לדלג לתוכן

משנה שבת ד א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף שבת פרק ד משנה א)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ד · משנה א | >>

במה טומנין ובמה אין טומנין?

אין טומנין לא בגפת ולא בזבל, לא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחים בין יבשים.

לא בתבן ולא בזגים ולא במוכים ולא בעשבים בזמן שהן לחים, אבל טומנין בהן כשהן יבשים.

טומנין בכסות ובפירות, בכנפי יונה ובנסורת של חרשים ובנעורת של פשתן דקה.

רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה.

בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין?

אֵין טוֹמְנִין לֹא בְּגֶפֶת וְלֹא בְּזֶבֶל,
לֹא בְּמֶלַח וְלֹא בְּסִיד וְלֹא בְּחוֹל,
בֵּין לַחִים, בֵּין יְבֵשִׁים.
לֹא בְּתֶבֶן וְלֹא בְּזַגִּים וְלֹא בְּמוֹכִים וְלֹא בַּעֲשָׂבִים,
בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים;
אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁים.
טוֹמְנִין בִּכְסוּת וּבְפֵרוֹת,
בְּכַנְפֵי יוֹנָה,
וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים,
וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּדַּקָּה וּמַתִּיר בַּגַּסָּה:

במה - טומנין,

ובמה - אין טומנין?
אין טומנין -
לא בגפת,
ולא בזבל,
ולא במלח,
ולא בסיד,
ולא בחול,
בין לחים, בין יבשים.
לא בתבן,
ולא בזוגין,
ולא במוכין,
ולא בעשבים,
בזמן שהן לחים,
אבל טומנין בהן - יבשים.
טומנין -
בכסות,
ובפירות,
ובכנפי יונה,
ובנעורת של פשתן,
ובנסורת של חרשים.
רבי יהודה -
אוסר - בדקה,
ומתיר - בגסה.

גפת - כבר בארנו שהוא פסולת הזיתים, שיוצא מתחת קורת בית הבד אחר שיצא ממנו השמן, וכן פסולת השומשמין.

וסיד - ידוע.

וזגין - קליפי הענבים.

וחרצנים - הם הגרעינים, והוא הנשאר מן הענבים אחר דריכתן וסחיטתן בגתות.

ומוכין - הוא הצמר ובלאי הבגדים ודומיהן, שממלאין בו הכרים והכסתות וזולתם.

ואמרו בזמן שהם לחים - אינו רוצה בזה העשבין בלבד אבל חוזר על הכל, רוצה לומר תבן וזגין ומוכין ועשבין. ואינו רוצה באמרו "לחים" שיהיו שרויים במים, אבל רוצה שיהיה בהם לחלוחית טבעית. ויתכן להיות זה בצמר, אם יהיה מבין יריכות הצאן ומן הסמוך לאליה, כי יש שם לחלוח טבעי.

ונעורת - שם הדבר הנופל מן הפשתים כשמנפצין אותו.

ונסורת של חרשים - הוא הקש הדק הנופל מן העץ כשמגררין אותו במגירה. וזה הוא שאוסר רבי יהודה הנעורת.

ואין הלכה כרבי יהודה.

וטעם איסור הטמנה בתבשיל באלו הדברים המנויים, לפי שהן מוסיפים בחמימות הדבר הטמון בהן ובשולו. והדברים שהתירו בהם ההטמנה, הם המחזיקין אותו הטמון בחמימות כאשר הוא בלי תוספת.

ודע כי זאת ההטמנה, שהוא מדבר בה שאסרוה בדברים והתירוה בדברים כמו שהזכיר, היא ערב שבת, אבל ביום השבת לא התירו הטמנת דבר חם, אבל יטמין בשבת התבשיל הקר בלבד כאשר יתבאר בזה הפרק. והדעת היה מחייב שתהיה ההטמנה בשבת בדבר שאינו מוסיף מותרת, והם הדברים שאמרה המשנה טומנין בהם מותר, אבל אסרוה גזירה שמא יטמין ברמץ והוא האפר החם לפי שהוא אינו מוסיף, ואסרנו ההטמנה באפר החם מפחדנו שתהיה בה גחלת האש קטנה ובעת שמניעים האפר יחתה בגחלים, ולפיכך לא התירו ההטמנה בשבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף, משום גזירת רמץ ורמץ גזירה שמא יחתה בגחלים. ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלנו "אין גוזרין גזירה לגזירה", והוא שיגזרו בית דין דבר בשעה מן השעות, ואחר כך ישוב ויגזור גזירה לאותה גזירה, זה הדבר אינם עושים, אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד, והוא עניין אמרם "כולה חדא גזירה היא", רוצה לומר כי מי שגזר זאת הגזירה, ראה שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה, ולפיכך גזר שתי הגזורות יחד.

ודע כמו כן כי הדברים שלא התירו בהם ההטמנה והם המנויין בכאן, לא התירו ההטמנה בהן אפילו מערב שבת, והסברא תחייב שתהיה ההטמנה בהם מותרת ואפילו בשבת, לפי שלא אסרו בשבת תוספת החמום או החמום מתחילתו אלא בתולדות האש ואלו אינם מתולדות האש, אבל אסרו אותם בשבת גזירה שמא ירתיח, ויאמר האומר כמו שהוא מותר תוספת החמום בהטמנה כך הוא מותר על גבי האש, ויבא לידי חמום על גבי האש בשבת, על כן אסרו ההטמנה בשבת בדבר המוסיף ואפילו מבעוד יום להרחקה יתירה, והתירו בה ההטמנה בין השמשות שהוא נקרא ספק חשכה בין בדבר המוסיף בין בדבר שאינו מוסיף, ובזו השעה לא נאמר גזירה שמא יטמין ברמץ וירתיח, לפי שסתם קדירות בין השמשות רותחות הן מערב שבת, כי אינו אסור לנו להוסיף הבשול בשבת. הלא תראה כי התבשיל שלא נגמר בשולו, מותר להשהותו על האש כדי שיתבשל כל הלילה כאשר בארנו בפרק שלפני זה, אבל אסרו זה גזירה שמא יטמין בדבר המוסיף מערב שבת, ותרתיח הקדירה אחר ביאת השבת במה שיעורר החום, ויצטרך לגלות הקדירה מפני הרתיחה עד שתנוח רתיחתה, ואחר כך יחזיר אל הקדירה מה שהוציא ממנה ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת. אבל בין השמשות מותר להטמין בדבר המוסיף, כי הקדירה כיון שנגמרה רתיחתה לא תרתיח אחר כן, וכשיבא בין השמשות כבר נגמרה רתיחת כל הקדירות, וזהו אמרם בנתינת הטעם בזה העניין "סתם קדירות בין השמשות רותחות הן".

הנה נתברר לך מזה, כי דבר המוסיף והם הדברים המנויים שאין טומנין בהם, רוצה לומר אין טומנין בהם מבעוד יום אבל בין השמשות מותר מן הטעם שאמרנו. ודבר שאינו מוסיף טומנין בו בכל עת, בין בין השמשות בין מבעוד יום, ואינו אסור אלא בשבת בלבד כמו שבארנו.

הנה נתבאר עניין זה הפרק ביאור יפה, ואתה תעיין בו ותשמור אלו הדינים, כי לא נתבארו מן התלמוד אלא אחר העיון המדוקדק במקומות מפורדים:


במה טומנין - הבא לסלק קדרה מעל גבי כירה בע"ש ולטמנה בדבר אחר, ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל, איזהו דבר המוסיף ואסור:

לא בגפת - פסולת של זיתים ושומשמין, כשהוא כנוס יחד חם מאד:

לחים - יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין:

זגין - קליפי הענבים. חרצנים, גרעיני הענבים:

מוכין - כל דבר רך קרוי מוכין, כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים:

בזמן שהן לחין - אכולהו קאי אתבן וזגין ומוכין ועשבים. ולחין שאמרו לחין מחמת עצמן לא לחין מחמת משקין שנפלו עליהן לאחר שיבשו, ומוכין לחין מחמת עצמן משכחת לה, כגון בצמר הסמוך לאליה או בצמר שבין ירכות הבהמה:

נסורת - פסולת שמנסרין הנגרים מן העץ כשמגררים אותו במגירה:

נעורת - דק דק שמנערין מן הפשתן כשמנפצין אותו:

ר"י אוסר בדקה - בנעורת של פשתן דקה, אבל בנסורת מודה דשרי בין דקה בין גסה. ואין הלכה כרבי יהודה. ומה שאסרו להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, גזירה שמא יטמין ברמץ א ויבא לחתות בגחלים משתחשך. ואסרו להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל ואע"פ שאינו מבשל, גזרה שמא ימצא קדרתו שנצטננה וירתיחנה באור בשבת. ובין השמשות מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל כדאמרינן בס"פ במה מדליקין. דליכא למגזר שמא ימצא קדרתו שנצטננה וירתיחנה, דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן. ורמב"ם פירש בסתם קדרות בין השמשות רותחות הן, פירוש שאין הדעת סובלתו, מפני שבוש הנוסחאות וגרסאות מהופכות שנמצא בגמרא שלפניו בפרק במה מדליקין, שהוא היה גורס מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ, ומפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבע"י גזירה שמא ירתיח, ואין הגרסות כן, אלא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח, ואין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ:

אין טומנין וכו'. פי' הר"ב בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויבא לחתות בגחלים. גמ' דף ל"ד ע"ב גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת. ויטמין. גזירה שמא יחתה בגחלים. וכתב הרמב"ם ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלנו אין גוזרין גזירה לגזירה והוא שיגזרו ב"ד דבר בשעה מן השעות ואח"כ ישובו ויגזרו גזירה לאותה גזירה זה הדבר אינם עושין. אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כולה חדא גזירה היא ר"ל כי מי שגזר זאת הגזירה ראה שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזירות יחד ע"כ. ובס"פ דלעיל כתבתי בזה בשם התוס':

זגין. פי' הר"ב קליפי כו'. כר' יוסי דמשנה ב' [פ"ו] דנזיר:

(א) (על הברטנורא) שיש בה גחלת ויטמין, גזירה שמא יחתה בגחלים, גמ'. וכתב הר"מ ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלינו אין גוזרין גזירה לגזירה, והוא שיגזרו ב"ד דבר בשעה מן השעות ואח"כ ישובו ויגזרו גזירה לאותה גזירה, אבל אם ראו שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה גזרו ב' הגזירות בפעם א', והוא ענין אמרם כולה חדא גזירה הוא:

במה טומנין וכו':    ועי' במ"ש בנ"י ר"פ לא יחפור בשם ה"ר יונה ז"ל. ובגמרא בעינן גפת של זיתים תנן אבל של שומשמין שפיר דמי או דילמא דשומשמין תנן וכ"ש דזיתים דלא ומשמע דאסיקנא דגפת דמתני' אפי' דשומשמין כיון דלענין תחלת הטמנה מיירי ומיהו אם טמן כבר החמין בתוך קופה של מוכין ע"ג גפת של זיתים שהוא חם ביותר אסור להניח אותה קופה שם ע"ג הגפת אבל ע"ג גפת של שומשמין מותר להניחה. והרמב"ם ז"ל [בחבורו] סתם דבריו. אע"פ שכאן פי' גפת הוא פסולת שיוצא מתחת קורת בית הבד אחר שיצא ממנו השמן וכן פסולת השומשמין ע"כ. ונלע"ד דדוקא הכא גבי הטמנה איצטריך תלמודא למיבעו אי של זיתים תנן אי אפילו של שומשמין משום דמיירי בגפת שאינו מוסק אבל בגפת דתנן לעיל גבי כירה דהוי מוסק ודאי דהוי אפי' של שומשמין וכמו שכתבתי לעיל בשם רש"י והר"ן ז"ל:

ולא בחול:    בגמ' ב"ב דף י"ט פריך דמ"ש הכא גבי שבת דקתני חול ולא קתני סלעים ומ"ש התם לענין הרחקה דקתני סלעים ולא קתני חול ותירץ רבא דהכא היינו טעמא דלא קתני סלעים משום דאין דרך להטמין בהן דמשברין הקדרה והתם היינו טעמא דלא קתני חול משום דמחמימי מתחמם פי' כגון גבי הטמנה דמתני' וגבי קרירי כגון כותל דהתם קריר: וכתב הר"ן ז"ל והכי נמי איתא בירושלמי תמן תנינן ומטילין אותו על החול כדי שימתין הדין חלא מירתח רתח ומצנן צנינא הדין תבן בעל פקדון כמה דאת יהיב ליה הוא יהיב לך:

בזמן שהן לחין:    בגמ' בעי לחים מחמת עצמן שהן מחממין יותר מלחים מחמת משקה שנפל עליהן משיבשו או דילמא אפי' לחין מחמת משקה ודחי לה. וכתבו הפוסקים דנקטינן לקולא ואפשר דמתני' נמי דייקא הכי דקתני אבל טומנין בהן כשהן יבשין דאיכא למידק דכיון דקתני דאין טומנין בהן כשהן לחים ממילא משתמע דטומנין בהם כשהן יבשין אלא ממשנה יתירה שמעינן דטומנין בהן כשהן יבשין אע"פ שהן לחין מחמת משקה כנלע"ד דן"ק. אלא שמדברי הרמב"ם ז"ל שם בפ"ד נראה שהוא ז"ל מפר' דלחין מחמת דבר אחר מחממין טפי ואסור בכל גווני שכך כתב או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלתן לחים ואפי' מחמת עצמן ע"כ והוא הפך ממה שפירש בפי' המשנה: וכתוב בספר לבוש החור סימן רנ"ז ומוכין פי' כל דבר רך כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים כל אלו קרויין מוכין וזגין ועשבין אלו שלשתן ג"כ מוסיפין הבל כשהן לחין ע"כ והם דברי רש"י ז"ל. ופי' ה"ר יהונתן ז"ל ובברייתא תני שכל אלו שאסרנו בשביל שמוסיפין הבל אע"פ שאינם נוגעים לקדרה אלא שסודר של בגד או קופה מפסקת ביניהם אסור להטמין בהם שכ"כ הם מוסיפים הבל דלא דמי לקטום דתנן לשהות ע"ג כירה כשהיא גרופה וקטומה דהתם יש היכרא בדבר אבל בזה אין היכרא כלל ועוד דגחלים הקטומים באפר צוננת הולכים וכבים משא"כ בתוך הנזכרים במשנה ע"כ:

טומנין בכסות:    בברייתא בגמ' קאמר ר' אושעיא אבל לא בכסות לחה דהיינו ממרטא דביני אטמא ולא בפירות לחים אלא בכסות יבשה ובפירות יבשים וכתבו בתוס' ז"ל נראה דר' אושעיא פליג אמתני' ע"כ:

ובפירות:    כגון חטים וקטניות:

כנפי יונה:    נוצה רש"י ז"ל. והה"נ כל שאר נוצות דשאר עופות:

אית דגרסי בבא דנעורת קודם בבא דנסירת וכן משמע מפי' רש"י והרמב"ם ז"ל וכן הוא בירושלמי:

בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל ר' יהודה וכו' עד שמצא בגמרות ג' שלפניו: אמר המלקט נראה שצריך למחוק אותה הגימל:

עוד שם ואין הגירסאות כן אלא וכו' אמר המלקט הרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת גרסת רבו רב אלפס ז"ל: וגם הראב"ד ז"ל יישב גירסא זו בפירוש דחוק מלבד דלכל הפירושים שבגרסא זו קשה דרמץ ודאי דבר המוסיף הבל הוא ולגרסתם ז"ל רמץ דבר שאינו מוסיף הבל הפך המוחש ולדוחקים עוד רבים בחר ר"ע ז"ל בגרסת רש"י ז"ל אשר שם דף ל"ד שכתב ה"ג אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין וכן' כדכתב ר"ע ז"ל: והרא"ש והר"ן ז"ל הסכימו ג"כ לגירסת רש"י ז"ל גם הרב המגיד ועיין בבית יוסף א"ח סימן רנ"ז:

ובנעורת של פשתן דקה:    אית דל"ג מלת דקה וכן ברב אלפס ובהרא"ש ז"ל ובשאר פוסקים ליתא וכן נלע"ד דאי לא תימא הכי קשה דודאי בעינן למימר לכאורה דהאי דקה קאי בין אנסורת של חרשין בין אנעורת של פשתן א"כ כי בעינן בגמ' ר' יהודה אהיכא קאי כמו שאעתיק בסמוך נמצא דבין קאי אנסורת בין אנעורת הוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה דת"ק דוקא בדקים שרי ור' יהודה דוקא בגסים שרי ותו אמאי לא בעי נמי אי קאי נמי אתרוייהו אע"ג דלא קתני דקים וגסים לשון רבים וגם לפי הפשיטות דר' יהודה קאי אנעורת של פשתן הוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה ואנן קיי"ל דאפושי במחלוקת לא מפשינן דוק. אלא שלא מצאתי שהגיה לא רש"ל ז"ל ולא הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. אח"כ מצאתי שה"ר יהוסף ז"ל מחקה וגם הגיה להקדים בבא של ובנעורת של פשתן קודם בבא של ובנסורת של חרשין:

ר' יהודה אוסר בדקה וכו':    בגמ' בעינן ר' יהודה אנסורת של קרשין קאי או אנעורת של פשתן ופשטינן דאנעורת של פשתן קאי דהכי קתני בהדיא בברייתא:

יכין

במה טומנין ובמה אין טומנין:    דאסור לטמון תבשיל בע"ש בדבר שמוסיף חמימות. רק במה שמעמיד חמימות. דשמא יטמין בערב שבת בגחלים בוערות. ויחתה בשבת למהר בישולו:

אין טומנין לא בגפת:    פסולת זיתים ושומשמין:

ולא בזבל:    של בהמות:

לא בתבן ולא בזגים:    קליפי וגרעיני ענבים:

ולא במוכים:    כצמר וצמר גפן:

ולא בעשבים בזמן שהן לחים:    אכולהו ד' קאי דע"י לחותן דוקא יש בהן חמימות ומוסיפין הבל. אבל יבשין אינן רק משמרין החום שבתבשיל שלא ישלוט בו אויר הקר שבחוץ:

טומנין בכסות ובפירות בכנפי יונה:    ה"ה שאר נוצות (רנ"ז ס"ג):

ובנסורת של חרשים:    (זענע שפענע):

ובנעורת של פשתן:    (ווערק) והן הקסמין שניפלין מהפשתן כשינפצוהו (ונ"ל דל"ג "דקה". דהרי בגמ' אצטריך למפשט מברייתא דר"י אנעורת קאי):

ר' יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה:    וקיי"ל (רנ"ג ס"א וססרנ"ז) דשאלענט שלנו אינו הטמנה מדאין הקדירה מסביב נוגע בתנור מדלא הוה דומיא דהטמנת רמץ. ועי' בכלכלת שבת בדיני הטמנה סי' ה':

בועז

פירושים נוספים