בבא בתרא קלג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמר ליה רב כהנא אאילו הדר קני מי לא שקלא וכיון דאילו הדר קני שקלא בהשתא נמי שקלא ההוא דפלגינהו לנכסיה לאתתיה ולבניה שייר חד דיקלא סבר רבינא למימר לית לה אלא חד דיקלא אמר ליה רב יימר לרבינא אי לית לה חד דיקלא נמי לית לה אלא גמיגו דנחתא לדיקלא נחתא נמי לכולהו נכסי אמר רב הונא דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כרבי יוחנן בן ברוקה אימא הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה דהא שמעתתיך כר' יוחנן בן ברוקה הוא דאזלא דלמא כי הא קאמרת דההוא דהוה קא שכיב ואמרו ליה נכסיה למאן דלמא לפלניא ואמר להו אלא למאן ואמרת לן עלה אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה אמר ליה האין הכי קאמינא למאי הלכתא סבר רב אדא בר אהבה קמיה דרבא למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונית מנכסיו ואם לאו אין אלמנתו נזונית מנכסיו אמר ליה רבא ומיגרע גרעא השתא בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו נזונית מנכסיו במתנה דרבנן לא כל שכן אלא אמר רבא זכדשלח רב אחא בר רב עויא לדברי רבי יוחנן בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני אם היה ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק אמר ליה רבא לרב נחמן והא אפסקה הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק
רשב"ם
[עריכה]א"ל רב כהנא אילו - קנה נכסים אחרים בתר הכי לית לה לאשה בתמיה הא ודאי אית לה דנהי דמחלה שעבודה לבנות בשביל שעשאה שותף ביניהן חוב כתובתה מיהא לא מחלה שאם תמצא מקום לטרוף כגון שיקנה נכסים טורפת מהם וכדכתב ודעתיד אנא למיקני שנכסים העתידין לבא ישתעבדו לה וכיון דאילו הדר קני מאדם אחר או ממורישיו אית לה לאשה השתא נמי כי נפלו לו מאותן נכסים עצמן אית לה דמה לי אותן נכסים עצמן מה לי אחרים שאם נתרצית להקנות המתנה לבנות ולמחול להם שעבודה לבעלה מיהא לא מחלה מידי אם תמצא מקום לגבות וכן הלכה:
ההוא דפלגינהו - כל נכסיו חילק לבניו ולאשתו ובצוואת שכיב מרע דהיינו עשאה שותף בין הבנים אלא ששייר דקל אחד שלא פירש למי:
סבר רבינא למימר לית לה - ממותר כתובה אלא ההוא דיקלא דהא אי לא שייר דיקלא אבדה כתובתה מן הבנים שמחלה להם שעבודה משום דנעשית שותף ביניהן והשתא נמי זכו הבנים והיא תטרוף את הדקל:
א"ל רב יימר לרבינא אי לית לה - כתובתה מחלק הבנים משום דידעה דלית ליה נכסים אחריני ומחלה להו בשביל שעשאה שותף ביניהם א"ה דיקלא נמי לית לה דהא ידעת ליה להאי דקל ומחלה להו ליורשיו דכל כתובתה מחלה מהני נכסים דאית ליה משום דעשאה שותף דמה לי למחול שעבודה מאותן שחלק לבנים ומה לי מן אותו דקל שלא חלק אלא מאי אית לן למימר מאיזה טעם נחתא אדקל לטרוף ממנו היינו משום דלא מחלה כתובתה שהרי הניח לה מקום קצת לגבות הימנו כגון האי דקל שלא רצה לחלוק לבניו ומגו דנחתא אדקל נחתא נמי אחלק הבנים דהאי דשתקה ולא ערערה היינו לפי שהיה מניח לה הדקל וסברה למה אערער עכשיו עד שישומו ב"ד את הדקל ואטרפנו והדר אערער על הבנים ואטרוף מהן המותר דלא הויא שתיקה דידה מחילה אלא היכא דמחלק כל הנכסים ולא שביק לה מידי דמשום האי טעמא מספקא לן לעיל (דף קלב:) גבי בריא דדלמא כיון דאיכא למימר הדר קני סברה למה אערער עכשיו עד אשר אראה אם אמצא מקום לגבות מצד אחר וכיון דמשום הכי שתקה לא הויא שתיקותה הודאה אלא תלויה ועומדת אם תערער על אלו אם לאו וה"נ כיון דשבק לה מידי למיטרף להכי שתקה ואח"כ תצעוק על המותר. והשתא שמעינן מהכא דשכיב מרע הכותב כל נכסיו או מחלק לבניו בפני אשתו וגם לה נתן קרקע כל שהוא ושתקה ולא ערערה והוא הדין אם כתב כל נכסיו לאחרים בפניה ולה כתב קרקע כל שהוא קנו שהרי מחלה להן שעבודה ולא תטרוף מהן כרב נחמן דאמר הואיל ועשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה דבעשאה שותף תליא מילתא ל"ש עם בניו ול"ש עם אחרים והנ"מ כשחלק כל נכסיו לאשתו וליורשיו אבל שייר אפילו דקל אחד דהיינו קרקע כל שהוא שלא פירש למי מגו דהדרא אדיקלא הדרא ונחתא למגבי מכולהו נכסי ולא מחלה מידי ודוקא בשכתב לה קרקע כל שהוא אבל אם נתן לה מטלטלים ולא קרקע לא מקריא שותף בין הבנים ולא מחלה מידי ונחתא אכולהו נכסי כדאמר רב נחמן מטלטלי לא קאמרי' וה"מ דאבדה כתובתה מהנהו נכסי שכתב לבניו אבל אי הדר בתר הכי וקני נכסי אחריני ואפי' מהנהו נכסי עצמן שחלק לבניו כגון שמת אחד מבניו בחייו הדרא וגביא מינייהו מותר כתובתה שכך כתב לה דעתיד אנא למיקני ודוקא שכיב מרע כדאמרן לעיל אבל בריא שחלק נכסיו לבניו וכתב גם לה קרקע כל שהוא הא איבעיא ליה לרבא אי מחלה להו שעבודה שעל אותן נכסים אם לאו ואוקימנא בתיקו והלכך כיון דמספקא לן אמרינן המוציא מחבירו דהיינו אשה עליה להביא הראיה דבכל דין תיקו מאן דתפיס תפיס ומיהו אי הדר קני אית לה:
אמר רב הונא שכיב מרע שאמר בו' - משום דאליבא דר' יוחנן בן ברוקה מיירי כדלקמן נקיט שכיב מרע דהא בבריא מיבעיא לן לעיל אי איירי ביה ר' יוחנן בן ברוקה אי לא:
שכתב כל נכסיו - סתם ולא פירש לא לשון מתנה ולא לשון ירושה אלא סתמא נכסי לפלוני:
רואין אם - אותו מקבל מתנה ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים נוטלן בתורת ירושה כר' יוחנן בן ברוקה דכיון דראוי ליורשו מסתמא להוריש לו נתכוין הואיל ולא פירש לשון מתנה אבל גבי ירושה א"צ לפרש דממילא קא ירית הלכך כל היכא דאיכא לאוקומה בירושה דתפסה מן התורה לא מקני ליה מסתמא במתנה למיעקר נחלה דאורייתא:
ואם לאו - דאינו ראוי לירש בעל כרחך נכסי נתונין לפלוני קאמר דאין אדם מוציא דבריו בטלין מפיו ולמתנה איכוין ולא לירושה ולכך נוטלן משום מתנה ולקמן מפרש מאי נפקא לן מינה אם נוטלן משום ירושה או משום מתנה:
גנבא גנובי למה לך - לסתום דבריך ולמימר רואין כו':
אי סבירא לך כר' יוחנן בן ברוקה - דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ולפיכך אתה אומר רואין אם ראוי ליורשו כו' אימא בהדיא דהלכתא כוותיה ולא תסתיר דבריך לומר כר' יוחנן בן ברוקה בענין שלא יבינו בני אדם:
דלמא כי הא אמרת - כל זה אמר ליה רב נחמן לרב הונא שמא אתה לא לכך נתכוונת לומר דבריך בסתם ולהשמיענו כר' יוחנן אלא עובדא הכי הוה בסתם כדמפרש ואזיל ועיקר דבריך באת להשמיענו חילוק בין נטילה משום מתנה לנטילה משום ירושה כדמפרש ואזיל ואגב אורחך מיהא שמעינן דסבירא לך כר' יוחנן ומיהו עיקר שיטה זו שתפסת לא לכך באתה דא"כ היה לך לומר בפירוש הלכה כר' יוחנן בן ברוקה:
דהוה קא שכיב - היה נפטר לבית עולמו:
אלא למאן - כלומר מאן קא שקיל נכסיי אלא הוא והוי כמאן דא"ל נכסיי לך והיינו שכתב דקאמרת דמה לי כתב מה לי אמר:
ואמרת לן עלה - דמכל מקום שקיל מיהו אם קרובו וראוי ליורשו הוי ירושה ואי לאו הוי מתנה דאלא למאן וכן נכסיי לך שתי לשונות משמע כשהוא יורש משמע לשון ירושה וכשאין ראוי לירש הוי לשון מתנה ולקמן מפרש מאי נפקא לן מינה למאי אתא לאשמועינן:
אין ה"נ קאמינא - על הכותב נכסיו סתם באתי להורות דזמנין הוי ירושה וזמנין הוי מתנה:
סבר רב אדא בר אהבה קמיה דרבא - לפרושי למאי נפקא מינה ומה בא רב הונא ללמדנו אם ראוי ליורשו להכי אמר רב הונא דהוי לשון ירושה שתהא אלמנתו של מת ניזונת מנכסיו שהוריש לזה כדתנן (כתובות דף צה:) אלמנה ניזונת מנכסי יתומים כלומר יורשין:
ואם לאו - נוטלן משום מתנה ושוב אין אלמנתו ניזונת מהן כדתנן (גיטין דף מח:) אין מוציאין למזון אשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם משום דהוי מזונות דבר שאין לו קצבה ואין יכולין לקוחות להזהר ובין מתנה ובין מכר הוו משועבדים:
א"ל רבא - וכי בשביל שנתנו במתנת שכיב מרע שאינה קונה אלא מדרבנן שהרי אין מתנה לאחר מיתה אלא תקנת חכמים היא שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין כדי שלא תטרף דעתו עליו:
מיגרע גרעה - בתמיה וכי הורע כחה של אלמנתו בכך השתא בירושה דאורייתא דאלימא כח יורש אם ראוי ליורשו שהתורה זיכתה לו כדכתיב ביום הנחילו את בניו אפ"ה אמרינן אלמנה ניזונת מנכסי היורש:
מתנה דרבנן - כי הך מתנת שכ"מ שאין בה קנין אלא מדרבנן כדפרישית לא כ"ש דניזונת מהן ולעולם לאו להכי נפקא מינה חילוק שהשמיענו רב הונא בין נוטל משום ירושה ובין נוטל משום מתנה ומהכא שמעינן דהא דקיימא לן דמזון האשה והבנות לא טרפא ממשעבדי ה"מ מתנה גמורה בקנין או מכר גמור אבל מתנת שכ"מ אלמנתו ניזונת מנכסי מקבל מתנה וה"ה לבנות:
אלא אמר רבא - להכי נפקא מינה בין מתנה לירושה:
כדשלח רב אחא כו' - שאם אמר האי שכ"מ ואלא למאן ואחריו לפלוני רואין אם היה ראשון ראוי ליורשו נוטלו משום ירושה ואין לשני אחריו כלום דכיון דעשאו יורש וזכה בדין תורה כי קאמר תו ואחריו לפלוני הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דאינו יכול לעקור תורת ירושה מאותו שירש כבר וגם אפי' אם פירש אני מורישך ע"מ שיטול האי שני אחריך הוי נמי מתנה על מה שכתוב בתורה והוי המעשה מעשה והתנאי בטל:
דהא ירושה אין לה הפסק - אלא ממשמשת עד ראובן כדנפקא לן מקראי בפירקין (דף קטו:):
לדברי ר' יוחנן כו' - לעיל בשמעתין פרישית לה:
והא אפסקה - דעל תנאי שיטול שני אחריו הוריש לראשון:
ורחמנא אמר אין לה הפסק - והוי מתנה על מה שכתוב בתורה והוי מעשה מעשה והתנאי בטל והכי הלכתא כדשלח רב אחא דהא חזינא עובדא בסמוך כוותיה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קטו א ב מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה י"א, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"ו סעיף א', וטור ושו"ע אה"ע סי' ק"ז סעיף ג':
קטז ג מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה י', וסמ"ג עשין פב, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"ו סעיף ב':
קיז ד ה מיי' פ"ט מהל' זכיה ומתנה הלכה ה' והלכה ו, ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף ו':
קיח ו מיי' פי"ט מהל' אישות הלכה י"ג ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף כ', וטור ושו"ע חו"מ סי' רצ"ב סעיף א':
קיט ז מיי' פי"ב מהל' זכיה ומתנה הלכה ד', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף י':
ראשונים נוספים
שייר לעצמו חד דקלא וסבר רבינא למימר לית לה. ליטול כתובתה אלא מאותו דקל:
אי לית לה. מחמת כתובה משאר נכסים שהניח לבניו. באותו דקל ששייר נמי לית לה משום כתובה משום דאיכא למימר דמחלה כתובתה על ההיא פלגא נכסים דיהיב לה בעלה עם בניה: אלא מגו כו':
רואין אם ראוי ליורשו. כגון אחיו:
נוטל משום ירושה ואם לאו נוטל משום מתנה. דרבותה קמ"ל דחזיין בין במתנה בין בירושה:
דשמעתיך כר' יוחנן בן ברוקה אזלא. דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין:
אמרו ליה נכסיה [לפלגיא] אלא למאן. כלומר אם לא אתנה לזה למי אתנה שלא היה לו בנים:
אין הכי קאמינא. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר בשלא היו לו בנים ואמרו ליה נכסי למאן ולא כר' יוחנן בן ברוקה דאיהו אמר אפי' במקום בת או בן: אם ראוי ליורשו זה שנכתבו לו:
אלמנתו. של כותב:
ניזונת מנכסיו. כשם שהאלמנה ניזונית משאר יורשין גמורין ואם לאו אינה ניזונית משום דמחמת מתנה קיבלה:
אמר ליה מגרע גרעה. אלמנה זו שאינה ניזונית במקום מתנה כבמקום ירושה:
השתא בירושה דאורייתא. היכא דבנים יורשין אביהן שקלה מזוני. מתנה דרבנן היא מתנת שכיב מרע דיהיב לאחריני לא אשכחן מדאוריית' דרבנן תקנוה כדי שלא תטרף דעתו עליו[2] או אינו יכול לעשות חפצי כל שכן דאית לה מזוני:
אלא אמר רבא. הא דקאמר רב הונא לעיל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם ראוין לירש כו' כי ראויין האי גוונא קאמר כדשלח רב אחא בר בר חנא לעיל אם ראשון ראוי ליורשו הוא נוטלו משום ירושה ואין לשני כלום דלא חשבי' מתנה עיקר דיהב לה כל ימי חייו אלא ירושה שהן ראויין לו עיקר וירושה אין לה הפסק מזרעו לעולם:
והא אפסקה. להיכא דאמר ואחריך לפלוני אפסקה מראשון:
אמר ליה. לאו כל כמיניה והאי אמר הכי סבר יש לה הפסק ולא היא:
השתא ומה ירושה דאוריית' וכו' מתנה דרבנן לא כל שכן. הא דאמר רבה (ירוש') [מתנה] דרבנן לא כל שכן דוקא דרבנן אבל מתנה דאוריית' לא דהא תנן בגיטין (מ"ח ב') אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסי' משועבדין אלא מנכסי' בני חורין וטעמא דמלתא דשאני הך מתנה דכיון דלא חילא אלא לאחר גמר מיתה כירוש' דמיא וכבר קדמו מזון האשה והבנות.
ואי קשיא לך הא דאמרי' בכתובות (ס"ט א') גבי אחין מכרו או משכנו מוציאין לפרנס' ואין מוציאין למזונו אלמא אפי' משועבדין דלאחר מיתה לא מפקינן מינייהו למזונות ואע"ג דכבר קדמו מזון האשה והבנו'. ומי שאו' התם דוקא מכרו או משכנו דאיכא מעות אבל מתנה מוציאי' אף למזונות טעה שבכל מקום לענין טריפ' מתנ' כמכר וכל שאינו טורף ממכר אינו טורף ממתנה שכך הסכימו הגאונים ז"ל מההיא דבפרק הנזקין (גיטין נ' ע"ב).אלא ודאי פשיט' לן שאין מוציאין למזונות היכא דיהיב במתנת בריא אבל מתנת ש"מ שאני במדרבנן היא דמדאורייתא לא קני ולא דחי מזון האשה והבנות כדכת' רבינו ז"ל בהלכות פי' לפירושו שמתנ' ש"מ מדאוריית' אינה קונה כלל שהרי לא גמר להקנות אלא לאחר גמר מיתה ואין לו כלום בנכסי' שכבר נפלו נכסים לפני יורשין וכדתנן צריך שיכתו' מהיום ולאח' מיתה ומדרבנן הוא דקני ובירושה שוייה רבנן דאי מחיים היא אפילו רבנן עקרה אבל כיון דלאחר מיתה אתי' לא עדיפ' הך תקנת' מהך והויא כירושה לגבי מזונות זהו טעמו של רבינו.
והגאונים ז"ל פירשו דבין מתנה בין ירושה אינן נזונות, והכי גרסי לה: מגרע גרע ותו לא, כלומ' בשביל שהוא ראוי ליורשו גרע הוא ודאי יפה כחו ככח יורש ומקבל מתנה אבל רב אדא הוא סבר דכירושה היא לגמרי בראוי ליורשו ולא בשאינו ראוי ליורשו ולדידיה הא דתנן אין מוציאין למזונות האשה מנכסים משועבדי' במתנת ברי' או בשאינו ראוי ליורשו ונסתייעו ממה שאמרו מכרו או משכנו אין מוציאין למזונות ויש מהן שכת' דהיינו מתני' דתנן אין מוציאין ועליו השיב רבינו הגדול ז"ל דאי מתני' הוה פליגא אדרב אדא הוה רבה מותיב עליה מינה ושמא ראשונים אמרו דפי' מגרע גרע לו' שבשתיהן אינה נזונת שאם בשתיהן נזונת קשיא מתניתין לרבא ולא עלה על דעת דמתני' תיקשי לרב אדא דהא טעמא דידיה בראוי ליורשו משום דירושה גריד' היא מ"מ רבינו ז"ל חלק ביניהם יפה.
ומיהו בעיקר הדין אין תשובה אלא ממה שנמצאו בנוסחאות השתא ומה וכו'. ושמעינן מינה לדברי רבינו הגדול ז"ל דמלו' על פה גובה ממקבלי מתנת ש"מ והרי היא כירושה וכן כתב תלמידו ז"ל הרב ר' יהוסף הלוי וקשה לי הא דתניא לקמן (קל"ח א') ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני גובה מן האחרון ומפרשי טעמא בגמ' דגיטין (נ,ב) משו' שאין נפרעין מנכסי' משועבדים במקום שיש בני חורין אלמא מתנת ש"מ כמשועבדים הוא אלא דאיכא לדחוקה במתנת ש"מ במקצת והוא הדין לבריא אלא אורח' במלתא קתני והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל דוק' למזונו' אלמנתו דכיון דמחיי' תפסה לא פקעה שעבודא אבל לגבי מזון הבנו' וכל שכן לכתובות בנין דכרין כמשועבדים נינהו ופקע שעבודייהו, ואין טעמו מחוור.
אמר ליה מגרעה גרעה השתא בירושה דאורייתא אלמנתו נזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כל כן הוא גירסת הספרים וכן גריס בהלכות הרב אלפסי ז"ל: ופירש הוא ז"ל, מתנה דרבנן, מתנת שכיב מרע דהיא מרבנן, כדגרסינן בפרק מי שמת (לקמן קמז, ב) אמר רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא שמא תטרף דעתו עליו וטעמא דמילתא דאי אפשר להיות מדאורייתא דכיון דלא מקני מהיום ואינו קונה אלא לאחר גמר מיתה כבר קדמה לה ירושה דאורייתא, אלא דרבנן אמרו שתקנה כדי שלא תטרף דעתו עליו אם היינו מצריכין אותו לקנין ולמעכשיו אם ימות, הלכך כיון שהיא ניזונת מן היורשין שירושתן דבר תורה כל שכן שניזונת ממתנת שכיב מרע. ואף על פי ששנינו (גיטין מח, ב) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, התם במשועבדין דמחיים היא.
ויש מי שאינו גורס אלא מגרע גרע, ותו לא. וכתב הרב ז"ל ששתי הגרסאות עולות לענין אחד אלא שזו לישנא קיטא וזו לישנא רויחא. ויש מי שפירשה לפי גירסה זו האחרונה, אטו יורש מיגרע גרע במתנתו מאחר, שאילו נתנן לאחר אין אלמנתו נזונת מנכסיו דמשועבדין דמתנה כמשועבדין דלקוחות, כדאיתא בריש פרק הניזקין (שם נ, ב), ולא שנא מתנת שכיב מרע ממתנת בריא, שהרי לא למדוה שם אלא מהא דאמרינן בשילהי פירקין שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו ואף על גב (דקיימא לן) [דקמא] בינונית ובתרא זיבורית וכולה, כדאיתא התם, אלמא אפילו משועבדין דמתנת שכיב מרע כמשועבדין דלקוחות, ואנן הא תנן אין מוציאים למזון האשה מנכסים משעועבדים. והילכך אחד יורש ואחד כל אדם וכל שנתנן אף למי שראוי ליורשו לא גרע מאחר ואין אלמנתו נזונת לא מיכא ולא מיכא אלא מירושה דממילא.
והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל הכריע כדברי הרב ז"ל מההיא מעשה דכתובות (נד, ב) דקריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות מפסדא מזוני טובא, ואמר להו רבי יוחנן אמרו ליה לאבוהון דנייד לה ארעא למזונהא, ואיפליג עלה ריש לקיש ואמר כל שכן דריבה לה מזונות, ואם איתא דמתנת שכיב מרע מפקעא מזוני (לימ') מינה, לימא להו דליתן להו נכסיה במתנה חוץ מחדא ארעא, ובהא לא פליג עליה ריש לקיש. ועוד מאנשי יהודה שהיו כותבין עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך (נב, ב) והיתה כונתם להקל על היתומים, והלא יכולין להקל על ידי מתנה.
וראיה זו האחרונה [אינה] מחוורת בעיני, דדילמא ניהגו לכתוב כן (ב)[ד]פעמים שלא [ירצה] ליתן, אי נמי דלא ידע, דלאו כולי עלמא דינא גמירי. אלא ראיה ראשונה יותר נכונה. וכן נראה ראיה מאנשי גליל דאלמנה ניזונת בעל כרחן ואלמנה ניזונת תנן (צה, ב) ומשמע דאלמנתו נזונת מנכסיו בין ירצה בין לא ירצה, ואם איתא, יסלקנה בנתינת נכסים ליורשים. אלא לא אמרו אין מוציאין מזונות מן המשועבדין אלא ממשועבדין דאורייתא, דהיינו משועבדין דלקוחות ומתנת בריא, אבל מתנת שכיב מרע כי ירושה שויוה רבנן לענין מזונות.
והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב, דלפי מה שכתב הרב ז"ל דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, הוא הדין למלוה על פה, דכיון שגובה מן היורשין קל וחומר שגובה ממתנת שכיב מרע. נראה לי דינו יפה, דמאי שנא ממזון האשה, ורבא כל עצמו לא הכריע ליזון ממתנת שכיב מרע אלא מקל וחומר דירושה, והילכך אף אנו נאמר כן אף במלוה על פה. ולפי דבריו נראה לי, דהא דאמרינן בפרק הניזקין דמשועבדין דמתנה כמשועבדין דלקוחות ואפילו מתנת שכיב מרע, וכדכתיבנא לעיל, לא אמרו אלא במקום דליכא פסידא למלוה אלא בין בינונית לזבורית, דמכל מקום גובה הוא חובו, ואי משום בינונית וזיבורית לא חלקו, ושמא אפילו בנזקין שדינו בעידית דבר תורה וכל שכן בבעל חוב שדינו בזבורית דבר תורה. אבל במקום דפסיד בעל חוב לגמרי חובו, דלא ליטרוף כלל מן מתנת שכיב מרע, במקום פסידא גמורה (ב)מזון האשה והבנות ומלוה על פה כירושה שויוה, והוא הדין לכתובת בנין דכרין.
והרמב"ן ז"ל דחק אותה דתנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין, דהיא מתנת בריא. ונראה לי שאין צורך. ולא עוד [אלא] שאני תמה היאך אפשר לומר כן, דאם איתא אמאי נקט לה ברייתא בשכיב מרע, ליתני התם האומר תן מאתים לפלוני וכו'. ועוד, היכי דמי, אי במתנת שכיב מרע במקצת דבעי' קנין, אם יצא עליו שטר חוב אינו גובה מהם אלא מן היורשים שירשו את השאר, ואם במצוה מחמת מיתה כי איכא קטן לא עביד ולא כלום, דהא קיימא לן כשמואל דאמר לא ידענא מאי אדון בה.
ובשם הראב"ד ז"ל, דלא אמרו כאן אלא למזון אלמנתו, דכיון דמחיים תפסה לא פקע שעבודא, אבל לגבי מזון הבנות וכל שכן לגבי כתובת בנין דכרין כמשועבדין נינהו ופקע שעבודייהו. ואין דבר זה מחוור בטעמו.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
קנב. ההוא דא"ל תולתא לברת ותולתא להך ברת ותולתא לאיתת. ובמחלק לפניה והיא שותקת עסקינן. שכיבה חד מבנתיה בחיי דידיה והדר שכיב איהו. סבר רב פפי למימר לא שקלא אתתיה אלא תולתא. דהא סליקא זכותא משארא, והאי תולתא דירית ליה האב נמי כבר סליקא זכותא מיניה לגבי ברתיה, דבעל במקום ברתיה קאי. א"ל רב כהנא אלו הדר קני נכסי אחריני מי לא שקלא, והא לא סליקא זכותא אלא מהני נכסי, השתא נמי דשכיבא חדא מבנתיה בחייה וירית לה איהו כמאן דקני נכסי אחריני דמי ושקלא מיניהו כתובתה, דכי סליקא זכותא מהני נכסי לגבי בנים, אבל גבי בעל לא סליקא זכותא מיניהו, דכיון דהדר קננהו בעל הדר חייל שעבודה עיליוהו. והאי מעשה נמי בשכיב מרע הוה דמקני באמירה בעלמא. ושמע מינה דאפי' בשכיב מרע דידעא דלא הדר קני אי הדר קני נכסי אחריני גביא כתובתה מיניהו, וכ"ש בבריא דסברה הדר קני ולא אחילתה לכתובתה לגמרי. וה"נ מסתברא, דאי ס"ד בבריא הוה, מנא ליה לרב פפי דלא שקלא אלא תולתא. ואפילו רב כהנא לא פליג עליה אלא לגבי מאי דהדר קני, אבל בשארא מודי ליה, והא מיבעיא בעי לה רבא ולא איפשיט. אלא לא מיתוקם הא מעשה אלא בשכיב מרע וכדפרישנא:
קנג. ההוא דפלגינהו לנכסיה לבניו ולאתתיה ושייר חד דיקלא סבר רבינא למימר לית לה אלא דיקלא. כלומר לית לה אלא יתר על חולקא דכתב לה אלא ההוא דיקלא דלא מחלה לה עילויה. א"ל רב יימר לרבינא אי לית ל (י) ה דיקלא נמי לית לה אלא מגו דנחתא לדיקלא נחתא נמי לכלהו נכסי. כלומר אי לית לה זכותא בשאר נכסי דכתב לבניה דיקלא נמי לית לה, דהא לא פקעה זכותא משאר נכסי אלא היכא דמשוינן ליה ככותב כל נכסיו דמחלה אכולהו, דכי היכי דמחלה לגבי בניה מאי דכתב להו ה"נ מח (י) לה לגביהו האי דיקלא דזכו ביה בתורת ירושה. אלא מגו דנחתא לדיקלא דלא מחלה עילויה דהא מודית דאית לה דיקלא מטעמא דלא פקע שיעבודא ממאי דלא כתב הבעל לבניו, נחתא נמי לכולהו נכסי, דבעינן כותב כל נכסיו לבניו, והא שייר דיקלא. דכי אמרינן כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה היכא דלא שייר מידי, דאיכא למימר דמחלה אכולהו, אבל הכא דשייר ליכא למימר דמחלה ההוא שיורא, ומיגו דלא מחלה אשארא אכולהי נמי לא מחלה:
קנד. א"ר הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי (לימא) [למה] לך אי ס"ל כר' יוחנן בן ברוקא אימא הלכה כר"י ב"ב דשמעתין כר"י ב"ב אזלא דאמר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימין, דהא ס"ד דרב הונא הכי קאמר, אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, דאפי' אמר בלשון ירושה נמי דבריו קימין כר"י ב"ב. ואם אין ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה, הילכך אם אמר משום מתנה דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום, ובהא אפי' רבי יוחנן ב"ב מודי. והיינו דקאמר ליה ר"נ אי סבירא לך כרבי יוחנן אימא הלכה כר' יוחנן בן ברוקה דשמעתין כרבי יוחנן בן ברוקה אזלא. וליכא למימר נמי דכי אצטריך לאשמועינן כגון דאמר בהדיא נכסי לך סתמא ולא פריש לשון מתנה ולא לשון ירושה, ואשמועי' דהאי לישנא מהני בין במי שראוי ליורשו בין במי שאין ראוי ליורשו, דהא נמי פשיטא, נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני, היכי דמי, אילימא דראשון ראוי ליורשו מת ראשון קנה שני הא קימא לן דירושה אין לה הפסק, אלא לאו דאין ראוי ליורשו, אלמא לישנא דנכסי לך לגבי מי שאין ראוי ליורשו לשון מתנה נמי משמע.
אלא דילמא כי הא קאמרת דההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה נכסך למאן דילמא לפלניא אמר להו ואלא למאן ואמרת לן עלה אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה. דאע"ג דלא אמר בהדיא נכסי לפלוני, אלא מכללא קא משמע לן, דלגבי יורש משמע לשון ירושה ולגבי מי שאינו יורש משמע לשון מתנה. והא מילתא למאן דלא שני ליה בין כותב לאומר לא משכחת לה אלא בבת בבין הבנות ובאח בין האחים. והוא הדין לשאר קרובים שרחוקים יותר מן האחים. אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות, ואין צריך לומר בת בין הבנות, הא קי"ל דלא עשאן אלא אפיטרופא, עד דאמר לשון הקנאה בודאי:
קנה. הרי אמרו אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה למאי נפקא מינה סבר רב אדא בר אהבה למימר שאם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו דכירושה דמיא ואם אין ראוי ליורשו אין אלמנתו ניזונת מנכסיו. דהויא לה כמתנה, ותנן (גיטין מח,ב) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח הקרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. אמר ליה רבא מגרע גרע הכא בירושה דאוריתא אמרת אלמנתו נזונת מנכסיו במתנת שכיב מרע דמדרבנן בעלמא היא, דקניא באמירה שמא תטרף דעתו עליו, לא כל שכן שתהא אלמנתו ניזונת מנכסיו, אלא לא שנא משום ירושה ולא שנא משום מתנה אלמנתו ניזונת מנכסיו. ואם תאמר משנתינו, התם במשעבדי מחיים כגון מתנת בריא ומכירה, הוא הדין למתנת שכיב מרע במקצת, בין דאתיאן מכח הבעל בין דאתיאן מכח יורשין, דכי היכי דלא גביאן ממשעבדי דשעבוד יורשין כדאמרינן (בפ') [בכתובות] (סט,א) האחים ששעבדו מהו, ואסיקנא דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, והוא הדין למזונות האשה דחד דינא נינהו.
ועוד דבהדיא אמרינן בסוף פירקין (לקמן בבא בתרא קלט,א) מי שמת והניח אלמנה ובת ונשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו מתה הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו, וקאמרינן טעמא התם שויוה רבנן לבעל כיורש משום פסידא דאלמנתו, ודוק מינה טעמא דשויוה כיורש דאי בלוקח אין אלמנתו ניזונת (מוכסיוד) [מנכסיו] וכל שכן מלוקח גופיה, והוא הדין למתנת בריא ולמתנת שכיב מרע במקצת דכולהו משעבדי נינהו, ומזונות האשה והבנות מבני חרי איתקון ממשעבדי לא איתקון. אבל מתנת שכיב מרע בכותב כל נכסיו, אי נמי במקצת במצוה מחמת מיתה, דקימא לן דלא קנו אלא לאחר גמר מיתה כדאסיקנא לקמן בפרקין, כיון דקימא לן דכירושה שויוה רבנן כדאיתא בהדיא בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמט,א) גבי מעשה דאיסור, דקאמרינן התם מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה, הוא הדין למזונות האשה והבנות, דכל היכא דגבו מירושה גבו ממתנת שכיב מרע, בין בכותב כל נכסיו בין במסוכן וחבריו. ואף ע"ג דשיירו דסתמיהו מצוה מחמת מיתה דכולהו נינהו, וכל שכן במפרש מחמת מיתה דכולהו כהדדי נינהו. ולא שנא אלמנתו ולא שנא בנותיו ניזונות מהם כתקנת חכמים. והשתא דאמרת כירושה דמיא, וכל היכא דגבי מן היורשין גבי ממתנת שכיב מרע, אפי' מלוה ע"פ נמי גבי מינה. ואפי' ממטלטלי, הוו מטלטלי ללוה ויהבינהו במתנת שכיב מרע, אתי מלוה וגבי מיניהו, כתקנתא דרבנן בתראי, כי היכי דגבי להו מן היורשין, אלימא תקנתא דרבנן מירושה דאורייתא. וכן הילכתא:
קנו. אלא למאי נפק"מ לפלוגי בין היכא דנוטלן משום ירושה ובין היכא דנוטלן משום מתנה, אמר רבא נפק"מ לכדשלח רב אחא בר רב עויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. והיינו דאיכא בין היכא דנוטלן משום ירושה ובין היכא דנוטלן משום מתנה, דאלו היכא דראוי ליורשו כיון דנוטלן משום ירושה אין לה הפסק ואע"ג דאמר אחריך לפלוני אין לשני במקום ראשון כלום, ואלו היכא דאין ראוי ליורשו כיון דנוטלן משום מתנה כי אמר ליה אחריך לפלוני קנה שני.
א"ל רבא לר"נ נהי נמי דירושה אין לה הפסק והא אפסקה איהו. אמר ליה איהו סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק. ודוקא באח בין האחים וכיוצא בו, אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות, אי נמי בין הבנים למאן דלא שני ליה בין כותב לאומר, הא קימא לן לא עשאו אלא איפיטרופיא כדפרישנא לעיל:
אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר. פירוש כגון שכתב כל נכסיו לפלוני כלומר לא הזכיר שם ירושה ולא שם מתנה. אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה כלומר אומרים זה שכתב כל נכסי לפלוני לשון ירושה וכאלו אמר בפירוש כל נכסי יירש פלוני דמי ואם אינו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה ואומרים זה שכתב כל נכסיו לפלוני לשון מתנה הוא וכאלו אמר בפירוש כל נכסי יהיו מתנה לפלוני דמי.
אמר ליה רב נחמן גנבא כו'. ואמאי איצטריך למימר שכיב מרע כו'. דלמא האי דאצטריכא לההוא דאתית לאשמועינן כי ההוא דהוה שכיב מרע ואמרי ליה נכסי למאן דלמא לפלניא ואמר להו ואלא למאן ועלה הוא דקאמר השתא אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה כו'. אמר ליה אין הכי קאמינא כלומר האי דקאמרינן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אם ראוי ליורשו כו' לאו על מי שכתב בהדיא הוא דקאמינא אלא על כי האי גוונא הוא דאמינא ומשום הכי אצטריכנא למימר ליה דאי אמינא הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה הוה אמינא הני מילי היכא דקאמר בהדיא נכסי ירתינהו פלוני או נכסי לפלניא אבל היכא דאמר ואלא למאן ולא אמר בהדיא נכסי לפלוני אימא לאו כלום הוא ולא קנו מידי דהא לאו לשון ירושה הוא ולא לשון מתנה להכי אצטריכנא למימר עלה בהדיא אם ראוי ליורשו נוטלן כו' ולא סגיא לן במפסק הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. סבר רב אדא בר אבא למימר דהנפקא מינה אם ראוי ליורשו בין שאינו ראוי ליורשו אלמנתו כו'. פירוש כיון דאיכא למידק עליה דרב הונא מכדי האי גברא מקני קני בין שהוא ראוי ליורשו בין שאינו ראוי ליורשו דהא לאו לשון ירושה אמר בהדיא כי היכי דלא ליקני לה אם אינו ראוי ליורשו אלא סתמא קאמר אמאי אצטריך רב הונא למימר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה כו' משום הכי קאמר רב אדא בר אבא האי הוא דנפקא ליה מינה שאם אנו רואים שמשום ירושה נוטלן אלמנתו נזונת מאותם נכסים כדין אלמנה (שבעוד) שנזונת מנכסי בעלה אף על פי שכבר ירשו אותן היורשים ואם אנו רואים אותו שמשום מתנה נתנם אין אלמנתו נזונת כו' דהוו להו כמו מכורין ותנן אין מוציאים לאכילת פירות כו'. הרא"ם ז"ל.
אמר ליה מגרע גרעה השתא בירושה דאורייתא אלמנתו נזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כל שכן. כן גירסת הספרים וכן גריס בהלכות הריא"ף ז"ל ופירש הוא ז"ל מתנה דרבנן מתנת שכיב מרע דהוא מדרבנן כדגרסינן בפרק מי שמת אמר רבא אמר רב נממן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא שמא תטרוף דעתו עליו וטעמא דמלתא דאי אפשר להיות מדאורייתא דכיון דלא מקנה מהיום ואינו קונה אלא לאחר גמר מיתה כבר קדמה לה ירושה דאורייתא אלא דרבנן אמרו שתקנה שלא תטרוף דעתו עליו אם היינו מצריכים אותו לקנין ולמעכשיו אם ימות הלכך כיון שהיא נזונת מן היורשים שירושתן דבר תורה כל שכן שנזונת ממתנת השכיב מרע ואף על פי ששנינו אין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים התם במשועבדים דמחיים הוא. ויש מי שאינו גורס אלא מגרע גרע ותו לא. וכתב הרב ז"ל ששתי הגרסאות עולות לענין אחד אלא שזו לישנא קיטא וזו לישנא רויחא. ויש מי שפירש לפי גירסא זו האחרונה אטו יורש מגרע גרע במתנתו מאחר שאלו נתון לאמר אין אלמנתו נזונת מנכסיו דמשועבדים דמתנה כמשועבדים דלקוחות כדאיתא בריש פרק הנזקין ולא שנא מתנת שכיב מרע ממתנת בריא שהרי לא למדוה שם אלא מהא דאמרינן בשילהי פירקין שכיב מרע שאמר תנו שתי מאות זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו ואף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית כו' כדאיתא התם אלמא אפילו משועבדים דמתנת שכיב מרע כמשועבדים דלקוחות ואנן הא תנן אין מוציאים למזון האשה מנכסים משועבדים והלכך אחד יורש ואחד כל אדם וכל שנתנם אף למי שראוי ליורשו לא גרע מאחר ואין אלמנתו נזונת לא מכאן ולא מכאן אלא מירושה דממילא. והראב"ד ז"ל הכריע כדברי הרב ז"ל מההיא מעשה דכתובות בקריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה מפסדה מזוני טובא ואמר להו רבי יוחנן אמרו ליה לאבוכון דלייחד ארעא למזונה ואפליג עליה ריש לקיש ואמר כל שכן דאמר דריבה לה מזונות ואם איתא דמתנת שכיב מרע מפקעת מזוני. (עד כאן נמצא וחבל על דאבדין).
אמר הצעיר יצחק נוניש ביל מונטי. את זה מצאתי בבית גנזי מ"ז כמהר"ר אפרים ארדיטי ז"ל. אשר על כן אמרתי אל לבי עת לעשות לה' להביאו אל בית הדפוס לחבר את האהל להיות אחד לזכות את הרבים.
עליות רבינו יונה ז"ל על בבא בתרא
פרק יש נוחלין
סבר רב אדא בר אהבה קמיה דרבא למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונית מכל נכסיו ואם לא אין אלמנתו ניזונית מנכסיו. אמר ליה מי גרע השתא ומה ירושה דאורייתא כו'. יש מן הגאונים ז"ל דלא גרסי בה השתא ומה כו' כמו שכתוב בהלכות הגאון ז"ל ומפרשי דכי אטו יורש מגרע גרע אלא ודאי אינה ניזונית לא מן הראוי ליורשו ולא מן שאינו ראוי ליורשו דאין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. ונראה לפי פירוש הזה דטעמיה דרב אדא בר אהבה דקסבר דכיון שראוי ליורשה לשון מתנה לשון ירושה היא ואלמנתו ניזונית מנכסיו כמו שניזונית מנכסי היורשים. ואמר ליה רבא וכי יורש מגרע גרע משאר מקבלי מתנות דחשבינן להו משועבדים ואין מוציאים מהם למזון האשה והבנות עד כאן לא אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה אלא ליפוי כח היורש ואם לשון מתנה יפוי כח ליורש אמרינן דמתנה היא אצלו ואין מוציאים למזון האשה והבנות (או לעלות על מה) ממה שנתן לו יותר מן המגיע לחלקו מן הירושה וכאלו נתן לאיש נכרי במתנה דלא גרע יורש משאר בני אדם מקבלי מתנות ודוקא ממה שנתן לו בלשון מתנה יותר מן השיעור המגיע לחלקו מן הירושה הוא דאין מוציאים אבל משיעור חלק הירושה מוציאים דעל כרחך יורש הוי בחלקו ואף על פי שנתן לו בלשון מתנה. והרב הגאון רבינו יצחק זצ"ל גורס השתא ומה ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת בנכסים במתנה דרבנן לא כל שכן. וכן הנוסחא בספרים שלנו וכתב הגאון ז"ל דהך נוסחא ואידך נוסחא דלית ליה השתא ומה כו' תרווייהו חדא אינון אלא חדא לישנא קטינא וחדא לישנא רויחא הלכך בין מן היורשים בין מן שאינם יורשים מוציאים למזון האשה והבנות ואף על גב דתנן אין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים שאני מתנת שכיב מרע שאינה קונה אלא לאחר מיתה ומדרבנן קניא וכירושה שויה רבנן ולפיכך מוציאים ממתנת שכיב מרע למזון האשה והבנות והוא הדין למלוה על פה. זה דעת הרב הגאון ז"ל. ונראה לפרש לשון הגמרא שאם בא בעל חוב להפרע מעזבון המת אף על פי שיש שם יורשים שירשו הקרקעות מאביהם יפרע תחלה משאר מקבלי מתנות כמו מן היורשים מדאמרינן השתא ומה ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנה מדרבנן לא כל שכן אלמא ראוי להוציא ממקבל המתנה יותר מלהוציא מן היורשים הלכך כי הדדי משוינן להו להאי דינא וגובין מכולן ולא חשבינן לנכסי היורשים בני חורין במקום מקבלי מתנות. ועל דבר זה אני תמה כי היה נראה שנפרעין תחלה מן היורשים במקום מקבלי מתנות. ויש לפרש אף לפי דרך הרב הגאון ז"ל דוקא בכותב נכסיו לאחד מבניו קא חשבינן ליה במקבל מתנות ולענין מגבא מיניה במקום מקבל מתנה שנתן לו יותר על חלקו ואף על גב דיורש הוי מכל מקום מה שמנחיל לו יותר על חלקו כמתנה חשוב ואי לאו דעבד ליה ניחא נפשה לא הוה יהיב ליה מתנה היינו דאמרינן השתא ומה ירושה דאורייתא דאלימא טפי אמרת אלמנתו ניזונת מנכסיו אף על פי שהאב הנחיל יתר מחלקו ולא חשבינן לה כמשעבדי מתנת שכיב מרע דרבנן דלא אלימא לא כל שכן דלא חשבינן לה כמשעבדי דכל מה דיהיב שכיב מרע כירושה חשבינן לה ומלוה על פה גובה ממנו. ברם כך נראים הדברים שאם אמר תנו מנה לפלוני ולפלוני ודאי בעלי חובין גובין תחלה מן היורשים לפי שדעתו של נותן שינתן אותו מנה לאותן בני אדם והשאר יהיה לבניו וכדרך שאמרו כענין מי שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון. ומפרשי רבוותא הא דנקט אחריו דוקא היכא דנותן לזה מאתים ולזה שלש מאות אבל מאתים לפלוני ומאתים לפלוני כיון דהוה מצי למימר ארבע מאות לפלוני ולא אמר ודאי להקדים זה לזה נתכוון הילכך אם אמר תנו מנה לפלוני בני ומאתים לפלוני שאין ראוי ליורשו דינם שוה ויצא עליו שטר חוב גובה מכולם כאחת ואם אמר מנה לפלוני בני ואחריו מאתים לפלוני אי נמי מנה לפלוני בני ומנה לפלוני בנו קודם אף על פי שהוא יורש והאחד מקבל מתנה כיון שמקדים את בנו לאותו מקבל מתנה. וצריך עיון לדברי הגאון זצ"ל הא דתניא יצא עליו שטר חוב גובה מכולם למה ליה דנקט שטר חוב ולא נקט בעל חוב כיון דאמרת דאפילו מלוה על פה גובה ממתנת שכיב מרע. וקשיא לי לדברי הגאון ז"ל מהא דתניא שכיב מרע שאמר תנו מאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה כו' אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון כו' ומפרשינן לה בפרק הניזקין דאי סבירא ליה דמתנה כלקוחות דמיא לענין הא דתנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הם זבורית הכא נמי גובה מן האחרון ואף על גב דקמא בינונית ובתרא זבורית וכיון דחשבינן למתנת שכיב מרע משועבדים אפילו לגבי מלוה בשטר לענין זבורית ובינונית אף על גב דמספקא לן אי איתא להך תקנתא אפילו למתנת בריא ודאי חשבינן ליה כמשועבדים לגבי מלוה על פה שלא תגבה ממנו כלל. ויש לדחות דאפקועי מלוה לגמרי לא מפקעינן ממתנת שכיב מרע ואפילו אצל מלוה על פה. ועוד צריך עיון דנקט התם יצא עליו שטר חוב למה ליה למנקט שטר חוב ולא נקט בעל חוב כיון דאמרת דאפילו מוציאין למזונות ממתנת שכיב מרע והוא הדין למלוה על פה דהא קיימא לן דמלוה על פה גובה מן היורשים. ויש לדחות משום דמלוה על פה אינה גובה אלא כשחייב מודה אי נמי תוך זמן. ומכל מקום נקטינן מההיא ברייתא אף לדברי הגאון ז"ל דבעל חוב נפרע תחלה מחלק היורשים ולא ממקבלי מתנות אף על פי שהיה נראה לכאורה מלשון הגמרא דכי הדדי נינהו מדקא מקשינן מה ירושה דאורייתא כו' ומיהו דוקא כשפירש המתנות ולא פירש חלק היורשים אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני ומאתים לפלוני שאינו ראוי ליורשו ודאי בנו קודם שהקדימו ויצא עליו שטר חוב גובה מאותו איש נכרי.
אמר ליה רבא מגרע גרע כו'. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להר"ב ז"ל).
נמצא עכשיו לפי דרך הרי"ף ז"ל שמתנת שכיב מרע הרי הוא כירושה ומזון האשה והבנות ומלוה על פה וכתובת בנין דכרין אף על פי שאין נגבין ממשועבדים נגבין ממנה. ומיהו כל היכא דליכא פסידא לבעל חוב אלא בין בינונית לזבורית הרי הן כמשועבדין וכפי תירוצו של הרשב"א ז"ל. ולשיטת הגאונים ז"ל נמצא שנכסי מקבל מתנת שכיב מרע הרי הם כמשועבדים לכל ענין וכל שאינו גובה מן המשועבדים אינו גובה מהם. הר"ן ז"ל.
אלא אמר רבא כדשלח רב אחא בר רב עויא כו'. מכאן נראה לכאורה דהא דאמרינן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק אפילו באומר ואחריך מעכשיו לפלוני היא דהרי סבירא ליה לרב הונא דמאי דאמר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה וכל זה נפקא מינה לכדרב אחא בר רב עויא אלמא דאפילו באומר אחריך מעכשיו לפלוני ירושה אין לה הפסק דמפרש לדידן כסתם לרב הונא דמי. ולפי מה שכתבתי אני למעלה דהא דרב אחא בר רב עולא תליא במאי דאמרינן דאם קדם ראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון לדברי האומרים דאפילו באומר מעכשיו אמרינן הכי אתיא שפיר הא דרב אחא בר רב עויא אפילו באומר מעכשיו. אבל לדעת הריא"ף ז"ל שהוא סובר דהיכא דאמר מעכשיו השני מוציא מיד הלקוחות אי אפשר לומר דהא דרב אחא אפילו באומר מעכשיו היא דהא בההיא תליא וכמו שכתבתי למעלה. אלא צריך אני לדחוק ולומר דהכי קאמר אלא אמר רבא כדשלח רב אחא כו' כלומר דנפקא מינה לרב הונא באומר נכסי לך ואחריך הריני נותן אותם לפלוני דאם אמר הכי לא משמע מעכשיו כי היכי דנפקא מינה לדידן דאית לן דאחריך לאו כאומר מעכשיו היא אלא כאומר אחריך סתם אבל במפרש מעכשיו יש לה הפסק על דרך שכתבתי למעלה. הר"ן ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה