לקוטי מוהר"ן לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · לקוטי מוהר"ן · לג · >>

(תהלים לד יג): "מי האיש החפץ חיים, אהב ימים לראות טוב"

א[עריכה]

הכלל הוא, שצריך לבקש שלום. שיהיה שלום בין ישראל, ושיהיה שלום לכל אדם במדותיו, הינו שלא יהיה מחלק במדותיו ובמארעותיו, שלא יהא לו חלוק בין בטיבו בין בעקו, תמיד ימצא בו השם יתברך. הינו (תהלים נו יא): "בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר".

ועל-ידי מה ימצא השם יתברך בין בטיבו בין בעקו? על-ידי התורה הנקראת שלום, כמה דאת אמר (משלי ג יז): "וכל נתיבותיה שלום", ועל-ידי צדיקים, שנקראו גם כן (במדבר כה יב): "ברית שלום". ומחמת זה יכול לאהב את השלום בכל מקום, הן בטיבו הן בעקו, ויכול להיות שלום בין ישראל, ולאהב זה את זה.

ב[עריכה]

וצריך לדעת, ש(ישעיהו ו ג): "מלא כל הארץ כבודו", ו(תיקוני זוהר נז): "לית אתר פנוי מנה". ו(ר"מ פינחס רכ"ה): "איהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.".

ואפילו מי שעוסק במשא ומתן בעכו"ם, לא יכול להתנצל ולומר" "אי אפשר לעבד את השם יתברך מחמת עביות וגשמיות שנופל תמיד עליו, מחמת העסק שעוסק תמיד עמהם", כי כבר גלו לנו חכמינו, זכרונם לברכה, שבכל דברים גשמיים, ובכל לשונות העכו"ם, יכול למצא בהם אלקות. כי בלא אלקותו אין להם שום חיות וקיום כלל, כמו שכתוב (נחמיה ט ו): "ואתה מחיה את כלם". לבד שהחיות ואלקות הזה שם בצמצום גדול ובמיעוט, רק כדי חיונו להחיותו ולא יותר.

כי הקדוש-ברוך-הוא צמצם את אלקותו בצמצומים רבים ושונים, מראשית המחשבה עד נקודת המרכז של עולם הגשמי, ששם מדור הקליפות. ובכל מה שמשתלשל יותר ומתצמצם יותר למטה, אלקותו מלובש שם במלבושים רבים יותר. וזה שגילו חכמינו, זכרונם לברכה, ופתחו לנו פתח, שהמשכיל ידע ויבין, שבכל הדברים גשמיים יש אלקותו וחיותו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות לד:): "טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים", להודיע שבכל לשונות העכו"ם יש שם אלקותו המחיה אותה.

וזה שמביא בירושלמי ([[ירושלמי תענית א {{{4}}}|ירושלמי תענית פרק א הלכה {{{4}}}]]): "אם יאמר לך אדם היכן אלקיך, תאמר לו: בכרך גדול שברומי, שנאמר: "אלי קרא משעיר"". נמצא, שזה האדם ששאל היכן אלקיך, בודאי הוא משקע במדור הקלפות. כי הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעקר, שאמר: היכן אלקיך, ונדמה לו שבמקומו אין שם אלקים. בכן תאמר לו: אפלו במקומך שאתה משקע במדור הקלפות, גם כן שם תוכל למצא אלקותו. כי הוא מחיה את הכל, כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כלם". ומשם אתה יכול לדבק את עצמך בו יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה. כי (דברים ל יא): "לא רחוקה היא ממך", אלא שבמקומך שם רבו הלבושים.

וכל מה שאדם הולך ממדרגה למדרגה, הוא מתקרב יותר אל השם יתברך, ויכול לידע את השם יתברך בהבנה יתרה. כי כל מה שהמדרגה יותר עליונה, נתמעטו הלבושים, ונתמעט הצמצום, ואז הוא מקרב יותר אל השם יתברך, ויכול לאהב את עצמו עם השם יתברך באהבה יתרה.

ג[עריכה]

והנה, יש שני מיני ימים, ימי טוב וימי רע. כמו שכתוב (קהלת ז יד): "ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה", היינו שצריך לאדם להסתכל שם היטב היטב, בודאי ימצא שם ימי טוב, היינו תורה.

והימים נקראים מדות, כמו שכתוב (תהלים לט ה): "ומדת ימי". והמידות הם התורה, כי אוריתא כלה הם מדותיו של הקדוש-ברוך-הוא, כי התורה מדברת מאהבה ויראה ושאר המדות. ובה ברא הקדוש-ברוך-הוא עלמין, כמו שכתוב (בראשית רבה א): "ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון אלא אמן".

ואותיות התורה הם המחיין את כל דבר ודבר, אלא כל מה שהמדרגה היא למטה, שם הם אותיות התורה בצמצום יותר ממה שהיו במדרגה יותר עליונה, ואינם מאירים כל כך כמו למעלה במדרגה עליונה, כדי שלא להשפיע אור וחיות יותר מהראוי.

נמצא, אפלו במדור הקליפות, הינו בימי רע, שהם מידות רעות ולשונות עכו"ם, [גם] שם יכולין למצוא אותיות התורה. אבל מחמת ריבוי הלבושים וגודל הצמצום, אינם נתראים אותיות התורה, הינו ימי טוב, על-ידי ימי רע והחושך השורה עליהם.

אבל מי שכופה את יצרו הרע, הינו הימי רע, הינו המידות רעות, אזי הרע נתבלבל לגמרי נגד ימי הטוב שבהם, אזי אותיות בולטות ונתראים ומאירים ביותר. כי מתחילה לא היו מאירין כל כך, כי לא קיבלו אור מלמעלה, כדי שלא יקבלו הימי רע יותר מכדי חיונו. ועכשו שנתבטל הרע, ונשארין אותיות התורה לבד, אזי מקבלין אור רב מלמעלה.

נמצא, זה שכופה את יצרו, היינו שכופה את ימי רע. כשהוא מדבר עם העכו"ם או שרואה מידותיהם, אזי תיכף הרע ששוכן על הטוב, היינו אותיות התורה, נתבטל ונופל, ואותיות התורה בולטין, אזי הוא יודע התורה שבאותו הדבר.

וזה שכתוב בזהר הקדוש (לך-לך דף צ.): (תהלים קג כ): "ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו":

  • מלאכיו גיבורי כוח - אלין אנון דמתגברין על יצריהון, אנון דמין למלאכין ממש.
  • עושי דברו - דעבדין להאי דבר.
  • לשמוע בקול דברו - אנון זכין למשמע קלין מלעלא.

כי התורה נקראת דבר, כמו שכתוב (תהלים קה ח): "דבר צוה לאלף דור". וכל מה שאותיות התורה נתצמצם ונתלבשים בצמצומים ובלבושים יתרים, התורה הוא בהעלם ובאתכסיא יותר. ומי שמפשיט את האותיות התורה מהלבושים, הוא דומה כמי שבונה את התורה.

למשל, אותיות התורה שהיו מפזרין ומפרדין בלשונות העכו"ם, ולא היה שום אדם יודע מהם, מחמת הימי רע שהחשיך עליהם והלביש אותם. וכשבא זה האדם, שהוא דומה למלאך ה' צבאות, על-ידי שכופה את יצרו, הינו הימי רע, אזי הרע הינו לשונות העכו"ם נכפפין ונתבטלין כנגדו, ואז נשארין אותיות התורה בולטין. וכשנפשטין מהלבושים הגשמיים, הינו מלשונות העכו"ם הינו ממדות רעות, הינו מימי רע, אזי מקבלין אלו אותיות התורה אור רב יותר ממה שהיו מקבלין מתחלה. כי מתחלה לא היו מקבלין אלא כדי חיות הראוי לאותו מקום, כדי שלא להשפיע יותר מהראוי להם. כמו שכתוב בכתבי האר"י "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", הינו שימשיך שפע להקליפות כדי חיונו ולא יותר (עין ב"פרי-עץ-חיים" בכונות פורים פרק ו', מבאר שם שצריכין להמשיך חיות להקדשה הנעלמת בתוך הקלפות. אבל צריכין להמשיך החיות בצמצום גדול, שזהו סוד כונות השכרות של פורים, עין שם). אבל כשנפשטין האותיות מהקלפות, אזי מקבלין אור רב מלעלא.

וזהו: "עושי דברו לשמע בקול דברו", כשעושין ובונין להתורה שהיה מתחלה מפזרין ומפרדין בלשונות העכו"ם ובמדות רעות ובימי רע, אזי לשמע בקול דברו, וזוכין למשמע קלין מלעילא. היינו שהדבר, הינו התורה, מקבלין אור רב מלמעלה, וזה שמיעת התורה.

וזה בחינת (שמות כד ז): "נעשה ונשמע", שמתחלה עושין ובונין לאותיות התורה, שיהא אותיות בולטות ומצטרפות (יומא ע"ג:). ואחר-כך נשמע, זכין למשמע קלין מלעלא. היינו, שאותיות התורה מקבלין חיות ואור רב יותר ממה שקבלו מתחלה, כשהיו מלובשין בלשונות הגוים ובימי רע.

ד[עריכה]

וזה ידוע, שהתורה, הינו המדות, הינו הימים, שורה בהם אהבתו יתברך שמו. כמו שכתוב בזהר הקדוש (בלק קצ"א:, בראשית מ"ו.): (תהלים מב ט): "יומם יצוה ה' חסדו", שהחסד הינו האהבה, כמו שכתוב (ירמיהו לא ב): "אהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד", הוא "יומא דאזל עם כלהו יומין", הינו המדות.

כי המידות הם צמצומים לאלקותו, כדי שנוכל להשיג אותו על-ידי מדותיו, כמו שכתוב בזהר הקדוש (פרשת בא מ"ב:): (זוהר על פרשת בוא מב): "בגין דישתמודעין לה", כי בלא מידותיו אי אפשר להשיג אותו. ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עמו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלקותו במידות התורה.

וזה בחינות של תרי"ג מצוות, כי השם יתברך שיער בדעתו, שעל ידי המצוה הזאת נוכל להשיג אותו, ועל ידי זה צמצם את אלקותו דוקא באלו התרי"ג מצוות. למשל, שיער בדעתו מצות תפלין, שהמצוה הזאת צריך להיות כך, הינו ארבע פרשיות וארבע בתים של עור כתובים ורצועות של עור, כי כך שיער בדעתו, שעל ידי הצמצום הזה נוכל להשיג אותו ולעבדו, ולכן לא צוה שיהיה ארבע בתים של כסף וזהב, כי כן שיער ומדד על ידי אהבתו.

נמצא, שעל ידי אהבתו שאהב את ישראל, הלביש את עצמו במדות התורה. נמצא שבכל מדה ומדה יש שם אהבה, שהקדוש-ברוך-הוא אוהב את עצמו עם ישראל.

נמצא, מי שמפשיט את התורה מלבושי הקליפות, על ידי כפיית היצר, אזי הוא מקרב אל השלום, כמו שכתוב: (משלי ג יז): "וכל נתיבותיה שלום".

והתורה, יש בה שני בחינות: בחינות נגלה, ובחינות נסתר. והנסתר הזה, הוא (זוהר על בהעלותך קנב): "אוריתא דעתיקא סתימאה דעתידא לאתגליא לעתיד לבוא". ואז, כשיתגלה התורה הזאת דעתיקא סתימאה, אזי יהיה השלום נפלא בעולם. כמו שכתוב (ישעיהו יא ט): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי... לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה'", כי אזי יתגלה האהבה שבדעתו.

ה[עריכה]

כי יש שני מיני אהבות:

  • אחת, שהיא אהבה שבימים, כמו שמובא לעיל "יומם יצוה ה' חסדו" - יומא דאזל עם כלהו יומין. שבכל יום, הינו שבכל מדה ומדה, יש שם אהבתו של השם יתברך עם ישראל, וזה שבפועל.
  • ויש אהבה שהוא בכח, הינו האהבה שהיה בין ישראל לאביהם שבשמים קדם הבריאה, שהיו ישראל עדין בדעתו ובמוחו.

למשל:

  • יש אהבה שהאב אוהב את בנו, שכל אדם יכול להשיג זאת האהבה.
  • והתקשרות והאהבה שיש בין הבן ובין האב כשעדין הבן במח האב קדם ההולדה, זה ההתקשרות והאהבה אין אנו יכולין להשיג עכשו. כי אין משיגין עכשו כי אם בזמן ובמידות, ואהבה שבדעתו ובמחו היא למעלה מהזמן והמדות, ואינו מלובש בשום לבוש.

ולעתיד לבוא, שיתגלה אוריתא דעתיקא סתימאה, ואז יתקיים מאמר חכמינו זכרונם לברכה (תענית לא.): "עתידים צדיקים להראות באצבע, כמו שכתוב: "זה ה' קוינו לו"". כי אז יפשוט הקדוש-ברוך-הוא את לבושיו, "וימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ויתגלה האהבה שהיא בדעת, שהיא פנימיות התורה, הינו אלקותו השוכן בתוך התורה והמדות.

כי עכשו הלבוש הזה הוא מכסה על אלקותו, הינו על פנימיות התורה. וכשיתגלה הפנימיות, הינו אלקותו, אזי יתרבה השלום, כמו שכתוב: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה", שיתגלה האהבה שבדעת.

וזהו (זכריה יד ז): "והיה יום אחד הוא יודע לה'", שיתגלה האהבה הנקרא יום, כמו שכתוב: "יומם יצוה ה' חסדו", הינו התורה הפנימיות שהיתה צפונה.

כמו שכתוב (בראשית א ד): "וירא אלקים את האור כי טוב", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה יב:): "כי טוב לגנז, כי אור התורה הזאת אין העולם כדאי להשתמש בה". והתורה נקרא טוב, שנאמר (משלי ד): "כי לקח טוב נתתי לכם" (בבלי עבודה זרה י"ט:). ונקרא אור, כמו שכתוב (משלי ו): "ותורה אור". וישגם כן צדיקים שהם צפונים ומסתרים, שאין העולם כדאי להשתמש בהם. וצדיק נקרא טוב, כמו שכתוב (ישעיה ג): "אמרו צדיק כי טוב" (חגיגה שם). ונקרא אור, כמו שכתוב (תהלים צ"ז): "אור זרוע לצדיק".

וכשיתגלו הצדיקים הצפונים, והתורה הצפונה, אזי יתגלה שלום רב בעולם. שיתחברו כל הפכים יחד, כמו שכתוב: "וגר זאב עם כבש". כי אז יתגלה האהבה שבדעת, הנקרא "יום אחד יודע לה'". הינו האהבה שבדעת, "אשר הוא לא יום ולא לילה", הינו שהאהבה הזאת היא למעלה מהזמן, ולמעלה מהמדות.

ו[עריכה]

ואפילו במידות עצמן, כל אחד לפי בחינתו, הוא בחינת דעת לבחינה שתחתיה.

כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסולייתה" (מדרש רבה שיר השירים, הובא בתוספות על בבלי יבמות ק"ג:, דבור המתחיל המסלים). נמצא, שהמדרגה הפחותה של עולם היצירה הוא בחינת דעת לעולם העשיה שתחתיו.

נמצא, שיש אדם שאהבתו שיש לו עם השם יתברך במדותיו ובזמן, הוא בחינות אהבה שבדעת שלמעלה מהזמן, להאדם שהוא במדרגה פחותה ממנו.

וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מלאכי ב ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" - (מועד קטן יז.): "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות", היינו שכופה את יצרו, אזי הוא דומה למלאך ה' צבאות, כמו שכתוב בזהר: "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח" - 'אלין אנון דמתגברין על יצריהון' וכו'. כי על-ידי-זה שכופה את יצרו, אזי אותיות התורה בולטין ומצטרפין. אזי הוא בחינות נעשה ונשמע, כי עושה ובונה אותיות התורה, וזוכה למשמע קול התורה מלעלא. בודאי מזה הרב, "תורה יבקשו מפיהו", כי בודאי יודע הוא את התורה, אפלו מדברים גשמיים הוא מלקט אותיות התורה. וזה "כי שפתי כהן ישמרו דעת":

  • כהן הוא בחינות חסד.
  • ישמרו דעת, הינו שיתגלה על-ידי הרב הזה האהבה שבדעת, שהוא לפי מדרגתך אהבה שהוא למעלה מהזמן, שהוא יום אחד יודע לה' וכו'.

ז[עריכה]

ויכול כל אדם לטעום טעם אור האהבה שבדעת, כל אחד לפי בחינתו, אפלו עכשו בתוך הימים, הינו כשיקשר את לבו לדעתו.

כי כל אחד מישראל יודע שיש אלקים בכלל, אבל (בראשית רבה לד): "הרשעים הם ברשות ליבן". והמידות והימים הם נכללין בלב, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין קו:): "רחמנא לבא בעי", (ברכות ה:): "ובלבד שיכון את לבו לשמים", כי עקרן של המדות הוא הלב. נמצא, כשמקשר את לבו לדעתו, שיודע שיש אלהים בכלל, שמלא כל הארץ כבודו, ויודע בידיעות התורה. וכשכופה את לבו לדעתו הזה, הינו שלבו ברשותו, אזי נכללין גם כן המדות שבלבו לדעתו. ואזי מקבלין המדות אור האהבה שבדעת, ורואה ומשיג אור הגנוז לפי בחינתו.

היינו, שהצדיקים והתורה שהיה גנוז וצפון עד עתה ממנו, כשכופף את לבו להדעת, אזי מקבל הלב שהוא שרש לכל המדות, ומקבל אור האהבה שבדעת, הוא האהבה שהיה בכח בין הקדוש-ברוך-הוא לישראל קדם הבריאה.

וזה "מי האיש החפץ חיים":

  • חפץ הוא בחינת לב, שהחפץ הוא בלב.
  • חיים, הוא בחינת דעת, כמו שכתוב (משלי טז כב): "מקור חיים שכל בעליו". היינו, כשמקשר את הלב להדעת, שלבו ברשותו, שכופף את יצרו, אזי לפי בחינתו -
  • אוהב ימים, הוא ממשיך את האהבה מדעת, לתוך הימים ולתוך המדות,
  • לראות טוב, ורואה ומשיג את האור כי טוב וגנוז, שמשיג האור, הינו התורה הגנוזה, והצדיקים הגנוזים.

ח[עריכה]

[ושמעתי בשמו, שאמר שבהתורה הזאת כלולים הכונות של לולב. ולא זכיתי לשמע באור הענין, אך עינתי ומצאתי קצת.

כי עקר הכונות של לולב הוא, להמשיך כל החסדים עד החזה, להאירם אל המלכות. וצריכין לנענע הנענועים, כדי להמשיך אור משרש החסדים שבדעת, אל החסדים המתפשטים בגוף, להוסיף עליהם אור גדול משרשם שבדעת וכו'. עין שם ב"פרי-עץ-חיים" בשער הלולב.

וגם מבאר שם שהכונה בענין הכתוב: "יומם יצוה ה' חסדו", ולא אמר יום אלא יומם, שהוא הולך עם כולם, עין שם. וכל זה מבואר בהתורה הנ"ל, על-פי דרכו הנורא של רבנו זכרונו לברכה.

כי מבאר שם, שעל-ידי כפית היצר, זוכה לגלות האהבה, שהוא החסד, שהוא יומא דאזל עם כלהו יומין. דהינו, שהאהבה שהוא החסד מלבש בכל המדות וכו'. ומבאר שם שיש אהבה שבדעת, שהיא למעלה מהזמן והמדות. ועל-ידי שמקשר לבו לדעתו, שלבו ברשותו וכו', אזי מקבלין המדות אור האהבה שבדעת וכו' כנ"ל.

וכל זה הוא סוד כונות לולב הנ"ל, שהוא להמשיך הארה משרש החסדים שבדעת, שהוא בחינת אהבה שבדעת, לתוך החסדים שבגוף, שהם בחינת כלליות המדות, שבכולם מלבשים חסדים, שהם בחינת אהבה כנ"ל. וכל זה כדי להאיר אל המלכות, שהוא האתרוג. הינו כדי לגלות מלכותו לכל באי עולם, הינו למצא אלקותו בכל לשונות העכו"ם, ובכל הדברים גשמיים, ובכל מדורי הקלפות כנ"ל, שכל זה הוא בחינות: "ומלכותו בכל משלה".

וכל זה נעשה על-ידי הצדיק שכופה יצרו, שהוא בחינת הלולב, שהוא בחינת צדיק כידוע, בחינת: (תהלים צב יג): "צדיק כתמר יפרח". כי בסוכות אנו עוסקין לגלות מלכותו לכל באי עולם, ואפלו לכל השבעים לשונות העכו"ם שזהו סוד השבעים פרים שמקריבין בשבילם בסכות. וזהו שאנו אומרים אחר נטילת לולב והקפותיו: "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים אין עוד". וכל זה מבאר בהתורה הזאת, כמבואר לעיל באריכות.

ועדין צריכין עיונא רבא, לבאר כל הכונות של לולב על-פי התורה הנ"ל באר היטב. וה' יאיר עינינו בתורתו שנזכה להבין דבריו ורמיזותיו הנוראים והנפלאים].

הערות[עריכה]

קטעים מתוך המאמר "אהבת נעורים ואהבת בגרות", הרב שג"ר, בתוך הספר דרשות חתונה עמ' 66-69:

"אהבה שבכוח היא כמו אהבת האב המדמיין לעצמו את בנו שייוולד, או אהבת האירוסין של חתן וכלה. זו אהבה שלמה, משום שאינה נפגשת בצמצומי המציאות, ולכן עשויה היא להופיע בכל מלאותה וללא מחסום. אהבה זו חקוקה אך ורק במחשבתם של האב, או החתן והכלה... אנו מכנים אותה 'התאהבות' - יש בה את פלא ההתגלות שבהתאהבות, ולכן היא אינה לוקה בצמצומי האהבה הנמוכה ממנה, שהיא אהבה שבפועל... באחרונה יש הגשמה, תרתי משמע - הגשמת האהבה והגשמה... לשון גשמיות.

אם כן, מדוע שמחים בחתונה? הרי יש בה נפילה מהחלום הגבוה למציאות המצמצמת!... התשובה היא - משום שבירידה זו טמון סיכוי לגילוי גבוה יותר... האהבה מתגלית לא רק כאפשרות אלא כממשות... המציאות עצמה עשויה להפוך להיות חלומית בקיומה בפועל. המציאות החלומית גדולה מהחלום עצמו... דמיון ההופך למציאות ולא מאבד בכך את איכותו החלומית, גבוה בהרבה... זהו השלב השלישי של האהבה... האהבה של לעתיד לבוא, הנקראת אהבה בתענוגים.

רבי נחמן מסביר, שהאהבה שבסוכה הנה האהבה שמעל הימים... כעובר ברחם אמו... המבטל את הקיום של ה'אני' המובדל... לאחר מכן מגיעה הלידה, הכרוכה במשבר שבו התינוק נופל מעולם שכולו טוב לעולם מלא חרדות ופגמים. תפקיד הלולב הוא להמשיך את האורות המקיפים של הסוכה ללב הבנים. המשכה זו, מלמד רבי נחמן, נעשית על-ידי כיבוש היצר. כיבוש היצר אינו ביטול היצר, אלא דווקא הדרך להוציא לפועל את האהבה, שכן דווקא כאשר היצר נתקל בצמצומים ובמועקות של המציאות, הוא "זוכה לגלות האהבה, שהיא החסד".

כיבוש היצר הוא צמצום של הצמצום, כלומר: נתינת מקום ל'אחרות' בתוכי... אהבה שיש בה כיבוש היצר היא אהבה בוגרת, החווה את הפער הטבוע בקיום, אך אינה מתכנסת ומסתגרת מפניו. אהבה זו משתוקקת אל המושא הנמצא מעבר ל'פער האחרות'. בכך הצמצום עצמו מתהפך והופך למושא נכסף וחי, והאדם לומד לדעת, שאין כאן באמת צמצום, אלא מציאות הנכללת אף היא במרחב האין-סופי...."