עירובין י א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
רבי היא דאמר בעינן שני פסין דתניא חצר ניתרת בפס אחד רבי אומר בשני פסין האי מאי אי אמרת בשלמא נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ורבי סבר לה כר' יוסי ודרבי זירא ודרבינא ליתא משום הכי קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה משום דר' סבר לה כר' יוסי אלא אי אמרת נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ודרבי זירא ודרבינא איתא ור' לא סבר לה כר' יוסי גדולה באחת עשרה למה לי ממה נפשך אי למשרייה לגדולה קאתי בעשר ושני טפחים סגיא ואי למיסרה לקטנה קאתי לאשמועינן דמפלגי טובא אלא לאו ש"מ נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ש"מ א"ר יוסף לא שמיע לי הא שמעתתא א"ל אביי את אמרת ניהלן ואהא אמרת ניהלן דאמר רמי בר אבא אמר רב הונא לחי המושך עם דפנו של מבוי פחות מד' אמות נידון משום לחי ומשתמש עם חודו הפנימי ד' אמות נידון משום מבוי ואסור להשתמש בכולו ואת אמרת לן עלה שמע מינה תלת שמע מינה בין לחיין אסור ושמע מינה משך מבוי בארבע ושמע מינה נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי והלכתא נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי. תיובתא והלכתא אין משום דתני רבי חייא כוותיה:
והרחב מעשר ימעט:
אמר אביי תנא אוהרחב מעשר ימעט ר' יהודה אומר אינו צריך למעט ועד כמה סבר רב אחי קמיה דרב יוסף למימר עד שלש עשרה אמה ושליש וקל וחומר מפסי ביראות ומה פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד לא התרתה בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד אינו דין שלא תתיר בו יותר משלש עשרה אמה ושליש והיא הנותנת פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד לא תתיר בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד תתיר בו יותר מי"ג אמות ושליש אי נמי לאידך גיסא פסי ביראות דאקילת בהו חד קולא אקיל בהו קולא אחרינא מבוי כלל כלל לא תני לוי מבוי שהוא רחב עשרים אמה נועץ קנה באמצעיתו ודיו הוא תני לה והוא אמר לה דאין הלכה כאותה משנה איכא דאמרי אמר שמואל משמיה דלוי אין הלכה כאותה משנה אלא היכי עביד אמר שמואל משמיה דלוי
רש"י
[עריכה]
רבי היא דאמר בעינן - שני שיורין לחצר של עשר הנפרצת במלואה:
חצר ניתרת בפס אחד - אם נפרצה לרשות הרבים ונשתייר בה מצד א' מותרת ובשאין הפירצה יותר מעשר עסקינן דאי יותר מעשר לא מהני ליה מחיצה להאי חצר:
האי מאי אי אמרת בשלמא - מתני' כדהוה שמעינן לה מעיקרא במכוונת קטנה כנגד אמצעיתה של גדולה ומהאמה היתירה נשארו שלשה לכאן ושלשה לכאן וי"ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים משני רוחות ואפילו הכי קטנה אסורה דנראה מבחוץ ושוה מבפנים לא מהני ורבי בשני פסין דחצר כרבי יוסי סבר לה דאמר במתני' אין לחי פחות מרוחב שלשה וכל שכן פסין דחצר דבעי רוחב כדבעי רבי יוסי בלחי:
ודרבינא - דאוקמא במופלגין מזה בשנים ומזה בארבעה ליתא דא"כ לא הוה משתריא גדולה דפס ב' טפחים לא מהני וכיון דליתא לדרבינא ליתא נמי לדרבי זירא דאוקמא בנכנסין דכיון דמכוונת שלשה מכאן ושלשה מכאן כניסה מאי מהניא הא כי נכנסין נמי איכא למשרייה בנראה מבחוץ ושוה מבפנים משתי רוחות ולא שרינן לה דמוקמינן ליה בנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי משום הכי יהיב תנא שיעור לעודפה של גדולה שתהא יתירה על הקטנה אמה כי היכי דניהוו לה לגדולה שלשה מכאן ושלשה מכאן משום דרבי שני פסין בעי ורחבי' שלשה כרבי יוסי ומשום היתר גדולה נקט לה:
אלא אי אמרת נראה מבחוץ - מהני וקטנה דאסירא היינו טעמא משום דאיתא לדרבי זירא בנכנסין ולדרבינא במופלגין וליכא לבוד משני רוחות ואפילו הכי גדולה משתריא בגיפופין הנשארין לה מאחורי הכניסות ואף על פי שרוחב האחד אינו אלא ב' טפחים דלא סבר לה כר' יוסי:
גדולה בי"א - דיהיב תנא שיעורא לעודפה אמה למה לי:
אי למשרייה לגדולה - דליהוי לה שיור משני צדדין קאתי:
בעשר ושני טפחים סגי - דהא רבי לא סבר לה כר' יוסי:
ואי למיסרה לקטנה קאתי - כדי שירחקו כותלי אורך הגדולה מכניסתה של קטנה ד' טפחים מצד האחד דלא לימצי למימר לבוד למשרייה ולאגמוריה דאי לאו הכי הוה שרינן לה בקטנה בנראה מבחוץ על ידי לבוד:
לישמעינן - גדולה רחבה הרבה ומיפלגי טובא דהוי מילתא דפסיקא דהא לאו מילתא דפסיקא היא הואיל ומופלג' מכותל זה בשלשה ומכותל זה בשלשה ואי הגדולה רחבה הרבה הוה תני הוה גמרינן מינה טפי דמשום הפלגה מיתסרא והא ליכא למימר דדק תנא בשיעורין לאשמועינן דבהכי הוא דמיתסרא ובבציר מהכי לא דהא בי' וד' טפחים נמי מיתסרא וכגון דמופלגת בחצי טפח מכאן ובשלשה וחצי מכאן דמשתריא גדולה בגיפוף משהו מכאן ושלשה וחצי מכאן וקטנה מיתסרא דליכא לבוד משני רוחות:
אלא לאו ש"מ - על כרחך דוקא שלשה מכאן ושלשה מכאן למשרייה לגדולה נקט לה ואפ"ה קטנה אסורה דנראה מבחוץ לא מהני ש"מ:
לא שמיע לי הא שמעתא - דרבה בר רב הונא מרב הונא אבוה דנראה מבחוץ נידון משום לחי:
לחי המושך עם דופנו של מבוי - לחוץ שנראה כמאריך את דופן המבוי שמעמיד חודו כנגד עובי הדופן דמיכסי חודו בעוביו של דופן דשוה מבפנים ונראה מבחוץ שאין חודו של לחי מכסה כל עובי הדופן שרחב ממנו:
בכולו - בכל המבוי שהרי אין כאן לחי:
שמע מינה משך מבוי ארבע - מדקאמר נידון משום מבוי:
בין לחיים אסור - מדקאמר עד חודו הפנימי:
ושמע מינה נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי - מדקאמר נידון משום לחי:
תיובתא והלכתא - דהא אותביניה מחצר קטנה שנפרצה לגדולה:
דתני רבי חייא כוותיה - כותל שצידו אחד כנוס כו':
עד כמה - יהא רחב ולא יהא צריך למעט לרבי יהודה:
פסי ביראות שהתרתה בהן - שלש עשרה אמה ושליש דתנן בפרק שני (לקמן יז:) עושין פסין לביראות שברשות הרבים והן עמוקין עשרה ואסור למלאות מהן ולהניח על שפתן שמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים והתירו חכמים לעשות ארבעה דיומדין לארבע פיאות ולשוויה בין הפסין רשות היחיד ומותר למלאות ושרי רבי יהודה להרחיק זה מזה מלא שני רבקות של ארבעה ארבעה בקר ועוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה דהוו להו שלש עשרה אמה ושליש לשמונה בקר:
והיא הנותנת - מדה זו שאתה מביא בה איסור ליותר משלש עשרה אמה ושליש למבוי משום טעמא דלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד היא הנותנת טעם להיתר דהתם הוא דאיכא עומד מועט משום הכי לא התרתה בו יותר משלש עשרה אמה ושליש אבל מבוי דרובו סתום שרי ביה טפי:
אי נמי לאידך גיסא - דלא תיתי ליה מפסי ביראות דאילו התם הוא דהקלת בה קולא דמכשרת ליה בפרוץ מרובה על העומד אקיל נמי קולא אחריתא דלהוי חשוב פתח עד שלש עשרה אמה ושליש:
כלל כלל לא - טפי מעשר לא:
אין הלכה כאותה משנה - דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לקנה:
תוספות
[עריכה]
רבי היא דאמר בעינן שני פסין דתניא וכו'. משמע לרבנן אפילו בחצר מרובעת סגי בפס משהו דבמרובעת פליגי כמו שאפרש לקמן:
ושני טפחים סגי. האי ב' טפחים לאו דוקא דהא אמרינן (לקמן ד' יב.) בשתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן ואין סברא לומר דמשהו לאו דוקא כדאמרינן פרק חלון (לקמן ד' פ.) גבי שיתופי מבואות וצריך. להגביה כל שהוא וכמה כל שהוא טפח דאם כן הוה ליה לפרושי כי התם אי נמי בפס גמור סגי בשני משהויין אבל כותל עצמו לא חשיב פס אם לא ברוחב טפח דאין היכר כל כך. בכותל כמו בפס גמור:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק א (עריכה)
נה א מיי' פי"ז מהל' שבת הלכה י"ד, סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ג סעיף כ"ו:
ראשונים נוספים
עכשיו א"ת דר' זירא דאמר בנכנסין כותלי קטנה בגדולה ג' ליתא. ודרבינא נמי דאמר במופלגת [מכותל זה] ד' ומכותל זה ב' ליתא ולעולם אין נכנסין כותליה ולא אחד מהן רחוק ד' טפחין וכותליהן שוין וזו י"א אמה וזו י' אמה נמצאת הגדולה יתירה על הקטנה ג' טפחים מיכן וג' טפחים מיכן. ומתני' ר' היא ור' סבר לה כר' יוסי דאמר רוחבן של לחיים ג' טפחים לכל א' ולחיים מעליא הוו ואמאי קטנה אסורה דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי.
אלא אי אמרת נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ודר' זירא ודרבינא איתא ור' לא סבר לה כרבי יוסי אמאי תנא אדא גדולה בי"א קטנה בי' דאי לאסור קטנה קתני לאשמעינן אפילו מפלגא טובא אי למשרי גדולה לשמעינן דגדולה יתירה על הקטנה שני משהויין משהו מיכן ומשהו מיכן דהוויין לחיים של גדולה כדתנן רחבן ועוביין כל שהוא אלא לאו ש"מ נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ש"מ.
אמר רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתא כבר פירשנוהו. הא דאמר רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתתא במקומות הרבה דבר זה מפורש בנדרים. כד חלש רב יוסף איעקר תלמודיה ואנשייה מצעריה ועד איתפח אהדרי ליה אביי. היינו דאמר את אמרת לן.
ואהא אמרת לן בלחי המושך עם דופנו של מבוי פחות מד' אמות נידון משום לחי ומשמש עם חודו הפנימי ד' אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו כו' ואסיקנא והלכתא נידון משום לחי:
פיסקא והרחב מי' אמות ימעט. ואמרינן הא דאמר ר' יהודה [דא"צ] למעט אם הוא רחב כמה אליבא דר' יהודה אין צריך למעט. ובאנו לפרש טעמיה דר"י מפסי ביראות דמתיר התם רחב בין הדיומדין כמלא ב' רבקות של ד' ד' בקר. הנה ח' פרות וכל פרה מפורש כי עוביה אמה וב' שלישי אמה נמצא המקום שמכיל ח' פרות ח' אמה ונשאר עדיין מעובי הפרות ב' שלישי אמה לכל פרה והן ח' פרות הלא ט"ז שליש ה' אמה ושליש אמה וא' ק"ו מפסי ביראות ומה פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ י"ג אמה ושליש על העומד והוא הדיומד שהוא רחבו ג' טפחים ג' מיכן וג' מיכן וזהו הפרוץ מרובה על העומד.
מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד.
ודחינן היא הנותנת כלומר זו היא הראייה שהבאת ללמד ממנה. מראה כי חילוף מה שאמרת:
הא דתני לוי מבוי שרחב כ' אמות נועץ קנה באמצעיתו ודיו כו' לית הלכתא כוותיה והיכי עביד הא.
אלא שמע מינה וכו' אינו נידון משום לחי: ומיהו אסיקנא בסמוך דלית הלכתא הכין אלא נדון משום לחי, מדתני ר' חייא לעיל (ט, ב) דנידון משום לחי, דמתניתא דמתנייא ביה ר' חייא ור' הושעיא היא [ודלא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא לאו דסמכא], ובהדיא אמרינן על הא דקטנה בעשר וגדולה באחת עשרה בירושלמי כאן (ה"ו) בפיסקת לחיים שאמרו איתבעית מתניתא ולא אשכחת אמר ליה רב אחא כן אמר ר' שמעון בן לקיש כל משנה שלא נכנסה לחבורה אין סומכין עליה עד כאן.
וכתב הראב"ד ז"ל דמסתברא דכי אמרו נידון משום לחי דוקא כי לא הוי אותן הנראה מבחוץ ד' אמות דדינו כדין לחי, אבל אי הוי ד' אמות דאין דינו כלחי אפילו הוא כנגד פתח המבוי וכל שכן מבחוץ דלא. ואע"ג דאותן ד' אמות שהן מבחוץ אי הוו כנגד חלל המבוי הוי עומד מרובה על הפרוץ ושרי, הכא כיון דמבחוץ הוא לא מהני ליה למבוי, דנהי דמה שנראה מבחוץ הוי היכר למבוי כאילו נראה מבפנים אבל לשווייה ככותלי המבוי למיהוי נמי כעומד מרובה על הפרוץ לא, דהיכר הוי מחיצה לא הוי, דאי אמרת מחיצה נמי הויא אין לך מבוי שאינו ניתר אפילו בלא לחי ואפילו מפולש לרשות הרבים, שהרי כותלי פני המבוי הנמשכים לרשות הרבים נחשוב אותן למחיצות המבוי אף על פי שאינן נראות לפנים, אלא שמע מינה היכר הויא מחיצה לא הויא ע"כ. וקשיא לי לפי דבריו הא דדחיק לה ומוקי לה ר' זירא (לעיל ט, ב) בכותלי קטנה נכנסין לגדולה נוקמה בשגפופי הגדולה רחבין ארבע דאז אין נידונין משום לחי. ויש לומר דהוא הדין דהוה מתרץ לה הכי אלא דניחא ליה לאוקומי אפילו בחצר שאינה גדולה כל כך ומשום דר' חנינא בר פפי דאמר קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה ולאשמועינן דרבי סבר לה כר' יוסי, ועוד צריכא לי עיון.
אח"כ מצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל בשלהי פרק פסין (כד, ב בתוס' ד"ה ההיא) בשמעתא דרחבה דהוה בפומבדיתא שהן סבורין דאפילו רחבן כמה מצילין, ואינו דומה לכותלי פני המבוי דנמשכין לרה"ר שהביא הראב"ד ז"ל שאינן נחשבות למחיצות להתיר את המבוי המפולש, מפני שאותן הכותלים כיון שאינן מועילין להתיר את רה"ר עצמו איך יתירו את המבוי, אבל כאן שהגפופין נעשו לשם דירה הגדולה ומצילין אותה דין הוא שיצילו ג"כ את הקטנה כאילו נראין מבפנים. ומה שאמרו נידון משום לחי לאו משום לחי ממש קאמר ולומר דדוקא בשיעור רוחב לחי, אלא משום דלחי כל שהוא מתיר את המבוי או שני לחיים מתירין את החצר משום הכי נקט כאן משום לחי לפי שהוא השיעור המועט שמתיר את המבוי והחצר ולא להקפיד על השיעור כלחי, כן נראה לי ודברי רבותינו הצרפתים ז"ל מוכיחין כן.
ושמע מינה אסור להשתמש בין הלחיים: ואם תאמר דילמא משום דכנגד משך הלחי אין כותל כנגדו והיאך ישתמש שם. יש לומר דהכא כשהכותל שכנגדו מושך גם כן כמו שהלחי מושך כזה: ומסתברא דעל כרחך י"ל כן, דמדקאמר ארבע אמות אינו נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו משמע הא בלחי מותר, והלא אין שם אלא מחיצה אחת. ונראה לי דהיינו פירושא דלחי המושך עם דופנו של מבוי, כלומר: עם דופנו שני של מבוי, כלומר: שמושך הלחי מצד זה כמו שמושך דופנו של מבוי מן הצד האחר שכנגדו.
עוד נראה לי לפרש דצריך לחי אחר להתירו דקאמר להתיר את המבוי קאמר, דמנח ליה לאידך גיסא אי נמי בהדי ומטפי ליה או מקצר ליה, וכאידך דרב הונא דלעיל (ה, א) דלחי הבולט מדופנו של מבוי, דהתם צריך לחי אחר להתירו דקאמר על כרחך להתיר את המבוי קאמר. ולפי פירוש זה לא גרסינן ד' אמות משתמש בכולו וצריך לחי אחר להתירו אלא הכי גרסינן, ד' אמות אינו נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו, וכן מצאתי גירסא זו במקצת הספרים ונכונה היא, כן נראה לי. ומכל מקום לתרץ הקושיא הראשונה עדיין אני צריך לפירוש הראשון דהכא במאי עסקינן שהכותל שכנגדו מושך גם כמו שהלחי מושך, דאי לאו הכי לא מצי דייק מינה דאסור בעלמא להשתמש בבין הלחיים.
הכא כלל כלל לא: תמיהא לי היאך אפשר לומר כן דכלל כלל לא, דהא תניא ר' יהודה אומר אינו צריך למעט. ונראה לי דלפרוכי לק"ו דידיה קאמר ליה, כלומר: אי משום דינא דפסי ביראות הוה אתינן ליה ליכא למשמע מינה לא איסור ולא היתר, דאי אמרת לחומרא דלא שרי ביה אלא שלש עשרה ושליש כפסי ביראות איכא למימר לקולא, דפסי ביראות דהוו מחיצות גרועות הוא דלא שרי בהו טפי משלש עשרה אמה ושליש הא במבוי דמחיצות גמורות אפילו טפי נמי, ואי אמרת לקולא למישרי ביה שלש עשרה אמה ושליש מיהא כפסי ביראות איכא למימר לחומרא, דהתם הוא דהלכו בהן לקולא להתיר בהן פרוץ מרובה על העומד וכן הקילו בהן קולא אחרינא להתיר בהן אפילו שלש עשרה אמה ושליש כדי שיכנסו ביניהן שתי רבקות של ארבע ארבע שכן דרכן אבל במבוי כלל כלל לא, אלמא מדינא דפסין ליכא למשמע למבוי כלל. כך נראה לי.
וכן הוא תני לה והוא אמר לה אין הלכה כאותה משנה: פירוש: משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. ונראה מן הירושלמי (פ"א, ה"א) דדוקא בשאין מניח קורה אלא לצד א', כלומר: מן הקנה לכותל האחד כגון זה: אבל אם היה מניח את הקורה מכותל לכותל בכי הא לא אמרינן דליבטיל קנה, דגרסינן התם היה רחב חמש עשרה אמה אמר ר' אבא בשם רב עושה פס של שלש אמות וכל שהוא ומרחיקו מן הכותל שני אמות אותו כל שהוא נדון משום לחי ושרי, והוא שיהא העומד רבה על החלל, ויעשה פס של ארבעה טפחים ולא כן תני עושה פס של ארבעה טפחים, א"ר אבא כדי להתיר שניהם בלא קורה ע"כ. ונראה פירושו כדי להתיר שניהם בלא קורה על שניהם, ואילו עשה פס ד' היה צריך ליתן קורה על שניהם, אבל עכשיו שעשה פס של שלש אמות אינו צריך ליתן קורה על שניהם אלא דיו על אחד מהן, אבל על אחד מהן מיהא צריך דאף עכשיו שהוא עושה פס של שלש אמות הרי צריך קורה מן הפס לכותל או לחי משהו, ובהדיא נמי אמרו בירושלמי עושה פס של שלש וכל שהוא אותו כל שהוא נדון משום לחי.
ומכל מקום אינו נראה כן מן הגמרא שיהיה קנה ולא אפילו פס של ארבעה טפחים מתיר אע"פ שנתן את הקורה מכותל לכותל, משום דכיון דאין באחד מן הצדדין עומד מרובה על הפרוץ אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ואפילו אוירא דתחת הקורה ומבטל ליה. ותדע לך דהא אצטריכינן לאוקמה או בעומד מרובה על הפרוץ או בפס גבוה [עשרה] במשך ד' אמות כדי שיהיו שתי מבואות, ובודאי כיון שאנו מחלקין אותו לשתי מבואות על כרחך אנו צריכין להכשיר את שניהם ולהניח קורה כאן וכאן או לחי כאן וכאן, ואפילו הכי דוקא בפס גבוה עשרה במשך ארבע אמות כשיעור מבוי וכותל מעליא דמבוי לא מבטיל באוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא, ועוד דאוירא דחוץ למבוי לא מבטיל כדבעי למימר קמן, הא בענין אחר לא.
והא נמי דתניא בתוספתא בפ"ק דמכלתין (ה"ג) והרחב מעשר אמות נותן פס באמצע ונותן קורה על אחד מהן, איכא למימר דוקא בשהפס שבאמצע רבה על אחד מן החללין והוי ליה כעומד ולפיכך סגי ליה באידך גיסא בלחי או בקורה. ואי נמי ס"ל להאי תנא דמבוי שיש לו שני פתחים וכל אחד ואחד רבה על העומד נותן את הקורה על אחד מהן ודיו, וכדעת הירושלמי (שם) דגרסינן התם: תניא רשב"ג אומר מבוי שיש לו שני פתחים נותן את הקורה על אחד מהן ומתיר ר' אחא בשם ר' לוי אמר אין הלכה כרשב"ג, א"ר אבא והוא שמעמיד קנה בדוקרן אבל אם עשה פס של ארבעה טפחים הלכה כרשב"ג, ותני כן מבוי שיש לו ארבעה טפחים נותן את הקורה על אחד מהן ומתיר. וכל זה שלא כדעת גמרתינו כמו שכתבתי, ובסמוך נאריך בה יותר בס"ד.
אלא אמר אביי עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי: וכיון דפס זה הוי כותל המבוי תו לא מיבטיל מחמת אויר דהאי גיסא ודהאי גיסא. אי נמי דאויר שלאחורי הפס אויר של מבוי אחר הוא ואין אויר של מבוי אחר חשיב לגבי דידיה לבטל יתיה. ומעמיד את הקורה מכותל לכותל כדי להתיר את שני המבואות, הא לאו הכי אינו ניתר אלא אותו צד שהניח עליו הקורה דשני מבואות הן. ודוקא נמי (בשהקנה) [בשהקורה] מגעת לפס או בסמוך לו תוך שלשה דהויא לה כמונחת ממש על גביה הא לאו הכי לא, דבעינן קורה על גבי כותלי מבוי וליכא. וגם הראב"ד ז"ל כתב כן. וא"נ מניח לחי מכאן ולחי מכאן.
וכתבו בתוס' (ד"ה עושה) והוא שלא יהא מחודו של הפס של צד פנימי עד כותל הפנימי האמצעי של מבוי יותר מעשר, לפי מה שפירש רש"י ז"ל גבי מבוי עקום (ו, א) אילימא ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום דאפתיחת עקמימותו קאי דהכא נמי כשמניח פס במשך ארבע אמות דמי למבוי עקום כמין ח' כזה: והלכך אפילו לשמואל בעי צורת פתח או בשני עקמימיותיו לפירוש רש"י ז"ל, או צורת פתח מיהא לאחד מראשי המבוי ולפי הפירוש השני שכתבתי למעלה (שם ד"ה מבוי עקום). אלא ודאי הא דאביי בשאין צד הפנימי של פס רחוק מן הכותל הפנימי יתר מעשר ואביי דאמר כשמואל, זו היא שיטת התוספות. ובודאי כן נראה למעלה (ח, ב) גבי מבוי העשוי כנדל דאביי סבירא ליה במבוי עקום כשמואל דתורתו כסתום, ולפיכך אפשר דהכא נמי מתקן ליה כשמואל, ובאידך לישנא דאמר אי נמי עביד ליה כדרב יהודה מתקן ליה אפילו כרב. ועוד כתבו בתוס' דדילמא הכא לא בא לדקדק לאחר שהעמיד הפס אי בעי צורת פתח או סגי ליה בלחי וקורה, אלא כדי להכשיר את המבוי בכניסתו. וזה אינו מחוור בעיני כלל, דעכשיו לא באנו להחמיר עליו להוסיף בו פסין וצורת פתח אלא להקל עליו ולומר בכמה סגי, ואם אתה בא עכשיו לעשות לו פס גבוה ומשוך ועוד צורת פתחים אתה מחמיר עליו הרבה, מוטב שיעשה צורת פתח אחת בכניסתו ואליבא דהלכתא דקיימא לן כרבנן דאמרי (לעיל ב, א) אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט. וכן הלשון הראשון שמעמידין אותו כשמואל דוקא ובשאין חודו הפנימי של פס רחוק מן הכותל יתר מעשר, דברים דחוקים הם ודחוים אחר שלא נזכרו בגמרא כלל. והדבר הנכון מה שאמרו משמו של רבנו יצחק ב"ר אברהם ז"ל דעקום כמין ח' כזה: תורתו כסתום לכולי עלמא וכמו שכתבנו למעלה (שם ד"ה וההוא) גבי מבוי העשוי כנדל (והטענה) [להטעם] לפי שאין דרכן של בריות לסבב בכענין זה כשרוצין ללכת לרה"ר מצד פתח אחד של המבוי לצד הפתח השני אלא הולך ברשות עצמו מכאן לכאן, וזה נכון.
האי מאי אי אמרת בשלמ' נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נדון משום לחי שפיר דלהכי נקט גדולה בי"א בצמצו' לאשמועי' דגדולה לא משמע אלא בהכי כדי שיהו גפופין לכל צד רחבין ג' דר' סבר דבעי שני פסין מחצר וסבר כרבי יוסי דרוחב לחי ג' וכ"ש רחב פס הלכך לא אפשר אלא למנקט אמה עודפת דבפחות לא סגי ובהני סגי ושמעי' שפיר דסבר לה כרבי יוסי ויהא הפרצה באמצע החצר וליתיה לדר' זירא ולא לדרבינא דליכא לאוקומה כשנפרצה מרוח אחת בשני טפחים כדמוקים לה רבינא דא"כ אינו לחי ובעי בחצר שני פסין והיאך חצר גדולה מותרת אלא אי אמרת נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי ומוקמ' לה כשנפרצה מן הצד מכאן שנים ומכאן ד' ואפי' שוים הוי לחי דלא סבר לה רבי כרבי יוסי אמאי נקט אמה עודפת לא פחות ולא יותר אי למשריא לגדולה משום נראה מבפנים והיה חדוש דאע"פ שהכותלי' נכנסים לפנים אינו מפסיד לגפופי חצר מ"מ בעשרה ושני טפחים סגי פי' שיהיו עודפי' ב' טפחים בלבד להיו' האחד לחי פס מכאן והשני פס מכאן י וגם ב' טפחים לאו דוקא אלא שני משהויין דכיון דר' לית ליה כר' יוסי בלחי כל שהוא סגי אלא דר' בעי שני פסין ואי למשרא לקטנה קא אתי לאשמועינן שעודפת טובא ויהי' הדחק גדול דלא לימא לבוד משום צד דלמה ליה למדחק נפשיה דליכא אלא אמה עודפת עד שנצטרך לומר שאין הפרצה באמצע וכי יש מצד זה ב' ומצד זה ד' אלא לאו שמע מינה לאו שמיעא לי'. פי' שריות' דרבה בר רב הונא דלעיל דנראה מבחוץ לא שמעתיה דרב דרב הונא אבוה כלומ' סברא דנפשיה היא ולא קבלה מאביו כדי לסמוך עליו:
לחי המושך עם דופנו של מבוי: פרש"י ז"ל שהלחי הוא נראה מבחוץ ושוה מבפנים ונראה כתוס' על ארך הכתל וכנגד עובי חציו כלפי פנים כאותו שצירנו למעלה וקשה הלשון למה קראו לחי המושך עם דפנו של מבוי ונראה כי כותל המבוי הא' היה ארוך וזה היה קצר והוסיף על הקצר לאיזה עד שהוא נמשך כנגד כל משך הכותל הארוך והיינו דשמעינן דבין לחיי' אסור שאלו הלחי הזה עודף בכותל זה על הכותל שכנגדו לדברי הכל אסור להשתמש כנגדו דהא ליכא אלא חדא מחיצה פי' צורתו האמיתית כזה 
ואלו היה כזה 
אסור לדברי הכל ולשון לחי המוש' עם דפנו של מבוי כלו' שמוש' בכותל זה שהושם בכל משך הכותל האחד של מבוי שכנגדו שהיה ארוך ואין הפרש בלחי זה הנתון על חצי עביו של כותל בין שיהא בחצי העיר הסמוך לפתח או בחצי אחר וזה ברור:
אבל הכא כלל כלל: פי' רש"י ז"ל כלל יותר מעשר לא דלישנא מוכח הכי וא"ת היאך אפכר לומר כן דהא בהדיא קתני ר' יהוד' אומר אינו צריך למעט וי"ל דאנן הכי קאמרי' דאי מיהא דפסי ביראות אתינן למפשטיה ליכא למשמע לא איסור ולא היתר דהא איכא למימר לאידך גיסא דהתם הקילו תרתי אבל הכא לא הקילו כלל וכל שהוא רחב יתר מעשר ימעט ואלו אנן אשכחן לר' יהודא דאמר אינו צריך למעט הילכך ודאי ליכא למשמע מההיא דפסי ביראות מידי:
אין הלכה כאות' משנה: פרש"י ז"ל דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטיל לה אלא היכי עביד פי' ולאו שאלה גמורה כמאן דלא ידע לה תקנתא דהא ודאי אית לה תקנתא בצורת פתח אלא דבעי לאשמועי' תקנה אחרת היכי עביד במקום קנה. אמר שמואל משמיה דלוי עושה פס גבוה עשרה כו' ומדלאו אשכח תקנה אחרת במקום קנה משמע דבקנה בלחוד לית ליה תקנה ואפי' הקלה המגיע עד הקורה ואפי' הקורה מגעת מכותל לכותל ובזה חולק הגמ' שלנו על הירושלמי שאמרו שם שלא אמרו שאין הלכה כאות' משנה אלא כשאין מניח קורה אלא לצד אחד כלומר מן הקנה לכותל האחד אבל אם הניח את הקורה מכותל לכותל בכי הא לא אמרי' דליבטיל קנה ובתוספות ג"כ נוטין קצת לדברי אבל אנן לית לן אלא גמרא דילן ואפשר דאי עביד לחיים מהני וכי היכי דמהני בצ"פ לדברי הכל אלא דסוגיין לא מיירי בהכי:
מהדורא תנינא:
וש"מ מתוך מבוי בארבע אמות אי קשיא והא אמרן לעיל משהו בכמה רב יוסף אמר בארבעה ואביי אמר בד"א ואסתייע אביי מאידך דרמב"ם דאמר לחי הבולט מדופנו של מבוי פחות מד"א נידון משום לחי כו' ודחה רב יוסף ואמר לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד"א למיהוי מבוי בד' טפחים נמי הוי מבוי והכא היכי יליף מינה רב יוסף דמשך מבוי בד"א י"ל דהאי אמר מעיקרא ולבסוף הדר ביה ואמר דלאפוקי מתורת לחי הוא דבעי' ד"א אבל לעולם משך מבוי בד' טפחים א"נ י"ל דאפיק קמייתא:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק א (עריכה)
לחי המושך עם דפנו של מבוי לארך המבוי על הדרך שציירנוהו בסוגיית לחי הבולט. פחות מארבע אמות נידון משום לחי ומשתמש עד חדו של חיצון לדעתנו שבין הלחיים מותר אלא שלדעת האוסרים בין הלחיים אינו משתמש אלא עד חדו הפנימי. ארבע אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר שכבר יצא מתורת לחי. ויש גורסין בה ומותר להשתמש בכלו ואין צרך בכך שהדבר פשוט שבלחי אחד מותר להשתמש בכלו. ומכל מקום יש מפרשי' מותר להשתמש בכלו בשאר המבוי אף בלא [לחי] אחר ולא בא לחי אחר אלא להכשיר הלחי שהוא בארבע אמות. ולדעת זה גורסין בלא לחי אחר ואף בשאר המבוי וגורסין שמע מינה נראה מבחוץ אינו לחי. וכבר ביארנו בכדי הצורך בסוגית לחי הבולט. ובמשך מבוי כבר פסקנו גם כן שהוא בארבע אמות:
לענין פסי ביראות יתבאר בפרק שני שאעפ"י שהבור רשות היחיד ממלאין ממנו בהיקף ארבעה פסים שהם שמנה והם שני פסין דבוקין בכל זויות ומארבע זויות גבהן עשרה ורחבן ששה ביניהן מלא שתי [רבקות] של ארבע שתהא אחת נכנסת שנמצאו שמנה פרות נכנסות באויר שביניהם ורוחב כל אחת אמה ושני שלישי אמה ונמצא אויר ביניהם שלש עשרה אמה ושליש. ואעפ"י שנמצא בכל אויר מהם פרוץ מרובה על העומד לעולי רגלים הקלו כמו שיתבאר:
מבוי שהוא רחב עשרים אמה ונתן קנה באמצעיתו אפי' נתן קורה מכותל לכותל על גבי קנה שנראה לכל כעין שני פתחים כל אחת מעשר מצד הבדל הקנה שביניהן אין זה כלום וכמו שאמרו אתי אוירא דהאי גיסא ומבטל ליה וכיצד הוא (עושה) מכשירו [עושה] פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי בנקדת אמצע רחב המבוי ונמצא הפס מחלק המבוי בשיעור ארך הכשרו לשנים ואין כח לאויר שבצדדין לבטלו אחר שהוא בשיעור ארך מבוי אעפ"י שבסוף הפרק בשמועת שלש מדות במחיצה אמרו כל שהיא ארבעה ומארבעה ולמעלה צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו ואם היה כנגד העומד מותר אלמא מחיצות ארבעה אין אויר שמזה ומזה מבטלה. לא נאמרה אלא לענין כלאים. ומעתה אתה צריך לעשות כדרך שכתבנו ונמצא כל צד וצד מבוי בפני עצמו ואין באחד מהם יתר מעשר ואחר כך נותן לחי בכל אחד מהם או קורה מכותל זה לכותל זה וכתבו גדולי המפרשי' שאם מכשירו בקורה צריך להניח את הקורה מכותל לכותל ועל גבי הפס וזה שהוא תופס בלשונו פס גבוה עשרה מפני שהכשר דפני המבוי אין פחותים מעשרה אבל אם כותלי המבוי גבוהים מעשרה אף הפס צריך להגביהו יותר עד שיניח את הקורה על הפס ממש או סמוך לה בפחות משלשה ובדרך זה נראה כשני מבואות. ומכל מקום יש מפרשים שאינו צריך קורה מכותל לכותל אלא מכותל של צד אחד לפס איזה צד שירצה ויחשב אותו צד שהקורה עליו מבוי והצד האחר יקרא פתח. ובשם תוספתא כתבו הרחב מעשר אמות מעמיד (שם) [פס] באמצע ונותן קורה על אחד מהם ודיו ומאחר שאמרו באמצע ודאי ברחב עשרים אמרוה. ויש מכריעים לדעת שלישית שקורה צריכה (לכא) [לבא] מכותל לכותל אבל אינו צריך להגביה את הפס עד שתגיע הקורה עליו שפס זה מחיצה גמורה וכגון זה אומרין גוד אסיק מחיצאתא הואיל וגבוה עשרה במשך הכשר מבוי. ויש אומרי' שכל שיש שם שני פתחים על (הדרחיס) [הדרכים] שאין לומר בהם אתי אוירא וכו' אם בא לתקנו לכתחלה צריך הכשר בכל אחד מהם ולא הקלו אלא בנפרץ. ומכל מקום בתוספתא שכתבנו נראה כן אף בתחלת מבוי:
משך ארבע אמות שהזכרנו לא סוף דבר בשאין ארך כל המבוי אלא ארבע עשרה אמות שכשסלקת ארך הפס לא נשאר מחדו הפנימי של פס עד כותל אמצעי אלא עשר אמות אלא אפי' היה ארכו עשרים או כמה שהרי למדתה לוי שאמר בתחלת הסוגיא נועץ קנה באמצע ברחב עשרים אמרה וכל מבוי שרחב עשרים ארכו יתר מעשרים שהרי (מתלא) [מתנאי] המבוי להיות ארכו יתר על רחבו ועליו אמרו עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות וכן כתבוה גדולי הדור. ולענין ההכשר יש שואלין היאך לא נחשב מחדו של פס הפנימי לשני צדדיו כמבוי עקום שתורתו כמפלש ושאין לו הכשר כל שיש בעקמימותו יתר מעשר. כבר פירשנו שאין תורת עקום אלא בעקום כמין גאם אבל בעקום כמין ח' לא. ויש אומרי' שאף לדעת הקוראים מבוי עקום בעקום כמין ח' כזה מכל מקום אין ספק שמבוי אחד הוא אלא שרחב יותר מן הראוי וכל שמעטו בדבר החשוב מחיצה דיו וכן אומרים מטעם זה שאין מזקקין בכל אחד מן הצדדים בתים וחצרות פתוחים לתוכו ודיו שיהו בתים וחצרות פתוחים לו בין שני הצדדים וגדולי הדור חולקים בזו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה