עירובין ה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אפחות מארבע אמות נידון משום לחי ואין צריך לחי אחר להתירו ד' אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו אותו לחי היכן מעמידו אי דמוקי ליה בהדי' אוספי הוא דקא מוסיף עליה אמר רב פפא בדמוקי ליה לאידך גיסא רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו תימא דמוקי לה בהדי' גדמטפי ביה או דמבצר ביה אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא במבוי שמונה אבל במבוי שבעה ניתר בעומד מרובה על הפרוץ וקל וחומר מחצר ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ מבוי שניתר בלחי וקורה אינו דין שניתר בעומד מרובה על הפרוץ מה לחצר שכן פרצתה בעשר תאמר במבוי שפרצתו בארבע קסבר רב הונא בריה דרב יהושע מבוי נמי פרצתו בעשר למאן קאמרינן לרב הונא והא רב הונא פרצתו בד' סבירא לי' רב הונא בריה דרב יהושע טעמא דנפשיה קאמר רב אשי אמר אפילו תימא דבמבוי שמונה נמי לא צריך לחי מה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואי פרוץ נפיש נידון משום לחי מאי אמרת דשוו תרוייהו כי הדדי הוה ליה ספק דבריהן וספק דבריהן להקל:
אמר רב חנין בר רבא אמר רב מבוי שנפרץ
רש"י
[עריכה]
פחות מד' אמות - ברוחב המבוי נידון משום לחי וסמכינן עליה ואע"ג דלאו לשם לחי איקבע דקיימא לן הלכתא כאביי בלחי העומד מאליו דכשר:
ד' אמות - אם היה בולט לתוך רוחב המבוי ד' אמות נידון משום מבוי כלומר כיון דאורך הכשר מבוי ניתר בכך בעלמא ומיקרי מבוי הכא נמי נפיק מתורת לחי דלא סמכינן עליה אע"ג דאי עבדיה משום לחי הוי כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלאו להכי איקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקיה מתורת כותל ולשווייה לחי דכיון דנפק ליה מתורת לחי ונמצא שאין תיקון למבוי זה וצריך לחי אחר להתיר המבוי אלמא מדקתני דבציר מד' אמות לא הוי מבוי לאפוקי מתורת לחי שמע מינה הכשר מבוי בד' אמות:
בהדיה - אצלו ברוחב המבוי:
באידך גיסא - אצל כותל האחר כנגדו:
דמטפי ביה או דמבצר ביה - גבוה ממנו או נמוך ממנו א"נ או עב ממנו או דק ממנו כדי שימשך ממנו ולחוץ או הימנו ולפנים:
במבוי שמונה - שרחב שמונה אמות וכל שכן אם יותר:
אבל במבוי שבעה ניתר - המבוי ואע"פ שאין זה לחי הואיל וסתימת הפתח מרובה על הפרוץ:
ומה חצר - מרובעת או רחבה יותר על אורכה שאינה ניתרת בלחי וקורה אם נפרץ כותל שעל פני רשות הרבים על פני כולו והעמיד בו לחי משהו אינו מתיר אא"כ יש בו פס ד' כדאמרינן לקמן בפרקין (ד' יב.) פסי חצר צריכין שיהא בהן ארבעה:
ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ - אפילו נפרצו בה פרצות הרבה בד' מחיצותיה סביב ונשתייר שם מן העומד עד שרבו עומדים על הפרוצות מותרות בלא שום תיקון:
מבוי שניתר - פתיחת כותלו הסמוך לרשות הרבים בלחי משהו:
אינו דין שיהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ - בלא שום סימן אחר ומיהו מבוי שמונה אע"ג דבהאי קל וחומר נמי מצי למישרייה דהא יותר מד' טפחים הוי האי פס וחצר משתרייא בפס ד' כיון דלאו לשם לחי הוקבע שם ולא לשם תיקון פס הוקבע שם כי היכי דיצא מתורת לחי יצא מתורת פס ולא מנכרא מילתא ואמרינן זהו פתחו ולא נעשה בו תיקון להתירו: חצר אין פירצת י' אוסרת בה אא"כ הוי מלואו בכותל או יותר מעשר והכי קיימא לן במתניתין (לקמן ד' טו:) כל פירצה שהיא בעשר אמות מותרת:
תאמר במבוי - דאמר רב הונא בארבע לקמן (ד' ו.):
למאן קאמרינן לרב הונא - האי ק"ו אליבא דמאן קאמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אליבא דרב הונא רביה תלמידיה דרב דהא הך שמעתין דלחי הבולט רב הונא אמרה ומילתיה דרב הונא קא מפרש רב הונא בריה דרב יהושע:
פירצתו בד' סבירא ליה - לקמן בשמעתין:
טעמא דנפשיה קאמר - והכי קאמר במבוי שמונה קא מסתברא מילתיה דרב הונא אבל במבוי שבעה לא מסתברא כוותיה דאיכא למישריה בקל וחומר:
אי עומד מרובה על הפרוץ - שהיו ארבע אמותיו של לחי שוחקות ונמצא פרוץ חסר מארבע הרי ניתר בכך:
ואי פרוץ מרובה - נמצא שאין ד' שלימות בלחי ונידון משום לחי דהא רוב בני אדם אין יכולין לצמצם:
מאי אמרת - לאוסרו דילמא צמצם וכי הדדי נינהו ואין כאן לחי שהרי יש בו ארבע אמות ולא עומד מרובה:
הוי ספק דבריהם - שמא צמצם ואסור ושמא לא צמצם ומותר דטלטול מבוי מדרבנן הוא וספק דבריהם להקל:
תוספות
[עריכה]
פחות מארבע אמות נידון משום לחי. וסמכינן עליה ואע"ג דלאו לשם לחי הוקבע משום דקיימא לן כאביי בלחי העומד מאיליו ואפילו לר"ת דפסק כרבא מ"מ הכא איירי אליבא דרב הונא ואביי מרב הונא דייק לה לקמן בפירקין (ד' טו.) ונראה דרש"י מדקדק דמיירי הכא בלא הוקבע לשם לחי מדמפליג בין ד' לפחות מד' דאילו עבדיה לשם לחי הוי כשר בכל ענין דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו כדפי' רש"י בסמוך אבל ההיא דלקמן (דף י.) דלחי המושך הואיל והוי לאורך המבוי ואינו סותמו דנידון משום מבוי אפילו הוקבע לשם לחי ולהכי כי דייק מיניה לקמן (ד' י.) שמע מיניה תלת לא קאמר שמע מינה ד' דלחי העומד מאליו הוי לחי ולקמן (דף ט.) פרש"י ולרשב"ג ליהוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים שכן דרך מעמידי לחי שמושכין קימע' כלפי חוץ א"כ משמע דר"ל אע"ג דהוקבע לשם לחי נידון משום מבוי:
ארבע אמות נידון משום מבוי. אפילו למ"ד (לקמן ד' טו.) לחי משום מחיצה דהיה לו להועיל יותר אם סותמו מ"מ היכר קצת בעינן ואע"ג דהיכא דהעמידהו לשם לחי לפי' הקונטרס מועיל אע"ג דאין היכירא מ"מ י"ל כשהועמד לשם לחי יש קול ואיכא היכירא:
אותו לחי היכן מעמידו. במבוי רחב יותר משמונה קא בעי דברוחב ח' היכן שיעמידנו הוי עומד מרובה:
קל וחומר מחצר. אע"ג דחצר ומבוי שוין דכשהן מרובעין צריכין פס ד' ואם ארכן יותר על רחבן ניתרין בלחי וקורה מכל מקום עביד קל וחומר שפיר דבמקום דלא מהני לחי וקורה דהיינו במרובעים מהני עומד מרובה ואמחיצה רביעית הוא דעביד קל וחומר דליהני עומד מרובה אבל שיועיל עומד מרובה בכל ד' מחיצות ליכא למילף דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו לחי:
אינו דין שיהא ניתר בעומד מרובה. פירש בקונט' ומיהו במבוי ח' אע"ג דבהאי ק"ו נמי מצי למשרייה דהא יותר מד' הוי האי פס וחצר משתריא בפס ד' כיון דלאו לשם לחי הוקבע ולא לשם תיקון פס הוקבע כי היכי דאפקינן מתורת לחי אפקינן נמי מתורת פס ור"י פי' דאין סברא ללמוד לענין תורת פס מחצר דבחצר הפס מהני משום מחיצה משום הכי כל שכן דמהני היכא דסותמו טפי אבל במבוי שהקילו חכמים בלחי אפי' למ"ד משום מחיצה צריך שיהא שם לחי עליו אבל לענין עומד מרובה הוי ק"ו טוב משום דהוי מחיצה גמורה שמועיל בכל ד' דפנות אבל לחי ופס לא מהני אלא במחיצה רביעית וליכא למימר פס ד' אמות יוכיח דמהני בחצר ולא מהני במבוי אף אני אביא עומד מרובה דכיון שאין יכול ללומדו מק"ו הכא נמי ליכא למימר תוכיח ועוד מה לפס ד' אמות שכן לא מהני אלא במחיצה רביעית תאמר בעומד מרובה דמהני בכל ד':
תאמר במבוי שפירצתו בארבע. וא"ת והיא גופיה נילף מק"ו מחצר שיהא פרצתו בעשר ומאי טעמא דרב הונא דאמר בארבע וי"ל דלא שייך ק"ו אפרצת עשר משום דהיא הנותנת דבשביל שמבוי ניתר אפי' בלחי משהו הוי פרצתו בד' ואפילו לאידך לישנא דאמר לקמן (ד' י.) גבי פסי ביראות כיון דאקילו בהו חד קולא אקילו בהו קולא אחריתי התם משום עולי רגלים הקילו קולא יתירא מפני דוחקן וא"ת א"כ מאי פריך מה לחצר שכן פרצתו בי' מה פירכא היא זו נימא היא הנותנת משום דלא התרתיו אלא בעומד מרובה שרי עד עשר וי"ל דהיא הנותנת לא אמרי' אלא לסתור הק"ו אבל לסתור הפירכא כדי לקיים הק"ו לא אמר:
שפרצתו בד'. וא"ת ונעשה ק"ו מלחי וקורה שאין מועיל בחצר מהני במבוי עומד מרובה כו' וי"ל דאיכא למימר פירצ' עשר תוכיח וליכא למימר דנילף שלא יועיל לחי וקורה למבוי ועומד מרובה לחצר דגמירי לה מסיני דמהני וכן שיועיל לחי וקורה לחצר ליכא למילף דגמירי דבעי פס ארבעה ועוד דמעומד מרובה ליכא למילף דמה לעומד מרובה דמהני בכל ד' דפנות וממבוי נמי ליכא למילף דמה למבוי שכן פרצתו בארבעה לרב הונא:
וספק דבריהם להקל. וא"ת תיפוק ליה דקיימא לן בפירקין (ד' טז:) דפרוץ כעומד מותר וי"ל דהכא קיימא לן אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע דאית ליה לקמן (ד' טו:) פרוץ כעומד אסור וא"ת ואמאי הוי ספק דבריהם הא קיימא לן דבידי אדם אפשר לצמצם דקיימא לן כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר ואי לא אפשר לצמצם ליחוש דילמא פרוץ מרובה וכן בפרק ב' דחולין (ד' כח:) דפליגי במחצה על מחצה אי הוה כרוב משמע דאפשר לצמצם והא דאמרינן בפרק ג' דיבמות (ד' כח.) לא סתם לן תנא כר"י הגלילי דאמר אפשר לצמצם היינו בידי שמים ובהזורק (גיטין דף עח.) גבי ספק קרוב לו ספק קרוב לה דאמר וניחזי הי מינייהו קדים וכ"ת כשבאו שניהן בבת
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק א (עריכה)
לג א ב ג ד מיי' פי"ז מהל' שבת הלכה כ"ב, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ג סעיף י"ב:
ראשונים נוספים
ואביי אמר לך פתחים בקרן זוית לא עבדי אינשי וכן עוד בא אביי לדקדק מהא דאמר לחי הבולט מדופנו של מבוי פי' בולט יוצא ועודף מבנין הכותל כגון כתיבת דינרין שהן בולטות האותיות ולא שוקעות אם זה הבולט פחות מד' אמות נידון משום (לחי) [מבוי] ואין צריך לחי אחר להתירו ש"מ דשיעור מבוי ד' אמו' בעינן ורב יוסף אמר לך לא אתא לאשמעינן אלא כל דהוא מד' אמות ולמעלה נפיק ליה מתורת לחי והרי הוא כמבוי וצריך הוא לחי להתירו ולעולם אפילו ד' טפחים הוי מבוי. ומיבעיא לן הא דתני בבולט וצריך לחי להתירו אותו לחי היכן מעמיד. אם מעמידו בראשו של בולט נמצא מוסיף עליו.
ופריק רב פפא דמוקים ליה כנגדו בכותל אחר שכנגדו. רב הונא א' לעולם אינו מעמידו אלא בראשו של בולט וכגון שבולטו יתר או פחות שיהא נראה או בולט או שוקע אבל משוה עם אותו לחי הבולט לו.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא במבוי ח' אמות שנמצא הבולט ד' אמות ונמצאו עוד ד' אמות מבוי והכל צריכין דבר להתירו אבל מבוי ז' אמות וד' מהן לחי הבולט אין צריך לחי אחר להתירו אלא נידון כעומד מרובה על הפרוץ מק"ו וכו' ופרקינן מה לחצר שכן פרצתה בעשר דתנן חצר שנפרצה מב' רוחותיה כו' ואוקמה רב בעשר וכגון שנפרצה בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי.
ארבע אמות נדון משום מבוי: פירש רש"י ז"ל: דאע"ג דאי עבדי' משום לחי הוה כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו, הכא כיון דלאו להכי אקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשווייה לחי. וא"ת לפי פירוש זה אפילו כשלא הוקבע לשם לחי למה לא יכשיר כשהוא בן ארבע אמות למ"ד לחי משום מחיצה, דכ"ש דעדיף טפי כל דמשיך טפי, ואם תאמר משום דבעינן היכר קצת וליכא, אפילו כשהוקבע נמי לשם לחי לא יתיר דהא ליכא היכר. וי"ל דמכל מקום כשהוקבע לשם לחי יש לו קול.
ומכל מקום קשה לדברי רש"י ז"ל דהא לקמן (ט, ב) גבי (לחי) [מבוי] שרצפו בלחיים באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן אקשינן ורשב"ג להוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים, ופירש רש"י ז"ל בעצמו דכל סתם מעמידי לחיים מושכין אותן לחוץ קצת, אלמא בשהוקבעו שם לשם לחי קא מיירי, ואפילו הכי קא מפרש רב אשי (שם) כגון שרצפו בלחיים פחות מארבעה במשך ארבע אמות לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד הוה ליה מבוי וצריך לחי אחר להתירו. ויש לומר דשאני התם דהם למשך המבוי וכיון שכן נראין כמבוי בפני עצמן ואין קול יוצא עליהם כל כך, אבל כאן שהם לרחבו של מבוי אפילו ארבע אמות כיון שהוקבע לשם כך קול יוצא עליו.
אותו לחי היכן מעמידו אי דמוקי לה בהדיה אוסופי מוסיף עליה: פירוש: במבוי שהוא יותר על שמונה, דאי בשמונה כי מוספת עליה מיהא ניתר משום עומד מרובה על הפרוץ, אלא במבוי יתר על שמונה קאמר, כך פירשו בתוס' (ד"ה אותו). ולי נראה דאפילו בבן שמונה קאמר, ואליבא דרב הונא דהוא מריה דהאי מימרא קא בעי לה ולפרושי מאי דקאמר וצריך לחי אחר להתירו, ואיהו הא לית ליה שיהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ דקל וחומר דחצר לדידיה ליתיה כדאיתא בסמוך.
לא אמרן אלא במבוי שמונה: ורב הונא בריה דרב יהושע אזיל לטעמיה (להלן טו, ב) דאית ליה פרוץ כעומד כפרוץ דמי, אבל לדידן דקיימא לן כרב פפא דאמר כעומד דמי אפילו במבוי שמונה ניתר ממה נפשך. ורב אשי נמי דאמר בסמוך מאי אמרת דכי הדדי נינהו הוה ליה ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל, לטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע קאמר. ותמה אני על הרב אלפסי ז"ל שהביא דרב אשי ולא היה צריך לה, אלא אפילו צמצם ושיער ונמצאו כהדדי ניתר משום דכעומד דמי.
וספק דדבריהם להקל: איכא למידק דהא אפשר למיקם עליה דהא בדבר הנעשה על ידי אדם אפשר לצמצם, דאי לא תימא הכי גבי סוכה דאורייתא היכי שרי בה רב פפא מחצה על מחצה (סוכה טו, א) וכן נמי גבי שחיטה היכי שרינן ביה מחצה על מחצה (חולין כח, ב) דהא אי אפשר לצמצם ושמא לא נשחט מחציתו ממש. וי"ל דלעולם אי אפשר לצמצם אפילו ע"י אדם סבירא לן, וכדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים (כח, א) לא סתם לן תנא כר' יוסי דאמר אפשר לצמצם, וגבי סוכה ושחיטה היינו טעמא משום דתרי צדדין להתיר, דילמא נשחט רובו ואם תמצא לומר מחציתו בצמצום אפילו הכי כשר, מאי אמרת דילמא פחות משהו אינו אלא צד אחד והולכין אחר רוב הצדדין דהוה ליה כעין ספק ספיקא.
ומכל מקום אינו מחוור כל הצורך, דא"כ למה הוצרך רב אשי כאן לומר הוה ליה ספק דדבריהם דאפילו בשל תורה נמי, דהכא נמי שני צדדין להתיר שמא רובו וניתר משום עומד מרובה על הפרוץ ואי אמרת פרוץ מרובה הוה ליה לחי, ואין לך בו לאסור אלא כשהוא מצומצם ממש. אלא יש לפרש דודאי כל שבידי אדם אפשר לצמצם, וההיא דבידי שמים אי אפשר לצמצם לדידן דלית לן כר' יוסי דאמר אפשר לצמצם, והכא אף ע"ג דבידי אדם הוא ואפשר לצמצם כיון שצמצומו נמצא בדוחק ואין רוב בני אדם בקיאין לעמוד עליו, ועוד ששני צדדיו להתיר כמו שאמרנו, לא הכריחוהו חכמים לדקדק ולשער בשל דבריהם. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה ואי) שפירש דהא רוב בני אדם אין יכולין לצמצם והוי ספק שמא צמצם ואסור ושמא לא צמצם ומותר.
אי דמוקים ליה בהדי' אוסופי הוא דקא מוסיף עליה. פי' בתוספות ומיירי במבוי שהוא יותר על שמונה דאי כשהוא שמונה אמות מצומצמות כיון שהלחי ד' אמות כשמוסיף עליו לחי משהו הרי הוא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ כדלקמן, עוד תירצו דמיירי אפילו כשהוא רחב שמונה אמות מצומצמות, והכא אליבא דרב הונא קאמרי דלית לית ההיא סברא דלקמן וכדאמרינן עלה בהדיא דרב הונא בריה דרב יהושע טעמא דנפשיה קאמר דרב הונא לית ליה הכי.
אבל במבוי שבע ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. אבל כשהוא רחב שמונה אמות מצומצמות אינו ניתר בפרוץ כעומד, ורב הונא בריה דרב יהושע לטעמיה דסבר לקמן בפרקין (ט"ו ב') דפרוץ כעומד אסור, אבל לרב פפא בר פלוגתיה דהתם דסבר פרוץ כעומד מותר אפי' בשמונה אמות מצומצמות ניתר בעומד כפרוץ והא איפסקא התם הלכתא בהדיא כרב פפא, וא"ת ורב אשי דאמר לקמן דרחב ח' אמות מצומצמות [ניתר] מטעם מה נפשך אמאי לא אתי עלה מטעמא דפרוץ כעומד מותר, י"ל דרב אשי אליבא דרב הונא בריה דר' יהושע הוא דאתא לומר דאפילו לדידיה איכא היתירא ואין צריך לחי אחר, אבל אליבא דהלכתא בלאו הכי נמי משתרי בפרוץ כעומד.
ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה וכו'. פרש"י ז"ל ור"י ז"ל דבחצר מרובעת מיירי שאינה ניתרת בלחי וקורה אם נפרצה ביותר מעשר או נפרצה במלואה וצריך פס ד', אבל חצר שארכה יותר מרחבה הרי פרצתה ניתרת בלחי או קורה כמבוי, ובודאי דהכי איתא לקמן בפרקין גבי מימרא דרב נחמן דאמר נקטינן איזה הוא מבוי וכו' לפי גירסת הספרים שלנו ולפי אותה גירסא אין הפרש בין מבוי לחצר לענין זה דמבוי נמי אם הוא ארכו כרחבו אינו ניתר פתחו אלא בפס ד' ואם ארכו יותר על רחבו ניתר פתחו בלחי או קורה, ולפי שיטה זו קשה קצת היכי נקט הכא חצר סתם ולא קאמר חצר מרובעת, ועוד היכי אפשר למיעבד ק"ו מחצר למבוי והרי שניהם שוים ומה חומרא וקולא יש כאן, וי"ל דמשום דאיתמר בחצר להדיא נקטיה בחצר וכאילו אין הדין במבוי כיון שעדיין לא נתפרש לנו אותו כ"כ, דהא סוף סוף כשתאמר כן במבוי הכי נמי אתי שפיר דאשכחן שמועיל עומד מרובה על הפרוץ בין בחצר בין במבוי במקום שאין לחי וקורה מועילים, וכן נעשה ק"ו ומה במקום שאין לחי וקורה מועילים כגון חצר מרובעת או מבוי מרובע מועיל עומד מרובה על הפרוץ במקום שמועילים לחי או קורה כגון מבוי או חצר שאינם מרובעים אינו דין שניתר בעומד מרובה על הפרוץ, ואורחא דתלמודא בהכי דכיון דידע קושטא דמילתא הכי הוא נקיט ליה ועביד ק"ו אדנפשיה, ועוד י"ל דהכא לא ק"ו ממש עבדינן לעשות חצר חמורה ומבוי קל בדבר זה אלא בתורת ק"ו דלחי וקורה בהדי עומד מרובה, וה"ק ומה חצר מרובע וה"ה למבוי שכמוהו שאין כח ללחי להתירו מפני קולא שבו מועיל בו עומד מרובה על הפרוץ מפני שהוא חמור, ויש בכיוצא בקל וחומר זה בפרק קמא דקדושין (ט"ז ב') כדכתיבנא התם בס"ד.
ומ"מ מצינו לראב"ד ז"ל גירסא אחרת לקמן בפרקין באותה הלכה והוא סובר דבכל חצר בין מרובעת בין שאינה מרובעת אינה ניתרת לעולם אלא בפס ד' טפחים, ולדבריו אתי שפיר מאי דנקט הכא חצר סתם ואתי ק"ו מחצר למבוי (מ"מ) כפשוטו כי החצר חמור שאינו ניתר לעולם אלא בפס ד' ואילו מבוי שאינו מרובע ניתר בלחי וקורה, וא"ת ומהאי ק"ו גופיה נשרי מבוי אפילו שהוא שמונה או יותר דהא בכותל זה יש בו יותר מד' טפחים וחצר שאינה ניתרת בלחי או קורה ניתרת בפס ד' טפחים, תירץ רש"י ז"ל דאין הכי נמי דאתי בק"ו שנתיר מבוי שמונה בכותל זה מדין פס ומיהו כיון דלא איקבע התם לשם פס אי אפשר שיתיר מדין פס דהא בעינן היכר פס וכל שיש בו ד' אמות כשיעור הכשר מבוי כשם שיצא מתורת לחי מפני שלא נעשה לכך כך יצא מתורת פס כיון שלא נעשה לשם פס ואינו עושה בכאן שום היכר, ונראה שבחצר שנפרצה כיוצא בזה מתיר אם נשארו שם גיפופי ד' אמות שלא נעשה לשם כך אלא דהכא גבי מבוי בעינן היכר לחי או היכר פס.
תאמר במבוי שפרצתו בד' טפחים. וא"ת ומהאי ק"ו גופיה אמאי לא ילפינן דפרצת מבוי בעשר, וי"ל דכי אמרינן דרב הונא בריה דרב יהושע סבר מבוי נמי פרצתו בעשר מהאי ק"ו הוא דסבר הכי, מיהו אכתי קשיא רב הונא דאמר בד' אמאי לא עביד האי ק"ו, וי"ל דרב הונא סבירא ליה דאדרבה גבי חצר הוא שהתירו פרצה בעשר מפני שיש לו ארבע מחיצות אבל מבוי כיון שאין לו אלא ג' מחיצות דין הוא שלא נתיר באותן מחיצות פרצה בעשר כיון שכבר עומדת רוח רביעית פרוצה, וא"ת אדרבה נימא כדאמרינן לקמן גבי פסי ביראות דכיון דאקילו בה חדא קולא נקיל בה קולא אחריתי, יש לומר שאני התם שהקולא ראשונה היא קולא גדולה להתיר פרוץ מרובה על העומד וגלו חכמים דעתן שרצונם להקל שם כל מאי דאפשר, מה שאין כן בזו שאין הקולא הראשונה גדולה כיון שיש שם ג' מחיצות, כן תירצו בתוספות.
רב אשי אמר אפילו תימא במבוי שמונה. פי' שמונה מצומצמות וכדפריש ואזיל.
דמה נפשך אי עומד נפיש כו'. כלומר דמסתמא שאין ארבע אמות אלו מצומצמות ממש שלא יעדיף או יחסר.
מאי אמרת דכי הדדי נינהו. פי' וסבירא לך דפרוץ כעומד אסור מ"מ הוה ליה ספק דבריהם וספק דדבריהם לקולא, ויש שהקשו דהא קיימא לן (אי) אפשר לצמצם בידי אדם והכין נמי סוגין בעלמא דבידי אדם אפשר לצמצם [דהא] מכשר רב פפא (לקמן ט"ו ב') פרוץ כעומד ולא חייש דילמא פרוץ נפיש, והכי נמי סוגין במסכת חולין (כ"ח ב') גבי שחיטה דאיפליגו במחצה על מחצה [וכיון ד]אפשר לעמוד על הדבר אם הם מצומצמות היאך נסמוך על הדבר לומר ספק דבריהם להקל, והנכון בקושיתנו מה שפירש"י ז"ל דאע"ג דאפשר לצמצם כיון דהכא לא נתכוונו לצמצם ודאי מסתמא אינו מצומצם שאפילו בבאים לצמצם יש רוב בני אדם שאינם יכולין לצמצם וכל שכן זה שהיה במקרה, וכיון שחזקה גדולה היא זו וכל זמן שאינו נמדד הוא ספיקא דרבנן אין לנו לטרוח למדוד אותו ולברר ספיקו ונסמוך על החזקה הזאת.
ויש בתוספות שיטה אחרת בזה שאומרין דלעולם סבירא לן דבידי אדם נמי אי אפשר לצמצם ומה שהתיר רב פפא פרוץ כעומד ואמרו במחצה על מחצה שהוא כרוב התם מפני שההיתר מצוי יותר דאיכא שני צדדין להתיר דילמא שחט רובא ואם תמצא לומר דהוי פלגא הא קיימא לן דמחצה כרוב ואין כאן אלא צד אחד לאיסור שמא שחט פחות ממחצה וכיון דאיכא שני צדדין דהיתירא תלינן בהו דדמי קצת לספק ספיקא, וא"ת א"כ הכא נמי נישרי מהאי טעמא דאיכא תרתי לקולא אפי' הוי ספק של תורה ולמה הוצרכנו לומר היתירא מפני ספק דבריהם, תירצו דהכא איכא צד שני לאיסורא שמא לא היו השמונה אמות של פתח מצומצמות אלא שהיו יותר מח' אמות ואפילו יש בעומד ד' אמות בצמצום הוי הפרוץ מרובה ואסור, ועוד דכיון דאמרת ותלית דהא כי הדדי הוא וסבירא לך דפרוץ כעומד אסור אי אפשר לן לדון להיתר מפני שום צד אחד.
ויש (מסכימין) [מתמיהין] לשיטה זו דכיון (דאפשר) דאמרת אי אפשר לצמצם בידי אדם אין לנו לתלות בו כלל ואין לנו אלא או שהוא יותר ממחצה או פחות מכאן וליכא אלא חד צד להיתירא וחד צד לאיסורא, והיא הנותנת דהכא על כרחין אפשר לצמצם סבירא לן מדאמרינן מאי אמרת דלמא שוו אהדדי והיאך שוו אהדדי דהא אי אפשר לצמצם כלל בשום פנים, ועוד מאי ספק דדבריהם איכא על כרחין או נפיש או בציר ומותר ממה נפשך, ונראה כי בעלי השיטה הזאת סבורין כי כשאנו אומרים אי אפשר לצמצם היינו שאי אפשר לצמצם הדבר ולעמוד על המדה בצמצום אבל הדבר עצמו אפשר שיארע מאליו שיבא בצמצום אלא דאנן לא אפשר לן למיקם עליה, ולפי שיטה זו מה שאמרו פרוץ כעומד או מחצה על מחצה כרוב לענין שחיטה לא שנודע לנו בודאי שהוא כך שהרי אי אפשר לעמוד עליו, אלא לומר שאם יראה לנו שהוא כך נתיר מהטעם שאמרנו שיש שני צדדין להתיר כיון דמדאורייתא פרוץ כעומד [מותר] וסגי בשחיטה מחצה על מחצה, כנ"ל לפי שיטה זו אבל הדברים רחוקים.
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק א (עריכה)
ולחי זה מניחו לצד האחר ר"ל באותו הצד שאין בו בליטה ואם רצה להעמידו סמוך לבליטה ישנה בו לעשותו גבוה מן הבליטה או קצר הימנה או עבה ממנה או דק ממנה שיהא ניכר שלשם לחי נעשה שאם יעשה שוה בשוה כל שכן שהוסיף במשך בליטתו ואעפ"י שעשאו לשם לחי בטל הוא אצל הבליטה שלא נעשית לשם לחי. ויראה לי שאם עשה הלחי מדבר אחר שלא ממין הכותל אינו צריך לכל אלו שחדושו נותן לו היכר:
זה שהוצרכנו בענין זה ללחי אחר דוקא כשהמבוי רחב יתר על שמנה אמות שכששערת הבליטה בארבע אמות עדיין הפרוץ מרובה על העומד אבל במבוי שמנה אין צריך לחי אחר ויש כאן עומד כפרוץ שהרי הלכה עומד כפרוץ כשר ומתיר בלא לחי אחר וכל שכן בפחות משמנה שהרי עומד מרובה על הפרוץ. ואעפ"י שסוגיא זו נראית בהפך שהרי אמרו לא אמרן אלא במבוי שמנה אבל במבוי שבעה אינו צריך לחי אחר (אחר) שנתר הוא בעומד מרובה על הפרוץ הא משמע שכשעומד כפרוץ מיהא צריך לחי אחר. אין זה אלא לדעת הסובר עומד כפרוץ אסור ואנו כבר ידענו שהלכה כרב פפא שסובר עומד כפרוץ כשר ואם כן מה שאמר ר' אשי במסקנת סוגיא זו אפי' במבוי שמנה אין צריך לחי אחר מה נפשך אי עומד נפיש הרי עומד מרובה אי פרוץ נפיש ר"ל שאין בבליטה ד' אמות שלמות נידון משום לחי ואם כן אתה מתירו או משום עומד או משום לחי שהרי אי אפשר לצמצם ואם על כל פנים אתה רוצה להחמיר ולאמר שמא צמצם ספק דדבריהם הוא שטלטול מבוי דרבנן הוא דבר זה לא נאמר אלא לדעת הפוסל בעומד כפרוץ אבל לדעתנו אין אנו צריכין לכך. ומכאן תמהנו על גדולי הפוסקי' שהביאוה. אלא שראיתי לגדולי הדור שתירצו בה שלמדין ממנה לבליטה שיש בה יתר מארבע אמות ואנו מספקים עדיין אם יש בו עומד כפרוץ שכל שיש בה ארבע אמות אינו נדון משום לחי ואינו מכשיר עד שנדע שיהיה בה עומד כפרוץ או יתר ובא ללמד שאין מדקדקין לטרוח ולמדוד ומכל מקום אף הם מפקפקים בה שמא לא אמרו להקל במה שאפשר למדדו אלא במקום שיש להתירו משני צדדין או בעומד מרובה או מתורת לחי אבל זה שאין בו תורת לחי ואי אפשר להתירו אלא בעומד לא וכל שהתרנו בעומד כפרוץ וכל שכן בעומד מרובה דוקא בשלא נשארה שם פרצה יתרה על עשר שכל שיש בו פרצה יתרה על עשר אינו ניתר אף בעומד מרובה ולא בלחי וקורה כמו שביארנו אלא בצורת פתח:
יראה מכאן שאפשר לצמצם כל שבידי אדם כגון זו וכך יראה במסכת חולין [כח:] שאמרו מחצה על מחצה כרוב ואם כן מה שאמרו במסכת גיטין בענין מחצה על מחצה מגורשת [ואינה מגורשת] שהקשו והא אי אפשר לצמצם בזו אין הענין במדידתו אלא בידי שמים ר"ל שבא דרך הזדמנות ולא שאדם מכוין בו למחצה על מחצה וכן אמרו ביבמות פרק ארבעה אחים לא סתם לן תנא כר' יוסי דאמ' אפשר לצמצם כמו שהתבאר בבכורות פרק הלוקח:
לקצת רבותי' הצרפתי' ראיתי שכל שיש בבליטה זו ד' אמות מצד אחד ולא מצד אחר כשר כגון שיש בה ארבע אמות לארכו לרוחב המבוי ולא ברחבו לארך המבוי או שיש ארבע ברחבו לארך המבוי ולא בארכו לרוחב המבוי (שהראשון) [שהשני] נתר בנראה מן החוץ שהרי מבפנים שוה הוא כשיעור מבוי ונראה ככותל עבה (והשם) [והראשון] ניתר בנראה מבפנים ולא נפסל בארבע אמות אלא במרובע ר"ל שיש ארבע אמות בין בארך בין ברחב ומכל מקום אנו קבלנוה ארבע לרחב המבוי. וכן ראיתי מיי שפירשה לארך המבוי ואני תמה שהרי למטה אמרו לחי המושך עם דפנו של מבוי פחות מד' אמות נדון משום לחי ומשתמש עד חדו הפנימי ארבע אמות [נידון] משום מבוי ומותר להשתמש בכלו וצריך לחי אחר להתירו. ולחי המושך פירושו שבליטתו לארך המבוי כגון זה {ציור} אלמא שלחי הבולט הוא בבליטה ברוחב המבוי אע"פ שאין בו ד' אמות לרחבו אלא אין ספק שכל שבארבע אמות ברחבו אעפ"י שאין ארבע אע"פ שאין בו ד' אמות לרחבו אלא אין ספק שכל שבארבע אמות ברחבו אעפ"י שאין ארבע אמות לארכו או בהפך צריך לחי ושאר הדברים אין להם שום שרש וענין. ומכל מקום זה שביארנו בלחי המושך עד חדו הפנימי הוא לדעת האומר בין הלחיים אסור ולדעת זה הוצרך לומר בארבע אמות שמשתמש בכלו שאלו היה נדון משום לחי היה אסור להשתמש בינו לבין כותל שכנגדו אבל לדעת האומר מותר וכשטת גדולי הפוסקי' כמו שיתבאר משתמש עד חדו החיצון ואפי' לא היו בו ד' אמות וכל שכן כשיש בו ד' אמות שהוא בדין מבוי והכשרו בלחי אחר אלא שראיתי מפרשי' בלחי הבולט שבולט בארך הכותל על שכנגדה כגון זה {ציור} ואף מקצת הרבנים פירשוה כן ואינו כלום שאם כן היאך אמרו ארבע אמות [נידון] משום מבוי ומותר להשתמש בכלו והרי אין כאן [אלא] מחיצה אחת. אלא שיש לפרשה [בשכותל] שכנגדו ארוכה אף כנגד הלחי ואין ביניהן אלא שבזו הלחי מסויים בעצמו וניכר שהוא לחי כגון זו{ציור} וכן פרשוה גדולי הדור שלא אמרו משתמש בכלו אלא במבוי עצמו וכן צריך לחי אחר להתירו ר"ל להתיר את המבוי ולא להתיר בין הלחי ובין שכנגדו מן הכותל ואעפ"י שלשון משתמש בכלו מוכיח שאף על הלחי ושכנגדו הוא אומר כן אפשר שדוקא על המבוי ולא עוד אלא שהעידו שמצאו גירסא מדוייקת שאין בה מותר להשתמש בכלו אלא ארבע אמות אינו נדון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו. ולגדולי (המרפש) [המפרשים] ראיתי שפירשו בו שיוצא מאמצע הכותל כגון זה {ציור} ואותה כניסת הכותל שבפתח המבוי נדון משום לחי לאותה הבליטה והבליטה נעשית לחי לשאר המבוי. וגדולי מפרשי' הלכות נראה שאין גורסין שם צריך לחי אחר ומקשין ממנה על זו שהצרכנו ללחי אחר ותירצוה בדברים רחוקים. וכן יש גורסין שם נדון משום מבוי אסור להשתמש בכלו ואין אנו צריכין להם שהגירסא הנכונה היא כמו שכתבנו:
חצר אינה ניתרת בלחי וקורה ונתרת בעומד מרובה על הפרוץ ר"ל שאם צד הפתוח שלה יש בה עומד מרובה אינה צריכה הכשר וכן בעומד כפרוץ ואין פרצה פוסלת בה אפי' בעשר אמות כל זמן שישתייר בה יתר מעשר ואינה צריכה הכשר אחר אבל פירצה יתר מעשר פוסלת בה ומבוי פרצתו גם כן מצדו בעשר כל שעד עשר ועשר בכלל כשרה מכאן ואילך פסולה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה