מה שירצה כשהוא מנחיל בן אחד בין הבנים הרי הוא כאלו אין לו אלא אותו בן בלבד דבדבור בעלמא סגי לה כן נראה לי. הר"ן ז"ל.
וכן פירש הר"י ז"ל בעליות וזה לשונו: בעי רבא בבריא האיך. פירוש מהני אפילו בבריא בדיבור בעלמא כיון דראוי ליורשו. מיהו ודאי יכול לחזור אלא שאם לא חזר בו דבריו קיימין. ואף על גב דלא מצי בריא לאקנויי מידי בדבור בעלמא בלשון ירושה יכול להנחיל בדבור למי שהוא ראוי ליורשו מגזרת הכתוב דכתיב ביום הנחילו את בניו. ויש מפרשים בבריא האיך בלשון ירושה ובשטר. ולא היא דאין שום קנין לאחר מיתה ואלו מחיים לא שייך לשון ירושה. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: בבריא האיך. פירוש הא דאמר רבי יוחנן אם אמר על מי שהוא ראוי ליורשו אפילו בלשון ירושה דבריו קיימין בשכיב מרע הוא דאמר דאית ליה להוריש לכל מי שירצה מבניו תחתיהן ושמתנתו דרך נחלה היא כדקיימא לן דמתנת שכיב מרע כירושה שויה רבנן אבל בבריא שמתנתו אינה אלא לשון ירושה לא אמרינן אלא עד דאמר ליה בלשון מתנה או דילמא אפילו בבריא נמי אמרינן שאם קנו מידו לאחד מבניו שיוריש לו כל נכסיו ולאחר מיתה דבריו קיימין. עד כאן.

תא שמע דאמר ליה רבי נתן לרבי שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה בנים דיכרין כו'. פירוש והלא זה ממעט ירושת בנים ומרבה לאלו בלשון ירושה והויא מתנתו מתנה כרבי יוחנן בן ברוקה. אמר ליה רבי יסבון תנן שהוא לשון מתנה וקבלת חוב על עצמן ושמעינן מינה דבבריא נמי אמרינן ובין כתב ובין על פה. הראב"ד ז"ל.

אמר ליה רב פפא לאביי בין למאן דאמר ירתון תנן כו'. אמאי חייב והא כתובת בנין דכרין דבר שלא בא לעולם הוא שהרי עדיין לא מתה אשתו כדי שירש הוא כתובתה ויורש בה לבנין דכרין וקיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לרבי מאיר דאמר מקנה כו'. הרא"ם ז"ל.

אמר ליה רב פפא לאביי כו'. ואפילו בלשון ירושה אינו יכול להקנות לדבר שלא בא לעולם כגון אם הוא מזכה לעובר בלשון ירושה וראוי ליורשו אלא אם כן מזכה לעובר שהוא בנו דקיימא לן דעתו של אדם קרובה אצל בנו וכן מפורש בפרק מי שמת דאמרינן התם אימר דשמעית ליה לרבי יוחנן בן ברוקה לדבר שישנו בעולם כו' אלא תנאי בית דין שאני הכי נמי תנאי בית דין שאני. פירוש רב פפא בא לדקדק ולהשיב על דברי רבי נתן שאמר שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה והלא אי אפשר לזכות לדבר שלא בא לעולם אלא מכח תנאי בית דין הילכך משנתנו אפילו כרבנן ואפילו שאין אדם מזכה בלשון ירושה ביתר מחלק הראוי לו לירש אפילו הכי בכתובות בנין דכרין מהני בלשון ירושה מכח תנאי בית דין. ומכל מקום אפילו לרב פפא שפיר איפשיטא דרבי יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא אמר אף על פי שתעלה קושיא בידינו על דברי רבי נתן ומתניתין דכתובת בנין דכרין שפיר אתיא כרבנן מכח תנאי בית דין אפילו אי מתנה לשון ירתון. מכל מקום נתברר לנו דרבי נתן שהוא תנא סבירא ליה דרבי יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא קאמר מדקאמר רבי נתן שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה. ואפשר לומר דלרב פפא לא איפשיטא בעיין דדילמא רבי נתן מכח מה ששנינו אינון ירתון כסף כתובתיך היה סבור לומר דרבי יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא אמר וכיון שיש להקשות על דבריו ולומר דהא דתנן אינון ירתון כו' כרבנן נמי אתיא ומכח תנאי בית דין שוב אין ראיה בידינו דרבי יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא אמר ואף על פי שאין דרך האמוראין לחלוק על התנאים הני מילי בדבר שסיימו אותו במשנה או ברייתא. ועוד דשקלא וטריא הוה בין רבי ורבי נתן ודילמא רבי נתן היה רוצה לראות מה ישיב רבי על תוכחתו והיינו דקא אצטריך תלמודא להאריך ולומר מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא רבי יוחנן בן ברוקה כו' כלומר הרי אין בידינו תשובה להשיב על דברי רבי נתן אלא על כרחך משנתנו כרבי יוחנן בן ברוקה הילכך שמע מינה אפילו בבריא. אמר ליה משום דקא מפיק ליה בלשון ירתון. פירוש והאי ירתון תנאי בית דין בכל הוא ויכולין להקנות לדבר שלא בא לעולם ובכל לשון ואפילו הכי שפיר קאמר רבי נתן דמשנתנו כרבי יוחנן בן ברוקה מדמפיק לה בלשון ירתון דלרבנן אין תורת ירושה ביתר מן החלק הראוי לו לאדם נמצא לשון ירתון לשון משובש דלא מיקרי ירושה מה שאדם נוטל יתר מכדי חלקו ונהי נמי דבית דין יכול להקנות שלא מן הדין מכל מקום אין לתלות שתקנו בית דין לשון משובש ואי משום דבלשון יסבון הוא טרפא ממשעבדי היה להם לכתוב בפירוש אינון יסבון וליתקנו דלטרוף ממשעבדי או יהיה תנאי בית דין שלא יטרוף אלא מבני חרי ואל יתקנו לשון ירתון שהוא לשון משובש. ונראה בעיני כיון שפירש אביי טעמא דרבי נתן דאמר כו' משום דמפיק לה בלשון ירתון מעתה ליכא למפשט מינה כלל דאפילו בבריא אמרה רבי יוחנן בן ברוקה דהא על כרחך לא אמרה רבי יוחנן בן ברוקה באומר על מי שלא בא לעולם ואפילו הכי אמר רבי נתן שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה דכיון דיש תורת ירושה ביתר מן החלק הראוי לאדם לירש כגון אם אמר על מי שראוי ליורשו בלשון) יפה נתקן לשון ירתון ואף על גב דבנין דכרין לא באו לעולם הרי הם זוכין בכח תנאי בית דין וכיון שזוכין הם לשון ירושה שייכא בהו שפיר כיון דאשכחן תורת ירושה באב המוריש את בנו יתר מחלקו במקום שיש בידו כח להוריש כגון שהבן בא לעולם הילכך (לעולם נמי) דבבריא לא אמר רבי יוחנן בן ברוקה ואפילו הכי יפה נתקן לשון ירתון כיון דאשכחן תורת ירושה ביתר מחלקו המגיע במקום שנתנה תורה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה דהיינו בשכיב מרע ובנין דכרין זוכין הם בתנאי בית דין ולא מכח האב שמנחילן שהרי לא אמרה רבי יוחנן בן ברוקה לא בבריא ולא בדבר שלא בא לעולם ורב משרשיא דפשיט מהא דרבי נתן דאפילו בבריא אמר ורבא נמי דקבלה מדלא אהדר ליה מידי לא אסיק אדעתיה קושיא דרב פפא דאקשי הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומכח אותה קושיא פירש אביי דמוכח לה רבי נתן משום דאפיק ליה תנא בלשון ירתון ושוב אין להוכיח מדרבי נתן דאפילו בבריא אמר רבי יוחנן בן ברוקה כמו שפירשנו. וכן כתב הריא"ף ז"ל דבעיין לא איפשיטא הילכך לא עבדינן בה עובדא בבריא. ורבינו חננאל ז"ל כתב ודייק אביי מדקתני לה בלשון ירתון דאף על גב דאהדר אביי ואמר לאו מילתא היא דאמרי הא איפריך האי סברא. ואסיקנא לעולם בתרי בתי דינים איתקון וקמה לה דוקיא דאביי קמייתא דאמר משום דאפקה בלשון ירתון ושמעינן מינה דרבי יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא אמר והלכתא כוותיה. ורבינו האיי גאון ז"ל אמר לא איפשיט בהדיא דרבי יוחנן אפילו בבריא אמר אלא בעיא רבא ולא איפשיטא. אלו דבריו זצ"ל. ומצאתי נסחא שכתוב בה אלא אמר אביי משום דקא מפיק לה בלשון ירתון. משמע שבא לסתור מאי דהוה פשיט רב משרשיא דאפילו בבריא אמר וכמו שפירשתי. ולא גרסי בה נמי במילתיה דרב משרשיא שמע מינה אפילו בבריא אמר שמע מינה דמשמע דהכי מסקנא דתלמודא אלא הכי גרסי שמע מינה אפילו בבריא אמר ותו לא ובין מדברי רב פפא שבא לדחות דברי רבי נתן ובין מדברי אביי נדחית הא דרב משרשיא.

הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי. פירוש הטעם שאמרתי להעמיד דברי רבי נתן אינו מספיק דתנן בנן נוקבן כו' הוה ליה לזה במתנה ולזה בירושה ואפילו רבנן מודו ונמצא דאפילו לרבנן יפה נתקן לשון ירתון כיון דאשכחן בשכיב מרע דלשון ירושה במקום לשון מתנה דנין אותו בלשון מתנה. מיהו מסתברא דבבריא שבא להקנות נכסיו בשטר לזה בלשון מתנה ולזה בלשון ירושה לא קנה כיון דעיקר הקנאה בשטר ובשכיב מרע בלחוד הוא דמהני דאמדינן דעתיה דבמתנה רוצה ליתן לו כיון שנתן לזה במתנה ובנין דכרין זוכין הם בתנאי בית דין ולשון ירתון נמי לאו לשון משובש הוא דכיון דדנין אותו בלשון מתנה לענין שכיב מרע שנתן לזה בירושה ולזה במתנה.

אמר ליה רב חוניא בר מניומי לאביי ממאי דבחד בי דינא איתקון כו'. ורבי נתן דתנא הוא היה יודע כן מן הקבלה דבתרי בי דינא איתקון לכך היה אומר דמשנתנו כרבי יוחנן בן ברוקה. עוד יש לפרש הא דאמר אביי משום דמפיק לה בלשון ירתון דהכי קאמר נהי שיש כח ביד בית דין להקנות (לדבר שלא בא לעולם לא היה להו לתקוני בלשון) שאין אדם מקנה בו כלל ולשון ירתון לרבנן אי אפשר להקנות בו אפילו למי שישנו בעולם הילכך ודאי לרבנן לא הוי מתקני לשון ירתון כדי שיצטרכו לכח תנאי בית דין בין לענין הקנאה לדבר שלא בא לעולם בין לענין הקנאה בלשון שאין אדם מקנה ולהניח לשון שאדם מקנה בו. ולפי הפירוש הזה ודאי איפשיטא לן בעיא שאם לא היה בבריא מזכה לבניו בלשון ירושה לא הוו מפקי לה בלשון ירתון שאין אדם מזכה בו ושבקין לשון יסבון שאדם מזכה בו בקנין או בשטר והיינו דכתב רבינו חננאל ז"ל דלהאי לישנא דאביי ודאי איפשיטא לן בעיין. ולפי מה שמצינו בספרי ספרד דגרסינן לעיל שמע מינה אפילו בבריא אמר ותו לא לא משמע כן. עליות.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: אמר ליה רב פפא לאביי בין למאן דאמר כו'. פירוש רב פפא על כולה מילתא קמקשה ועל דרבי נתן גופיה דאמר ליה היכי שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה ועל דרבי נמי דאמר ליה יסבון תנן דמשמע דמעיקר מתנה הוא דזכו יורשים ולמאי דקבעי נמי למפשט מינה בבריא נמי אמר אכלהו פריך דלא הא ולא הא ליתנהו ומעיקר מתנה לא זכו ולא כלום אלא מתנאי בית דין תדע דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא על כרחך מתנאי בית דין ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן ברוקה. אמר ליה מדמפיק ליה בלשון ירתון. פירוש אביי לא חשש על הבעייא לא לדחות ולא להעמיד רק חשש על דברי רבי נתן להעמידן דשפיר קאמר מדתקינו להו בלשון ירתון שמע מינה דהאי לישנא מהני בעלמא והכי נמי עם כח בית דין מהני אפילו לדבר שאינו בעולם ואפילו בבריא ואף על גב דבבריא לא אמר כיון דבשכיב מרע מהני בעלמא אף על גב דמעביר נחלה הכי נמי מכח תנאי בית דין מהני דאי לרבנן כיון דליכא דוכתא בעלמא במקום העברת נחלה דמקני בה האי לישנא ואפילו בשכיב מרע היכי תקינו הכא מילתא דכדי דליתא לשון הקנאה אלא לימרו יסבון דהוא לשון הקנאה בעלמא ולתקון דלא לטרוף ממשעבדי אלא שמע מינה רבי יוחנן בן ברוקה היא. מיהו בעיא דאיבעיא לן לא שמעינן מינה (דאפשר נמי) דבבריא לא אמר אלא תנאי בית דין הוא דמהני ליה כי היכי דמהני ביה למילי אחריני. הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דקא מהדרנא לאוקמי מילתיה דרבי נתן דמוקי לתקנתא כרבי יוחנן בן ברוקה דלרבנן נמי משכחת לה דמהני בעלמא ואפילו בהעברת נחלה משום דהוה ליה לזה בירושה ולזה במתנה פירוש תקנת בנן נוקבן כו' היה לשון מתנה ובתוך כדי דבור אפילו לשני בני אדם ושתי שדות מהני לשון מתנה מהאי להאי והני כתוך כדי דבור דמי דהא בחדא זימנא איתקון ובחדא כתיבה. ואקשי ליה ודילמא בתרי בתי דינין איתקון וכתובת בנין דכרין תקנו תחלה כדאיתא במתניתין וכיון שעדיין לא נתקנה תקנות הבנות אין כאן לשון מתנה והיכי תקינו לה בלשון ירתון אלמא מהני בעלמא ורבי יוחנן בן ברוקה היא. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: וכתב רבינו חננאל ז"ל דבעיין איפשטא דאפילו בבריא קאמר. וכן נראה לכאורה דהא פשיט ליה רב משרשיא לרבא מדברי רבי נתן ורבי שחזר והודה כדברי רבי נתן דירתון תנן ושמע מינה כרבי יוחנן נשנית ובבריא קאמר וקבלה מיניה רבא דאלמא בעיין בהא תליא דאי מתניתין ירתון תנן היינו רבי יוחנן בן ברוקא ואי רבי יוחנן בן ברוקה שמעינן דבבריא קאמר. ורב פפא אמר ליה לאביי דלדברי כולם קשיא איזה הכרע יש שתהא משנתנו כרבי יוחנן בן ברוקה ואפילו כי תני בה ירתון דדילמא אפילו לרבנן היא ושאני התם דתנאי בית דין הוא ועשו את שאינו זוכה כזוכה. ואהדר ליה אביי דעל כרחך רבי יוחנן בן ברוקה היא הואיל ומפקי ליה בלשון ירתון דאי אמרת בשלמא רבי יוחנן בן ברוקה היא ובבריא קאמר ולא מהני תנאי בית דין אלא לעשות מי שלא בא לעולם כמי שבא לעולם היינו דמפקי ליה בלשון ירתון דמהני בבריא המזכה למי שבא לעולם אלא אי אמרת רבנן היכי מפקי ליה בלשון ירתון דהוא לשון הבאי דלא מהני בשום מקום ואפילו בשכיב מרע לימרו יסבון ואי משום דלא תטרוף ממשעבדי לימרו אינון יסבון מבני חרי אלא שמע מינה רבי יוחנן בן ברוקה היא ובבריא קאמר. ושקלי וטרי בהא אי רבי יוחנן בן ברוקה (היא) ואי בתרי בי דינא אתקון או בחד בי דינא אתקון ואמרינן דבתרי בי דינא אתקון ובי דינא בתרא כבי דינא קמא והילכך מתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא וכרבי נתן וכרב משרשיא ורבא דקבלה מיניה דבבריא קאמר. ועוד דאף על גב דאמוראי שקלו וטרו בה לאו לאיפלוגי אתו על רבי נתן ורבי דתנאי נינהו אלא לברורי למילתא ומשום קושיין דאמוראי לא דחינן מאי דקא תני תנאי. ועוד דהא רב משרשיא ורבא דקבלה מיניה. אבל רבינו האיי גאון ז"ל והריא"ף ז"ל אמרו דבעיין לא איפשיטא. ולפי דבריהם רב פפא לא להקשות אדרבי נתן ואדרבי קאתי ולומר דלאו רבי יוחנן היא אלא לומר דאפילו אם תמצא לומר דרבי יוחנן בן ברוקה היא לא תשמע מינה מידי בבריא דהא על כרחך עיקרא משום תנאי בית דין הוא וכיון שכן אני אומר דכולה משום תנאי בית דין היא שעשו מי שלא בא לעולם כמו שבא לעולם ובריא כשכיב מרע והואיל ובשכיב מרע מהני לרבי יוחנן בן ברוקה אפקוה בלשון ירתון ולא אפקוה בלשון יסבון כדי שלא תטרוף ממשעבדי. ואמר ליה דלא היא דכיון דבבריא דעלמא לא מהני לא הוו להו לאפוקה בלשון דלא מהני בבריא לכולי עלמא ומאי דוחקייהו דלא מפקי לה בלשון יסבון דמהני בבריא דעלמא ואי משום שלא תטרוף ממשעבדי לימרו בהדיא יסבון מבני חרי. הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דדילמא ניחא להו לאפוקי בלשון ירתון לאשמועינן דלא טרפי ממשובדי ולא אצטריכו לאורוכי למימר יסבון מבני חרי ואפילו הכי לא תידוק מינה מידי בבריא דעלמא לרבי יוחנן דהכא משום דתקינו סמוך לה תקנתא אחריתי בלשון מתנה דהוה ליה לזה בירושה ולזה במתנה ובתוך כדי דבור דבחד בי דינא אתקון וקנה לכולי עלמא ולאו כרבי יוחנן בלחוד היא אלא אפילו רבנן מודו בה. ושקלי וטרי אהא אי בחד דינא ולא תידוק מינה מידי לומר דרבי יוחנן בן ברוקה היא ואפילו אם תמצא לומר דרבי יוחנן בן ברוקה היא לא תידוק מינה דרבי יוחנן בן ברוקה בבריא קאמר דעיקרא דמלתא משום תנאי בית דין הוא שעשו מי שאינו בעולם כמו שישנו ובריא כשכיב מרע הואיל ובשכיב מרע מהני. עד כאן לשונו.


דף קלא עמוד ב[עריכה]


ממאי דבחד בי דינא איתקון דלמא כו'. תימה מאי פריך כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אם כן לא תפשוט מידי. ויש לומר משום דניחא ליה טפי למימר בתרי בי דינא איתקון דאתי שפיר הא דקאמר שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה אבל אי בחד בי דינא איתקון אתיא אפילו כרבנן ולפיכך אין צריך לדחוק דרבי נתן היה מקפיד על לשון ירתון דמשמע קצת כרבי יוחנן בן ברוקה. תוספות הרא"ש ז"ל.

בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופוס. דקדקו עליה הגאונים ז"ל דהא תנן במתניתין איש פלוני ירשני במקום שיש בן כו' רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בלשון ירושה אבל בלשון מתנה מודו ליה. ותירצו דהא הלכתא בלא טעמא הוא ואין לנו אלא פשוטם של דברים מתניתין באומר ודרב יהודה בכותב וטעמא קצת יש דבכותב דאית ליה קלא מוכתא מילתא דלכבוד בעלמא דליפוק עליה קלא ולישתמע מיליה. ועוד הקשו מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחד רואים אם ראוי ליורשו נוטלים משום ירושה ואם לאו נוטלים משום מתנה אלמא אפילו בכותב לא אמרינן שעשאו אפוטרופיא. ותירצו דההיא בבת בין הבנות אי נמי באח בין האחים. והר"י הלוי ז"ל פירש דלא שנא כותב ולא שנא אומר אלא מתניתין כשבירר דבריו ודרב יהודה בשלא בירר. ואלא מיהו נראה לי דההיא דרב הונא אי אפשר להעמידה כשבירר דהא פריש לה רב הונא גופיה דאיהו לא אמר כלום אלא דמכלל תשובתו שהשיב על מה ששאלוהו נכסי למאן דלמא לפלניא והשיב הוא אלא למאן הוא שאמרו שנוטלם בראוי ליורשו משום ירושה אלמא בשלא בירר הוא. אלא דאפשר לומר דהיא הנותנת דהרי הוא כמברר למתנה דודאי אותן ששאלוהו לא על אפוטרופא שיעשה על נכסיו שאלוהו אלא על מה שירצה (לעשות) בנכסיו שאלוהו ומעתה אין אנו צריכים לדחקה דוקא שלא בבן בין הבנים וכן נראה לי משום דהכותב לאו דוקא אלא מאי כותב אומר וכמו שאמרו הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ופירש רבי חייא מאי כותב אומר וכל נותן בלשון כותב מפקי ליה וכדתנן נמי במתניתין הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו ולאו דוקא כותב והא דרב הונא נמי משמע ודאי דלאו דוקא כותב דאיהו לא אמר אלא למאן וכמו שכתבתי. ויש מקשים על הרב הלוי ז"ל דאי מתניתין דוקא כשברר אם כן הא דמקשינן בסמוך על הא דרבי יהודה הנחתום במאי אילימא בשכיב מרע והא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופיא מאי קושיא דלמא ההיא בשבירר ואל תתמה על ששנאוה סתם דהא מתניתין על כרחך כשבירר כי היכי דלא תיקשי לן ואפילו הכי שנאוה סתם. והראב"ד ז"ל נעשה בפירושו כעין מכריע ופירש דמתניתין באומר וכל באמירה למתנה נתכוון ואף על פי שלא בירר דמפני שכבד עליו הדיבור לא בירר ודרב יהודה בכותב דכיון שכתב היה לו לברר וכל שלא בירר בכתיבתו אני אומר שלא נתכוון אלא לאפוטרופסות. ועוד כתב הראב"ד ז"ל דאלו קנו מידו מתנה גמורה היא שאין קנין לאפוטרופסות. ומורי הרב ז"ל הקשה עליו נמי מההיא דרבי יהודה הנחתום דאם כן לוקמה בשכיב מרע ובשכתוב בה קנין ואי משום דשנאוה סתם אל תתמה שהרי שנינו כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ואוקימנא בבבא מציעא בפרק קמא בשטרא אקנייתא ואף על פי ששנויה סתם. ואני אומר שאין קושיא לא על דברי הרב הלוי ז"ל ולא על דברי הראב"ד ממה שלא תירצו בדרבי יהודה הנחתום שבירר או שקנו מידו דאין הכי נמי אלא משום דרבינא דמייתי מינה ראיה הוה משמע ליה דבשלא בירר ולא קנו מידו היא כיון דמיתנא סתם אף רבא ניחא ליה טפי לאוקומה בהכין ולתרוצה דכיון דאפשר ליה לאוקומה באוקמתא רווחא כצורתא ובכולהו לבד מאשה אצל האחים ואשה אצל בני הבעל וכרבינא באשתו ארוסה ובאשתו גרושה דהא ודאי פירוקא רווחא טפי כסתמא דברייתא ולא לדחוקה ולאפוקה ממשמעותה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: פירשו הגאונים ז"ל דוקא כותב אבל אומר כו'. ויש לומר עוד טעם אחר במשנתנו דכיון שאמר בלשון ירושה לא תלינן שעשאן אפוטרופוס וכפירוש רשב"ם ז"ל וסברא מעליא היא. וקשה לן הא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשה נוטל משום ירושה ולא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס בשלמא למאי דקסלקא דעתיך לקמן דנוטלים משום ירושה דקאמר לומר שאם אמר בלשון ירושה דבריו קיימין כרבי יוחנן בן ברוקה לא קשיא מידי דכיון דאמר בלשון ירושה לא אמרינן בה לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא למסקנא דשמעתא דמסקינן בפירושא דהאי מימרא דרב הונא דהכי קאמר אם ראוי ליורשו אמרינן שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה ונוטלים בתורת ירושה לומר שאם אמר אחריך לפלוני אין לשני במקום ראשון כלום דירושה אין לה הפסק לפום הך מסקנא קשיא לן כיון שאמר בלשון מתנה ושטרא נמי כתב ליה אמאי לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס. ונראה בעיני דכיון שאמר אחריך לפלוני לא שייך למימר לא עשאו לראשון אלא אפוטרופוס אף על פי שהראשון בנו שהרי לא כתב לו כל נכסיו כיון שנתנן אחריו לאחר. ולא דמיא להא דאמרינן בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס דהתם בבת אחת מזכה להו הלכך כיון דזוכה אחד במחצה הוה ליה כותב כל שאר נכסיו לבנו אבל הכא דאחריו ודאי מזכה לשני לא מיקרי כותב כל נכסיו לראשון. ועובדא דמייתי לקמן דההוא דהוה שכיב אמרו לו נכסיו למאן דלמא לפלניא אמר להו אלא למאן ואמר רב הונא אם ראוי ליורשו כו' משמע דבההוא עובדא אף על גב דלא אמר אחריך קאמר רב הונא דזכה בכולן בין שהוא ראוי ליורשו בין שאינו ראוי ליורשו אלא דאשמועינן שאם הוא ראוי ליורשו נוטלם בתורת ירושה ונפקא מינה למי שאמר אחריך לפלוני שאין לשני במקום ראשון כלום דירושה אין לה הפסק. לפום הך מסקנא קשה לן כיון שאמר בלשון מתנה ושטרא נמי כתב ליה אמאי לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס. ונראה בעיני התם ודאי בההוא עובדא לא שייך למימר לא עשאו אלא אפוטרופוס שהרי בני אדם שאמרו לו נכסי למאן דלמא לפלניא סתם שאלתם לא על האפוטרופסות שאלוהו אלא על ירושה וקניה והרי הודה לדבריהם במה שאמר אלא למאן. מיהו בדברי רב אדא דסבר למימר בפירוש דברי רב הונא אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונת מנכסיו כו' ולא מיירי כלל לענין אומר אחריך יש להקשות אמאי לא אמרינן בראוי ליורשו לא עשאו אלא אפוטרופוס כיון שכתב לו כל נכסיו ובלשון מתנה. ויש לומר דמיירי כשאין שם יורש אלא הוא. מיהו לא משמע הכי כדבעינן למכתב לקמן. אלא איכא לאוקמה בשאר יורשים ולא בבניו וכן דעת הריא"ף ז"ל כו'. ויש לפרש דוקא בכותב לאשתו או לבנו או לבתו אמרינן דמהדר לאחשובינהו דלישתמע מילייהו ולפיכך מחזר ליפות כחן באפוטרופסות בדרך הקנאה אבל שאר יורשים אי בעי לשווי להו אפוטרופסות אין הדבר מצוי כל כך לייפות כחן בדרך הקנאה. מכל מקום לענין מי שאומר נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו וכן לענין עובדא דההוא שכיב מרע דאמרו ליה נכסי למאן אפילו כבן בין הבנים קאמרינן דנוטלם משום ירושה ולא אמרינן אפוטרופסות שוויה מן הטעמים שפירשנו. ודברים ברורים הם. ואם כתב כל נכסיו לאשתו או לבנו וכתוב קנין בשטר איכא מאן דאמר קנייה גמורה היא כיון שייפה כמו בקנין דכותב דוקא קאמרינן. ולי נראה דהכותב כל נכסיו סתמא קאמרינן לא שנא בקנין ולא שנא בלא קנין דהא קאמרינן שהוא מייפה כחו בדרך הקנאה דלישתמען מיליה הלכך מהאי טעמא נמי הוא הדין בקנין. ראיה לדבר דהוי תלמודא בהא דתניא כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליה שטר חוב כו' מאי אילימא בשכיב מרע כו' ודחיק ומוקי לה לרבינא באשתו ארוסה או גרושה ולא מוקי לה בשטרי אקנייאתא כי היכי דמוקי בעלמא הא דתנן כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי אקנייאתא אלא שמע מינה דאף על גב דקנו מיניה נמי לא עשאן אלא אפוטרופוס. ונראה בעיני דשמועה זו צריכים אנו להעמידה במייפה את כחה דאמר תנו כל נכסי לאשתי ואף כתובו דכיון דאמרינן לא עשאה אלא אפוטרופוס משמע דאי לאו דשמואל הוה אמינא שקנתה הנכסים וכיון דבשכיב מרע עסקינן מדאיבעיא לן לקמן בבריא היאך בידוע שלא היתה הקנאה אלא מחמת מיתה דהכי קיימא לן בפרק מי שמת וקיימא לן נמי דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ואיכא לאוקמה כגון שאמר כל נכסי לאשתי אחר כך שאלו ממנו כו' ככתוב בנמוקי יוסף עד לזכרון בעלמא. וכי הא דגרסינן בירושלמי כתבו ותנו לו שדה פלונית לפלוני רבי אלעזר ורבי שמעון בן יקים אטלון עובדא קומי רבי יוחנן אמר לון אם לזכרון דברים כתבו ותנו אם לזכותיה בכתב כולי עלמא ידעין שאין כתב לאחר מיתה ועוד מאריכים בזה הענין בפרק זה. ונראה בעיני אם אמר תנו מנה לפלוני וכתבו לו את השטר ולא אמר כתבו ותנו ולא בעיא מייפה את כחו והיכא בעיא מייפה את כחו כגון דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כלומר כתבו מנה לפלוני ותנו לו את השטר דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דהיינו לשון הקנאת בריא כההיא דתניא הבריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כו' ככתוב בנמוקי יוסף עד לפי שנמצאו מבטלים בכך את המתנה דמשמע שבשעה שאמר להם תנו מנה לפלוני אמר להם כתבו ותנו ולפיכך לא הוצרך התלמוד להעמיד במייפה את כחו אלא שמועה זו ולא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים כו' דהא מתוקמא שפיר בשכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחר כך צוה לכתוב לו את השטר דלזכרון נתכוון ולא הוצרך התלמוד לפרש במייפה את כחו אלא במקום שהזכירו כתבו ותנו מנה לפלוני בין בברייתא בין במימרא דאמוראים. עד כאן.

והרשב"א ז"ל חולק לקמן במקומה וכן נראה מדברי הרא"ם ז"ל והרא"ש ז"ל בתוספותיו (כמו שתמצא) אפילו אפוטרופיא כו'. ככתוב בנמוקי יוסף עד ובדרך שטרא מעלייא ולא ישנה אותו משאר שטרות ובסתם כותב דברו חכמים אף על פי שנכתב כדרך שאר שטרות. מיהו אם פירש בשטר שהוא מקנה לה הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופסות אי נמי שפירש בשטר ותהא רשאה למכור ולתת במתנה לאחרים ודאי קנתה ולפי שלא היו רגילים לכתוב לשונות הללו בטופסי דשטרי לפיכך דברו חכמים בסתם כותב שלא עשאה אלא אפוטרופוס. ואיכא מרבוותא ז"ל דהוו מוקמי הא דרבי יוחנן בן ברוקה וכן הא דרב הונא דלקמן כשבירר דבריו. וקשיא לי דאם כן הא דהוי תלמודא בסמוך במאי אי בשכיב מרע כו' לוקמה בשבירר את דבריו. ותמהני על דברי הגאונים ז"ל מפני מה אמרו דוקא כותב שהרי דרך התלמוד להזכיר כותב בשכיב מרע במקום אומר ומשום אורחא דמלתא נקט כותב שדרך לכתוב לזכרון דברים וכההיא דאמרינן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה. ועוד שהרי עיקר הקנאה בדבור כמו שפירשנו דבמיפה את כחו מיירי הלכך מסתמא הוא הדין לאומר ואי (לאו) משום הלכתא בלא טעמא היא הוי אמרינן דכולי לישנא דוקא (הא) אלא תלמודא מדמה לה בדרך פשיטות מאי דמסתבר לדמויי דאמרינן פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופוס ואיבעיא להו בת אצל הבנים כו'. עליות.
ובשטה לא נודע שם מחברה כתוב דיפה פירש הרא"ש ז"ל ודברי בעל הלכות גדולות נראים כן ודרב הונא יש לומר כגון שכתב לו כל נכסי לך שסובל לשון ירושה ולשון מתנה כדאמרינן לעיל. ולהאי טעמא יכולים למימר דאפילו בת בין הבנות ואח בין האחים דלאפוטרופא מכוון. ונראה לי להדיא מן הגמרא דבת בין הבנות לא עשאה אלא אפוטרופא דעד כאן לא פליג רב עויא לעיל ומשוי לבת כאחר אלא אצל הבנים אבל אצל הבנות מודה. אבל באח בין האחים לא בריר לי. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: נמצא עכשו הכלל העולה בידינו בענין זה לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא לגבי בנו ואשתו נשואה בין אצל האחים בין אצל בני הבעל אבל לגבי אחר אי נמי שאר יורשים כגון בת בין הבנות או אח בין האחים לא אמרינן ביה לא עשאו אלא אפוטרופוס הלכך מאן דכתב מתנה לבנו בין שאר הבנים אי נמי לאשתו נשואה בין אצל הבנים בין אצל בני הבעל בין אצל שאר יורשים לא שנא מתנת בריא לא שנא מתנת שכיב מרע צריך הוא שישייר מקצת ואם לא שייר לא קנו כלום לפי שלא עשאן אלא אפוטרופסות. ומי שכתב מתנה לאחר בין במקום בניו בין שלא במקום בניו אי נמי לאשתו ארוסה ואשתו גרושה דכאחר דמו אי נמי לבת בין הבנות ואח בין האחים וכל שכן בת בין הבנים ואם בין הבנות דהיינו אחר אינו צריך שיור מקצת אלא אף על פי שלא שייר כלום קנו וזה שכותבים עכשיו ואפילו במתנה לאחר שיור מקצת יורשים לרווחא דמלתא הוא דכתבי ליה ואין אנו צריכים לכך. כתב רבינו הרב ז"ל משמא דרבוותא דהא דאמרינן לגבי בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס הני מילי בכותב אבל באומר כו'. והאי מימרא דקאמרי רבוותא ז"ל צריכים הן להביא ראיה על כך לפי שדברי רבי יוחנן בן ברוקה שהביא ממנו ראיה יש להעמיד אותם בדגלי אדעתיה דלהקנאה גמורה איכוון ואל תתמה שרבי יוחנן בן ברוקה לא בא ללמדנו להקנאה נתכוון אם לעשותו אפוטרופוס נתכוון אלא ללמד היכא דאמר בלשון ירושה אם דבריו קיימים כמו שהם קיימים היכא דאמר בלשון מתנה אם לאו וכיון שכן אין לנו להעמיד דבריו במקום שאפשר לומר לעשותו אפוטרופוס נתכוון דאם כן אפילו בלשון מתנה נמי לא כלום אלא במקום שנתברר ממנו בודאי דלהקנאה גמורה איכוון והא קמשמע לן שאף על פי שלא אמר בלשון מתנה אלא בלשון ירושה דבריו קיימים וכיון שדברי רבי יוחנן בן ברוקה בדגלי אדעתיה דלהקנאה גמורה איכוון הוא ראיה זו שהביאו ממנה הני רבוותא אינה ראיה דעד כאן לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא היכא דלא גלי אדעתיה ואפשר לומר דלעשותו אפוטרופא הוא דאיכוון אבל היכא דגלי אדעתיה בהדיא דלהקנאה גמורה איכווני בדין כותב ולא עשאו אלא אפוטרופוס. עד כאן.
והר"ז הלוי ז"ל כתב דלא אמרו עשאה אפוטרופוס ובנו גדול עשאו אפוטרופא אלא כשיש בנים קטנים שצריכים לאפוטרופא אבל גדולים מה להם לאפוטרופא ומה שאמרו אפילו בנו קטן המוטל בעריסה בקטן בין הקטנים קאמר ובדין הוא דהוה מצי לאוקמי ההיא ברייתא דרבי יהודה הנחתום בגדולים אלא דניחא לארווחה ולאוקמה במאי דאתמר בגמרא בהדיא לרבינא באשתו ארוסה ואשתו גרושה ולרב עוירא בכלהו לבר מאשה אצל האחים ואצל בני הבעל. וצריכא עיונא דאפילו בבנים גדולים אני אומר שמתכוון לעשות אפוטרופוס את הבן או אשתו בין הבנים ותדע לך אי לא מאי שנא בן ואשתו אפילו אחר דלהנאת הבנים הוא מתכוון למנות עליהם אפוטרופא לפקח על הנכסים והיינו נמי דאמרינן דניחא ליה דלישתמעון מיליה ותדע לך מדבעי רבא בבריא היאך משום דהא קאי איהו כלומר ואינם צריכים לאפוטרופא לפקח אלא דלישתמעון מיליה מהשתא כלומר שישמעו לו מעכשיו ויכבדוהו ואי דוקא בצריכים אפוטרופא פשיטא דבבריא לא אמר דהא אינם צריכים לו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס. פירוש אם כתב כל נכסיו לבנו ואחר כך לאחר כיון ששתפן שניהם כאחד חולקים את הנכסים ביניהם במחצה כי ההיא דאמרינן לקמן ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף קנה פלגא דכתיב והיתה לאהרן ולבניו וכיון שחולקים הנכסים נוטל אותו אחד חלקו שהוא מתנה לעצמו שהרי הקנה אותו קנין גמור בלשון מתנה ואין אנו אומרים אפוטרופא עשאו לפי שאין אדם עושה אחר אפוטרופוס על בניו אבל בנו אינו קונה המחצה שלו לעצמו שכיון שכתב המחצה לאחר נמצא המחצה השנייה שכתב לבנו שהוא כל נכסיו והוה ליה כמו שכתב כל נכסיו לבנו בלי שטר שלא עשאו אלא אפוטרופוס הלכך אותה מחצה שכתב לבנו קנאוהו הבנים ואותו הבן אפוטרופוס עליהם. ויש מי שפירש לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס שאותו האחר קנה הכל במתנה ובנו אפוטרופוס עליו. והפירוש הראשון שפירשו הוא הנכון. הרא"ם ז"ל.

פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה כו'. פירוש לא מיבעיא אם כתב מקצת נכסיו כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל (דף ר"ח ב') עד דהוה ליה כנותן לבנו מקצת תחלה ואחר כך נותן השאר לאחר. והיכא דיצא עליו שטר חוב נמי גובה מן האחרון כדבעינן למכתב לקמן בפירקין. ואם כתב שני שלישי נכסי כו' ככתוב בפסקים הנזכר עד ואם כתב כל נכסיו לשני בניו שניהם אפוטרופים ואם כתב חצי נכסיו לבנו אחד ואחר כך כתב שאר נכסיו לבנו אחר הראשון במתנה והשני אפוטרופוס וכן לענין אותה ששנינו שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת אם חזר וכתב אחר כך אותו קרקע כל שהוא לאחר הוה ליה כותב כל נכסיו ואין מתנתו קיימת דמתנת שכיב מרע היא ואם עמד חוזר. ויש לדון כיון דבנו שני לא עשאו אלא אפוטרופוס וירשו אחיו עמו גם הראשון יירש עמהם דהוה ליה כאומר תנו מאתים זוז לפלוני בני ולא חלק שאר נכסיו דאמרינן נוטלם ונוטל את ירושתו כדבעינן למכתב בסוף פירקין. ובהא דאמרינן לאחר במתנה איכא דקשיא ליה כיון דבנו אפוטרופוס אחר נמי היכי קניא הויא לה מתנת שכיב מרע וצריכה קנין. ויש להעמידה במצוה מחמת מיתה דקניה במקצת ואינה צריכה קנין. ואיכא מאן דמוקים לה בקנין או בשטר הקנאה דמזכה ליה מחיים דקני בשטרא. ואומר אני לא מפרשה שמעתין שפיר אלא במצוה מחמת מיתה דהא אבעיא לן בשמעתין בבריא היאך דדלמא כיון דקאי איהו לא משוי אפוטרופוס ושכיב מרע כל זמן שאינו מחלק כל נכסיו ואינו מצוה מחמת מיתה כבריא חשבינן ליה לכל דיניו הלכך אם תמצא לומר דבריא כותב כל נכסיו לבנו קנאם דבריא לא משי אפוטרופוס דרך הקנאה בשכיב מרע דלאו מצוה מחמת מיתה שכתב כל נכסיו לבנו נמי קנאם דאי אמרת לא עשאו אלא אפוטרופוס אם כן כיון דאינו מחלק כל נכסיו וגם אינו מצוה מחמת מיתה כבריא חשבינן ליה ובריא לא משוי אפוטרופוס. מיהו לענין דינא נראה לי דבנו ואחר בקנין או בשטר ההקנאה אף על פי שאינו מצוה מחמת מיתה אמר קנה ובנו אפוטרופא וכגון שהוא מיפה את כחו דאמר אף כתבו וחתמו והבו ליה דכיון דאיבעיא לן בבריא היאך ולא איפשיטא אוקי ממונא בחזקת יורשים ולא עשאו אלא אפוטרופוס ואחר קנה בקנין או בשטר אבל אם אינו מיפה את כחו אחר נמי לא קנה דשמא נתכוון להקנות אף לבנו הקנאה גמורה דהא לא תלינן שעשאו אפוטרופוס אלא מספיקא הלכך כיון דאיכא למימר לבנו נמי להקנאה נתכוון הוה ליה מחלק כל נכסיו ולא הוי קנין אלא מחמת מיתה ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אשתו ארוסה ואשתו גרושה דברי הכל קנו. פירוש אשתו ארוסה או אשתו גרושה ולא הויא דומיא דבנו ואחר ואשתו ואחר דהיינו שכתב לשניהם כאחד והכא נמי פשיטא (דומיא דבנו) ואחר לאחר במתנה אף על גב דבנו אפוטרופוס ולא אמרינן כיון שכתב לשניהם כאחד אחר נמי אפוטרופוס עשאו עם בנו וכי היכי דפשיטא לן דאחר במתנה דלא משוי אחר אפוטרופוס בדרך הקנאה פשיטא לן דאשתו ארוסה ואשתו גרושה כאחר דמו וקנו אלא הא קמיבעיא לן בת בין הבנים אי כאחר דמו וקנו או לא.
הכי גרסינן וכן הגירסא בספרי ספרד אבעיא להו בת אצל הבנים ואשה אצל האחים ואשה אצל בני הבעל מהו אמר רבינא משמיה דרבא בכולהו לא קנו והלכתא כרבינא ובת בין הבנים לא עשאה אלא אפוטרופא וכל שכן בת בין הבנות דהא לא איבעיא לן כלל דודאי בת בין הבנות כבן בין הבנים דפשיטא לן דלא עשאו אלא אפוטרופוס. ואשה אצל האחים נמי לא עשאה אלא אפוטרופא והוא הדין אשה אצל אחי אביו ואצל שאר כל היורשים לא עשאה אלא אפוטרופיא והכי משמע מהא דאמרינן בשמעתין ורב עוירא מוקי לה בכולהו לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל כלומר הא דתניא כתב כל נכסיו לאשתו מוקי לה באשה אצל כל היורשים חוץ מבנים או בני הבעל. כן נראה בעיני. הר"י ז"ל בעליות.

בכולהו קני לבר מאשה אצל אחים ואשה אצל בני הבעל. הכי גרס רשב"ם ז"ל ולכך הוצרך לדחוק לקמן גבי ורב עוירא מוקי לה בכולהו דהיינו אשתו ארוסה ואשתו גרושה אף על גב דרבינא נמי הכי מוקי לה נקט לישנא דכולהו משום דהכא נקט האי לישנא דלעיל. ונראה יותר לגרוס כגירסת הספרים בכולהו קנו לבר מבת אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל. ואיכא בינייהו אשה אצל האחים. והשתא ניחא הא דאמרינן לקמן מוקי לה בכולהו דהיינו אשה אצל האחים ואשתו ארוסה ואשה גרושה. תוספי הרא"ש ז"ל.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבינא דלישנא דמסקנא דגמרין כוותיה מדאמרינן אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה. וכן פסקו רבינו חננאל ז"ל והריא"ף ז"ל וכן כתב אב ב"ד. הרשב"א ז"ל.