קטגוריה:שמות כד ז

הסיפור מתחיל שאלוהים פקד על משה, "וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד א) לעלות להר, ואז להשתחוות מרחוק, ורק משה המשיך, ככתוב: "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְהוָה" (שמות כד ב). משה שב לעם "וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים" (שמות כד ג). ואז משה ישב וכתב את ספר הברית, ובבקר הוא לקח את הספר והקריא לעם.

העם שמע את דברי אלוהים פעמים, פעם מזכרונו של משה, ופעם מהקראתו של מה שמשה כתב מהזכרון.

כאשר משה שב מאלוהים וסיפר לעם, כל העם שמע, וכל העם ענה בקול אחד, ככתוב: "וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ: כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה" (שמות כד ג).

אולם לאחר שמשה כתב את דברי אלוהים, נאמר שמשה קרא באזני העם. אולם לא נאמר שכל העם ענה פה אחד. לכן לא ברור מי אמר "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" - שבעים זקני ישראל או כל העם.

כאשר משה ספר לעם בפעם הראשונה העם ענה פה אחד: "נַעֲשֶׂה" - נעשה בלבד.

עכשו שהם שומעים את זה בפעם השניה, העם והזקנים מבינים שהענין חשוב. עכשו יש ספר כתוב. עכשו אפשר לקרוא ולוודא כל מילה ולמצוא את המשמעות.

לכן המקשיבים ענו בכבוד: "נַעֲשֶׂה ונשמע".

בחוקי חוזים כל צד צריך לתת משהו לשני כדי שההסכם יכנס לתוקף מחייב.

• יש חוזים שדורשים ביצוע תמורת תשלום - עד שהפעולה לא הושלמה בהצלחה המבטיח אינו חייב בתשלום.
• יש חוזים שדורשים הבטחה לביצוע תמורת תשלום - ברגע שיש החלפת הבטחות החוזה נוצר ומחייב את הצדדים לעשות כהבטחתם.

אלוהים הציג דרישות רבות מבני ישראל. הוא דרש ביצוע, ובני ישראל שמעו את הדרישות, ככתוב: אני ה' ... לא תשא ... זכור ... כבד ... לא ... וכו.
כל אלו פעולות שדורשות ביצוע או המנעות-מביצוע, לתקופה ארוכה בעתיד.
העם מתחייב לשמוע ולעשות, אפילו בלי הסבר או סיבה.

הפרוש המסורתי של "וְנִשְׁמָע" - נקשיב, נאזין, נלמד, נבין, נמקד את תשומת ליבנו לקולות.

כלומר העם הבטיח ללמוד את דברי אלוהים. אולם העם כבר הסכים לעשות מה שהם שמעו, אז מה המילה "וְנִשְׁמָע" מוסיפה?

הניקוד נוסף לתורה במאה התשעית לספירה. ניקוד זה פרוש, ואין חובה לקבל את המפרשים, אלא רק לשקול את דבריהם.
ייתכן שהניקוד היה צריך להיות שונה - "נִשָּׁמַע" - במשמעות נציית. כפי שאלוהים פקד על אברהם: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (ביאור:בראשית כא יב).

כלומר אנחנו שמענו, נעשה כנדרש, ואנו מבטיחים שנציית לחוקים ונִשָּׁמַע להם, עכשו ובעתיד. גם אנחנו וגם ילדינו. ואם בעתיד הזקנים ישנו את החוקים ויפרשו אותם, נשָּׁמע גם לשינויים האלה.

אלוהים הביא את בני ישראל למדבר, סגר את הים מאחוריהם, סיפק להם אוכל ומים בעזרת ניסים. אין להם לאיפה לברוח.

כמובן, כאשר אלוהים הודיע להם את חוקיו, הם היו חייבים להסכים ואמרו: כל שתאמר נעשה ונשָּׁמע.
"אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם." ורש"י מפרש: כדי 'שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקבלוה באונס'.

ואכן בתקופת משה, השופטים, המלכים והנביאים התנהגות העם היתה לפי התנהגות השליט - אם הוא הרשה, אז העם עשה הרע בעיני ה'.

החכמים הסכימו שלאחר הנצחון והישועה מרדכי ואסתר כתבו לעם, ואז ברצון קיבלו היהודים את התורה שאבותיהם קיבלו בסיני, ככתוב: "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת; וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם" (ביאור:אסתר ט כג), "קִיְּמוּ וקבל (וְקִבְּלוּ) הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם" (ביאור:אסתר ט כז).

• מי שמע שבני אדם יגידו לשליט איזה חוקים הם מקבלים ואיזה לא?
• אפילו בדמוקרטיה, מספיק רוב של 50% מהמצביעים שכופה על כל אלה שהצביעו נגד, אלו שנמנעו ואלו שעוד לא נולדו אפילו.
• החכמים נאבקו עם ערך 'הרוב' להחלטות חשובות, ככתוב: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (ביאור:שמות כג ב).
• וסיכמו שלפעמים עדיף להחליט "[ש]אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה" (בבלי:עבודה זרה לו א).

החכמים ניסו להקל ולהסביר מדוע בני ישראל הרגישו שמותר להם לעשות את הרע בעיני ה', כרצונם, כאילו בהסתמך על דברי יעקב: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי - וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים" (ביאור:בראשית כח כא). יעקב נתן תנאים לאלוהים, וכך אנו ממשיכים.