לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/ערובין/פרק א

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





מתני' מבוי שהוא גבוה - שהניחו את הקורה למעלה מעשרים אמה וקורה זו להתיר לטלטל לתוכה באה דמדאורייתא איתסר הוצאת רה"ר בשבת ומה היא רה"ר סרטיא ופלטיא גדולה כדאמרן בפרק יציאות השבת (שבת דף ו:) שדומין לדגלי מדבר דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן ועגלות של לוים ברוחב י"ו אמה אזלי כדאמרן בהזורק (שם ד' צט.) הלכך לא הוי רה"ר בציר מי"ו אמה רוחב ומפולש משני ראשין אבל מבוי קצר הוא ואינו רחב י"ו אמה ואי נמי רחב הוא אינו מפולש אלא ראשו אחד פתוח לרה"ר וראשו אחד סתום דאי הוה מפולש לא הוי משתרי בקורה כדאמרינן בגמרא וכיון דלאו רה"ר הוא שרי לטלטולי ביה מן התורה בלי שום תיקון ורבנן גזור עליה משום דאתי לאיחלופי ברה"ר ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דליהוי היכירא דלא ליתי למישרי רה"ר גמורה:

ימעט - ישפיל וטעמא מפרש בגמרא:

והרחב מעשר אמות ימעט - דזהו שיעור רוחב סתם פתחים וטפי מהכי לא מיקרו פתח אלא פרצה ואנן בעינן פתח וצריך לנעוץ קנים למעט רוחב כניסתה ולהעמידה על עשר או על פחות:

צורת הפתח - לחי מיכן ולחי מיכן קורה (ס"א וקנה) על גביהן:

גמ' דתני תקנתא - דתני ימעט ולא תנא פסול:

סוכה - דטעמא דידה דאורייתא כדאמרי' התם מלמען ידעו דורותיכם:

תני פסולה - הואיל וכבר מימות משה ניתנה מדה זו ובאו חכמים לפרש לך שאם לא עשה כן פסולה שייך למיתני בה לשון פסלות ואע"ג דמהניא בה תקנתא כל כמה דלא מתקן לה איקריא פסולה:

מבוי - דכל עיקריה דרבנן הוא לא שייך למימר ביה לשון פסלות שהרי כאן התחילו להראותך עסקי מבוי ותורותיו ומאי פסול שייך למימר אכתי לא הודיעוך רבנן שיעוריה בהכי דליתני אם לא עשה כן פסול:

דאורייתא נמי תני תקנתא - בעלמא במילי אחריני:

דנפישי מיליה - דקתני התם ושאין לה שלש דפנות ושאינה גבוהה עשרה ושחמתה מרובה מצילתה:

פסיק ותני פסולה - דהשתא מצי כייל ותני להו כולהו כחדא דאי הוה תני תקנתא לא הוה מצי לערובינהו ולמתנינהו דבשאין לה שלש דפנות בעי למיתני יעשה לה דופן ובשאינה גבוהה בעי למיתני יגביה ובשחמתה מרובה מצילתה יוסיף על סככה ואמר מר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה (פסחים דף ג:):

אהל מועד - הוא ההיכל ששם היה נתון מזבח הזהב והשלחן והמנורה ובכולהו כתיב אהל מועד:

רבנן סברי - קדושת אולם לאו כקדושת היכל וכל עבודות האמורות בהיכל אי הוה עביד להו באולם שלפניו לא מיתכשרי הלכך: לא מיקרי אהל מועד ולא אשכחן קרא דליקרי לפתח דיליה פתח:

אל פתח אולם - אלמא פיתחא אקרי:

הבית הפתוח לאולם - והוא היכל:

והא כי כתיב - פתח אהל מועד במשכן שהיה במדבר כתיב ושם לא היה אולם ופתח היכל י' אמות הוא דגבוה שהקרשים לא היו אלא עשרה אמות גובהן:

שלמים ששחטן - שחרית קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין:

הא במשכן כתיב - ובבית עולמים מנא לן:

ונתתי משכני בתוככם - וכשנאמר מקרא זה כבר הוקם המשכן שהרי בתורת כהנים נכתב וכל אותו הספר באהל מועד נאמר כדכתיב (ויקרא א) וידבר ה' אליו מאהל מועד ועל איזה משכן היה מבטיחן עוד אם לא על המקדש:



ההוא בארון כתיב - שהוא משא בני קהת ועל שם שהוא מקודש משאר המשאות קרוי מקדש:

לילפו מפתח שער החצר - ארוחב פריך דתנן במתניתין והרחב מעשר אמות ימעט הא אשכחן פתח חצר דהוי עשרים רוחב ואיקרי פתח דכתיב ואת קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר בפרשת נשא כתיב אבל אגובה ולמיפסל בגובה יותר מה' אמות לא מצי פריך דהא אשכחן פתח ההיכל דגבוה כ' וקא קרי ליה פתח:

רוחב חצר המשכן נ' אמה - והא דכתיב חמשים בחמשים בפרק שני (ד' כג:) מפרש לה ופתחה באמצע רחבה וסתמו בקלעים ט"ו אמה מצד זה של פתח וט"ו אמה מצד זה של פתח נשארו כ' אמה רוחב באמצע כדכתיב חמש עשרה אמה קלעים לכתף וכתף הוא צידו של פתח:

מה להלן - גובה חמש שהרי כל קלעי החצר סביב לא היה גובהן אלא חמש כדכתיב (שמות כז) וקומה חמש אמות:

בגובהה הוא דכתיב - שגבהו הקלעים המזרחיות מזה ומזה לפתח ט"ו אמה יותר משאר קלעי החצר דהוו להו גובה כ' ולרוחב לא ניתנה מדה:

ההוא - חמש אמות:

משפת קלעים ולמטה - למטה מאותן ט"ו שנעדפו מזה ומזה לפתח היו עוד חמש גובה שוה לשאר הקלעים ועליהן ניתוספו ט"ו בגובה מב' עברי הפתח דהוו להו כ' לישנא אחרינא בגובהה הוא דכתיב דגובה כל קלעי החצר סביב ט"ו אמה אבל לרוחב הפתח לא למדנו שיעור ולהך לישנא גרסינן במסקנא ההוא משפת מזבח ולמעלה שהמזבח גובהו עשר והקלעים גבוהות ממנו חמש דהוו להו ט"ו כדי שלא יהא כהן עומד עליו ועבודה בידו וכל העם רואין אותו מבחוץ ושתיהן שמעתי וזה עיקר וכן מפורש בזבחים בפרק קדשי קדשים (ד' נט:) והמפרש לשון ראשון טועה הוא שהיה סבור דמאן דפריך לילפו מפתח שער החצר אגובהה פריך למיפסל גובה יותר מה' אמות ומשום הכי אהדר לאוקומי פתח החצר בגובה כ':

ולא פליג ר' יהודה - ואי מאולם גמר ליכשר ברוחב כ':

ותני בר קפרא - במילתיה דר' יהודה עד מאה אמה:

בשלמא לבר קפרא - איכא למימר דר' יהודה מאולם גמר ולא מכשר בגבוה מארבעים והא דתני בר קפרא מאה גוזמא נקט משום דאכשר ר' יהודה ביותר מכ' ומשלשים נראים לבר קפרא גוזמא ונקיט במילתיה טפי:

אטעיתיה לרב - דאמר לעיל ר' יהודה לא למדה אלא מפתח אולם הא מתניתא דלקמיה אטעיתיה:

פיתחא דמלכין - סתם פתחי מלכים גבוהין הרבה:

לחי - קנה או לוח נעוץ אצל כותל האחד בראשו:

לא תיהני ליה צורת הפתח - להכשיר רוחבו ביותר מעשרה:



לא תיהני ליה אמלתרא - לאכשורי גובהו יותר מכ' לקמן מפרש מאי אמלתרא והיכא תני דמהניא:

של מילה - עץ שגדילין בו מילין והם עפצים ובלעז גלא"ש:

אלמנה אמר ר' אילעא כו' - השתא קא מסיק לפירכיה דאשכחן דמהניא אמלתרא אליבא דרב ומעיקרא לא שבקיה לאסוקי למלתיה עד דסתר ליה לתיובתא:

רחבה ד' - אם היתה קורה רחבה ד' טפחים אע"פ שהיא דקה ואינה חזקה לקבל אריח כשירה והא דתנן במתניתין (לקמן ד' יג:) בריאה כדי לקבל אריח כשאינה רחבה ד' טפחים קאמר:

ואם יש לה אמלתרא כו' - תרתי מילי קאמר רב ולקולא:

אמר רב יוסף - הא אמלתרא דאייתוה משמיה דרב לא רב אמרה דתיקשי דרב אדרב אלא מתנית' היא:

ותיקשי לרב - דהא חזינן הכא דלא גמרי רבנן מהיכל מדתקני דאמלתרא מהניא:

דל אנא מהכא - הרימני מיכן כאילו שתקתי ולא אמרתי דבר זה:

מתנייתא מי לא קשיין אהדדי - דהא תניא לעיל בהדיא מבוי שהוא גבוה מכ' יותר מפתחו של היכל אלמא רבנן מהתם גמרי:

תנאי היא - תנא דלעיל דסבירא ליה דרבנן מהיכל גמרי ואמלתרא לא מהניא והאי תנא דאמלתרא סבר לאו מהיכל גמרי:

לדידי נמי תנאי היא - ואנא כתנא דלעיל אמרי:

בלא רב - אי לא הוה מפרש רב למתניתא קמייתא ויליף מינה דרבנן מהיכל גמרי:

מתנייתא אהדדי לא קשיין - דבין לההיא מתניתין ובין להא מתניתין דאמלתרא:

קורה לרבנן טעמא מאי - בעו תוך כ' אמה:

משום היכר - דליחזו אינשי ולידעו דתקנתא עבוד ולא ליתי לאיחלופי ברה"ר ומשום הכי מהניא אמלתרא דכיון דמיסתכלי בה אינשי אפילו למעלה מכ' אמה איכא היכרא:

והא דקתני - במתניתא קמייתא יותר מפתחו של היכל לאו דגמרי מהתם אלא סימנא בעלמא נקט שלא תחליף גירסא דעשרים ותאמר למעלה מל' או מארבעים יהא פתח היכל סימן בידך:

אי סבירא ליה הא דרבה - דטעמייהו דרבנן בסוכה נמי משום היכר:

למה להו - לרבנן ולר' יהודה לפלוגי בתרתי:

מבוי דלהילוך עביד - כלומר המהלך אינו מביט למעלה:

קיני - כגון קיני עופות היו בולטין מתחת האולם למעלה (מל') מן הפתח:

פסקי דארזא - כלונסות של ארז ארוכין תחובין בכותל ואיידי דנפיש משכיה אורך דידהו חזו להו אינשי ואיכא היכרא:

מאן דאמר פסקי - איכא היכרא למבוי:

כל שכן קיני - דאיידי דחשיבי ומילתא דתמיהא היא מסתכלי בהו אינשי וחזו לקורה:

מקצת - עובי הקורה בתוך כ' ומקצתה למעלה וכן עובי סככה של סוכה:

קלוש - רואין כאילו ניטל אותו העובי היוצא למעלה ותהא קורה דקה:

הניטלת ברוח - שהרי שיערוה חכמים בריאה כדי לקבל אריח ואי לאו הכי שדי ליה זיקא הלכך לא חשיב:

לא מידכר - וזמנין דמשתקיל מקצת עובי הסכך הנכנס לתוך כ' וקיימא כולה למעלה מכ':

מדכרי אהדדי - שאם תרקב תחתונה של קורה ותעמוד כולה למעלה מעשרים אמה מתקני לה:

אלא - אמאי מכשרת בסוכה משום דעל כרחך השתא צילתה מרובה מחמתה דהא רואין הוא דקאמרי' ולא שקילנא מינה מידי.:

הכא נמי - חשוב אותה כשפודין כבידין דאי נמי קלישי לא שדי להו זיקא דהא לא מידי שקלת מינה אלא רואין הוא דקאמר:



חלל סוכה תנן - עשרים אמות שהוזכרו בין במבוי בין בסוכה אחללה קיימי:

משפת כ' ולמטה - משמע שיהא עובי הקורה בתוך כ':

הא קמ"ל - דשיעור שנתנו חכמים למטה מי' טפחים אחלל קאי כשיעור שאמרו בכ' למעלה והכי קאמר מתני' מניח את הקורה משפת כ' ולמעלה וכן למטה אם בא לעשותו נמוך מניחה משפת עשרה טפחים ולמעלה דבפחות מעשרה לא הוי מבוי:

אמת מבוי ואמת סוכה - אמות שהוזכרו במבוי ובסוכה באמות קטנות שיערו ואמות שהוזכרו בכלאים באמות גדולות שיערו ולקמן מפרש הי נינהו ור"נ מדקאמר הכא קטנות והכא גדולות ש"מ הכא חומרא והכא חומרא דאי לא לחומרא היכי מצי אמר הני גדולות והני קטנות הא לא תנן בהו שיעורא:

למאי הלכתא - משערים אלו שבמבוי בקטנות דתיהוי חומרא:

לגובהו - הנך כ' שהוזכרו ליפסל בגובהו מכי איכא כ' אמות קטנות פסלי אי מגבה לה טפי:

ולפירצת מבוי - דקיימא לן בהאי פירקא פרצת מבוי ביו"ד אמות פסיל ליה וקאמר רב נחמן דבעשר אמות קטנות מיפסיל:

והא איכא - אמות שהוזכרו במשך מבוי ד' אמות ואם ארכו פחות מד' אמות פסיל ליה אביי לקמן בפירקין (ד' ה.) דאמר לקמן היה פחות מיו"ד טפחים ובא להשלימו עד כמה חוקק בו במשכו רב יוסף אמר ד' טפחים אביי אמר ד' אמות דמשך מבוי בעינן ד' אמות ובהני אמות אתיא מילתיה דרב נחמן לקולא דמכשר ליה בד' אמות קטנות:

כמ"ד - משך מבוי בד' טפחים סבירא ליה לרב נחמן ולא הוזכרו אמות בשיעור משכו ופלוגתא דאביי ורב יוסף היא:

רוב אמות - הנזכרות במבוי קאמר רב נחמן דליהוי קטנות ולא אכל אמות מבוי קאמר:

לגובהה - שהוזכרו כ' אמות לפוסלה:

ולדופן עקומה - דתנן (סוכה דף יז.) בית שנפחת וסיכך על גבי הפחת בסכך כשר ותקרת העלייה נותרת סביב ומפסקת בין סכך כשר לדפנות אם יש בין סכך כשר לדופן ד' אמות פסולה ולא אמרינן דופן עקומה פחות מד' אמות כשירה דאמרינן חזינן ליה להאי סכך פסול כאילו הוא מן הדפנות שנעקמו למעלן ובאו עד סכך כשר והרי אין כאן הפסק וקא אתא רב נחמן למימר דבאמות קטנות משערינן ליה ומיפסלא בעשרים טפחים והיינו חומרא:

והאיכא ארבע אמות - הנזכרות במשך סוכה דאי מכשרת ליה בקטנות איכא קולא ורב נחמן כייל ואמר כל אמות סוכה בקטנות ואי אמר רב נחמן כרבי הוי קולא:

ואיבעית אימא - רב נחמן לעולם כרבי והאי דאמר רב נחמן אמות סוכה בקטנות לאו באמות דמשך סוכה אלא בשאר אמות קאמר:

לקרחת הכרם ולמחול הכרם - דכי משערת ליה בגדולות חומרא היא:

קרחת הכרם בית שמאי אומרים עשרים וארבע אמות - אם קרחתה עשרים וארבע אמות מותר לזרוע שם ואם פחות מכ"'ד אמות אסור לזרוע שם ולקמן מפרש מאי קרחת ומאי מחול:

שחרב באמצעיתו - שהרי יש שם גפנים סביב הקרחה י"ו אמה על י"ו אמה וכן אם הלכה הקרחה על פני כל רוחב הכרם שאין שם גפנים אלא מב' צידי הקרחה בעינן י"ו רוחב הקרחה:

ואם לאו לא יביא זרע לשם - אפילו באמה האמצעית דד' אמות שבצד הכרם מזה וד' אמות שבצד זה אצל הכרם הוו עבודת הכרם דתנן (כלאים פ"ו מ"א) כמה עבודת הכרם (מלא) ד' אמות כמלא בקר וכלים שהיו בוצרים אותה בשוורים ובעגלות ובעת החרישה חורשים אותה בשוורים הלכך ככרם דמו ואם נשארו ח' אמות בינתים לבד אותן ד' לכל צד דכי שדית פלגא להכא ופלגא להכא איכא ד' אמות מקום חשוב לכל חד לא בטלי לגבי כרם ומותר לזורען ובציר מח' אמות שדי פלגא להכא ופלגא להכא ליכא ד' אמות מקום חשוב ובטיל לגבי כרם ולבית שמאי לא חשיב שדה בפחות מח' אמות הלכך כ"ד אמות בעינן ד' לעבודת הכרם מכאן וכנגדן מכאן פשו י"ו שדי שמנה להכא ושמנה להכא. איכא שדה ולא בטלי אי נמי סבירא להו לבית שמאי עבודת הכרם ח' אמות:

מחול הכרם בין כרם לגדר - דהיינו סביב כמו מחולות:

יש שם י"ב אמות - לבית הלל נותן ד' אמות לעבודת הכרם וזורע השאר:

אין שם י"ב אמה לא יביא זרע לשם - דד' אמות דלהדי כרם עבודת הכרם וד' אמות דלהדי כותל כיון דלא מיזדרעי משום דוושא דכותל אפקורי מפקר להו אמצעיות אי איכא ד' אמות חשיב ואי לא בטיל לגבי כרם והכא לא בעינן י"ו אמה שאין האיסור אלא מצד אחד והכי מפרש לה בפרק כל גגות (לקמן ד' צג.) וקא אמר רב נחמן דבאמות גדולות משערינן ולחומרא ולא משתריא בקטנות:

והא איכא רצופין - גפנים רצופין שסמוכה שורה לשורה יותר ממה שנתנו חכמים שיעור שאם אין בין שורה לשורה ד' אמות אינו כרם הואיל ואין לו כל צרכו להילוך עגלה ומותר לזרוע בכולן לר' שמעון ובהנך אמות אתיא מילתיה דרב נחמן לקולא דאי איכא ד' אמות קטנות אמרינן אינו כרם עד דאיכא גדולות:

על פחות מד' אמות - שאין בין שורה לשורה ד' אמות אינו כרם ומותר לזרוע לשם:

ורואין את האמצעיים - הנטועין בתוך ריוח הראוי להיות בין שורה לשורה:

כרבנן - סבירא ליה לרב נחמן:

דאמרי כרם - הלכך לא הוזכרו אמות בכלאים לענין רצופים:

הללו שוחקות - אמות כלאים מודדין בטפחים גדולים ושל סוכה ומבוי עצבות מצומצמות לחומרא:



שלא יהו מכוונות - כדמפרש ואזיל שיהו אמות כלאים שוחקות ושל מבוי וסוכה עצבות:

אלא לאביי קשיא - הא דקתני כל אמות באמה בת ששה:

אימא אמת כלאים באמה בת ששה - והכי קאמר כל אמות שאמרו בכלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהו מכוונות מצומצמות אלא גדולות בטפחים שוחקות:

לאביי ודאי תנאי היא - דלא מצי לאוקמי לרבנן כוותיה דהא כל אמות קאמרי:

לרבא מי לימא תנאי היא - מי אמרינן רבן שמעון בן גמליאל פליג עליה למימר אמת כלאים באמה בת ששה אבל שאר אמות כגון סוכה ומבוי באמה בת חמשה או דילמא פרושי קא מפרש רבן שמעון בן גמליאל למילתייהו דרבנן דאמרי ובלבד שלא יהו מכוונות דיש מהן שוחקות ויש מהן עצבות ולא פירשו איזה מהן שוחקות ואיזה מהן עצבות ואתא איהו לפרושי דהנך דכלאים ליהוו שוחקות כדקתני ובלבד שלא יהו מצומצמות ולהכי אדכר כלאים ולא למעוטי שאר אמות להיות בנות חמשה אלא למעוטינהו דלא ליהוו שוחקות:

הא אתא לאשמועינן אמת כלאים לא יצמצם - ולפרושי מילתיה דתנא קמא הוא דאתא ולא למעוטי שאר אמות מבת ששה:

לא למעוטי אמה יסוד ואמה סובב - דלאו בנות ששה הן:

באמות אמה אמה וטופח - באמות קטנות בת חמשה שיש באמה בת ו' בינונית אמה וטפח מאלו:

חיק האמה - נמדד באמות קטנות וכן אמה רוחב וכן גבולו על שפתו זרת האחד וזה גב המזבח כולן באמות קטנות הללו:

חיק האמה זה יסוד - חיק על שם שהוא חיקויו ותיקונו של מזבח מלמטה:

אלו הקרנות - שהן אמה על אמה והאי דכתיב זרת האחד מאמצעית רחבו של קרן מודד זרת שהוא חצי אמה לכל רוח דהוי אמה על אמה:

וזה גב המזבח - כלומר באמה קטנה זו נמדד האמה של מזבח הזהב דכתיב ביה אמה ארכו ואמה רחבו (שמות ל) ובמסכת מנחות בפרק שתי הלחם (ד' צז:) מפרש ליה להאי קרא דאמה יסוד דקאמרי בקטנה לאו ברוחב כניסת היסוד אלא בגובה עלייתו דאמר מר עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד אבל רוחב הכניסה באמת בת ששה ואמה סובב כניסה דילה באמה קטנה ולא חמש אמות של עליית גובהה באמה קטנה כדתנן עלה חמש וכנס אמה זה הסובב וקרנות לא שנא גובהן ולא שנא רוחבן באמה קטנה:

הג"ה - כאשר מפורש בקונטרס שמע רבינו מר' יעקב בר יקר ועתה חזר בו דקשיא ליה מה שתרגם יונתן אמה אמה וטפח אמתא דהיא אמתא ופשך ונמצא דבאמה גדולה מיירי ועוד אם כדברי הזקן לא הי לו לכתוב וחיק כי אם חיק האמה ופירש לנו רבינו הכי למעלה הזכיר מדות המזבח והאריאל שתים עשרה אמה ושאר מדותיו ועתה כך אמר הכתוב אלא מדות המזבח שאמרתי לך הכל נמדדו באמה שהיא אמה וטפח וחיק שהיא יסוד אינו נמדד אלא באמה שהיא אמה קטנה ולא באמה שהיא אמה וטפח ועתה דברי יונתן בן עוזיאל קיימין כך שמעתי ועיקר. ע"כ הג"ה:

שיעורין - שנתנו חכמים לכל דבר כגון כזית דם חלב פיגול ונותר וכזית מן המת שמטמא באהל ושאר שיעורין דמפרש לקמן:

חציצין - חציצה הפוסלת בטבילה:

ומחיצין - הלכות מחיצה שתהא גבוהה עשרה וכן שאר הילכותיה הלכה למשה מסיני:

לשיעורין נאמר - וכל אלו משערין בהן דברים אחרים:

כליו על כתיפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו - שאינן מלובשין בו דרך מלבוש דומיא דכליו על כתפיו:

הוא והן טמאין מיד - שאף הן באין אל הבית וכתיב והבא אל הבית (ויקרא יד):

היה לבוש כליו - וכן כולם דרך לבישתן קרויין בגדיו ובטלין אצלו וכתיב (שם) והאוכל בבית יכבס את בגדיו ודרשינן בתורת כהנים מקרא דהאי אוכל לאו אכילה ממש הוא אלא שישהא כדי שיעור אכילה ובביאה בלא שהייה אינו מטמא בגדים:

פרס - ד' ביצים הן מזון סעודה בינונית פרס לשון פרוסה ששיערוהו בחצי ככר האמור בעירוב דבעינן מזון ב' סעודות ותנן התם חציה לבית המנוגע בפרק כיצד (לקמן ד' פב:):

פת חיטין - אין שוהה בה כפת שעורין:

מיסב - שהייה זו בהסיבה שיערוהו ולא בנאכלת בעמידה והולך ובא שהוא שוהה באכילתו יותר:

ואוכלה בליפתן - שנאכלת מהר:

ואינו מטמא באהל - שום עצם בלא בשר עד שיהא שם שדרה שלימה או גולגולת או רוב בנינו שתי שוקיים וירך אחת או רוב מניינו קכ"ה אברים:

רביעית יין לנזיר - לחייבו מלקות:



גרוגרת - היא תאנה יבישה ובה שיערו כל אוכל אדם לענין הוצאת שבת דתנן (שבת דף עו:) המוציא אוכלין כגרוגרת: בעל הבית חס על כליו ואם ניקב כמוציא זית מצניעו לאגוזים כאגוז מצניעו לרמונים לפיכך אם ניטמא וניקב עדיין טמא עד שינקב כמוציא רמון והיינו שיעורן כרמונים אבל כלי אומן העומד לימכר טהור בנקב קטן:

רוב שיעוריה כזיתים - אכילת חלב ודם ונותר ופיגול וטמא ונבילה ובהמה טמאה ובשר המת להאהיל ומגע נבילות: כל דבש האמור בתורה דבש תמרים וכדאמר התם (בכורים פ"א מ"ג) אין מביאין בכורים כי אם מז' המינין ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים אלמא פשיטא ליה לתנא דתמרים מז' המינין דהיינו דבש:

במים במי מקוה - המכונסין משמע ואע"ג דלאו חיים מדלא כתיב חיים:

כל בשרו - משמע כל בשרו כאחד:

לשערו - שתפסל בו חציצה:

וכדרבה - דאמר רבה חציצה פוסלת בשיער:

נימא אחת קשורה חוצצת - דמצי להדוקה שפיר ואין המים נכנסין בקשר:

שלש אינן חוצצות - דלא מיהדקי שפיר ועיילי בהו מים:

דבר תורה - הלכה למשה מסיני בתורה שבעל פה:

רובו - רוב שערו שאם יש בו דבר החוצץ כגון דם יבש ודיו וטיט יבש וזפת יבש או שקשור רובו אחת אחת:

ומקפיד עליו - שמצטער על ליכלוך זה שבראשו:

ושאינו מקפיד עליו - הוי כגופו ואע"ג דהוי ברובו לא חייץ:

וגזרו על רובו שאינו מקפיד - הואיל והוי רוב ודמי במקצת לחציצה דאורייתא:

ועל מיעוטו המקפיד - הואיל ודמי ליה בהקפדה וגזרו לאו הלכה למשה מסיני הוא אלא גזירה מדרבנן ורובו המקפיד לחודיה הוא דהוה הלכה למשה מסיני:

וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד עליו משום מיעוטו המקפיד - דדמו להדדי דהאי מיעוט והאי מיעוט:

אי נמי - ניגזור בו משום רובו שאינו מקפיד דדמי להדדי דהאי אינו מקפיד והאי אינו מקפיד:

היא גופה גזירה - משום רובו המקפיד כדאמר:

ארון תשעה וכפורת טפח - ארון גובהו תשעה טפחים דכתיב (שמות כה) ואמה וחצי קומתו וכפורת טפח הרי עשרה וכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת ותניא בפ"ק דסוכה (ד' ה.) רבי יוסי אומר לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה דכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ולמטה מעשרה טפחים חשיב ארץ דכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת אלמא עשרה הוי מחיצה דלמעלה מעשרה לא חשיב ליה רשות תחתית אלא רשותא אחריתי:

אמות בנין - כגון אמות הקרשים והיריעות:

אמת כלים - כגון אמות הארון והמזבחות והשלחן:

באמה בת חמשה - דהשתא לא נפקא ליה מארון מידי דלר' יהודה לא הוי לארון בהדי כפורת אלא שמנה טפחים ומחצה:

בבינונית - באמה בת ו' בינונית לכל אדם ויש גדולה ממנה כדאמר בכיצד צולין (פסחים פו.) שתי אמות היו בשושן הבירה אחת יתירה על של משה חצי אצבע ואחת יתירה עליה חצי אצבע נמצאת. יתירה על של משה אצבע:

לגוד - דאמרינן בכמה דוכתי גוד אחית גוד אסיק ופחות משלש כלבוד ולשון לבוד כמו סניף דבר קצר שהוסיפו עליו והאריכוהו:

ובא למעטו - לעשות בנין אצטבא או עפר תחת הקורה בארץ למעט גובה החלל:

כמה ממעט - משמע: כמה יגביה הקרקע:

כמה דצריך ליה - עד שלא יהא החלל יותר על עשרים:

רחבו - של מיעוט להרחיבו לתוך אורך המבוי כמה:

טפח - כנגד רחבה של קורה ותחתיה:

מאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה - דאמר חודו החיצון יורד וסותם כדמשמע לקמן (ד' ח:) והלכך כיון דשיעור עשרים אמה משום היכר הוא הרי יש היכר לעומד על אותו טפח שנגבה תחת הקורה:



ומאן דאמר ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה - דחודה הפנימי יורד וסותם ורוחב הקורה הוי חוץ לסתימה ולמשתמשים במבוי אין להם היכר בקורה שהרי בנמוך הן הלכך צריך שימשך לתוך המבוי שתהא הקורה ניכרת להם כשישמשו באותו גובה וכיון דאפיקתיה מתחת הקורה צריך שיהא מקום הניכר וחשוב:

לא דכולי עלמא מותר ובהא פליגי מר סבר קורה - שתיקנו חכמים למבוי משום היכר בעלמא הוא דלא ליתי למישרי רשות הרבים והרי יש כאן היכר בכניסתן כשמשתמשין תחת הקורה:

ומאן דאמר ארבעה קסבר קורה - המתרת במבוי טעמא משום מחיצה דאמרינן חודה החיצון יורד וסותם ואמרו רבנן דבטפי מעשרים לא אמרינן יורד וסותם וכיון דלא הוי מיעוט ד' הוי מחיצה העשויה לפחות מד' וקיימא לן בכל דוכתא דמחיצה שאינה ראויה לד' לאו מחיצה היא דאין רשות היחיד לפחות מד' טפחים ואע"פ שמוקף מחיצה של עשרה טפחים ובגזוזטראות דחנניה בן עקביא נמי הכי אמרינן דאין מחיצות אלא אם כן יש תוך החלל ארבעה בפרק כיצד משתתפין (לקמן פו:):

גזירה שמא יפחת - על ידי דריסת רגלים יפחת המיעוט ויעמוד על פחות מטפח הלכך בעינן טפי וכיון דאפיקתיה מהיכר של מעלה אוקמיה אד' דחשיבי בכל דוכתא:

משכו - של חקק לתוך אורך המבוי בדבר הבולט כגון מיעוט שייך למימר רוחב ובדבר השוקע ומקיפות אותו מחיצות כגון חקק שייך לומר לשון משך:

רב יוסף - דבעי לעיל טפח הכא בעי ארבעה דהתם דאיתיה לדופן ולמעוטי קאתי בהיכר בעלמא סגי הכא דהשתא הוא דמשוי ליה דופן בין לרב יוסף ובין לאביי בעינן דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי שלם הלכך לרב יוסף שיעור משך מבוי בד' טפחים ואביי סבירא ליה שיעור משך מבוי בד' אמות:

שנפרץ מצידו אחד - מן הכתלים שבצד ארכו:

כלפי ראשו - סמוך לקורה הימנה ולפנים:

אם יש שם פס ד' - אם נשתייר מן הכותל או עשה פס ד' במקום הפרצה סמוך לקורה:

מתיר פירצה - אף על גב שנשתייר שם עדיין פירצה עד עשר דכיון דיש הכשר אורך מבוי מן הקורה עד הפירצה לא בטל ליה תורת פתח מקמאי ובמלתיה קאי וקורתו מתירתו ופירצתה מתרת כיון דלאו יותר מעשר תורת פתח עליה ומבוי אינו נפסל בפתחים הרבה אי נמי שבקו בני מבוי פתחא קמא ונפקו ועיילי בההיא פירצה משום דדרך קצרה היא להם אפ"ה לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון משום דהוי פתח לד' הסמוכין לו הואיל וד' אורך ראויין לקורה דיש בהן הכשר מבוי:

ואם לאו - דאין שם פס ד':

פחות מג' - אם הפירצה פחותה מג':

מתיר - תיקון המבוי את המבוי שהרי כלבוד דמי ואין כאן פירצה ואם הפירצה ג' אינו מתיר דכיון דממעטין בני מבוי בהילוכן ומקצרין את דרכן דרך אותה פירצה חיישינן דילמא שבקי פתחא רבה ועיילי ונפקי בההיא פירצה ובטיל ליה פתחא קמא ובטלה קורה דידיה ואין קורה למבוי זה והאי טעמא מפרש לקמן בפירקין:

ואביי לית ליה דר' אמי ודר' אסי - דהא הכשר מבוי בד' אמות קאמר והכא נמי אי ליכא פס ד' אמות אין קורה זו ראויה לאותו הפס ואין כאן קורה:

סוף מבוי - כגון הא דר' אמי ור' אסי שכבר היה מבוי ואירע בו פסול ה"נ דלמיהדר לשוייה מבוי סגי בד' טפחים:

תחילת מבוי - כגון גבי חקק דהשתא קאתי לשוייה מבוי:

בתים וחצרות - בתים פתוחין לחצירות וחצירות למבוי שכן היה דרכן שאין בתים פתוחין אלא לחצריהן וכל חצר האמור בהש"ס ובמשנה אינו אלא לפני הבית אבל שאחורי הבית מוקצה או רחבה קרי ליה:

ואי אמרת בד' הוי מבוי היאך ניתר באורך ארבעה - מכדי מיעוט חצירות שתים ואין פתח פחות מד' ואיך יפתח פתח רוחבו ארבעה במשך המבוי שאינו אלא ד' איה מקום הפצימין ועוד כולו פרוץ הוא:

וכי תימא דפתח ליה בדופן אמצעית - וכי קאמר רב יוסף הכשר מבוי באורך ד' במבוי רחב מאד קאמר ויכול לפתוח פתח החצירות בדופן שמאחריו:

והאמר רב נחמן נקיטינן - מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו:

ארכו יתר על רחבו - הוי מבוי וניתר בלחי וקורה אבל מרובע דין חצר עליו ואמרי' לקמן חצר צריכה פס ד' או פס משהו מכאן ופס משהו מכאן היכא דפריצה במלואה לרה"ר וכיון דאמרת ארכו ד' כשר הרי רחבו ד' חסר משהו ואין שם שיעור פתח דבכולי הך מסכתא אמרי' דאין פתח פחות מד':

בקרן זוית - טפח מן הפתח בדופן האמצעי ושלשה טפחים בדופן המשך וכן בצידו השני כזה:

לחי הבולט מדופנו של מבוי - לתוך רוחב המבוי ולא נעשה שם לשם לחי אלא הוציא בניינו בפאת ביתו כדרך שעושין משום חיזוק:



פחות מד' אמות - ברוחב המבוי נידון משום לחי וסמכינן עליה ואע"ג דלאו לשם לחי איקבע דקיימא לן הלכתא כאביי בלחי העומד מאליו דכשר:

ד' אמות - אם היה בולט לתוך רוחב המבוי ד' אמות נידון משום מבוי כלומר כיון דאורך הכשר מבוי ניתר בכך בעלמא ומיקרי מבוי הכא נמי נפיק מתורת לחי דלא סמכינן עליה אע"ג דאי עבדיה משום לחי הוי כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלאו להכי איקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקיה מתורת כותל ולשווייה לחי דכיון דנפק ליה מתורת לחי ונמצא שאין תיקון למבוי זה וצריך לחי אחר להתיר המבוי אלמא מדקתני דבציר מד' אמות לא הוי מבוי לאפוקי מתורת לחי שמע מינה הכשר מבוי בד' אמות:

בהדיה - אצלו ברוחב המבוי:

באידך גיסא - אצל כותל האחר כנגדו:

דמטפי ביה או דמבצר ביה - גבוה ממנו או נמוך ממנו א"נ או עב ממנו או דק ממנו כדי שימשך ממנו ולחוץ או הימנו ולפנים:

במבוי שמונה - שרחב שמונה אמות וכל שכן אם יותר:

אבל במבוי שבעה ניתר - המבוי ואע"פ שאין זה לחי הואיל וסתימת הפתח מרובה על הפרוץ:

ומה חצר - מרובעת או רחבה יותר על אורכה שאינה ניתרת בלחי וקורה אם נפרץ כותל שעל פני רשות הרבים על פני כולו והעמיד בו לחי משהו אינו מתיר אא"כ יש בו פס ד' כדאמרינן לקמן בפרקין (ד' יב.) פסי חצר צריכין שיהא בהן ארבעה:

ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ - אפילו נפרצו בה פרצות הרבה בד' מחיצותיה סביב ונשתייר שם מן העומד עד שרבו עומדים על הפרוצות מותרות בלא שום תיקון:

מבוי שניתר - פתיחת כותלו הסמוך לרשות הרבים בלחי משהו:

אינו דין שיהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ - בלא שום סימן אחר ומיהו מבוי שמונה אע"ג דבהאי קל וחומר נמי מצי למישרייה דהא יותר מד' טפחים הוי האי פס וחצר משתרייא בפס ד' כיון דלאו לשם לחי הוקבע שם ולא לשם תיקון פס הוקבע שם כי היכי דיצא מתורת לחי יצא מתורת פס ולא מנכרא מילתא ואמרינן זהו פתחו ולא נעשה בו תיקון להתירו: חצר אין פירצת י' אוסרת בה אא"כ הוי מלואו בכותל או יותר מעשר והכי קיימא לן במתניתין (לקמן ד' טו:) כל פירצה שהיא בעשר אמות מותרת:

תאמר במבוי - דאמר רב הונא בארבע לקמן (ד' ו.):

למאן קאמרינן לרב הונא - האי ק"ו אליבא דמאן קאמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אליבא דרב הונא רביה תלמידיה דרב דהא הך שמעתין דלחי הבולט רב הונא אמרה ומילתיה דרב הונא קא מפרש רב הונא בריה דרב יהושע:

פירצתו בד' סבירא ליה - לקמן בשמעתין:

טעמא דנפשיה קאמר - והכי קאמר במבוי שמונה קא מסתברא מילתיה דרב הונא אבל במבוי שבעה לא מסתברא כוותיה דאיכא למישריה בקל וחומר:

אי עומד מרובה על הפרוץ - שהיו ארבע אמותיו של לחי שוחקות ונמצא פרוץ חסר מארבע הרי ניתר בכך:

ואי פרוץ מרובה - נמצא שאין ד' שלימות בלחי ונידון משום לחי דהא רוב בני אדם אין יכולין לצמצם:

מאי אמרת - לאוסרו דילמא צמצם וכי הדדי נינהו ואין כאן לחי שהרי יש בו ארבע אמות ולא עומד מרובה:

הוי ספק דבריהם - שמא צמצם ואסור ושמא לא צמצם ומותר דטלטול מבוי מדרבנן הוא וספק דבריהם להקל:



מצידו - בכותל ארכו ולא אצל ראשו אלא שיש ארבעה עומד מן הפתח עד הפרצה:

מראשו - שהיה מבוי רחב כ' אמה וסתמו עשר אמות כדתנן והרחב מעשר ימעט ונפרצה פירצה באותה סתימה:

לא תיפלוג עלאי - לומר דרב מכשר פירצת עשר בצידו דהא רב איקלע לדמחריא כו':

בקעה מצא - עמי הארצים היו ומזלזלי במצות והחמיר עליהן לעשות סייג להרחיקן מן העבירה כאדם הגודר בקעה פרוצה לשומרה:

מבוי עקום - ושני פתחיו לרשות הרבים:

תורתו כמפולש - ומבוי המפולש לרה"ר צריך צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן כדלקמן אף זה צריך לשני פתחיו לצד רה"ר לחי לכל רוח ובעקמומיתו צריך צורת פתח דפילוש שהוא מפולש לחבירו הוי כמפולש לרה"ר:

תורתו כסתום - ואין צריך בעקמומיתו כלום אלא אלו עושין לחי לפתחן ואלו עושין לחי לפתחן דלא מצרכינן צורת הפתח אלא לפתחים מפולשין זה כנגד זה לרה"ר ל"א תורתו כסתום תורת מבוי סתום וצריך לעשות לחי לעקמומיתו והיינו לחי שעושים במבוי סתום וזה קבלתי ממורי הזקן ז"ל:

אילימא ביותר מעשר - שרוחב פתיחת עקמומיתו יותר מעשר:

בהא לימא שמואל כסתום - וניסגי בלחי אטו לחי ביותר מעשר במבוי סתום מי מהני וללישנא קמא כיון דיותר מעשר הוי כחד מבוי וכי האי גוונא לא לימא שמואל דלאו מפולש הוא:

אלא לאו בעשר - אלמא פירצת צדדין לרב בארבעה:

מכלל דרב הונא - אפילו בפירצה דלא בקעי רבים כגון שפרוצה למקום מטונף או למקום מקולקל בפתחים וטיט ואין דרך רבים מצויים לעבור באותה פירצה אסר נמי בארבעה:

מ"ש מדר' אמי ומדרב אסי - דאמרינן לעיל אם יש שם פס ארבעה מתיר פירצה עד עשר אלמא פירצת מבוי מצידו בעשר:

התם דאיכא גידודי - שנשתייר מן הכותל ביסוד ג' או ד' טפחים גובה על כל פני הפירצה שאינה נוחה לעבור בה:

הכא - דאסרנא אנא בדליכא גידודי גידוד לשון שפה:

רה"ר - משמע רחב שש עשרה אמה ועיר שמצויין בה ששים ריבוא ואין בה חומה (או) שהיה רה"ר שלה מכוון משער לשער שיהא מפולש דומה לדגלי מדבר:

צורת הפתח מכאן - בראשו אחד:

ולחי וקורה - בסוף העיר:

יתר על כן - לעיל מיניה איירי בבונה עלייה מבית לבית שבשני צידי רה"ר וכן גשרים המפולשין לרה"ר דשרי ר' יהודה לטלטולי תותיה משום פי תקרה יורד וסותם בפרק כל גגות העיר וקאמר בברייתא יתר על כן אפילו היכא דליכא פי תקרה


הואיל ואיכא שתי מחיצות מעלייתא מחיצת הבית מכאן ומחיצת בית השני מכאן סגי בתקנתא פורתא:

לחי מכאן - אצל פאת הבית האחד:

ולחי מכאן - אצל פאת השני לאותו בית עצמו והויא סתימה לשני ראשי רה"ר ומותר לטלטל מבית לבית:

ירושלים - רשות הרבים שלה מכוון משער לשער ומפולש ויש בה דריסת ששים ריבוא ורחב שש עשרה אמה ואילמלא שנועלין דלתותיה בכל לילה חייבין עליה בשבת משום רה"ר אבל נעילת דלתות משויא לה כחצר של רבים ומערבין את כולה וכל זמן שלא עירבו הויא כרמלית ולא מיחייבי עלה והכי נמי אמרינן בפרק בתרא (ד' קא.) דירושלים כרמלית היא:

אבולי דמחוזא - שערי העיר מכוונים זה כנגד זה והיו בה ששים ריבוא:

חייבין עליה כו' - אלמא נעילת דלתות בעינן בכל לילה והכא קתני עושה דלת מכאן ולחי וקורה מכאן לבית הלל:

צריך לנעול - אותו דלת יחיד:

אבולי דנהרדעא - ראשי מבואות מפולשין לרשות הרבים הוו:

דטימן עד פלגייהו בעפרא - סתומות עד חציין בעפר ואין אדם יכול לנועלן מפני העפר. טיימן כמו טמונין פלשתאי (בראשית כו):

מגופות היו - לא היו כולן פתוחות אלא סגורות ופתוחות במקצת. מגופות כמו הגפת דלתות (ערכין דף יא:):

מבוי עקום - שני פתחיו מפולשין לרה"ר אחת כגון זה:

ואצרכוהו דלתות - בשני עקמומיתו:

תורתו כמפולש - וכאן שני פילושין דרה"ר יש:

הלכה כת"ק - דלא בעי דלת אלא צ"ה:

בת קול - לקמן בפירקין (ד' יג:) שיצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל:



ורבי יהושע - בפרק הזהב בבבא מציעא (ד' נט:):

ואיבעית אימא - הרוצה לעשות דקתני לאו בית שמאי ובית הלל דווקא נקט על כרחיך כב"ה בעי למיעבד אלא אפלוגתא דשאר תנאי בעלמא קאי דפליגי בעלמא בשאר מילי כגון אלו מחלוקת דבית שמאי ובית הלל כלומר כי היכי דפליגי בית שמאי ובית הלל בדברי מחלוקתן:

מכל מקום - ברייתא (לא) מתרצה וקשיא לנהרדעי דעבוד כתרי חומרי:

הלכה - כתנא קמא:

ואין מורין כן - אלא כחנניה דבעי דלתות:

דסתרן אהדדי - תרי תנאי דפליגי מר מחמיר ומר מיקל וטעמא דחומריה דמר בהאי הוי קולא בדוכתא אחריתי וטעמא דקוליה דמר בהאי הוי חומרא בדוכתא אחריתי מאן דעבד בהנך תרי דוכתי לחומרא מיקרי כסיל דהא חד טעמא הוא דהכא הוי חומרא והכא הוי קולא ואי ההוא טעמא סבירא ליה ליעביד כקוליה וכחומריה:

כגון שדרה וגולגולת - של מת דאיפליגו בה דלבית שמאי לא הוי חסרון אלא בב' חוליות ואם חסרה חוליא אחת עדיין מטמא באהל וגבי טריפה נמי לא הוי חסרון וכשירה והוי טעמא דבית שמאי חומרא לגבי מת ולבית הלל דאמרי חסרון הוא הוי חומרא לגבי טריפה ומאן דעביד בטריפה כבית הלל וכבית שמאי במת הוי כסיל דהא סתרין עובדי אהדדי דהכא הוי חסרון והכא לא הוי חסרון:

השדרה והגולגולת - גבי טומאת אהל במת תנן כמה חסרון בשדרה ותצא מתורת שדרה ותידון כשאר עצם כשעורה שאינו מטמא באהל:

כמלא מקדח - וכדי שינטל מן החי וימות מפרש להו בבכורות בפרק שלישי:

אבל היכא דלא סתרן חומרי אהדדי - כגון הכא דפליגי בתרי מילי דתליין בתרי טעמא מר מחמיר בהא עקום ומר מחמיר בהא מפולש ולא סתרן חומרי אהדדי עבדינן:

שליקט אתרוג - כל האילן קרוי אתרוג:

שני עישורין - שניה יוצאה ושלישית נכנסת הואי שנה שניה לשמיטה מעשר ראשון ושני והשלישית מעשר ראשון ומעשר עני:

אחד כדברי בית שמאי - דאמרי באחד בשבט ראש השנה לאילן וכבר נכנסת שלישית:

ואחד כדברי בית הלל - דאמרי עד חמשה עשר בו לא הוי ראש השנה ועדיין שניה היא:

גמריה איסתפיק ליה - וכוליה כבית הלל עבד:

מחלוקת - דמבואות המפולשין דת"ק וחנניה:

סרטיא ופלטיא - שתיהן רה"ר כדאמרינן ביציאות השבת (שבת דף ו.) איזהו רה"ר סרטיא ופלטיא סרטיא דרך הילוך בני אדם פלטיא רחוב לשווקים והיכא דשני ראשין מפולשין ברה"ר הוא דפליג חנניה ואמר בעי דלת:

בקעה - כרמלית היא ואיסורא דרבנן הוא:

ומסיים בה - רב יוסף משמיה דרב יהודה סתמא ולא פירש לו רב יהודה לרב יוסף ממי קבל האי סיום דאם היה סוף המבוי הזה המפולש לרה"ר כלה לרחבה ודרך הרחבה היה המבוי מפולש שנפרץ כותל הרחבה שכנגדו לרה"ר. רחבה היקף חצר שאחורי בתים קרי רחבה מוקפת ארבע מחיצות:

אין צריך כלום - לתקן אותה פתיחה של צד הרחבה אלא ראש המופלש לרה"ר צריך לחי או קורה כתורת מבוי סתום ועל כרחיך בדנפרצה נמי רחבה כנגד פרצת המבוי בכותל שכנגדו לרה"ר אתא לאשמועינן ואמפולשין דלעיל קאי דאי ברחבה סתומה לגמרי פשיטא דהא סתימה מעלייתא היא והא ליכא למימר דמשום בני רחבה איצטריך לאשמועינן דלא אסרי אבני מבוי ואפילו לא עירבו עמהן דהא נמי פשיטא דרחבה לא בעיא לערובי דסתם רחבה אין בה דיורין לצאת ולבא ואין תשמישה תדיר כדאמרינן בפרק שני (ד' כה.) מאן דשרי לטלטולי מן המבוי לתוכה משום דלית בה דיורין והלכתא כוותיה דקיימא לן בכל התורה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא בר מאומצא ביעי ומזריקי ורחבה לאו דוקא נקט והוא הדין לחצר שיש בה דיורין וערבו אלא עובדא ברחבה היתה כדאמרינן לקמן עובדא הוה בדורא דרעותא כו'. כל כניסה ויציאה דבתים שבהש"ס דרך החצר הוא וחצר לפני הבתים:

הא דר"י - הא דסיימת משמיה דרב יהודה ולא פירש לך ממאן גמרה כדמפרש ברישא דמילתיה משמיה דרב האי סיומא ע"כ משמואל רביה גמרה:



במלואו - כותל אמצעי על פני כולו:

ונפרצה חצר כנגדו - בפחות מעשר:

חצר מותרת - דלדידה לא הוי במלואה ונשתיירו בה גיפופין מכאן ומכאן לפיכך לגבי דידה פתחים נינהו ולא אסרי עלה בני מבוי שאין מבוי אוסר על חצירות הפתוחין לו אבל חצירות אוסרין במבוי שהרי דריסת רגליהם עליו ורה"ר נמי לא אסר עלה דחצר הפתוח לו כפתח הוא:

ומבוי אסור - קס"ד מדנקט ונפרצה חצר כנגדו משום דמיחזי כמבוי מפולש קא אסר ליה ולאו משום דנפרץ לחצר ורב יהודה מדנקט רחבה אשמעינן דמשום מפולש לא מיתסר וברחבה ליכא דיורין דליתסרו עליה אבל אי הוה כלה לחצר אסרי עליה ולקמן מפרש טעמייהו והיינו דקשיא דרב אדרב בתרתי אי משום מפולש אי משום הנפרץ לחצר ואסרי עליה בני חצר דנפרץ המבוי במלואו לרשות האסורה לו:

לא ידענא - ממאן גמרה:

בדורא דרעותא - כפר רועים:

שכלה לרחבה - ורחבה נפרצה בכותל שכנגדה:

אסברא לך - מילתיה דרב דגמירנא לה מיניה:

כאן שעירבו כאן שלא עירבו - כלומר האי מבוי אסור דקאמר רב יש חילוק בדבר שפעמים אסור ופעמים מותר עירבו בני החצר עם בני מבוי בני מבוי מותרין דהא דאסר ליה רב לאו משום מפולש קאסר ליה כדמוקמינן לקמן בזה שלא כנגד זה והאי נפרצה חצר כנגדו משום רבותא דחצר נקט דאע"ג דרבים נכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו אפילו הכי שריא הואיל ונפרצה בפחות מעשר דחשיב כפתח חצר אבל איסור מבוי לאו משום [פירצה] דכותל שכנגדו הוא אלא משום דבני חצר אסרי עליה כי לא עירבו דכיון דלדידיה הוי מלואו פירצה הוא ודיורי חצר אוסרין עליו והוא אינו אוסר עליהן כדאמרינן בפרק כל גגות העיר (לקמן ד' צב.) גבי חצר גדולה שנפרצה לקטנה דיורי גדולה בקטנה כלומר אוסרים בקטנה דדידהו הוא דבטלה לגבה ואין דיורי קטנה בגדולה דלגבי גדולה פתח הוא ושתי חצירות שיש ביניהן פתח לא אסרן אהדדי כדאמרינן בפרק חלון (לקמן ד' עו:) נפרץ הכותל עד עשרה אמות אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד מפני שהוא כפתח ושניהם מותרין זה בזה:

דרב אדרב נמי לא תיקשי - כלומר מהשתא מצינן למימר דרב יהודה בדורא דרעותא כרב עבדוה כדאמרינן כאן שעירבו וכאן שלא עירבו וברחבה ליכא דיורין למיסרי אמבוי:



ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבין עירבו ובין שלא עירבו פליגי - דאפילו בעירבו אסר רב וטעמא משום מפולש ודוקא נפרצה [חצר] כנגדו קאמר הא לאו הכי לא מיתסר מבוי משום בני חצר והא דרב יהודה דשמואל היא ושרי בעירבו כגון רחבה דלא בעיא עירוב ואע"ג דנפרצה רחבה כנגדו ואסר בלא עירבו גבי חצר אפילו לא נפרצה מדנקט רחבה ולא נקט חצר:

בעירבו - דאיסורא משום פירצה שכנגדו היא:

במאי פליגי - מאי טעמא דרב דחשיב ליה מפולש ומאי טעמא דשמואל דלא קרי ליה מפולש:

בשלא עירבו - כי לא נפרצה מאי טעמא דשמואל דאמר בני חצר אסרי ומאי טעמא דרב דאמר לא אסרי:

בנראה מבחוץ ושוה מבפנים - דפליגי ביה אמוראי לקמן בפירקין (ד' ט:) איכא למאן דאמר נדון כנראה משני צדדין ואיכא למאן דאמר אינו נידון והכא נמי הנך גיפופי דאית לחצר העודפים על רוחב פירצת המבוי נראין מבחוץ לאותן העומדים בחצר ולא מיחזי כותל פרוץ במלואו ויותר מעשר נמי לא הוי הלכך אע"ג דשוה מבפנים שהעומדין במבוי אין רואין אותו ונראה להם כותל פרוץ במלואו אפילו הכי לרב מהני הני גיפופי לשוויה פתחא לגבי מבוי כי היכי דמשוו ליה פתחא לגבי חצר והא דתנן קטנה אסורה מוקים ליה רב בנכנסין כותלי קטנה לגדולה דליכא נראה מבחוץ והויא פרוצה במלואה אבל הכא פיתחא הוא אף למבוי ולא אסרי בני חצר למבוי ואע"ג דשאר חצירות הפתוחות למבוי בפתח הגון ודאי אוסרות עליו זו הואיל ואינה רגילה בו שהרי סתום היה מתחלה אינה אוסרת עליו כדאמר בפרק מי שהוציאוהו (לקמן ד' מט.) שאינה רגילה בו מותר ושמואל סבר אין נידון משום שיור למבוי ופירצה היא ודיורי חצר אוסרין עליו אם לא עירבו:

ובשעירבו - דאיסורא משום פירצה שכנגדו הוא פליגי בדרב יוסף דאמר לא שנו דאין צריך כלום אלא שכלה מבוי לאמצע רחבה דכיון דרוחבה של רחבה עודף על המבוי לכל צד נראה שהמבוי לרחבה כלה ואינו מושך עד רה"ר שכנגדו ולא אתי למישרי מפולש ורב סבר אפילו הכי כיון דהעומד במבוי רואה לב' ראשי רשות הרבים ובקעי רבים מרשות הרבים זו לרשות הרבים זו דרך מבוי ורחבה אסור:

אבל כלה לצידי רחבה - שכותל אורך המבוי שוה לאחד מכותלי אורך הרחבה ונראה כמבוי ארוך ומושך עד רה"ר שכנגדו. מיחזי כמפולש ואסור:

אבל זה כנגד זה - פרצת חצר כנגד המבוי אסור והאי כנגדו דקאמר רב ואוקימנא טעמא דאיסור מבוי בשלא עירבו הא עירבו מותר האי כנגדו לאו דווקא אלא כל כותל שכנגדו קרי הכי ובצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור משום דכותל רחבה מאריך המבוי והוי כמבוי ארוך עד כותל רחבה שכנגדו ואסור מידי דהוה אמבוי עקום שיש יותר מעשר בעקמומיתו דלכולי עלמא אסור ואף על פי שאין פתחיו מכוונין הכא נמי משנכנס לרחבה הרי כל רוחב הרחבה הוי עקמומית גדולה ורחבה הרבה ודמי כמבוי המפולש דרך עקמומית:

ובני לה בתים - ברחבה ברוחב העודף על המבוי ומשוי כותלי אורכה לכותל אורך המבוי:

צידו אחד ים וצידו אחד אשפה - וראשו אחד סתום כשאר מבוי וראשו אחר לרשות הרבים מתוקן בלחי וקורה:

אשפה - גבוהה עשרה (ויש) שפתו גבוה עשרה:

ויעלה הים שרטון - של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע כרוחב פרסה או יותר:

ומי חיישינן כו' - הש"ס הוא דמפרש מלתיה דמנא תימרא ואזיל:

זורקין לה בשבת - ולא חיישינן שמא תתמעט אשפה מעשרה ונמצא זורקין לרשות הרבים:

לאשפה דיחיד - וההיא אשפה דרבי אשפה דיחיד הואי:

ורבנן - שהיו בדורו של רבי מאי הוו אמרי ביה בההוא מבוי:

פסיק ליה לסורא באוזלי - הים היה סמוך לסורא מאחריה וראשי המבואות מפולשין לים והיה מרימר עושה רשתות ומכמורות לכל המבואות ולא רצה לסמוך על מחיצת הים:

אמר שמא יעלה הים שירטון - ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא:

פסיק - מפסיק בינה לבין הים במחיצות אוזלי:

בודיא - מחצלת:

ואותיבו ביה בעקמומיתה - בני ראשו אחר עשו לחי לפתחן והמחצלת לעקמומיתו ובני ראשו אחר לא עשו לפתחן לחי:

הנ"מ לחי מעליא - כשיש לחיים משני ראשין וללשון מורי צריך עקמימותו לחי לבד מאותן שבשני ראשיו:

סיכתא - קביליי"א בלע"ז:

גופא א"ר ירמיה כו' - ואוקמה כשלא עירבו ואיסורא דמבוי משום דאסרי עליה בני החצר הוא:

לא משנתנו היא - היתר חצר תנינא ואיסור מבוי תנינא:

חצר קטנה שנפרצה - במלואה לגדולה גדולה מותרת ולא אסרי בני קטנה עילויה דלגבי גדולה פתח הוא דיש לה שיור מכאן ומכאן והוו כשתי חצירות ופתח אחד ביניהן דלא אסרן אהדדי ולקמן מוקי לה בשאין קטנה רחבה יותר מי' דאי יותר מעשר לא הוי פתח גבי גדולה:

וקטנה אסורה - דלדידה לאו פתח הוא אלא פירצה ונעשית רשותן של בני גדולה שהרי נתערבה עמהן:

א"ל - רב היתר חצר אשמעינן ואע"ג דנפרצה בכותל השני דדרסי רבים מרשות הרבים זו לרה"ר זו דרך חצר ומבוי דאי מהתם הוה אמינא משום דלא דרסי רבים דהא גדולה לא נפרצה בכותל השני:

רה"ר לטומאה - וספיקא טהור דהא ספק טומאה מסוטה גמרינן ובסוטה בכי האי חצר לאו מקום ייחוד וסתירה הוא:



אבל זה כנגד זה - לא הויא לה חצר רה"י לשבת השתא אשמעינן דכנגדו ואפילו הכי מותרת:

ולרבה - דאמר לעיל אבל זה כנגד זה הוי מבוי מפולש ואסור (אפילו חצר) הא דרב במאי מוקים לה בזה שלא כנגד זה ועל כרחיך כנגד דקאמר רב לאו דווקא דהא אוקימנא טעמיה דרב בשלא עירבו אבל עירבו אפילו מבוי מותר:

תרתי למה לי - הא תנא לה חצר שהרבים נכנסין לה בזו כו' ומילתיה דרב למשתרייה חצר מינה מסתמא ואפילו זה כנגד זה וכל שכן בזה שלא כנגד זה ואיסור מבוי מאידך מתניתין דחצר קטנה שמעינן:

אי מהתם - מחצר שהרבים נכנסין לה כו' דקתני רשות היחיד לשבת:

הוה אמינא - האי דקרי ליה רה"י:

לזרוק - כלומר מדאורייתא רה"י הוא והזורק מרה"ר לתוכו חייב:

אבל לטלטל - בתוכו:

אימא לא - משתריא ומדרבנן דליגזור רבנן עליה:

קמ"ל - רב מותרת:

נדל - שרץ שיש לו רגלים הרבה כדתניא בתורת כהנים (פרשת שמיני): מרבה רגלים זה נדל מבוי העשוי כנדל שפתוחין לו מבואות הרבה וראשיהן פתוחין לרשות הרבים וראשו פתוח לרשות הרבים אחר:

עושה צורת פתח לגדול - באחד משני ראשין והאחרים קטנים משתרו בלחי וקורה בראשיהן על פני רשות הרבים:

כמאן כשמואל - דאמר מבוי עקום תורתו כסתום דהא כל מבואות קטנים הללו מבואות עקומות הן נכנס בדרך זה ויוצא בדרך זה וקאמרת לא בעי תיקון לעקמומיתו כשמואל:

ה"ג למה לי צורת פתח - אמאי אצרכת צורת פתח לגדול הא איהו נמי אין פילושיו מכוונין:

ועוד הא ההוא מבוי - דהוה באתריה דשמואל בנהרדעא וחשו ליה לדרב כדאמר לעיל רמו עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל:

עושה צורת פתח לכולהו - הקטנים:

מהך גיסא - בעקמומיתן לצד מבוי גדול:

ואידך גיסא - לרשות הרבים מישתרי בלחי או קורה:

צידו אחד ארוך - ונמשך כותלו לרה"ר יותר מכותל השני:

אם פחות מד' אמות - עודף זה על חבירו מניח קורה באלכסון וישתמש כאן בארוכה וכאן בקצרה:

ארבע אמות אינו מניח קורה - על ראש כותל הארוך אלא כונס לפנים מראשו כנגד ראש כותל הקצר ומניחה:

ובאלכסון לא הוי היכירא - שהרואה בני מבוי נמשכין ומשתמשין ברה"ר חוץ מכנגד כותל הקצר אומר מותר להשתמש ברשות הרבים לפי שאין אותו העודף דומה שיהא מן המבוי:

שאין באלכסונו יותר מעשר - שהמבוי קצר לרחבו הרבה ואין ברוחבו ובארבע אמות הנמשכין להצטרף יותר מעשר:

אבל יש באלכסונו יותר מעשר - נמצא פתחו רחב מעשר שהרי כל תחת הקורה הוי פתח:

מהו להשתמש תחת הקורה - אכל מבואות קאי:

קורה משום מחיצה - וחודו הפנימי יורד וסותם הלכך אסור דמן המחיצה ולפנים בעי אשתמושי:

מר סבר היכירא - להנך מגוואי בעינן וצד הפנימי הוי להו היכר ואסור להשתמש מן ההיכר ולחוץ:

מלבר - לבני רשות הרבים דהיינו צד החיצון:

מר סבר חודו הפנימי יורד וסותם - נמצא תחת הקורה מן המחיצה ולחוץ ואסור:

הכל מודים - במבוי שאין בו קורה והכשירו בלחי שאסור להשתמש בין לחיים כלומר כנגד הלחי והאי דנקט בין לחיים אמבואות טובא קאי: נעץ שתי יתידות קביליי"ש נעוצות בכותל בעוביו שלצד רה"ר ונמצאת קורה שעליהן בולטת ונמשכת לחוץ יותר מן הכתלים וחודה הפנימי דבוק וסמוך לכותל:

לדברי האוסר - להשתמש תחת הקורה בכל מבואות דטעמא משום חודו הפנימי יורד וסותם:

מתיר - כאן להשתמש במבוי הזה אגב הך קורה שאינה על גבי מבוי דכיון דחודו הפנימי סותם נמצאת סתימת הקורה דבוקה לכתלים וסתימה מעלייתא היא:

לדברי המתיר - להשתמש תחת הקורה אלמא חיצון יורד וסותם אוסר כל המבוי הזה עד שיביאו קורה אחרת דאין הסתימה מחוברת לכתלים ויש אויר ביניהם והכא לאו מחיצה ממש הוא להכשיר הפסק אויר שמכאן ומכאן ע"י לבוד:



משוכה - משמע רחוקה היא מן הכתלים:

או תלויה - שאין ראשיה מונחים על גבי הכתלים אלא תלויה באויר שקצרה משתי רוחותיה וכגון שנעץ קנה כל שהוא באמצע פתח המבוי ונתן על גבו את הקורה : רבן שמעון סבירא ליה בכל דוכתא פחות מד' כלבוד דמי:

משוכה מבחוץ - שנמשכה לתוך רשות הרבים כגון האי בעיין דלעיל דשתי יתידות:

תלויה מבפנים - שקצרה משתי רוחות ואינה מגעת לכתלים אלא נתלית באויר ואמרינן לבוד להאריך ראשיה:

אידי ואידי מבפנים - ותרוייהו בקורה קצרה עסקינן:

משוכה מרוח אחת - ראשה אחד על הכותל וראשה השני אינו מגיע לכותל שכנגדו:

רב אשי אמר - משום ב' רוחות לא איצטריכא ליה דכיון דתנא משוכה מרוח אחת הוא הדין משתי רוחות אלא חדא קתני משוכה והיא תלויה שקצרה היא מהגיע לכתלים ועוד שתלויה היא למעלה מגובה כותלי המבוי:

והיכי דמי כגון שנעץ שתי יתידות עקומות על גבי ב' כותלי מבוי - ועקמימותיהן נוטות זו כלפי זו להיותן סניף להאריך הקורה משני צידיה כשתנתן עליהם והם עצמם אינם ראויות להכשר קורה שאין בהן רוחב טפח כשיעור הכשר קורה דמתניתין:

ואין בעקמומיתן שלשה - ואיכא למימר לבוד מראשי הקורה ולכתלים ואין בגובהן של יתידות ממעל לכתלים שלשה טפחים דאי הוה בגובהן שלשה טפחים הוה מיפסלא דקורה על גבי כתלים בעינן אבל השתא בפחות משלשה אמרינן חבוט השפל כאילו מונחת על הכותל:

לבוד - לשון סניף להאריך ובלע"ז אפש"ק נידון ככרמלית. ואסור לטלטל שם:

מסתברא מילתיה דר' יוחנן - דאמר פוק תני לברא אלא מותר הוא אתחת קורה קאמר ליה דקסבר חודו החיצון יורד וסותם:

אבל בין לחיים - במבוי שאין שם קורה מודה דאסור:

מקום שאין בו ד' על ד' - עומד בין רשות הרבים לרשות היחיד הואיל וליכא מקום חשוב לאו רשות באנפי נפשיה הוא ובטיל להכא ולהכא והיינו מקום פטור:

לכתף עליו - משאות:

ובלבד שלא יחליפו - דלא לימרו דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד ואתי למישרי הוצאה בשבת ובין לחיים נמי אפילו חשבת ליה מקום בפני עצמו בטל להכא ולהכא ושרי:

בגבוה שלשה - דמינכרא אבל בין לחיים דלא מינכרא דוכתא אי שריית לטלטל התם אתי להחליף ולאפוקי לרשות הרבים:

תוך הפתח - כגון מבוי שיש פצימין רחבים לפתחו מכאן ומכאן והן הן לחיים שלו צריך להעמיד לחי אחר מבחוץ אם ירצה להשתמש בין הפצימין:

דאית בהו ארבע - ברוחב הפצימין במשך המבוי דכל ד' רשות באנפי נפשיה היא וכרמלית היא ומדרבנן אסורה:

לכרמלית - לבקעה דשייך ומצטרף למינו שחוצה לו:

יציבא - אזרחי:

מצא - כרמלית שבין לחיים שלא היה בו שיעור כרמלית:

את מינו - שחוצה לו:

וניעור - נתחזק על ידי מינו וניעור משנתו שהיה בתחלה בטל אצל שאינו מינו ודוגמתו בבכורות (ד' כב.) טומאה שבטלה וחזרה וניעורה:

אבל פתוח לרשות הרבים - שלא זה מינו ולא זה מינו ולכאן וכאן בטלה:

ואת לא תסברא דבין לחיים - לר' יוחנן אסור:

והאמר ר' יוחנן מבוי שרצפו בלחיים - במשך המבוי מראשו לצד סופו בשתים ושלש אמות:

בפחות מארבעה - שאין בין לחי ללחי ד' אבל יש ביניהן ג':

באנו למחלוקת רבן שמעון ורבנן - דאיפלגו לעיל במשלשה ועד ד' אי אמרינן לבוד או לא מאותו מחלוקת אנו למידין שאף בהכשר מבוי זה יש מחלוקת ביניהן ורבי יוחנן לא מפרש מילתיה והשתא קא מפרש רב הונא בריה דרב יהושע דעל כרחיך הא דקאמר רבי יוחנן דשייכא פלוגתא דרבן שמעון ורבנן הכא לא משכחת לה אלא בתשמיש שכנגד הלחיים דלרבן שמעון הוו כולהו כחד לחי ואין משתמש במבוי אלא עד חודו הפנימי של לחי הפנימי אבל משם ולחוץ הוי בין לחיים ואסור ולרבנן לא הוי כחד לחי ובלחי החיצון משתרי מבוי ומותר להשתמש בכל המבוי עד חודו הפנימי של חיצון דכנגד חיצון לחודיה הוי בין לחיים אלמא לרבי יוחנן בין לחיים אסור דאי בין לחיים לרבי יוחנן מותר מאי שייכא פלוגתייהו דרבן שמעון ורבנן להכא בין הוו כולהו כחד בין לא הוו כולהו כחד כנגד כולם הוא משתמש:



רב אשי אמר - לעולם בין לחיים לר' יוחנן מותר והאי דאמר רבי יוחנן דשייכא פלוגתייהו דרבן שמעון ורבנן להכא כגון דהוה משך רציפה זו ד' אמות באורך המבוי:

לרבן שמעון - יש לבוד בפחות מד' והוה ליה חד לחי ואמרינן לעיל (ד' ה.) ד' אמות נידון משום מבוי ויצא מתורת לחי:

וצריך לחי אחר להתירו - מבוי זה שבין לחיים אבל מלחי הפנימי ואילך מיהו שרי לטלטולי במבוי דלהנהו ודאי נראה לחי ועוביו נידון להם בלחי וניתר בו מבוי כך שמעתי ולי נראה שאפילו מפנימי ולפנים אינו ניתר דלחי הפנימי ולפנים לרבי יוחנן אינו מתיר כלל אבל לרבנן כל חד וחד באנפי נפשיה הוא ומשתרי מבוי בלחי קמא:

ולרבן שמעון - נהי נמי דכולי חד הוא ונידון משום מבוי אפילו הכי היכי שמע ר' יוחנן מדרבן שמעון דבעי לחי אחר להתירו לישתרי האי מבוי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים דהא מסתמא אי אוקמא ללחי קמא משכו קמעא כלפי חוץ שכן דרך כל מעמידי לחיים כדי שיראה. מבפנים ומבחוץ שהוקבע שם לשם לחי דאם אינו מושך קצת רוחב הלחי להלאה מכותלי המבוי מעט אלא בשוה להן נראה כמוסיף על רוחב עובי כותל המבוי ואינו ניכר מבחוץ שהוא לחי אלא בפנים ניכר שאינו מן הכתלים לפי שחודו נראה בפנים וכיון דראשון קצתו נמשך לחוץ כי הדר השווהו מבפנים ברציפת לחיים הללו ועשאו כותל מיהא לישתרי מבוי בההיא בליטה קמייתא הנראית מבחוץ דהא אמרינן לקמן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי:

מידי הוא טעמא - כלומר מי מותבינן האי תיובתא אלא לרבי יוחנן דיליף מלבוד דרבן שמעון פסולא להאי מבוי:

אינו נידון - הלכך אי אמרינן לבוד בעי לחי אחרינא: איתמר גרסינן:

נראה מבפנים ושוה מבחוץ - שהעמיד הלחי רחבו לצד אורכו של מבוי ולא משך קצת רחבו קימעא כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותלי המבוי ודומה כמי שמוסיף על רוחב הכתלים ואינו נראה מבחוץ כלחי אבל חודו הפנימי נראה מבפנים שעביו בולט לתוך רוחב המבוי:

נראה מבחוץ ושוה מבפנים - שמשך כל הלחי לחוץ וחודו הפנימי נכנס בכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על אורך הכותל אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי שהרי נמשך להלאה מרוחב הכותל:

כותל שצידו אחד כנוס מחבירו - שנכנס הבנין ומיעטו מעביו דהשתא בולט ויוצא ממנו כמין עמוד שקורין פליי"ר:

בין - שכניסתו נראית בפנים ושוה מבחוץ ששקוע הכותל מאחרי ונראית הפגימה בפנים:

בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים - כגון ששקוע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראית לעומדים בפנים אלא לבני רשות הרבים:

ורבי יוחנן - דאמר לעיל בהדיא אינו נידון:

מי לא שמיע ליה הא - מתני' דר' חייא ואפ"ה לא סבר לה הכא נמי היכי מסיימת מיניה דר' חייא הוא דאמר נידון דילמא איהו נמי שמיע ליה ולא סבר לה:

חצר קטנה שנפרצה לגדולה קטנה נמי תשתרי - דלא ליסרו בני גדולה עלייהו אלא ליהוי נמי פתחא לגבה להיות כשני חצירות ופתח ביניהם ואע"ג דשוה מבפנים שהעומד בתוכה רואה כל כתלי אורכה שוין שאין שם מכותל רחבה לפיאותיה כלום והוי מלואה הרי מבחוץ בתוך הגדולה נראין לה שיורין וכותל זה מכאן ומכאן אותו עודף שהגדולה עודפת על הקטנה דהא גדולה בהו משתריא משום דלדידה נראית מבפנים:

בנכנסין כותלי קטנה - ובולטין לתוך הגדולה בשתים וג' אמות דהנך גיפופי דפשו להו מגדולה שעומדין מאחרי פירצת הקטנה נראין שלא מאותו כותל היה:

ונימא לבוד ותשתרי - כלומר אי נראה מבחוץ מהני ליהוי כאלו ראשי כניסה של כותלי קטנה סנופי' לצד כותלי אורך הגדולה דהדר הוה להו הכניסה ליה גיפופי נראין מבחוץ דקס"ד אין הגדולה רחבה מן הקטנה אלא מעט פחות מג' לכאן ופחות מג' לכאן דהשתא אין ריוח שבין הכניסות לכותלי אורכה של גדולה ג' טפחי' וכלבוד דמי:

וכי תימא דמיפלגי - כניסות מחיצות מכותל אורך הגדולה:

טובא - טפי משלשה שהיתה גדולה רחבה מן הקטנה הרבה:

קטנה בעשר וגדולה בי"א - שאין גדולה עודפת על הקטנה אלא אמה אחת הרי שלשה טפחים לכאן ושלשה טפחים לכאן ועובי כניסות הכתלים ממעטין את השלשה מכל צד דאיכא לבוד:

במופלגין מכותל זה בשנים ומזה בארבע - שלא היתה קטנה מכוונת כנגד אמצעיתה של גדולה אלא משוכה שני טפחים לצד אחד ויש מהאמה עודפת שני טפחים לכאן וארבעה לכאן והכניסות דקות ונשאר מצד אחד יותר משלשה ריוח:

ונימא לבוד מרוח אחת - והרי כאן שיור אחד נראה מבחוץ ותשתרי ביה קטנה דנישוויה להאי פירצה פתח דהא עשר הוא דהויא:



רבי היא דאמר בעינן - שני שיורין לחצר של עשר הנפרצת במלואה:

חצר ניתרת בפס אחד - אם נפרצה לרשות הרבים ונשתייר בה מצד א' מותרת ובשאין הפירצה יותר מעשר עסקינן דאי יותר מעשר לא מהני ליה מחיצה להאי חצר:

האי מאי אי אמרת בשלמא - מתני' כדהוה שמעינן לה מעיקרא במכוונת קטנה כנגד אמצעיתה של גדולה ומהאמה היתירה נשארו שלשה לכאן ושלשה לכאן וי"ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים משני רוחות ואפילו הכי קטנה אסורה דנראה מבחוץ ושוה מבפנים לא מהני ורבי בשני פסין דחצר כרבי יוסי סבר לה דאמר במתני' אין לחי פחות מרוחב שלשה וכל שכן פסין דחצר דבעי רוחב כדבעי רבי יוסי בלחי:

ודרבינא - דאוקמא במופלגין מזה בשנים ומזה בארבעה ליתא דא"כ לא הוה משתריא גדולה דפס ב' טפחים לא מהני וכיון דליתא לדרבינא ליתא נמי לדרבי זירא דאוקמא בנכנסין דכיון דמכוונת שלשה מכאן ושלשה מכאן כניסה מאי מהניא הא כי נכנסין נמי איכא למשרייה בנראה מבחוץ ושוה מבפנים משתי רוחות ולא שרינן לה דמוקמינן ליה בנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי משום הכי יהיב תנא שיעור לעודפה של גדולה שתהא יתירה על הקטנה אמה כי היכי דניהוו לה לגדולה שלשה מכאן ושלשה מכאן משום דרבי שני פסין בעי ורחבי' שלשה כרבי יוסי ומשום היתר גדולה נקט לה:

אלא אי אמרת נראה מבחוץ - מהני וקטנה דאסירא היינו טעמא משום דאיתא לדרבי זירא בנכנסין ולדרבינא במופלגין וליכא לבוד משני רוחות ואפילו הכי גדולה משתריא בגיפופין הנשארין לה מאחורי הכניסות ואף על פי שרוחב האחד אינו אלא ב' טפחים דלא סבר לה כר' יוסי:

גדולה בי"א - דיהיב תנא שיעורא לעודפה אמה למה לי:

אי למשרייה לגדולה - דליהוי לה שיור משני צדדין קאתי:

בעשר ושני טפחים סגי - דהא רבי לא סבר לה כר' יוסי:

ואי למיסרה לקטנה קאתי - כדי שירחקו כותלי אורך הגדולה מכניסתה של קטנה ד' טפחים מצד האחד דלא לימצי למימר לבוד למשרייה ולאגמוריה דאי לאו הכי הוה שרינן לה בקטנה בנראה מבחוץ על ידי לבוד:

לישמעינן - גדולה רחבה הרבה ומיפלגי טובא דהוי מילתא דפסיקא דהא לאו מילתא דפסיקא היא הואיל ומופלג' מכותל זה בשלשה ומכותל זה בשלשה ואי הגדולה רחבה הרבה הוה תני הוה גמרינן מינה טפי דמשום הפלגה מיתסרא והא ליכא למימר דדק תנא בשיעורין לאשמועינן דבהכי הוא דמיתסרא ובבציר מהכי לא דהא בי' וד' טפחים נמי מיתסרא וכגון דמופלגת בחצי טפח מכאן ובשלשה וחצי מכאן דמשתריא גדולה בגיפוף משהו מכאן ושלשה וחצי מכאן וקטנה מיתסרא דליכא לבוד משני רוחות:

אלא לאו ש"מ - על כרחך דוקא שלשה מכאן ושלשה מכאן למשרייה לגדולה נקט לה ואפ"ה קטנה אסורה דנראה מבחוץ לא מהני ש"מ:

לא שמיע לי הא שמעתא - דרבה בר רב הונא מרב הונא אבוה דנראה מבחוץ נידון משום לחי:

לחי המושך עם דופנו של מבוי - לחוץ שנראה כמאריך את דופן המבוי שמעמיד חודו כנגד עובי הדופן דמיכסי חודו בעוביו של דופן דשוה מבפנים ונראה מבחוץ שאין חודו של לחי מכסה כל עובי הדופן שרחב ממנו:

בכולו - בכל המבוי שהרי אין כאן לחי:

שמע מינה משך מבוי ארבע - מדקאמר נידון משום מבוי:

בין לחיים אסור - מדקאמר עד חודו הפנימי:

ושמע מינה נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי - מדקאמר נידון משום לחי:

תיובתא והלכתא - דהא אותביניה מחצר קטנה שנפרצה לגדולה:

דתני רבי חייא כוותיה - כותל שצידו אחד כנוס כו':

עד כמה - יהא רחב ולא יהא צריך למעט לרבי יהודה:

פסי ביראות שהתרתה בהן - שלש עשרה אמה ושליש דתנן בפרק שני (לקמן יז:) עושין פסין לביראות שברשות הרבים והן עמוקין עשרה ואסור למלאות מהן ולהניח על שפתן שמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים והתירו חכמים לעשות ארבעה דיומדין לארבע פיאות ולשוויה בין הפסין רשות היחיד ומותר למלאות ושרי רבי יהודה להרחיק זה מזה מלא שני רבקות של ארבעה ארבעה בקר ועוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה דהוו להו שלש עשרה אמה ושליש לשמונה בקר:

והיא הנותנת - מדה זו שאתה מביא בה איסור ליותר משלש עשרה אמה ושליש למבוי משום טעמא דלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד היא הנותנת טעם להיתר דהתם הוא דאיכא עומד מועט משום הכי לא התרתה בו יותר משלש עשרה אמה ושליש אבל מבוי דרובו סתום שרי ביה טפי:

אי נמי לאידך גיסא - דלא תיתי ליה מפסי ביראות דאילו התם הוא דהקלת בה קולא דמכשרת ליה בפרוץ מרובה על העומד אקיל נמי קולא אחריתא דלהוי חשוב פתח עד שלש עשרה אמה ושליש:

כלל כלל לא - טפי מעשר לא:

אין הלכה כאותה משנה - דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לקנה:



ומעמידו לאורכו של מבוי - באמצע הפתח דכיון דאיכא הכשר מבוי באורכו של פס הוו להו כשתי מבואות ונעשה הפתח האחד למבוי זה והפתח השני למבוי השני:

מרחיק שתי אמות - מן הכותל ומתחיל לעשות שם פס ועושהו משלש אמות לסתום הפתח ונמצאו חמש אמות אלו סתומות שפרצת שתי האמות ניתרת בעומד מרובה עליהן והיכא דהוי רוחב כ' יעשה כן אף לצד השני או יעשה פס שש אמות וירחיק ד' אמות וניתר צידו אחד בעומד מרובה על הפרוץ:

ואמאי - מצרכת ליה לסתום ג' האמות כאחד:

יעשה פס אמה ומחצה - לפיאה אצל הכותל וירחיק ב' אמות ויעשה פס אמה ומחצה אצל פתח גדול וכיון דלא שרית ליה בהכי משום דפרוץ מרובה על העומד שמכאן ועל העומד שמכאן אלא אם כן תצרפם יחד להיות שניהן רבין עליו שמעי' מינה מדלא מצטרפת להו עומד מרובה על הפרוץ בין ב' הרוחות כשתצרפם לא הוי עומד מרובה אלא זיל לגבי כל חד וחד ונמצא פרוץ רבה עליו ומבטלו ונמצא פתח רחב מעשר:

לעולם אימא לך - בעלמא אי לא הוה קאי עומד זה בין שני פרצים מצטרפין העומדין לבטל פרוץ היחידי אבל הכא אתי אוירא דהאי גיסא דב' האמות ואוירא דפתח הגדול ומבטלי ליה לפס אמה ומחצה שביניהן:

שמע מינה פרוץ כעומד אסור - ופלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע היא בשלהי פירקין ושמעת מהכא דרב יהודה כרב הונא סבירא ליה ולפיכך כל אמת פרוץ אוסרת עומד שאצלה ונמצא שאין כאן סתימה:

דהאי גיסא - פתח גדול:

ודהאי גיסא - אמה הפרוץ ומבטל ליה לאמה העומד שאצל הפתח:

וירחיק אמה מן הכותל ויעשה פס אמה ומחצה כו' - דהשתא לא מצטרף אויר אמה עם אויר הפתח לבטל אמה ומחצה דהא בטיל ליה אויר דזוטר מיניה והכי הוי שפיר טפי שלא תהא פירצה שתי אמות כאחת:

אין הכי נמי - דהכי שפיר טפי וכולי האי לא אטרחוה:

דילמא שביק פתחא רבה - ובטיל תורת פתח מיניה ובטיל לחי המתוקן בו ונמצא מבוי זה בלא תיקון:

מאי שנא מדר' אמי ור' אסי - דאמרי לעיל (ד' ה.) במבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו ג' אינו מתיר ואע"ג דאין פירצה פחותה מעשר אמות אוסרת במבוי קאסרי ליה אינהו משום דלמא עיילי ונפקי בההיא פירצה שלשה ובטיל קמא מפתח ובטיל תיקונו:

התם - איכא למיחש להכי משום דההיא פירצה קטנה מצידו של מבוי היא וממעטי בהילוכא אבל הכא בראש המבוי הוא ולא ממעטי בהילוכא:

עור העסלא - כדמפרש עור העשוי לבית הכסא של שרים חלל הנקב שבו מצטרף להיות עומד טפח שלם ואם יש תחתיו כזית מת וכלים מטמאים באהל ובפחות מטפח אין אהל דתנן (אהלות פ"ג משנה ז) טפח על טפח ברום טפח מביא את הטומאה:

וכמה - יהא בנקב שיהא בטל אצל העומד שסביביו במנחות פרק התכלת (ד' מא:) אמרינן טפח דאורייתא ד' בגודל חמש באצבע שית בזוטרתי:

ברברבתא - בגודל:

בזוטרתי - באצבע קטנה:

לדידך הוי עומד - דהא אין באחד מן העומדין לבטל החלל עד שיצטרפו שניהן לבטלו:

לרבין - דנקט החלל פחות מן אחד העומדין:

לא הוי עומד - להצטרף לבטל הפרוץ:

לדידי הכי מיבעי לי למימר כו' - ולמינקט חלל יותר על כל אחד מהעומדין ואפ"ה ליצטרפי לרבות עליו ולבטלו אבל השתא משום דפרוץ כעומד הוא בכל חד וחד:

אלא אי פלגינן בפרוץ כעומד פלגינן - דלרבין דנקט אצבע ומחצה מכאן ואצבע ריוח באמצע וממעט ליה לפרוץ מעומד שבצד אחד לא הוי עומד אלא אם כן כל אחד ואחד מרובה על הפרוץ:

דמהניא ברחבה - להכשיר רחב מעשר:

ואמלתרא דמהניא בגובהה - להכשיר גבוה מעשרים:



אתנייה צריך למעט - אפילו יש לו צורת פתח:

מדברי רבינו - רב דאמר צורת פתח לא מהניא:

שרובה פתחים - בארבע דפנותיה:

אינה ניתרת בצורת פתח - ואפילו פתחים קטנים מעשר כי היכי דלא מהניא צורת פתח לשוויה יותר מעשר פתחא לא מהני נמי לפרוץ מרובה על העומד בפתחים קטנים:

מה ליותר מעשר - דין הוא שלא יועיל צורת פתח בו. שכן חמור איסורו שלא הותר בשום מקום בשבת ואפילו בפסי ביראות ואליבא דר' מאיר דאמר בפ' שני (לקמן יז:) וביניהן כמלא שתי רבקות של ג' ג' בקר דהיינו עשר אמות דכל פרה אמה ושני שלישי אמה:

תאמר בפרוץ מרובה על העומד - בפרצות של עשר או פחות שהרי הותר בפסי ביראות ואפילו לרבי מאיר דמחמיר בהו ואסר ביותר מעשר מיהו פרוץ מרובה מודי דשרי וכ"ש לר' יהודה דמכשיר בי"ג אמה ושליש:

לימא מסייע ליה - למ"ד לא מהניא צורת הפתח בעומד פחות מן הפרוץ:

שרובן ס"ד - כיון דרובן פתחים וחלונות הוה ליה פרוץ מרובה והיכי מצי תו למיתני ובלבד שיהא עומד מרובה:

אלא שריבה בהן - שעשה בהן הרבה פתחים וחלונות סביב סביב מותר ובלבד שיהא בין פתח לפתח יותר מכדי פתח אלמא עומד מרובה על הפרוץ בעינן ואע"ג דאיכא צורת פתח בכולהו:

פיתחי שימאי - פתחין שוממין ל"א פתחים מקולקלין שמחוסרין תיקון כמו זקן אשמאי חסר מתורה:

שיקפי - מזוזות שנחלצו אבניהם מכאן ומכאן אבן יוצאת ואבן נכנסת ואין זו צורת פתח:

תיקרה - שאין כלום בנין למעלה מן הפתח אלא כל הכותל חלוק כפתח עד ראשו וצורת פתח שאמרו. קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן:

סבר לה להא דרב - דלא מהני צורת פתח ליותר .. מעשר במבוי:

בית חרוותן - שם מקום:

ומתח זמורה על גביהן - מזה לזה כעין צורת פתח:

לענין כלאים - שאם יש גפנים בתוך הקונדסין מותר לזרוע סמוך להן חוץ למחיצה כדתנן: היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן:

לענין שבת - לטלטל בתוכו:

מן הצד - שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו ולא על ראשיהן:

לא עשה כלום - ולענין שבת אמאי התירו לו:

בשבת לא - הא בעשר לכולי עלמא פתחא הוא:

ובדרב חסדא פליגי - ריש לקיש לית ליה דרב חסדא ור' יוחנן אית ליה דרב חסדא וקסבר כי אמר רב חסדא לשבת אבל לכלאים אפילו מן הצד הוי צורת פתח דשבת חמור מכלאים:



פיאה - קליעת הזמורה המתוחה מקונדס לחבירו ודוגמתו פיאה נכרית במסכת שבת (ד' סד:):

הא דרביה - הך בתרייתא משום ר' יהודה בר' חנינא אמרה וליה לא סבירא ליה:

אי אמרת בשלמא - קמייתא על גבן משום הכי שרי לענין כלאים וביותר מעשר דאי בעשר לא מצי למימר אבל לא לשבת ועל כרחיך כרב סבירא ליה שפיר:

ומנא תימרא דשני לן - בכלאים בין עשר ליותר מעשר מן הצד:

אע"פ שבקי - רבי יהושע בהלכות כלאים שאל ממנו דבר זה:

קנים הדוקרנין - משופין כדקר יתד הנעוץ בקרקע:

כדי להעמיד בה דלת - כל שהוא ואפילו יכול להעמיד בה דלת של קשין דיה קשין של שבלים:

אבקתא - חור שציר הדלת סובב בו ואע"פ שאינה צריכה דלת מיהו חזיא לדלת בעינן:

צריכין ליגע - קנה שעל גבן לקנים שבצדדין או אפילו תלויה למעלה מהן באויר:

עובדא בי ריש גלותא - שהקיף להתיר רחבה לטלטל בה ועשה בהן פתחים הרבה יותר מעשר ועשה להן פיאה ולא נגעו לקנים של מטה:

כיפה - שער העשוי ככיפה:

וחכמים פוטרים - מפני שלמעלה בעיגול הוא מצר ואינו רחב ארבעה ואין פתח פחותה מד' רוחב:

ושוין שאם יש ברגליה עשרה - גובה קודם שיתחיל לעגל:

חייבת - דהא יש בה עשרה גובה ברוחב ארבעה ואפילו כל העיגול סתום נשאר שם שיעור פתח כשר אלמא אין צריכין ליגע דהא הכשירה דפתח ברגליה היא והעיגול מפסיק בין תקרה העליונה למזוזות וקתני חייבת אביי לפרושי פלוגתייהו אתא לישנא אחרינא ואמר אביי גרסינן ומפירוש דאביי ילפינן דאין צריכין ליגע. הכל מודים גבוהה עשרה ואין ברגליה שלשה דלא כלום. דכל בציר משלשה גובה ארעא סמיכתא היא ואין שם מפתח זה כלום שיהא רוחב ארבעה:

אי נמי יש ברגליה גובה שלשה - וסתם רגליה רוחב ד' ואין גובהה עשרה ולא כלום דכל פחות מעשרה לא כלום ולאו פתח הוא:

כי פליגי דיש ברגליה שלשה - דנפיק מתורת ארעא סמיכתא בהכשר פתח ארבעה רוחב וגובהה עשרה עם העיגול ואינה רחבה ארבעה מעוגל ולמעלה:

ויש בה לחוק - ולסתור העיגול ולהרחיבו לארבעה בלא נפילת ראש העיגול העליון שהבנין ארוך לכאן ולכאן ואין הבנין כלה מכאן ומכאן למדת השער:

חוקקין להשלים - הואיל ובגובה שלשה יש הכשר רוחב פתח רואין שבעה העליונים כאילו הן חקוקין מבפנים ונרחבים למדת הרגלים:

מתני' על מבוי שהוא פחות מארבע אמות - רוחב פתחו:

גמ' כמאן דלא כחנניה כו' - דקא סלקא דעתיה דהכי קאמר הכשר מבוי מפולש ב"ש אומרים כו':

ד' מחיצות דאורייתא - הלכה למשה מסיני היא במחיצות דבציר מד' מחיצות לא הוי רשות היחיד משום הכי בעי לחי וקורה דתיהוי מחיצה מעלייתא:

לזרוק - מרה"ר לתוכו משלש הוא דמיחייב דשלש מחיצות דאורייתא לשוויה רה"י אבל לטלטל בתוכו גזור רבנן עד דאיכא ארבע:



לאובלין - מקום:

הכי קאמר אינו צריך לא לחי ולא קורה כו' - והאי כלום דקאמר אהנך תוספת דמוספי בית שמאי ורבי אליעזר אדבית הלל קאי:

וכמה - יהא פחות רוחבו מארבע אמות ויהא צריך תיקון:

עד ארבעה - טפחים אפילו אינו רחב אלא אמה או חמשה או ארבעה טפחים צריך לחי אבל בפחות מארבעה אינו צריך כלום:

בפסי חצר - אם נפרצה למקום האסור לה צריכה שיור משני צידיה:

מאן מודים - דקאמר ר' ירמיה רבי ומאי הלכתא דקאמר רב נחמן דמשמע מכלל דפליגי אף בפסי חצר:

מאן פליג עליה רבנן - בני מחלוקתו של רבי:

וגדולה באחת עשרה - דליכא אלא שלשה מכאן ושלשה מכאן וקתני גדולה מותרת:

מימי - עלה מן הים:

רבי היא וסבר לה כר' יוסי - דאמר לחי רחב שלשה טפחים בעי ורבי יוחנן אליבא דרבנן קאמר דפס דקאמרי רבנן ארבעה טפחים הוא ובשני רוחות סגי בשני משהויין:

לשון ים שנכנס לחצר הוה - ופרצו הדופן במלואו:

ולא אצרכוה אלא פס אחד - בראש הכותל ומותר למלאות מן המים לפנים ממקום המחיצה ולא אמרינן קא ממלא מכרמלית לרשות היחיד:

שהקילו חכמים במים - למלאות מהן על ידי תיקון . כל שהוא:

כדבעא מיניה כו' - אלמא יש להקל במים שאין במקום אחר להכי נקט חורבה דדרכה להיות שם מחיצות תלויות:

אלא במים - כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן הים בפרק כיצד משתתפין (לקמן ד' פז:):

מכל מקום - דשמואל אדשמואל קשיא:

פירשוה - לדשמואל האי דקאמר בפס אחד היינו ארבעה טפחים והאי דקאמר שני פסים בקטנים כל דהו:

בשלשה ומשהו סגי - דאימעיט מארבעה ותו לא בעי מידי:

דהא אמר רב אחלאי - לעיל דפחות מארבעה לא צריך כלום:

כאן בחצר - חצר מרובע או רחבו יותר מארכו אע"ג דאימעיט מארבעה לא סגי בהכי:

מבוי - ארכו יותר על רחבו:

דרב אחלאי תנאי היא - לקמן מפרש להו וליכא למיקם עלה דמילתא הילכך בעינן רוב הדופן עומד:

שנכנס לחצר - דרך פירצת הכותל וכשלא נפרץ במלואו עסקינן מדמפליג בעשרה ליותר מעשרה:

אלא אם כן - עשו מחיצה לגדור פירצת כותל החצר עד עשרה:

אבל עשרה אין צריך כלום - שהרי יש שיור מכאן ומכאן:

מימלא הוא דלא ממלאינן - משום דמטלטל מכרמלית לרשות היחיד:

הא טלטולי מטלטלינן - בהאי חצר:

במלואה - לאו דווקא אלא כל יותר מעשרה קרי ליה מלואה:



דאית ליה גידודי - מה שנשאר מן הפרצה בגובה עשרה אבל הים כיסהו:

הכשירו בלחי - תיקנו בלחי:

הזורק לתוכו - מרה"ר:

חייב - דקסבר לחי משום מחיצה:

הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור - דקורה משום היכר וקסבר ארבעה מחיצות דאורייתא בין לקולא בין לחומרא:

חצירות של רבים - שפתוחין בתים הרבה לחצר ואוסרים בני הבתים זה על זה שאין יכולין להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב מפני שהבית רשות מיוחדת לו וחצר רשות חבירו מושל בה ונמצא מוציא מרשות לרשות ורבנן גזור שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד גזירה דילמא אתי לאפוקי מרשות היחיד לרשות הרבים אבל בחצר מותר לטלטל בה כדאמרינן במסכת שבת בפ' רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי כו' (ד' קל:):

שאינו ראוי לשיתוף - מפולש:

לחי משום מחיצה - וקסבר שלש' מחיצות דאורייתא:

הזורק למבוי כו' - אלמא לחי משום מחיצה:

אינו צריך אלא לחי - שאינו מפולש:

חייב - ואע"ג דלית ליה לחי דשלש מחיצות דאורייתא:

לחי ודבר אחר - צורת הפתח כתורת מפולש:

הזורק לתוכו פטור - ואע"ג דעבד לחי:

יתר על כן - לעיל מיניה איירי בבונה עלייה על גבי שני בתים בפרק כל גגות (לקמן צה.):

לחי מכאן כו' - אלמא לחי משום מחיצה ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא ברשות הרבים אבל במבוי מפולש. לא:

שתי מחיצות - של שני בתים לבד הלחיים והלחיים דקא מצריך ר' יהודה משום היכר בעלמא:

בלחי משהו - אלא בפס ד' כחצר:

בקורה טפח - כשאר מבוי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

כמה מכוונין - לסייען הוא בא:

ובתים וחצירות - שתי חצירות פתוחות לתוכו ובית פתוח לכל חצר שכן היו דירותיהן לפני כל בית היה חצר:

עגולה לא - בתמיה משום דעגולה היא משתריא בלחי משהו:

ואי לא הויא לה חצר - ובעיא פס והאי מרובעת לאו למעוטי עגולה אתא אלא למעוטי ארכה יתר על רחבה:

וכמה - יהא אורכה יותר דנפקא לה מדין חצר ומשתריא בלחי משהו:

עד דאיכא פי שנים - הואיל וחצר היתה לא נפקא מדינא עד דאיכא פי שנים:

חביבי - ר' חייא שהוא אחי אביו ואמו של רב:



רבי עקיבא היינו ת"ק - דקתני הכשר מבוי ב"ש אומרים כו' ולא מפליג בין קצר לרחב:

דרב אחלי - מבוי פחות מד' טפחים חד מינייהו אית ליה דבארבעה ומארבעה ולמעלה פליגי אבל פחות מד'. אין צריך כלום:

ולא מסיימי - הי מינייהו אית ליה דרב אחלי והי מינייהו לית ליה לדרב אחלי והיינו דאמר לעיל דרב אחלי גופיה תנאי היא:

לא רבי ישמעאל אמר דבר זה - מוחזק אני בו שהוא חכם ומעולם לא אמר דבר זה:

לא אמרה רבי עקיבא - להאי הלכה כאותו תלמיד אלא לחדד את התלמידים שישימו לבם לתורה ויאמרו פלפול מלבם לפיכך שיבחו בפניהם:

נראין איתמר - נראין דברי אותו תלמיד:

קנקנתום - אדרימנ"ט:

אסרה עלי - ולקמן מפרש:

מחסר אות אחת - וה' אלהים אמת אם תחסר אל"ף הרי אתה מחריב וידבר ה' אם תוסיף אות אחת ותכתוב וידברו נמצאת מחריב:

דבר אחד יש לי - לקמן מפרש מאי קמהדר ליה:

כתב שיכול למחוק - וקנקנתום רישומו ניכר מאד:

מאי קאמר ליה - רבי ישמעאל:

ומאי קא מהדר ליה - רבי מאיר אזהר ליה על חסר ויתר ומהדר ליה קנקנתום יש לי:

קשיא שימוש אשימוש - דקאמר לעיל קמיה רבי ישמעאל שימש תחילה והכא תני איפכא: רבי עקיבא היה חריף טובא ולא מצי ר' מאיר למיקם אליביה:

וגמר גמרא - משניות שקיבל מרבותיו:

והדר אתא לקמיה דרבי עקיבא - שהיה חריף לפלפל ולדקדק במה שלמד להשיב תשובות ומשניות זו על זו ולתרץ:

חוץ מפרשת סוטה - אפילו בספר תורה דקסבר אם בא למחוק לה מן התורה מוחק:

שבמקדש - מגילה של כל סוטה וסוטה:

אין מגילתה כשירה כו' - סוטה שנכתבה מגילתה ואמרה טמאה אני ופטורה אין מגילתה כשירה לסוטה אחרת אלמא כתיבה לשמה בעינן וה"ה נמי דאין מוחקין לה מן התורה:



ונמלך - וחזר בו מלגרש אותה:

פסול - אלמא וכתב לה משמע לשמה הכי נמי כתיב ועשה לה משמע לשמה:

התם כתיב לה - לגבי כתיבה:

הכא - כתיב לה לגבי עשייה עשייה היינו מחיקה:

על סוף דעתו - לא יכלו להבין באיזה דבריו נכונים ובאיזה אין דבריו נכונים שהיה נותן דעת מיושב והגון על אין הלכה כהלכה:

דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה - כשלמדתי לפניו ישבתי בשורה של אחריו:

נחש שממית - אדם ובהמה ומביא טומאה בעולם:

טהור - כשמת דהא שמונה שרצים כתיבי: הכי גרסינן מעשה קוץ בעלמא קעביד:

עלובין - סבלנין:

ושונין דבריהן ודברי בית שמאי - כשהיו ב"ש מביאין ראיה לדבריהם מן התורה וב"ה מביאין ראיה ממקרא אחר והיו ב"ה דורשין את המקרא של ב"ש למה בא ולא היה קל בעיניהם כאותה ששנינו במסכת ברכות (ד' י:) ב"ש אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר בשכבך ובקומך וב"ה אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בני אדם עומדין:

שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן - דקאמרי להו מעשה שהלכו זקני ב"ש והדר זקני ב"ה:

הדוחק את השעה - מתיגע להעשיר ולהתגדל ורואה שאינו מצליח ואעפ"כ חוזר והולך למרחקים ומכניס עצמו לגבוהות:

שעה עומדת ל"ו - לאחר זמן עתידה לעמוד לו שעה מצלחת:

יפשפש מעשיו - שעשה כבר ויבדוק עבירות שבידו ויתודה וישוב:

ימשמש במעשיו - כגון אם בא מצוה לידו יחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ולא יניח לעשותה בשביל ההפסד שהרי שכרה עתיד לבוא ואם באת לידו עבירה יחשב שכרו שמשתכר בה עכשיו כנגד הפסדה העתיד ליפרע ממנו:

מתני' רחבה כדי לקבל אריח - שתהא דומה לקביעות לבנות עליה בנין:

ואריח חצי לבנה של ג' טפחים - נמצא אריח טפח ומחצה רוחב:

דייה לקורה ברוחב טפח כדי לקבל אריח זה ברחבו - ובגמרא פריך טפח ומחצה בעי:

היתה של קש כו' - רבי יהודה קאמר לה:

עקומה - שאין אריח יכול לעמוד עליה:

עגולה - ואין אריח יכול לעמוד עליה אבל עבה היא שאם תחלק יהא רחבה טפח:

רואין אותה כאלו היא מרובעת - נפסלת או חלוקה ואי זו היא מדת עגולה להכשיר:

כל שיש בהקיפה ג' טפחים - שצריכה חוט ארוך ג' טפחים להקיפה סביב בידוע שיש בה רוחב טפח אם תחלק:



גמ' מלבין לה - לקורה בטינא ממרח בטיט בשיפוע מלא אצבע מכאן וכנגדו מכאן ומשוה אותה לקורה: מלבין לשון לבנים:

ומעמידי הקורה - אם הניחה על גבי יתידות אין צריכין שיהו בריאין לקבל קורה ואריח אלא לקבל קורה לבד דהא לא יהבי אריח עלה ובקורה הוא דבעינן קביעות כי היכי דתיהוי היכר מעליא אבל מעמידיה לא תלי היכירא בדידהו:

אחד זה ואחד זה - קורה בעינן בריאות דאריח ומעמידיה בעו בריאות דקורה ואריח:

מחצלת - להיות מחיצה לייפות כח התירו:

שהגדיים בוקעין בה - הואיל וגובהה שלשה הויא מחיצה תלויה ואינה מתרת:

המתאימות - שהשכיבן זו אצל זו כמו תאומים:

אחת למעלה ואחת למטה - ובין שתיהם כדי לקבל אריח זו אצל זו אלא שאחת מעמידים [שלה] גבוהים משל חברתה וגבוהים ממנה:

רואין את העליונה כו' - עד שיהא זו אצל זו בשוה:

למעלה מעשרים אמה - מן הקרקע דאין שם הכשר קורה:

ולא תחתונה למטה מי' - סמוך לקרקע:

דאית ליה רואין - נמי כאבוה דאמר במתניתין רואין אותה כאילו היא של מתכת:

היינו הך - דתנא ברישא רחבה אע"פ שאינה בריאה ולמה לי תו היתה של קש דאינה בריאה רואין אותה כאילו היא של מתכת:

בריאה במינה אמרינן - שרגיל להיות באותו המין בריאה כגון קורה של עץ כי אינה בריאה נמי אמרינן רואין כאילו היא בריאה אבל של קש ושל קנים דאינה בריאה במינה אימא לא אמרינן רואין:

פשיטא - דהכא נמי אמרינן רואין דמאי שנא הא מדרישא:

משפתו עד שפתו - חללו שלו לבד עובי דופנותיו עשר אמות וכתיב וקו שלשים באמה יסוב אותו אלמא לכל אמה רוחב בעיגולא איכא שלש אמות היקף:

והאיכא עובי שפתו - דהוה עדיף על י' של חלל ואפילו הכי וקו שלשים הוא דבעי ותו לא:

פרח שושן - דק מאד כפרח שושן זו:

ועביו טפח - בשולי דפנותיו מלמטה אבל מלמעלה דק מאד כמעשה שפת כוס פרח שושן:

מגוואי קא חשיב - קרא לההוא קו ל' להיקף דגואי חשיב ליה שאין עובי שפתו מוקף בו אלא קו שלשים הוא מקיף חלל שלשים:

מקוה טהרה - ארבעים סאה:



במים - משמע מים מחוברין יחדיו:

כמה הוו להו - להנך עשר על עשר ברום חמש אמות כמה גובה יש בהן באמה על אמה בריבועו של מקוה:

ת"ק גרמידי - כיצד חלקהו לעשר רצועות הרי לכל רצועה עשר אמות אורך ברוחב אמה ורום חמש חתכם לחתיכות של אמה אמה הרי מאה חתיכות של אמה על אמה ברום חמש אמות שים זו על זו אמה על אמה ברום חמש הוה ת"ק אמות:

לתלת מאה - גובה:

מאה - מקואות שלש אמות למקוה:

הני מילי בריבוע - אם היה מרובע שיהא בו אורך ורוחב לצדדין כבאמצעיתו ויהיו רצועותיו שוות בי' י' אמות רצועה כדפרישית:

ים שעשה שלמה עגול היה - כדכתיב עגול סביב ונמצא שאין אורך הרצועות עשר אמות אלא רצועה האמצעית לבדה דכל דבר עגול רחב באמצעיתו וקצר לכל צדדיו:

מכדי כמה מרובע יתר על העגול רביע - דהא כל עיגול שרחבו אמה יש בו היקף שלש אמות כדתנן במתני' ואם היה מרובע אמה על אמה היה לו היקף ד' אמות אמה לכל רוח נמצא מרובע יתר על העגול רביע הלכך האי ים עגול דשערינוה בחמש מאות אמין במרובע בעינן לבצורי רבעא מינייהו אימעיט להו ארבע מאה לתלת מאה דאינון מאה מקואות ולמאה אמין דאישתייר הוו עשרים וחמש מקואות ארבע אמות למקוה דהני ארבע תלת הוא דהוו שהרי אמות קצרות הן:

שלש אמות תחתונות מרובעות - ויש בהן י' רצועות של י' על. ' שהן מאה אמה ברום ג' ברוחב אמה דהיינו תלת מאה אמין גובה באמה על אמה והן מאה מקואות:

ושתי עליונות עגולות - ואי הוו מרובעות הוו להו מאתן גרמידי השתא דאינון עגולות כי בצרת ריבעא פשו להו ק"נ דאינון נ' מקואות:

נהי דאיפכא לא מצית אמרת - דליהוי תחתונות עגולות ועליונות מרובעות דשפתו עגול כתיב אלא שתים עגולות מנא לן דילמא חדא הוא דהויא עגולה ותו לא וטפי מק"נ מקואות הוא מחזיק:

לא סלקא דעתך - שיהא מחזיק יותר מק"נ מקואות:

מעשר הבת מן הכור - כור שלשים סאין וכי הוי הבת מעשר דיליה אשתכח דג' סאין הויא:

דהוו להו - הנך אלפים בת:

ו' אלפים סאין - שהן ק"נ מקואות ד' אלפים הוי מ' מאות סאין שהן ק' מקואות של מ' סאין ואלפים סאין נ' מקואות:

מחזיק בתים שלשת אלפים - בים שעשה שלמה כתיב בדברי הימים:

לגודשא - כשמודדין בו יבש:

שידה - כמין ארגז תלוי בעגלה למרכב נשים חשובות:

מגדל - מנשטי"ר:

ובור ספינה אלכסנדרית - עושה בה כעין בור ונותן שם מים מתוקים:

טהורין - לפי שגדולים יותר מדאי ואין תורת כלי עליהן שהרי אינן מטולטלין מלא וריקן:

שהן כוריים ביבש - שאדם יכול לגדוש אלמא גודשא תילתא ובכלי שגובהו כחצי ארכו ורחבו קאמר כים: מתני':

גמ' לחיין דעלמא - אכל מבואות קאי:

אי הכי - רישא דקתני הקורה שאמרו כו' ליתני נמי הקורות שאמרו ואימא מאי קורות קורות דעלמא:

לחיין שנחלקו בהן ר"א וחכמים - דלר"א תרתי ולרבנן חדא זהו שיעורן כדמפרש מיהו סתמא לא כמר דייקא ולא כמר דייקא:

הסרבל - קו"ט:

לחצי מבוי - שהכניס הלחי לפנים הרבה עד חצי אורכו של מבוי כזה:

אין לו אלא חצי מבוי - שאסור להשתמש אלא מן חציו ולפנים:

יש לו - דאין לו לא איצטריך לאשמעינן אלא הא אתא לאשמעינן דהימנו ולפנים מיהא מותר להשתמש:

למעלה - כגון קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת לכותל אחר דאיפליגו בה רשב"ג ורבנן (לעיל ע"א):

הילמי - במסכת שבת בפרק שמנה שרצים (דף קח:) הילמי שלמוייר"א בלע"ז:

משום דקאי רבי כוותיה - לעיל והא דתני אדא בר מניומי רבי היא וסבר לה כר' יוסי כדאוקימנא בחצר קטנה שנפרצה לגדולה:

נימוקו עמו - טעמי ראיותיו מביא לו בכל מקום במסכת גיטין (דף סז.) מני שבחן של חכמים וזהו שבחו של רבי יוסי:

הילכתא מאי - בלחיין:

עמא דבר - מה נהגו העם וכבר נהגו בלחי משהו:

לצמאו - לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא:

שהכל נהיה בדברו - לפניו ולאחריו לא כלום:

ר"ט אומר בורא נפשות רבות - ואני שמעתי דר"ט בא לחייב אף ברכה אחריו בורא נפשות רבות ולא נהירא דאמרינן במס' נדה (דף נא:) יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ואמרינן לאתויי מאי והוינן בה ולרב פפא דמברך אמיא כו' ולא אמרינן ולרבי טרפון דמחייב אמיא מאי איכא למימר אלא נראה לי דרבי טרפון אלפניו קאמר:



העומד מאליו - שלא הוקבע שם לשם תיקון מבוי דלא הזמינוהו לכך:

היכא דלא סמכינן עליה מאתמול שהיה - שם לחי אחר ונפל בשבת:

לאישתמושי באילן - ויעלה ויתלוש ביום טוב:

היה שם - בפסי ביראות תניא בפרק שני:

חיצת הקנים - קנים מחוברים. חיצת שהיו נטועים כסדר מחיצה:

דיומד - מפרש בפ' שני דיו עמודין עמוד אחד נראה כשנים שעשאו כמרזב ונוטה אחד ממחיצותיו לדרום ואחד למערב דכי עביד ד' דיומדין לד' הפיאות יש לכל מחיצה ב' אמות עומד אמה מכאן ואמה מכאן:

כדבעא מיניה - בפרק שני:

המסיך - נופו נוטה סמוך לארץ ראש הנוף בפחות מג' לקרקע ועיקרו במקום שמחובר לאילן גבוה עשרה:

אין מטלטלין בו - אם היה היקפו יותר מבית סאתים כחצר המשכן ושיעור זה נתנו חכמים לכל היקף המתוקן ואינו מתוקן כל צרכו כגון למחיצה שאין בה שתי וערב בהאי פירקא (דף טז:) ולהיקף שלא הוקף לדירה בפ' שני (דף כד.) והכא נמי אי בעומד מאליו מוקמת לה שפיר כו' הואיל ולאו להכי עבידא יהבו ביה רבנן האי שיעורא:

משום דהוי דירה שתשמישה לאויר - לעולם שנטעו מתחילה לכך והיקף לדירה הוא אבל דירה זו אינה עשויה לצורך תוכה אלא לצורך אויר שחוצה לה לדור שם שומרי השדות ועשויי' להציל מן החמה ואין מטלטלין בדירה זו אלא בית סאתים כדתניא בפ' שני (דף כב.) כלל אמר ר"ש בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר ואפילו י' כורים מותר וכל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יותר מבית סאתים אסור דלאו דירה הוא דעל כרחו הוא דר שם:

שבת בתל - קדש עליו היום וקנה שם שביתתו:

גבוה עשרה - דאמרינן גוד אסיק מחיצותיו כל סביבותיו והרי הוא מוקף:

וכן נקע - אחד מנקיקי הסלעים:

והוא מד' אמות עד בית סאתים. - הואיל ושבת באויר מחיצותיו נעשית ביתו וכולו כארבע אמותיו הוא הלכך מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה אבל אי הוה טפי מבית סאתים אין מחיצותיו מועילות לו שהיקף שאינו עשוי לדירה אינו מועיל אלא לבית סאתים להכי נקט מארבע אמות ואילך דאם היה פחות מד' אמות מאי מהלך את כולו איכא ומחיצותיו מאי מהני בלאו מחיצה נמי מקום לכל אדם ד' אמות בפרק מי שהוציאוהו (לקמן ד' מא:):

ושיבולות מקיפות אותה - שהניח גבוליה סביב מלקצור ושבלים גבוהין י' עסקינן:

תל ונקע מאי איכא למימר - מימות עולם הן:

היוצאות מן הגדר - זו למעלה מזו:

למיסר בניינא - שאם ירצה לעשות מחיצה מכותל זה לכותל שכנגדו יתקשר באבנים הללו שכן דרך הבנאין לעשות ובענין אחר אינו יכול לדבק בנין חדש בבנין ישן:

לסמוך אדיקלא - דקל היה עומד אצל פתח המבוי:

הא סמכינן הוי לחי - אלמא הלכה כאביי:

לימא בדלא סמכינן עליה פליגי - ואביי דשרי קשיא ליה האי עובדא דרב לא סמך אדיקלא ואנן קים לן הלכתא כאביי בלחי העומד מאליו:

ומתרץ לא ס"ד - דוודאי בדסמכינן עליה פליגי אבל לא סמכינן דברי הכל אינו לחי כההוא עובדא דדיקלא דרב:

ברקא - יציע:

דהוה בי בר חבו - והיה עמוד הסומך את היציע עומד בראש מבוי אחר:

ואפליגו בה כולי שנייהו - אביי שרי למיסמך עליה ורבא אסר אלמא בדסמכינן עליה פליגי והלכתא כאביי בהא דזו היא אחת מיע"ל קג"ם שהלכה כאביי:

מתני' ומטמא משום גולל - אם עשאו גולל לקבר מטמא לעולם באהל כמת עצמו ואפי' ניטל משם דתניא בפ' בהמה המקשה (חולין עב, א) כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק:



ורבי מאיר מטהר - וטעמא דרבי מאיר מפרש במסכת סוכה בכולהו משום דקסבר כל מחיצה העומדת ברוח חיים אינה מחיצה:

גמ' ולא גולל לקבר - כלומר אם עשאו גולל אין שם גולל חל עליו לטמא. גולל הוא כיסוי שנותנין דף על המת:

ספר - וכתב לה ספר כריתות ספר משמע קלף כדכתיב ואני כותב על הספר בדיו והדר קרי ליה מגילה כדכתיב (ירמיהו לו) אחרי שרף [המלך] את המגילה:

מניין לרבות כל דבר - שיכתוב הגט עליו: אי הוה כתיב וכתב לה כריתות בספר הוה משמע מגילה אבל השתא דכתיב ספר האי ספר ספירות דברים הוא והכי משמע וכתב לה דברי כריתות אבל לא קבע לו מקום לכותבו וממילא משמע בכל מקום שירצה יכתבנו:

וכתב לה מאי דרשי ביה - כיון דספר לאו קלף משמע ממילא הא לא קבע ליה קלף ובכל דבר משמע ולמה ליה למיכתב וכתב לרבות כל דבר לכתוב ונתן לה ספר כריתות:

ואינה מתגרשת בכסף - אם נתן לה כסף ואמר התגרשי בו:

והיתה לאיש אחר - היינו קדושין:

מה הויה בכסף - דגמרינן במסכת קידושין (דף ב.) קיחה קיחה משדה עפרון:

מספר כריתות - מדכתיב כריתות סמוך לספר:

לדבר הכורת בינו לבינה - שלא יטיל תנאי בגט שיקשרם יחד אלא דברי הבדלה יהו:

לעולם אין זה כריתות - דהא כל ימיה קשורה בו שמחמתו היא נמנעת מלשתות יין ותנאי זה תלוי והולך לעולם ואין זה הבדלה אבל מכאן ועד שלשים יום הרי זה כריתות מיד שהרי דברי הבדלה הן לסוף שלשים יום ומותרת מיד לאיש אחר:

מתני' ולא יהו פרצות יתירות על הבנין - ואפילו הן פרצות קטנות פחותות מעשר:

כל פרצה שהיא כעשר מותרת מפני שהיא כפתח - ושיהא בעומד רב עליהן:

יתר מכאן אסורה - פרצה אחת אוסרת כל ההיקף אפילו כולו עומד כדמפרש בברייתא לקמן:

גמ' פרוץ כעומד - כל ההיקף כולו עשוי כן:

אגמריה רחמנא למשה - כדאמר בריש פירקין (דף ד.) מחיצות והלכותיהן הלכה למשה מסיני: שפודין וארוכות המטה פסולין לסכך בהן לפי שכלים הן ומקבלין טומאה ותנן (סוכה דף יא.) כל דבר המקבל טומאה אין מסככין בו:

ארוכות - אשפונד"ש:

אם יש ריוח ביניהן כמותן - לסכך שם בסכך כשר אלמא פרוץ כעומד מותר דהא הכא פסול ככשר הוא ושרי וקשיא נמי הא לרב הונא:

בנכנס ויוצא - שיהא שפוד יכול ליכנס וליצא בריוח שבינתים דהשתא הוי ריוח טפי משיעור שפוד ואינו מצומצם:

והא אפשר לצמצם - דקס"ד דהאי דקא מתרץ בנכנס ויוצא הכי קמתרץ דכל כמותן בנכנס ויוצא הוא דאין דרך לצמצם לכך פריך והא אפשר לצמצם ולכוין שלא יהא לו ריוח יותר ואנן כמותן תנן:

אמר ר' אמי - מתניתין בלא צמצם אלא במעדיף ריוח יותר משיעור שפודין וכמותן דקתני כשיעור שפודין בנכנס ויוצא: אם היו: שפודין נתונין שתי נותן לסכך כשר ערב דאפילו לא העדיף הריוח איכא סכך כשר טפי דכיון דנותנו ערב אי אפשר לעמוד אלא אם כן ראשו אחד מונח על השפוד מכאן וראשו אחד מונח על השפוד מכאן:



עביטין - כר שתחת אוכף הגמל כדמתרגמינן (בראשית לא) בכר הגמל בעביטא דגמלא:

שליפין - משואות:

קולחות - קלחי ירקות:

נמצאת אתה אומר כו' - רישא במס' כלאים (פ"ד משנה ד) תנינן לה:

כל שהוא פחות מג' - כל גדר העשוי בקנים עומדין פחות מרוחב ג':

צריך שלא יהא בין זה לזה ג' כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש - כלומר להדיא בלא עכוב דדקירת גדי מבטל לה מתורת לבוד ואם אין בין זה לזה שלשה אפילו פרוץ מרובה על העומד כגון קנים של שתי אצבעות וריוח ב' טפחים בין זה לזה כשר דכל ריוח פחות מג' אמרי' לבוד וכולו הוי עומד:

ומג' ועד ד' - ולא ד' בכלל:

צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו - וכל כמה דלא הוי כמלואו אע"ג דהוי ריוח שלשה כיון דעומד רבה עליו ליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה והוו להו פתחים:

ואם היה פרוץ כו' - לקמן מתרץ לה אם היה פרוץ כעומד הוה ליה למיתני:

אף כנגד העומד אסור - לזרוע דלא אלים עומד בפחות מד' למישרי כנגדו היכא דפרוץ רבה עליו:

ועד עשר - ועשר בכלל אבל יותר מי' כגון עומד י"ב או ט"ו לא מצי למיתני שיעור פירצתו במלואו דאפילו בציר ממלואו דאיכא פירצה יותר מעשרה מיתסר כולו כדתני סיפא:

כנגד העומד מותר - הואיל והיקף חשוב הוא וה"ה אם היה פרוץ מרובה ולקמן מתרץ לה הרי כאן שלש מדות במדה ראשונה דקנים פחותים מג' לא קפדינן אמלואו כיון דמלואו לא הוי פירצה שלשה ואפי' איותר ממלואו לא קפדינן עד דאיכא פירצה שלשה ובמדה שניה קפדינן אמלואו דהא איכא שיעור פירצה למיהוי קרוי אויר ואתי אויר המרובה ומבטל לעומד דאפילו כנגדו אינו מתיר ובמדה שלישית דאיכא עומד חשוב אויר לא מבטל לה לגמרי ומתיר מיהא כנגדה:

ואם היה עומד מרובה כו' - אכולה קאי ואפילו אעומד מג' ועד ד' דהא קתני בה נמי צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו הא בציר ממלואו שרי:

נפרצה ביותר מי' אסור - ואפי' כולו עומד:

היו שם קנים הדוקרנין - משופין כדקר נעוצין בארץ ועשה להן פאה קלועה מלמעלה מזה לזה:

אפי' ביותר מעשר אמות מותר - דצורת הפתח מהניא בכלאים אף ליותר מעשר:

מאי מלואו נכנס ויוצא - והכי משמע ברייתא כל שהוא ג' ומג' ועד ד' צריך שלא יהא בין זה לזה מילואו נכנס ויוצא שלא יהא פרוץ כעומד בנכנס ויוצא דהוה ליה פרוץ מרובה ואם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור הואיל והוקף בדבר שאינו חשוב שאין בו רוחב ד':

איידי דתנא רישא פרוץ מרובה על העומד - אסור דלא סגיא דלא קתני לה לגלויי אמלואו דלאו מצומצם קאמר דקמ"ל הא כעומד מותר אף כנגד הפרוץ:

תנא סיפא עומד מרובה על הפרוץ - אע"ג דלא איצטריך ליה דהא מגופה שמעת מינה דאפי' יש עומד כפרוץ שרי מדתנא ליה שלא יהא פרוץ כעומד ותרצינן לה בנכנס ויוצא הא בצמצום שרי וכ"ש עומד מרובה על הפרוץ אלא משום רישא תנא סיפא ולא משום למידק מינה הא כפרוץ אסור: רישא לרב הונא לא קשיא איידי דבעי למיתני סיפא עומד מרובה על הפרוץ. מותר דלא סגי דלא קתני לה דקמ"ל הא כפרוץ אסור:

תני נמי רישא פרוץ מרובה על העומד - אע"ג דלא איצטריך דהא אפי' כעומד נמי אסור:

בשלמא לרב פפא - דאמר פרוץ כעומד מותר:

משום הכי לא עריב - ג' בהדי פחות מג' ולמיתני כל שהוא פחות מג' וג' צריך שלא יהא בין זה לזה ג' דלא מצי למימר צריך שלא יהא בין זה לזה ג' דכיון דעומד ג' לא איכפת לן אי פרוץ נמי ג' דהא פרוץ כעומד מותר ומשום הכי אפסקיה לאתנייה גבי פחות מד' למיתנא ביה כמלואו דליהוי משמע בנכנס ויוצא:

אלא לרב הונא - דאמר פרוץ כעומד אסור אפי' כנגד העומד:

ליערב - ג' בהדי פחות מג' וליתני צריך שלא יהא בין זה לזה ג' טפחים:

משום דלא דמי - פסולא דפחות מג' לפסולא דג' דפסולא דפחות מג' לא הוי מצי למיתלי בפרוץ מרובה על העומד דכל כמה דלא הוי פרוץ ג' אע"ג דעומד טפח ופרוץ טפחיים כשר ומכי מטא פרוץ לשלשה אשמעי' דבהכי מקרי פרוץ משום יזדקר גדי:

פסולא דסיפא - היכא דעומד ג' לא מיפסל משום דיקור גדי דאי הוה עומד מרובה לא הוה חיישינן לגדי אלא משום מאי מיפסיל בפרוץ ג' משום דהוי פרוץ כעומד ותנא לאגמורי מדות דמחיצה קאתי ומכי מצי לחדושי טעמיה ומתלייה בפסולא אחרינא תנייה:

פחות מג' מני רבנן היא - מדקא מפליג בין פחות מג' לג' ש"מ רבנן היא דמפלגי נמי בין פחות מג' לג':

אימא סיפא כל שהוא ג' ומג' ועד ד' - מדקא מפליג בין פחות מד' לד' דקאמר פחות מד' אם פרוץ יתר עליו אף כנגד העומד אסור וד' גופיה קתני סיפא דמתיר כנגדו ואף על גב דפרוץ יתר עליו ש"מ רבן שמעון בן גמליאל היא:



אתאן לרשב"ג וכו' - כלומר עד ד' ולא ד' בכלל דהא תנא בבא אחריתי כל שהוא ד' ומד' עד י' אמות. אתאן לרשב"ג דקא מפליג נמי בין פחות מד' לד':

ה"ג דאי רבנן מג' ועד ד' ג' וד' חד הוא - מג' ועד ד' בתמיה היכי מפליג ד' מג' דקתני עד ולא עד בכלל דתני סיפא כל שהוא ד' כו' הא לרבנן ג' וד' חד הוא:

הני מילי למעלה - כעין קורה:

מתני' מקיפין ג' חבלים - אשיירא שחנתה בבקעה קאי:

זה למעלה מזה - על גבי יתדות סביב מן התחתון לקרקע פחות מג' והוי כולו עומד דכלבוד דמי וממנו לאמצעי פחות מג' הרי ששה עומד פחות ב' משהויין בשני האוירין ומאמצעי לעליון פחות משלשה הרי בשלשה אוירין תשעה עומד פחות שלשה משהויין:

שיעור עובי החבלים יותר על טפח - שלשה משהויין כדי שיהו הכל עשרה טפחים:

ומקיפין בקנים - נעוצים ועומדים זו היא מחיצה של שתי אבל של חבלים הויא מחיצה של ערב:

בשיירא דברו - הקילו אצלו שאינן צריכים אלא או שתי או ערב שתי כגון קנים ערב כגון חבלים אבל ליחיד לא הקילו עד שיהא בה שתי וערב:

כל מחיצה שאינה כו' - רבי יוסי פליג עליה דאבוה דמתניתין וקאמר דאפילו לשיירא בעינן שתי וערב:

אחד משני דברים - או שתי או ערב:

גמ' הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוי עומד - אע"ג דאיכא פרצות כדתנן לעיל ולא יהו פרצות יתירות על הבנין וסתם כלי בהמה של שתי הוא שעומד על גבי קרקע:

בערב מאי - מחבלים דמתני' ליכא למילף הכשירה דהתם כולו עומד הוא דכלבוד דמי:

לעביד - אויר האחד פחות משלשה וחבל משהו וכן שני דהוי להו ששה עומד והאויר השלישי פחות מארבעה וחבל משהו ותיתכשר פירצת הד' בעומד של ששה:

שהגדיים בוקעין בה - ואפילו למעלה ממנו עומד י' טפחים שלימין הא קיימא לן מחיצה תלויה אינה מתרת:

עילאי - באויר השלישי שהוא עליון:

אתי אוירא - דמן החבל ולרקיע:

ודהאי גיסא - שממנו ולאמצעי דהוי נמי אויר כיון דהוי יותר משלשה ומבטיל ליה לחבל ואין כאן אלא ו' תחתונים:

ואי מוקי לה באמצעי - אין כאן עומד מרובה על הפרוץ אלא אם כן תצרף שתי רוחות לבטלו:

אלא - כיון דלא משכחת לה רב המנונא הכי קמיבעיא ליה:

ושבק בה ד' - שלימין למעלה ומשהו למטה:

ואוקמיה - להך גיסא דמשהו פחות מג' סמוך לקרקע דהשתא הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת ואוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא נמי ליכא למימר הואיל ועומד מרובה על האויר דתותיה מיניה:

מחיצה תלויה מיבעיא ליה - מחצלת עשרה שהגביהה מן הקרקע שלשה או יותר מיבעיא ליה לרב המנונא אי מבטל העומד לפרוץ שמתחתיו הואיל ופחות ממנו או לא:

אלא במים - להתיר למלאות כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן המים בפרק כיצד משתתפין (לקמן ד' פז:):

כל מחיצות שבת - בהנך מחיצות רעועות שהן דשתי או דערב קאמר שהתירום לרבים ע"י הדחק:

לא התירום ליחיד - אי הקיף בהן יותר מבית סאתים ואף על גב שהוקף לדירה שהרי לדור בהן בלילי שבת הקיפום מערב שבת הא בית סאתים מיהא שרי:

ליתן להן כל צרכן - דהא דקאמר רבי יהודה בשיירא דברו ולא ליחיד ליתן לו כל צרכו בהנך מחיצות קאמר אבל בית סאתים ודאי יהבינן ליה הואיל ולדירה הקיפה ובהא שיירא עדיפא. דיהבינן להו כל צרכן:

לחבלים - מותר בהיקף חבלים אע"פ שאין כאן אלא ערב:

נותנים לו בית סאתים - במחיצה זו אבל במחיצה מעלייתא כמה דבעי:

שלא יהא בית סאתים פנוי - שלא יקיפו יותר מכדי צרכן בית סאתים:

ליתן להם כל צרכן - הא דקאמר רבי יוסי דמתני' דאינה מחיצה אינה מחיצה לכל צרכן אבל מחיצה היא לבית סאתים לאחד ולבית שש לשיירא:



רישא רבי יוסי ברבי יהודה - דקאמר יחיד בית סאתים דאי רבנן אפי' ליחיד כל צרכו יהבינן:

אין משום דקאי אבוה בשיטתיה - גבי יחיד קאמר רבי יהודה נמי דאין נותנין לו אלא בית סאתים במחיצת שתי או ערב:

שלשה בחמש אסורין - כלומר פעמים ג' אנשים אסורין אפילו בחמש סאין ופעמים שמותרים אפילו בשבע:

אורייתא נביאי וכתיבי - שבועה הוא:

הוצרכו לשש והקיפו לשבע - שתי בלא ערב מותרין דליכא בית סאתים פנוי:

לא הוצרכו אלא לה' והקיפו לז' אפי' בה' נמי אסורין - דהשתא לא מהני מחיצות הואיל והוקפו לבית סאתים יותר מכדי צרכן:

מאי לאו פנוי מאדם - כגון שלשה שהקיפו ח' סאים דכי יהבת לכל חד בית סאתים אכתי פשו להו בית . סאתים פנוי בלא בעלים אבל ז' לא דכי יהבת בית סאתים לכל חד לא פש ליה אלא חד בית סאה בלא בעלים:

לא פנוי מכלים - כלומר שיש בין המחיצות בית סאתים פנוי שלא היו צריכין לו ואע"ג דאינהו שלשה אם אין צריכין אלא לבית סאתים והקיפו ד' סאין נמי בטלי מחיצות:

ומת אחד מהן - ביום השבת:

וניתוספו עליהן - בשבת:

שבת גורמת - שלשה ומת אחד מהן הואיל וגורמת שבת להתיר מותרין השנים אפי' לר' יהודה שנים והקיפו יותר מבית סאתים אע"פ שניתוספו עליהן דיורין אסורין לרבי יהודה הואיל וכשנכנסה שבת גרמה לאיסור:

דיורין גורמין - ג' ומת אחד מהן דבצרי דיורין אסורין אם הקיפו יותר מבית סאתים שנים ונתוספו עליהן מותרין דאיכא דיורין:

עירב דרך הפתח ונסתם הפתח - אם היו ב' חצרות ופתח ביניהם ועירבו דרך הפתח ונסתם הפתח או אם היו ב' חנויות ופתח ביניהם דעירבו על דעת הפתח ועכשיו נסתם בשבת שנפלה כנגדו מפולת:

מהו - מי שרי לאשתמושי דרך שאר חלונות הפחותות מד' שאין ראויות לעירוב כדאמרי' בפ' חלון (לקמן דף עו.):

חצר שנפרצה - בשבת:

משני רוחותיה - מפרש בפרק כל גגות (שם ד'צד:) מאי טעמא נקט מב' רוחותיה:

שניטלה קורתו או לחיו - בשבת:

מותרין לאותה שבת - דאמרי' הואיל והותרה הותרה:

רבי יוסי אומר אם מותרין כו' - ומפרשינן בפ' כל גגות (שם דצה.) דר' יוסי לאיסור והכי קאמר כשם שאסורים לעתיד לבא כך אסורין לאותה שבת אלמא לא אמרי' הואיל והותרה הותרה כדרבי יצחק:

היינו תנא קמא - רבנן קמאי דאמרי לא דברו בשיירא אלא בהווה ולעולם יחיד נמי מותר:

איכא בינייהו יחיד ביישוב - דתנא קמא דקאמר לא דברו בשיירא. אלא בהווה ולעולם יחיד נמי מותר יחיד דומיא דשיירא דבדרך ולא ביישוב הואיל ויכול לעשות מחיצה הוגנת ורבנן בתראי אמילתיה דרבי יוסי ב"ר יהודה קא מהדרי דקאמר איהו אינה מחיצה לא בדרך ולא ביישוב ואמרי ליה רבנן אחד משני דברים או שתי או ערב מחיצה היא אחד יחיד ואחד רבים בין בדרך בין ביישוב:

מתני' במחנה - היוצאת למלחמה:

מביאין עצים - ואין חוששין לגזל:

ומלערב - עירובי חצירות אם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת ביניהם ויש שם פתח אין צריכין לערב:

גמ' למלחמת הרשות - סתם מלחמת רשות ממלחמת יהושע ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה:

עצים יבשים - וכל שכן לחים:

עשרה תנאים - בבא קמא בפ' מרובה (דף פ.):

שיהו מרעין בחורשין - שיהא כל אדם מוליך בהמותיו לרעות ביער. של חברו ולא יקפיד בעל היער משום דלאו לקצירה קאי:

הכא בתלושין - אע"פ שתלשום הבעלים לצרכן להיסק ויש בהם משום גזל אצל אחרים מותר לאנשי מחנה:

מת מצוה קונה מקומו - אחד מי' תנאין שהתנה יהושע הוא:



דאית ליה קוברין - שיש לו יורשין:

באיסרטיא - דרך כבושה:

מפניהו - ואי סלקא דעתך קנה מקומו היכי מצי למשקליה מהתם:

במת מוטל על המיצר - שמושכב ברוחב הדרך ממיצר למיצר מתוך שניתן רשות לפנותו מפני כהנים ועושי טהרות שלא יאהילו עליו מפניהו לכל רוח שירצה:

שמלח סדומית יש כו' - ואמור רבנן (ברכות מ.) אחר כל אכילתך אכול מלח ומשום מלח שטבל בו אצבעו תיקנו מים אחרונים:

כי קורטא בכורא - בכור מלח יש מעט מאותו מלח סדומית כמין קורט קטן:

כייל מלחא מאי - מדד מלח לחמרים צריך ליטול ידיו או לא:

כל שכן - דצריך:

אכסניא - חיל הבא למלך ישראל להלחם על אויביהם וישראלים הם:

דמאי - ספק מעושר ספק אינו מעושר דרוב עמי הארץ מעשרין הן וחומרא דרבנן היא וגבי הנך אקילו רבנן:

לוקין על עירובי תחומין - דכתיב אל יצא איש ממקומו ומהכא ילפינן תחומין בפ' מי שהוציאוהו (לקמן דף נא.):

(שבאל) - לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דס"ד אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מיניה וההיא אב מלאכה היא וממיתין עליה:

וכל לאו שניתן לאזהרת - שלא יעשה כן שמתחייב עליו מיתת ב"ד אין לוקין עליו אפי' לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות דהשתא לא מיקטיל אפי' הכי לא לקי דלאזהרת מיתה ניתן ולא למלקות:

אל יצא כתיב - ואין כאן לשון הוצאת משוי:

פרק שני - עושין פסים


מתני' עושין פסין לביראות - שברשות הרבים וביראות עצמן רשות היחיד הן שעמוקים עשרה ואין יכול למלאות מהן ועושים פסין אלו להכין להן היקף שיהו הפסין הללו עושין את סביבות הבור רשות היחיד וימלא ויוציא ויניח שם ותיכנס בהמתו וישקנה:

דיומדין - עמודין הנראין כשנים שעשוי כמרזב שלנו וכשנועצו בקרקע לפאת דרומית מערבית נוטה דופנו אחד למזרח וצידו אחד לצפון והשני לפאת מערבית צפונית נוטה צידו אחד למזרח וצידו אחד לדרום וכשנותן ארבעתן לד' הפיאות נמצא לכל רוח ב' אמות דופן אמה כנגד אמה והריוח בינתים:

פשוטין - באמצע נותן לכל רוח לוח רחבה אמה ובגמרא מפרש באיזה בור בעי ר' מאיר פשוטין דהא מודה ר' מאיר שיכול להניח י' אמות ריוח בינתים כדמפרש ואזיל:

וביניהם שתי רבקות וכו' - דהיינו עשר אמות כדמפרש בגמרא ואם פחות כ"ש שהוא יפה:

קשורות - חומרא הוא למעט מריוח שבינתים:

ולא מותרות - בגמרא פריך היינו קשורות:

אחת נכנסת ואחת יוצאת - קולא הוא דלא בעינן עשר מצומצמות אלא שוחקות:

מותר להקריב - פסים לבאר ולעשות ההיקף קצר:

ובלבד שתהא - משפת הבאר עד בין הפסין כדי ראשה ורובה של פרה אבל בציר מהכי לא דילמא ממשיך אחר פרתו ומפיק לדוולא חוץ למחיצה וקא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/ערובין/פרק_א"