עירובין י ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אעושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי אי נמי כדרב יהודה דאמר רב יהודה מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה במרחיק שתי אמות ועושה פס שלש אמות ואמאי יעשה פס אמה ומחצה וירחיק שתי אמות ויעשה פס אמה ומחצה שמע מינה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד לעולם אימא לך הוי עומד גושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ש"מ עומד כפרוץ אסור לעולם אימא לך מותר ושאני הכא דאתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה דאין הכי נמי וכולי האי לא אטרחוה רבנן וליחוש דלמא שביק פיתחא רבה ועייל בפיתחא זוטא אמר רב אדא בר מתנה חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן ומאי שנא מדרבי אמי ודרבי אסי התם קא ממעט בהילוכא הכא לא קא ממעט בהילוכא תנן התם עור העסלא וחלל שלו מצטרפין בטפח מאי עור העסלא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עור כיסוי של בית הכסא וכמה כי אתא רב דימי אמר אצבעיים מכאן ואצבעיים מכאן ואצבעיים ריוח באמצע כי אתא רבין אמר אצבע ומחצה מכאן ואצבע ומחצה מכאן ואצבע ריוח באמצע א"ל אביי לרב דימי מי פליגיתו א"ל לא הא ברברבתא הא בזוטרתא ולא פליגין א"ל לאיי פליגיתו ובעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות פליגיתו לדידך הוי עומד משתי רוחות לרבין מרוח אחת הוי עומד משתי רוחות לא הוי עומד דאי סלקא דעתך לא פליגיתו לרבין הכי איבעי ליה למימר אצבע ושליש מכאן ואצבע ושליש מכאן ואצבע ושליש ריוח באמצע ואלא מאי פליגינן לדידי הכי איבעי לי למימר אצבע ושני שלישים מכאן ואצבע ושני שלישים מכאן ואצבעיים ושני שלישים ריוח באמצע אלא אי איכא למימר דפלגינן בפרוץ כעומד פלגינן:
האם יש לו צורת הפתח אף על פי שרחב מעשר. אינו צריך למעט:
אשכחן צורת הפתח דמהניא ברחבו ואמלתרא דמהניא בגבהו
רש"י
[עריכה]
ומעמידו לאורכו של מבוי - באמצע הפתח דכיון דאיכא הכשר מבוי באורכו של פס הוו להו כשתי מבואות ונעשה הפתח האחד למבוי זה והפתח השני למבוי השני:
מרחיק שתי אמות - מן הכותל ומתחיל לעשות שם פס ועושהו משלש אמות לסתום הפתח ונמצאו חמש אמות אלו סתומות שפרצת שתי האמות ניתרת בעומד מרובה עליהן והיכא דהוי רוחב כ' יעשה כן אף לצד השני או יעשה פס שש אמות וירחיק ד' אמות וניתר צידו אחד בעומד מרובה על הפרוץ:
ואמאי - מצרכת ליה לסתום ג' האמות כאחד:
יעשה פס אמה ומחצה - לפיאה אצל הכותל וירחיק ב' אמות ויעשה פס אמה ומחצה אצל פתח גדול וכיון דלא שרית ליה בהכי משום דפרוץ מרובה על העומד שמכאן ועל העומד שמכאן אלא אם כן תצרפם יחד להיות שניהן רבין עליו שמעי' מינה מדלא מצטרפת להו עומד מרובה על הפרוץ בין ב' הרוחות כשתצרפם לא הוי עומד מרובה אלא זיל לגבי כל חד וחד ונמצא פרוץ רבה עליו ומבטלו ונמצא פתח רחב מעשר:
לעולם אימא לך - בעלמא אי לא הוה קאי עומד זה בין שני פרצים מצטרפין העומדין לבטל פרוץ היחידי אבל הכא אתי אוירא דהאי גיסא דב' האמות ואוירא דפתח הגדול ומבטלי ליה לפס אמה ומחצה שביניהן:
שמע מינה פרוץ כעומד אסור - ופלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע היא בשלהי פירקין ושמעת מהכא דרב יהודה כרב הונא סבירא ליה ולפיכך כל אמת פרוץ אוסרת עומד שאצלה ונמצא שאין כאן סתימה:
דהאי גיסא - פתח גדול:
ודהאי גיסא - אמה הפרוץ ומבטל ליה לאמה העומד שאצל הפתח:
וירחיק אמה מן הכותל ויעשה פס אמה ומחצה כו' - דהשתא לא מצטרף אויר אמה עם אויר הפתח לבטל אמה ומחצה דהא בטיל ליה אויר דזוטר מיניה והכי הוי שפיר טפי שלא תהא פירצה שתי אמות כאחת:
אין הכי נמי - דהכי שפיר טפי וכולי האי לא אטרחוה:
דילמא שביק פתחא רבה - ובטיל תורת פתח מיניה ובטיל לחי המתוקן בו ונמצא מבוי זה בלא תיקון:
מאי שנא מדר' אמי ור' אסי - דאמרי לעיל (ד' ה.) במבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו ג' אינו מתיר ואע"ג דאין פירצה פחותה מעשר אמות אוסרת במבוי קאסרי ליה אינהו משום דלמא עיילי ונפקי בההיא פירצה שלשה ובטיל קמא מפתח ובטיל תיקונו:
התם - איכא למיחש להכי משום דההיא פירצה קטנה מצידו של מבוי היא וממעטי בהילוכא אבל הכא בראש המבוי הוא ולא ממעטי בהילוכא:
עור העסלא - כדמפרש עור העשוי לבית הכסא של שרים חלל הנקב שבו מצטרף להיות עומד טפח שלם ואם יש תחתיו כזית מת וכלים מטמאים באהל ובפחות מטפח אין אהל דתנן (אהלות פ"ג משנה ז) טפח על טפח ברום טפח מביא את הטומאה:
וכמה - יהא בנקב שיהא בטל אצל העומד שסביביו במנחות פרק התכלת (ד' מא:) אמרינן טפח דאורייתא ד' בגודל חמש באצבע שית בזוטרתי:
ברברבתא - בגודל:
בזוטרתי - באצבע קטנה:
לדידך הוי עומד - דהא אין באחד מן העומדין לבטל החלל עד שיצטרפו שניהן לבטלו:
לרבין - דנקט החלל פחות מן אחד העומדין:
לא הוי עומד - להצטרף לבטל הפרוץ:
לדידי הכי מיבעי לי למימר כו' - ולמינקט חלל יותר על כל אחד מהעומדין ואפ"ה ליצטרפי לרבות עליו ולבטלו אבל השתא משום דפרוץ כעומד הוא בכל חד וחד:
אלא אי פלגינן בפרוץ כעומד פלגינן - דלרבין דנקט אצבע ומחצה מכאן ואצבע ריוח באמצע וממעט ליה לפרוץ מעומד שבצד אחד לא הוי עומד אלא אם כן כל אחד ואחד מרובה על הפרוץ:
דמהניא ברחבה - להכשיר רחב מעשר:
ואמלתרא דמהניא בגובהה - להכשיר גבוה מעשרים:
תוספות
[עריכה]
עושה פס גבוה עשרה במשך ד' אמות. אי איכא מראש הפס של צד פנים עד הכותל אמצעי של מבוי יותר מעשר צריך למבוי זה צורת הפתח דהוי כמבוי עקום ואע"ג דאליבא דשמואל קיימינן כדפרישית לעיל אי ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום דאפתיחת עקמומית קאי וריצב"א פי' דהכא אפילו ביתר מעשר לא מיקרי מפולש דכיון דשני הפתחים לרה"ר אחד והעומד בפתח זה לא יסבב לבא סביב [הפס] לפתח אחר אבל במבוי עקום יש בשני ראשי' בכל צד רה"ר ורגילות לילך דרך מבוי מצד זה לצד אחר משום הכי הוי מפולש ומבוי עקום דאצריכוה דלתות דהוי כמו לא הוי פתוח בשני פתחים לרה"ר אחד או יפרש שהוא מפולש משלש רוחות ובאמצע עקום כפי' ר"י:
ועושה פס שלש אמות. וצריך לחי אחר דהאי פס לא מהני הואיל ומופלג מן הכותל שלש דאמר לקמן דלא הוי לחי ומשום הכי פריך מדר' אמי ומדר' אסי שהיה לו להתבטל לאותו התקון:
ואמאי יעשה פס אמה ומחצה. פי' רש"י דאמאי אצרכיה פס ג' אמות יחד משמע שהמקשה בא להקל עליו ולא משמע הכי מדמשני לקמן כולי האי לא אטרחוה רבנן משמע שהמקשה להחמיר עליו בא וכענין זה משמע שהיו כל הקושיות לכך נראה דפריך ויעשה פס אמה ומחצה דהכי עדיף טפי דכשיש גיפופי לצד זה ולצד זה נראה יותר פתח:
עור העסלא וחלל שלו מצטרפין. היינו כשהטומאה והכלי תחת העור כדאמרינן בפ"ק דסוכה (ד' יח.) ארובה בבית ובה פותח טפח טומאה בבית מה שכנגד ארובה טהור טומאה נגד ארובה כל הבית כולו טהור ומ"מ מצטרף האויר כמו אויר סוכה דמצטרפין ואין ישנים תחתיו ואין לחשוב האויר כסתום מטעם לבוד דהלכתא גמירי לה גבי טומאה דלא אמרינן לבוד ולהכי נמי קאמר בסמוך אצבעיים מכאן כו' ואי אמרת לבוד סגי במשהו מכאן ומשהו מכאן:
ואצבעיים ושני שלישים ריוח באמצע. לא שייך בעור העסלא שהוא כלי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דעלמא ומבטל ליה אלא במחיצות קבועות כדלעיל ולקמן בפירקין גבי מקיפין בחבלים וריצב"א מפרש דאוירא דעלמא לא אמר דאתי ומבטל ליה אלא באויר שאני חושבו כסתום כההיא דלעיל דחשיב האויר של עשר כסתום ובמקיפין בחבלים אוירא דלמעלה מעשר חשוב כסתום אבל האויר שאינו מן המחיצה אינו מבטל וכן משמע (לעיל ה.) דקאמרי רבי אמי ורבי אסי יש שם פס ארבע מתיר פירצה עד עשר ולא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודעלמא ומבטלי ליה אם לא שנחלק בין תחילת מבוי לסוף מבוי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק א (עריכה)
נו א מיי' פי"ז מהל' שבת הלכה כ"א, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ג סעיף ל"ג:
נז ב ג ד מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ג סעיף ל"ד:
נח ה מיי' פט"ז מהל' שבת הלכה ט"ז, ומיי' פי"ז מהל' שבת הלכה י"ד, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ב סעיף י', וטור ושו"ע או"ח סי' שס"ג סעיף כ"ו:
ראשונים נוספים
אמר אביי עושה פס גבוה י' טפחים במשך ד' אמות כלומר ארוך ד' אמות ומעמידו באמצע מבוי לארכו של מבוי אי נמי כרב יהודה דאמר מבוי שרחב ט"ו אמות מרחיק אמתים ועושה פס ג' אמות ומקשינן ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק ב' אמות ויעשה פס אמה ומחצה שמעינן מינה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד. ודחינן שאני (התם) [הכא] דקא אתיא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה.
ויעשה פס אמה וירחיק אמה [וכו']:
ומ"ש מדר' אמי ומדר' אסי דאמרי מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו אם נשתייר פס ד' מתיר פירצה עד עשר.
ודחינן התם ממעט בהלוכה:
תנן בתוספתא בכלים פרק י"ט. עור אסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח וכאילו סתום הוא כולו ומאהיל פי' עור אסלא כסא של ברזל ועושין בו בב' קצותיו רצועות מעור של בקר חזקות רחבות מאצבע ולמעלה וביניהן חלל. ויושב אדם עליו בשעה שצריך לנקביו והרעי נופל מן החלל על העביט של רעי וזהו עור אסלא. עור כסא של בית הכסא הוא עור שהוא מכסה לאסלא. וכך שמה בלשון יון אסלא.
אמר רב דימי אצבעיים שיעור רוחב הרצועה מיכן ואצבעיים שיעור רוחב הרצועה מיכן ואצבעיים חלל באמצע. ורבין אמר אצבע ומחצה מיכן ואצבע ומחצה מיכן ואצבע חלל באמצע. ואסיקנא דלא פליגי.
רב דימי אמר באצבעות קטנות שהן ו' בטפח ורבין אמר באצבעות גדולות כגודל שהן ד' בטפח כי פליגי בעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לרב דימי דאמר אצבעיים מיכן ואצבעיים מיכן ואצבעיים ריוח אי מצרפת אצבעיים ואצבעיים מב' רוחות נמצאו מרובות על החלל דהני ד' אצבעות והחלל בב' אבל אם לא תצטרף לא תמצא מרוח אחד עומד מרובה על הפרוץ דהני אצבעיים והני אצבעיים אינון. אבל (רבא) [רבין] דאמר אצבע ומחצה מיכן ואצבע ומחצה מיכן ואצבע ריוח באמצע אמר לך אי איכא עומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת אין אבל מב' רוחות לא מצרפי דאי ס"ד לא פליגי (רמי) [רבין] ורב דימי הכי הוה למימר אצבע ושליש מיכן ואצבע ושליש מיכן ואצבע ושליש ריוח באמצע ודחינן אלא מאי אית לך דפליגי אי הכי רב דימי [הכי איבעיא לי' למימר] אצבע וב' שלישים אצבע מיכן ואצבע וב' שלישי מיכן שהן ג' אצבעות ושליש ואצבעיים וב' שלישי באמצע שהן שלש אצבעות חסר שליש שנמצא העומד מב' רוחותיה העומד מרובה על הפרוץ [ב'] שליש אצבע אלא כי פליגי בעומד כפרוץ רב דימי אמר הוי עומד (רבא) [רבין] אמר לא הוי עומד:
והרחב מי' אמות אם יש לו צורת הפתח אין צריך למעט. א"ל רב לרב יהודה תני צריך למעט.
מרחיק שתי אמות ועושה פס שלש אמות: כלומר: ואח"כ נותן קורה מן הכותל ועד ראש אותו פס, אי נמי מעמיד שם לחי או סמוך לפס או מצד שני, והקורה או הלחי מתירין אותו פתח עד הפס, ומן הפס ולהלן עד הכותל ניתר בעומד מרובה על פרוץ, שאין אנו מקפידין בעומד מרובה על הפרוץ אלא במה שהוא מן הקורה [או] מן הלחי ולהלן.
ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק שתי אמות ויעשה פס אמה ומחצה: פירש רש"י ז"ל: דהכי הוה ניחא להו לבני מבוי טפי שלא יקלקל היציאה כל כך. ואינו מחוור, מדפרכינן בתר הכי וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה, ומשני אין הכי נמי כולי האי לא אטרחוה רבנן, אלמא משמע שהמקשן בא להחמיר, וכענין זה יש לפרש כל שאר הקושיות, דמשמע ליה שאין נראה כל כך כפרוץ כשאין כל הפרוץ לצד הכותל.
שמעת מינה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד לעולם הוי עומד: ונפקא מינה היכא דלא שייך למימר אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה, והיכי דמי כגון דהוו העומדין [האחד] לצד ימין המבוי סמוך לכותל זה והשני לצד שמאל המבוי סמוך לכותל השני והאחד בינתים, דהשתא ליכא אלא חד אוירא ובכי הא אמרינן עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד. וא"נ נפקא מינה בעלמא, כגון לגבי סוכה שסככה בשפודין או בארוכות המטה דליכא אוירא דמבטל לסכך כשר, דההיא פלוגתא נמי בעומד מרובה על הפרוץ שייכא כדאיתא בסוכה (טו, א) ולקמן בפרקין (טו, ב), ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא דמבוי דטפי מיניה ואוירא דהאי גיסא דתחת הקורה ומבטלי ליה.
שמעת מינה עומד כפרוץ לא הוי עומד: וכדרב הונא בריה דרב יהושע (להלן טו, ב). ואיכא למידק והא אמרינן דאפילו עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד וכל שכן עומד כפרוץ דאיכא תרתי לטיבותא דעומד כפרוץ ועומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות. ומסתברא דהכי קאמר ליה: כיון דלא אמרו שיעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה דהכא איכא עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות וליכא אוירא דמרובה על הפס משני צדדיו דמבטל ליה, שמעת מינה דאפילו עומד כפרוץ לא הוי עומד וכל שכן עומד מרובה משתי רוחות דלא הוי עומד, וחדא דאית בה תרתי קאמר ליה. ומשני ליה לא כמו שאתה סבור אלא אפילו אוירא דכוותיה מחד גיסא ואוירא דטפי מיניה מאידך גיסא מבטלי ליה, ולעולם בעלמא דליכא אוירא הוי עומד.
וקשיא לי אשמעתין כיון דאסיקנא דאמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה לעומד דאינו יתר על אחד משני האוירים, א"כ הא דאמרינן לעיל (ו, א) מבוי שנפרץ בין מצדו בין מראשו בעשר, מראשו היכי משכחת לה מי נימא דוקא בשנשאר בינתים עומד מרובה מעשר, דאי לא אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דרחב פתח המבוי שתחת הקורה. וי"ל דהתם אפילו בפרוץ מרובה על העומד שרי ושאני התם דסוף מבוי הוא, וכענין ההיא דאביי דלעיל (ה, א) דמשני ליה לרב יוסף כדרב אמי ורב אסי דמבוי שנפרץ מצדו. אבל הכא דתחילת מבוי שאנו באין לתקנו כדי להכשירו עכשיו צריך שיהא העומד מרובה על הפרוץ כדי שלא יהא האויר שמכאן ומכאן מבטלין אותו, ואפילו נתן קורה על צד זו ועל צד זו אינו מועיל וכל שכן אם נתן על צד האחד לבד שאין הקורה מתרת שני פתחים וכמו שאמרנו למעלה.
ואם תאמר א"כ דרב אמי ורב אסי היכי משכחת לה, דהא אמרינן מבוי שנפרץ מצדו אם נשתייר שם פס ארבעה מתיר פרצה עד עשר, כלומר: דעדיין מבוי הוא וקורה מונחת ע"ג מבוי איכא והיא מתרת כל הפתחים, ולפום מאי דאמרינן בשמעתין היכי דמי אי בשנשאר עדיין באותו כותל שנפרץ עומד מרובה על הפרוץ אין אנו צריכין להכשירה של קורה לצד זה דמעצמו הוא מוכשר בעומד מרובה על הפרוץ, ואי פרוץ מרובה על העומד היאך קורה זו מתירתו והלא אין הקורה מתרת שני פתחים דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. וי"ל דהתם כשהעומד מרובה על הפרוץ וכיון שכן כל אותו דופן נכשר בכך, והא דאמרינן אם נשתייר שם פס ד' מתיר פרצה עד עשר לאו למימרא שתהא הקורה מתרת ממש אותה פרצה דהא אינה צריכה היתר, אלא לומר שעדיין נשאר שם כשיעור מבוי מוכשר וכיון שכן כל המבוי מוכשר ובלבד שלא תהא שם פרצה רחבה מעשר. ואי נמי התם סוף מבוי הוא וכמו שאמרנו למעלה וכדמתכשר בטענה זו אפילו בפס ארבעה בלבד כדעת אביי דקיימא לן בההיא כוותיה. ואי נמי יש לי לומר דלא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא אלא באויר דמבוי גופיה בלחוד, כיון דמיניה הוא חשוב לבטוליה עומד מועט שבו, אבל אויר דמבוי ואויר דחוצה לו לא, דאויר דחוצה לו דלאו מיניה לא חשוב לבטולי עומד דמבוי. ובודאי אילו נפרץ המבוי מצדו בשני מקומות ויש בין שתי הפרצות יתר מעשר כגון זה: ואין בעומד יתר על כל אחד ואחד משני האוירין של הפרצות, אנו אומרים בזה אתיא אוירא דהאי גיסא דפס שבינתים ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה והויא ליה פרצה יתירה על עשר ואין הקורה מתירתו.
וא"ת והא משמע לקמן (טז, ב) גבי חבלים דאפילו אוירא דלמעלה מהם מצטרף לבטל, כדאמרינן התם אי מוקים ליה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטלי ליה. י"ל דהתם כיון דאויר שלמעלה מהחבלים עד לרקיע חשוב מהן דרשות היחיד עולה עד לרקיע [הרי] זה כאוירן ממש ומצטרף לבטל. ור' יצחק ב"ר אברהם ז"ל (בתוס' ד"ה ואצבעיים) פי' דלא אמרינן אוירא מבטל אלא אויר העומד ליסגר או ליגדר בין בדלת בין בגדר כפרצת המבוי ופתחין אבל אחרינא לא, וההיא דחבלים כיון דרשות היחיד הוא כעומד ליסגר דמי. וקרובין דברי לעלות עם דבריו לטעם אחד.
ונראין הדברים שלא אמרו דאתי אוירא ומבטל ליה אלא בלחי או בקורה שאינן פתחים גמורים ואינן מתירין כל האויר אלא עד עשר, אבל צורת פתח ממש שהיא מתרת כל אויר ואפילו רחב מעשר אין אויר מבטלו. ולא כן דעת הראב"ד לפנינו גבי נעץ ארבע קונדיסין בארבע פנות השדה, והדבר צריך תלמוד.
וליחוש דילמא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא: כלומר: ומבטל לה לקורה מתורת פתח והויא לה כפרצה. ופריק לא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא. וקשיא לי דהכא משמע [ד]עדיף או דכותיה שביק ליה, וא"כ מבוי שנפרץ בין מצדו בין מראשו דקיימא לן (לעיל ה, ב) בעשר היכי משכחת ליה, דהא פתחא דמבוי נמי על כרחך אינו יתר מעשר וליחוש דילמא שביק פתחא דקורה ועייל באידך. ואפשר דבהא נמי אמרינן סוף מבוי שאני. ואי נמי איכא למימר דבפתחא רבה או פתחא זוטא דקאמרינן הכא לאו רבה ממש וזוטא ממש בשיעורא קאמר אלא פתחא עתיקא ופתחא חדתא קאמר, וכדאמרינן ביבמות (כא, ב) אבא רבה קרו ליה אימא רבה קרו ליה.
מאי שנא מדרב אמי ורב אסי: פירש רש"י ז"ל: דפריך מדאמרי אינהו ואם לאו פחות משלשה מתיר שלשה אינו מתיר, וטעמא דשלשה אינו מתיר היינו משום דחיישינן דילמא שביק פתחא רבה ועייל בזוטא. וקשיא לי טובא דטעמא התם (ה, א) לאו משום דשביק פתחא הוא אלא משום דלא נשתייר שם פס ד', וכיון דאיכא פרצה ג' לא אמרינן לבוד שאין כאן קורת מבוי. וגם הוא ז"ל פירש שם כן (בד"ה מתיר). ועוד דפרצה פחותה מארבעה לאו פתח הוא בשום מקום ולא עיילי בה אינשי וכל שכן בשלשה. ועוד דאם כן אפילו נשתייר שם פס ארבעה ניחוש להכי. ועוד קשיא לי דמאי קמשני התם ממעט בהילוכא, כלומר: כיון שהיא מן הצד, הכא לא ממעט בהילוכא, דאם כן אפילו נשתייר שם פס ארבעה לא יתיר פרצה עד עשר ולא אפילו פרצה עד שלשה.
ומתוך הדחק יש לי לפרש דלא לחזק הקושיא לומר שביק פתחא רבה קא אתי השתא, אלא אדרבה למאי דאקשי מעיקרא ולמאי דמתרץ קא מקשה, כלומר: וכי אפשר למימר דניחוש דלמא שביק לפתחא קמא ועייל בפתחא אחרינא ואפילו רבה מיניה, ומאי שנא מדרב אמי ורב אסי דאמרו דפס ארבעה מתיר פרצה עד עשר, אלמא לא חיישינן ואפילו לפתחא רבה מיניה. ופריק התם דמן הצד וקא ממעט בהלוכה לאותן הבאים דרך שם אינו נראה כמבטלין פתחא קמא מתורת פתחא אלא דמשום דצריכין השתא למיעל ביה למעט בהלוכן, דאורחא דמלתא הכי אפילו אי איכא פתחא מעליא ואיכא פרצה בצידא אחרינא דכל היכא דממעטי בהלוכה דעיילי בה, הלכך לא מבטיל קמא בהא מתורת פתחא. אבל הכא דמראשו איכא למיחש דאי שבקת ליה ועיילי באידך מבטלי ליה ודאי מתורת פתחא, דאי לאו דמגלו דעתייהו דמבטלי ליה לא הוי שבקי ליה ועיילי באידך דהא לא ממעט בהלוכה.
אלא דאכתי קשיא לי דהתם (ו, א) בדרב אמי ורב אסי ליכא למיחש דהא אוקימנא לה (שם) בדלא בקעי לה רבים אי נמי בדאיכא גדודי. ואיכא למימר דהוא הדין דהוה ליה לתרוצי בהכי, ומסתברא נמי דהוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה התם סוף מבוי הכא תחילת מבוי כדאיתא לעיל (ה, א), דאי לא אכתי תקשי לן מבוי שנפרץ מראשו בעשר דקיימא לן כרב חנן בר רבא ורב הונא בריה דרב יהושע (לעיל ו, א ד"ה ואנן), אלא דלטעמיה קא מתרץ ליה דאפילו לפום מאי דס"ל למקשה דלא שנא תחילת מבוי מסוף מבוי לא קשה דהתם קא ממעט בהלוכה והכא לא ממעט בהלוכה. ולפי פירוש זה פתחא רבה וזוטא דקאמר דוקא הוא ולא ישן וחדש כמו שפירשתי בפירוש שני (לעיל בד"ה ליחוש), דאילו לפירוש השני תו לא תיקשי ליה מדרב אמי ורב אסי, דהתם נמי פתחא זוטא הוא דאסר הכשרו של מבוי כפרוץ. כך נראה לי.
עור העסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח: להאהיל, כמו שפירש רש"י ז"ל. ודוקא בשהטומאות והטהרות תחת העור ממש ולא כנגד החלל, שאף ע"פ שהחלל מצטרף לטפח אינו מאהיל ממש, וכדאמרינן בפרק קמא דסוכה (יח, א) ארובה בבית ובה פותח טפח טומאה בבית מה שכנגד ארובה טהור, כלומר: הטהרות שכנגד הארובה טהורות, טומאה כנגד הארובה הבית טהור, ומכל מקום האויר מצטרף. ויש לנו כיוצא בה באויר סוכה (סוכה יט, ב) דמצטרף ואין ישנים תחתיו.
ואצבעים ריוח באמצע: ולא שייך למימר בהא אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דעלמא ומבטלי ליה, מכל אותן טעמים שכתבנו למעלה (בד"ה שמעת מינה). ועוד דכלי הוא ובכלי לא אמרינן.
אי איכא למימר דפליגי בפרוץ כעומד פליגי: וא"ת אפילו למ"ד בעלמא עומד כפרוץ לאו כעומד הכא לתכשר דהא כל פחות משלשה כלבוד דמי, וכל לבוד כעומד ממש דמי לכולי עלמא וכדאמרינן לקמן (טז, א) בהדיא גבי חבלים. יש לומר דלא אמרינן לבוד אלא בקרקע ובדבר קבוע ממש, אבל בכלים מטלטלים לא. ואם תקשי לך כוורת דפרק קמא דשבת (ח, א), נראה לי דהיינו מאי דמתרץ ליה רב אשי (שם) מחיצות (לגביהן) [לתוכן] עשויות, כלומר: מחיצות כלי לא אמרינן בהו לבוד דלתשמישן בלחוד עבידן.
ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט: כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ז מהל' שבת הי"ד) דצורת פתח מהניא אפילו למבוי שאינו גבוה עשרה. ואינו מחוור בעיני כלל, דלא מצאנו אלא בגבוה יתר מעשרים ומשום דפתח כמחיצה דמי וכאילו נסתם הכל, והיינו דלא תנו בברייתא אלא בגבוה למעלה מעשרים, ואם איתא רבותא טפי הוה להו לאשמעינן בשאינו גבוה עשרה והוה להו למתני בתרווייהו. ועוד דצורת פתח לא עדיפא ממחיצה גמורה, וכל מחיצה גמורה שאינה גבוהה עשרה לא הויא מחיצה גמורה כל שכן צורת פתח דלא הויא מחיצה. ועוד דבהדיא תניא (להלן יא, ב) גבי כיפה דכל שאין ברגליה עשרה פטורה מן המזוזה דאינו פתח, ולא נחלק ר' מאיר אלא משום דסבר חוקקין להשלים הא לאו הכי לא, ומינה דכל היכא דליכא למימר חוקקין וכגון שאין בו כדי לחוק לכולי עלמא לאו פתח הוא.
עושה פס גבוה עשרה: פי' ואח"כ ניתן את הקורה מכותל לכותל ומילת' פסיקת' נקט בכל מבוי אע"פ שהוא גוב' יותר מעשר' הרב' עד. עשרי' אמה כדין מבוי וכן דעת התוס' אבל הראב"ד ז"ל כת' שלא הכשירו אלא במבוי נמוך שהפס מגיע עד הקורה או עד פחות מג' שהוא כלבוד ודברי נביאות הם. והא דבעי שיהא הפס משך ד' אמו' בארכו של מבוי פרש"י ז"ל דטעמא כדי לעשותו בשני מבואו' ולכאורה אתיא כמאן דא' משך מבוי בד' אמות אי נמי דהכא כיין דמבוי אחד הוא על ה' אמות לכ"ע בעי ד' אמות משו' היכירא ולפי שטה זו כתבו בתוספו' כי אחר שהניח בו פס זה ה"ל כמבוי עקום כצורת חי"ת וצריך שלא יהא מחודו של פס עד הכתל הפנימי של מבוי יותר מעשר דא"כ צריך הוא צ"פ דהא מודה שמואל בפרצת יותר מעשר שהוא צריכה כדאי' לעיל ואפילו כשאין בפרצה זו אלא עשר צריך להכשיר כדין מבוי עקום לרב או לשמואל ואין זה נכון דא"כ הוה מדכר ליה תלמודא ועוד דא"כ להחמי' עליו באנו לעשות פס וצ"פ ומוטב שיהיה לו שיעש' צ"פ בכניסתו דהא קי"ל כרבנן דכל שיש שם צ"פ אין צריך למעט אלא ודאי דהא משום היכיר' בעלמ' היא ולאו דלהוי כשני מבואו' ממש ותדע דהא בקנה בלחוד ס"ד לאכשורה אלא משום דאתו אוירין ומבטלין ליה חזרנו להפסיקו בדבר חשוב שהוא במחיצה דלא מבטלה באוירין דתרי גיסי וכ"ש לדברי האומר לעיל דעקום לא בעי בעקמימותו כלום ואפי' כשהוא כמין דלת וכ"ש בזה שיהא כמין חי"ת שתורתו כסתום לדברי הכל וכדברי ריב"א ז"ל דאמר רב יהודא מבוי שהוא רחב ט"ו אמה מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמו' פי' ואחר כן נותן קורה מן הפס לכותל או נותן שם לחי להכשירו ולא פריש לה משום דפשיטא דלחי או קורה בעי' בכל מבוי דעלמא ואמאי יעשה פס אמה מחצה כו': אפשר דפרכא ממש היא משום דהכי הוה ניחא טפי דלא הוי כפרצה ולא ניחא תשמישתיה להניח הפתח הגדול ולצאת ולהכנס בזה וכיון דנקט כיצד הוא עושה כו' היה נרא' דלא מצי עביד פס באנפא אחרינא ונהכי פרכי' דאמאי לא עביד באידך אנפא דעדיף פס ואפשר דלאו פרכא היא אלא שאלה בעלמא אי נקיט הכי בדווקא או לא. ואת"ל דדוקא נקט' למימר' דלא מהני באידך אנפא תפשוט מינה דס"ל דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד פי' עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות נקרא כל זמן כל שהפרוץ מרובה על כל א' וא' מן העומדים שבצדו:
אבל כשתצרף שני העומדי' ביחד מרובין על הפרוץ והכי רהטא כולה סוגיין: ומהדרי' לעולם אימא לך הוי עומד ושאני הכא דאתי אוירא כו' פי' הא כל היכא דליכא למימר האי טעמא דיינינן ליה כעומד ונפק' מינה כגון שהיו שני העומדים א' לימין המבוי סמוך לכותל וא' לשמאלו סמוך לכותל השני והאויר בנתיים דהשתא ליכא אלא חד אויר: וא"נ נפקא מינה בעלמא כגון לעניין סוכה שסככה בשפודין או בארוכות המטה דליכא אוירא דמבטל ליה לסכך כשר דהא ההיא נמי בפלוגת' דעומד מרובה על הפרוץ שייכא כדאי' בדוכתא במס' סוכה:
והשתא הוה ס"ד דהא דאמרי' דשאני הכא דאתי אוירא דהאי גיס' ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה היינו משום דכל חד וחד מהני אוירין נפיש על העומד שביניהם הא אלו היה העומד שוה לא' מן האוירין לא מיבטיל בהכי ומ"ה אמרי' ויעשה פס אמה הרחיק פס אמה ויעשה פס כו' פי' דבהא ליכא למימר דאתי אוירא מהאי גיסא ואויר' מהאי גיסא ומבטל לי' שהרי העומד שוה לפרוץ שמן הצד האחד שמעת מינה עומד כפרוץ אסור פי' מדלא קאמר רב יהודא דליעביד הכי דהוי ודאי עדיף טפי דכל מאי דאפשר לפזר הפרצ' ולמעטה דלא תהא ניחא תשמישתי' טפי עדיף אלא ודאי להכי לא עבד ר' יהודא הכי משום דס"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר לקמן בפרקין דאפי' עומד כפרוץ אסור וכ"ש כשהעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות דגריע טפי ואסור ואלו את אמרת לי דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד כל היכא דליכא טעמא דאתי אוירא ומבטלי לי' ומפרקי' דלעול' אימא לך דאפי' עמד מב' רוחות הוי עומד וכ"ש עומד כפרוץ ושאני הכי דאתי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא ומבטלי לי' כלומ' בהא נמי שייך ביטול אוירין כיון שמן הצד האח' שוה לה ומן הצד השני רבה עליו הא כל היכא שהעומד מרובה על האויר הא' או שאין אויר א' מהם רבה עליו הוי עומד והא דאמרי' לעיל דמבוי שנפרץ בראשו שיעורו בעש' מיירי כשהעומ' מרובה על הפרצה דלא אתי אוירא ומבטיל ליה לעומד הדר פרכי' ויעשה פס אמה ומחצה כו' פי' דהכא ליכא למימר דאתי אוירין ומבטלין ליה כיון שהעומד מרובה על האויר הא' לא אתי ומבטיל ליה ואע"ג דאוירא דאידך גיסא נפיש עליה ומהדרי' דאין הכי נמי אלא דכולי האי לא אטרחו' ויש מרבותי או' דהשתא דפרקי' הדר דחינן כל הני פרוקי דלעיל ולא אמרי' טעמא דבטול אוירין כלל וטעמא דכולהו משום דכולי האי לא אטרחי' ואין זה נכון כלשון התלמוד ומאי תירץ הכי דקושיין דלעיל משום דבעי למימר ליה קושט' דמילתא דאפי' לא היה חישי' לטרח' ליכא למעבד הכי משום דאתו אוירא ומבטיל ליה ומיהו מסתברא דכל היכא דאיכא צ"פ לא אתו אוירא ומבטלי ליה שהרי צ"פ מתרת כל אויר ואפי' יתר מעשר אליבא דהלכתא דקיימא לן כרבנן שאם יש שם צ"פ אפי' הרחב יותר מעשר אינו צריך למעט:
לא שבקי אינשי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא ק"ל דמשמע דפתחא זוטא הוא דלא עיילי הא בפתחא דכוותא עיילי ואלו לעיל אמר רב חנן משמיה דרבה משמי' דרב שמבוי שנפרץ מראשו כו' כל היכא דלא הוי בקרן זוית ולא חיישי' דילמ' עיילי בפתח' רבא ושבקי לאידך והתם שוות הם שא"א לפתח מבוי שיהא בראשו יתר מי' וי"ל דשאני התם שכבר הורגלו בפתח הראשון לגמרי וגם הפתח החדש של הפרצה אינו מיושר כל כך וכדמוקי' התם בדלא בקעי בה רבי' אבל הכא שהוא בתחלת הכשר מבוי ועדיין לא הורגלו משום פתח ובקעי בה רבי' ודאי משום פתחא זוטא הוא דלא שבקי פתחא רבה הא משום פתחא דכוותה שבקי ומיהו אכתי ק"ל אשמעתין היאך הכשרנו שתי אמות של פרצה בראשו של מבוי ואפי' בתחלת הכשר מבוי ואלו התם אמר רב הונא דבין בצדו ובין בראשו בד' טפחים ואע"פ שהוא בסוף מבוי שאנו מקילים יותר בכל מקום וליכא למימר דכי אמרי' בארבעה היינו כשהן בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי דלא איתמר ההוא טעמא התם אלא למ"ד מצדו בעשר כדמוכח הת' בהדיא והנכון דהאי סוגיא למאי דקס"ד השתא כרב חנן בר רבא רהטא דקסבר מצדו בעשר וכי קאמר מראשו בארבעה כדקיימא לן בקרן זוית דפתח' בקרן זוית לא עבדי אינשי הא לאו הכי בעשר וא"ת והא דאשמעי' נמי בקרן זוית הי' הא ליתא דלא קרי' קרן זוית מפני שהיא כפאה אלא כשהיה בשתי קצוות המבוי שאוכלת משתי קרנות וכדפרש"י ז"ל והיינו דלא עבדי אינשי כההוא דלעיל מההוא סוגיא דאמרי' כגון דפתיח בקרן זוית שפירושו כך על כרחנו אבל בתוספות אמרו כי אפילו רב הונא כשאמר א' זה וא' זה בד' לא איירי אלא בראשו בקרן זוית וה"ק אחד רחבו בקרן זוית ואחד צדו דוקא שלא בקרן זוית אינם אלא בד' הא בראשו שלא בקרן זוית י"ל בעשר אינו מחוור דא"כ היכי לא פרכינן לרב הונא מ"ש ראשו מצדו דהא עד השתא לא היינו יודעים הפרשה דהוו ממעט בהלוכ' ואידך לא ממעט בהלוכה וי"ל דהא ליכא למיפרך דטעמא רבא איכא דמראשו בעשר דפתחא אבל בצדו לא הוי פתחא שאין דרך מבוי לעשות פתחו בצדו ופרכינן ומ"ש מדרבי אמי ורבי אסי פרש"י ז"ל היכי אמרת דלא חיישינן דשבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא והא בההיא דרבי אמי ור' אסי אמרו דפרצה מצדו שאין בו פס ד' פחות מג' מתיר שהוא כלבוד שלשה אינו מתיר והתם טעמא משום דשבקי פתחי' רבא ועיילי בפתחא זוטא ומבטלי תורת הכשר קורה מהכא דפתחא הוא דחשיב להו כניסה ופתח מבוי והרי אין בו הכשר כן פרש"י ז"ל וכטעם הזה פי' במקומו למעלה ובודאי דלהאי פי' קושיין בכל דכן דהא התם אפילו בסוף מבוי שהורגלו כבר בראשון וגם דאית גדודי כדאוקימנא התם אליבא דרב חנן בר רבא דסוגיין הכא כוותי' חיישינן דילמא שבקי פתחא רבא ועיילי אפי' בפתחא זוטא של ג' טפחים ואלו הכא בתחלת מבוי וגם שאין בו גדודי לא חיישינן דשבקי פתתא רבא ועיילי בפתחא זוטא של שתי אמות והקשו על רש"י ז"ל דהתם כשאמרו ג' אינו מתיר אינו מטעם דשבק פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא דא"כ כשיש בו פס ד' למה הכשירו פרצה בעשר ניחוש דשבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא כאידך שהיא רבותא בעשר אלא ודאי טעמא דג' אינו מתיר משו' דבעי' קורה ע"ג מבוי וליכ' ויש לתרץ דברי רש"י ז"ל כי מלשונו נראה שם דלעולם לא פסלי' הכשר קורה בסוף מבוי אלא היכא דאיכא תרתי לגריעותא שלא נשאר שם היכר קורה ע"ג מבוי ודשבקי בפתחא רבא ועיילי באידך פתחא ולפי' כשיש שם שנשאר שם עדיין קורה ע"ג שיעור מבוי ואיכא היכירא טובא לא חיישינן למאי דשבקי פתחא רבא ועיילי באידך אבל כשאין בו פס ד' ולא נשאר לנו היכירא עכשיו אלו ידעי' דלא שבקי ליה לא הוה פסלינ' ליה כיון שהוא סוף מבוי והיה פרצה נכר' בגדודי כיון שנשאר שם עמוד טפח שהקורה עומדת אבל השת' דחיישי' דלמא שבקי פתחא קמא ועיילי באידך מ"ה פסלי' ליה דהשתא לא נשתייר בו שום היכר לא בגופו ולא בהיכר כניסה הנכנסים והיוצאין כנ"ל ופרקי' דהתם דממעט' בהלוכה דחיישי' דעיילי בה דאע"ג דאי' ביה גדודי ואין בו אלא ג' טפחי' אבל דלא ממעט בהלוכה לא שבקי ליה והראב"ד ז"ל פי' דקושיין אדרבי אמי ור' אסי הייט אמאי דקאמר שאם יש שם פס ד' מתיר פרצה עד עשר וטעמא משום דכיון שיש כאן פס ד' ואיכא קורה ע"ג מבוי חשבי' זו הפרצה כאלו היה פתח שבכותל:
והיינו דפרכינן דכיון דחשבינן ליה כפתח שבכותל אלמא שבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא להקל דאי לא תהוי כפרצת מבוי והרי הוא חסר דופן ג' והיאך פרצה זו ניתרת בקורה שהיא אחר הפס ד' והלא כנגד הפרצה אין שם אלא כותל אחד וקשה לפי' דמאי קושי' לימא ליה דשאני התם דהאי פרצה הוי פתח דכותה שאין פתח מבוי יותר מעשר ופרצה זו ג"כ רחבה עשר ואפי' תהא פתח מבוי גדול מעשר בצ"פ מ"מ זו שהיא בעשר אינו פתחא זוטא ונראה כי רבינו ז"ל סובר דפתחא רבא ופתחא זוטא דאמרינן הכא לאו דוקא אלא לישנא דמקשי נקטי' ואין הכוונה אלא שאין מניחין פתח ישן שהורגלו בה להכנ' בפתח חדש שלא הורגלו בו ועי"ל דהתם לא אמר רבי אמי ורבי אסי מתיר פרצה בעשר אלא עד עשר לאפוקי יותר מעשר וכ"ש שר"ל שיתר פרצה פחותה מעשר ואפי' בשתי אמות או פחות ומ"מ אין דברי רבי' ז"ל מחוורין דלא משמע דלהוי טעמא דהתם מפני שנכנסין ויוצאין בפרצה אלא משום דכל דאיכא פס ד' דנשתייר סוף מבוי לא חששו לפרצה אלא באחת מפתחי המבוי שאינו ואפי' לא יכנסו ויצאו בה לעול' ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר ועליהם הסכימו התוספ' וא"ת ומאי האי דפרכי' דניחוש לפתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא ומה בכך כיון ששתיהם בתחלת המבוי וקירה על גביהן הרי המבוי מוכשר שהרי יש בשתי אמות שיעור פתח י"ל שאלו הניח קורה מכותל לכותל הכי נמי אבל מיירי שלא הניח קורה אלא מן הפס של ג' אמות ונשתיירו שתי אמות אלו פרוצות בלא הכשר קורה ולא לחי וכן פי' הראב"ד ז"ל הא דאמרי' בעוד הא כולה שמצטרפין העומד והאויר לטפח לעשות טומאת אהל ופרש"י טעמא או משום דעומד כפרוץ הוי עומד או דעומד כפרוץ משתי רוחות כדמפרש ואזיל ק"ל למה לן כולי האי תיפוק לי דכל פחות מג' כלבוד דמי וי"א שאין לבוד בכלים וקשי' קצת ההיא דכוורת אבל י"ל דבדבר העומד להיות פתוח לעולם ונעשה לכך אין אומר בו לבוד וא"ת בלאו הכי נמי מאי קושיא לענין טומאה אין אומר לבוד דא"כ בטלת תורת פותח טופח וחלון המביא את הטומאה י"ל דלגבי טפח לא אמרינן לבוד דרחמנא אחשביה לטפח לענין טומאה כאלו היא דבר חשוב כשלשה טפחים אבל בפחות מטפח יש לנו לומר לבוד והא ליתא כדאמרינן במסכת סוכה אמתני' דאהלות גבי טומאה וארובה דבית שאף על פי שאין בה פותח טפח טומאה בבית הבית טמא ותחת ארובה טהור טומאה בארובה הכל טהור ומשם נלמוד גם כן דהכא מיירי כשהטומאה תחת האויר דכל טומא' שהוא תחת אויר לעולם אינו עושה אהל וכן פירשו בתוספ':
לדידי הכי אי בעי ליה למינקט: פי' אי בעי לאשמועי' דמשתי רוחו' מצטרפין הכי הו' לי' למינקט בגוונא דליהוו רווחא דבנתים מרובה על כל אחד ואחד מן העומדי' בפני עצמו וצירוף שניהם מבטלין דלאו למנקט שהעומד של שניהם מרובה על הרוח והרוח שוה לכל א' מהן הילכך אי פלגינן בפרוץ כעומד הוא דפלגינן לרבנן לא הוי עומד ולדידיה הוי עומד והא דנקט ואצבעיים ושני שלישים באמצע לא בעינן של העומדים שני שלישים כולי האי שיהא עודף אלא כל שהוא סגי ויכול היה לומר אצבע וחצי ושמינית מכאן וכן מכאן ואצבעיי' ושלשה רביעית ריוח באמצע שהפרוץ מרובה על כל א' מן העומדים יותר מאצבע ואין שניהם רבין עליו אלא שני רביעית אפילו בפחות מכן אלא דלא דק:
אי איכ' למימר דפליגינן: פי' דלפום דעתי לא פליגינן כלל וחד מכאן לא דק בלישנא דוקא ומה ששמעתי אני מרבי יוחנן ומה ששמע הוא הכל ענין אחד ולא דקדק רבי יוחנן בין זה לזה: אשכחן צורת הפתח דמהניא ברחבה ואמלתרא דמהניא בגובהה איפכא מאי וא"ת והיכי מבעיא ליה אי מהניא צורת הפתח בגובהה דהא אפי' בלחי כל שהו כדפריש בריש' מכילתין תירץ ר"ת ז"ל דהא אליבא דרבי יוסי נצרכה דבעי בלחי שיהא רוחב ג' טפחים אי נמי אפי' לרבנן נצרכה למבוי המפולש שצריך צ"פ מן הצד הא':
מהדורא תנינא:
פיסקא והרחב מעשר אמות מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות פי' ואותן ב' אמות שהן פתח קטן אינו צריך שום תיקון מידי דהוה אכל פתחים שבצדי המבוי שהן עד עשר שהן מותרין בלי שום תיקון ואע"פ שהן פרוצין לרה"ר ולא צריך תיקון אלא פתח ראשון של מבוי שהוא פרוץ במלואו א"נ אם יש לאותן הפרצות שבצדדי' מבואות קטנים כמו מבוי העשוי כנדל אז צריך כ"א תיקון משום דהוי במילואו:
תנן התם עור העסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח ל"ג תנן התם אלא תניא דאינה משנה אלא ברייתא היא בתוספתא דכלים והא טפח לאו משום אהל המת הוא כדפירש המורה אלא טפח והא ראוי למושב הזב כדתנן בפ' כ"ז דכלים המקצע מכולן טפח על טפח טמא וכך פירשה גם רבינו יצחק בי"ר מלכי צדק בפכ"ב דכלים:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק א (עריכה)
מבוי זה שרחבו עשרים יש בו צד אחד בהכשר על הדרך שאמר במבוי שרחבו חמש עשרה אמה שמרחיק שתי אמות מן הכותל האחד [ועושה פס שלש אמות] ועומד מרובה על הפרוץ נדון אף הפרוץ כעומד ונמצאו כל אותן חמש אמות כאלו נסתמו ואין צריך באותו צד לא לחי ולא קורה שהרי הכל נתר בעומד מרובה ולא נשאר מצד הפס לרחב המבוי אלא עשר אמות והרי הוא פתח ונתר בלחי או קורה מונחת מן הפס לכותל ואף במבוי הרחב עשרים עושה כן משני הצדדין ולא (ישראר) [ישאר] באמצע אלא עשר ונותן לחי או קורה ודיו או שירחיק ארבע אמות ויעשה פס שש אמות והרחקה ז' שהוא תופסה בשתי אמות אויר ושלש עומד לאו דוקא אלא שיהא בעומד יתר על הפרוץ משהו. ומכל מקום צריכים אנו לעומד מרובה אעפ"י שבעלמא הכשרנו בעומד כפרוץ כמו שכתבנו למעלה שכל שיש אויר מצד אחד כעומד ומצד אחר אויר יתר על העומד אומרין עליו אוירא דהאי גיסא דכותיה ואוירא דהאי גיסא דטפי מינה מבטל ליה וזהו שהקשו בכאן יעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה שאין כאן פרוץ מרובה במקום אחד אלא כל המקומות שוים לפרוץ כעומד שמעת מנה פרוץ כעומד לא הוי עומד ותירץ בעלמא הוי עומד ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה והוא אויר הפתח הסמוך לו שהוא גדול ומבטל לעומד הסמוך לו אחר שבצדו האחר אויר כשיעורו.
ואף בשאר ענינים שבסוגיא זו יש קצת דברים שאתה צריך בידיעתם לענין פסק והוא שתחלה שאלו ויעשה פס אמה ומחצה סמוך לכותל וירחיק שתי אמות אויר ויעשה פס אמה ומחצה ויצטרפו אותם שני פסין עומד להיות עומד מרובה על הפרוץ ואעפ"י שמכל מקום היה לו לומר חדא מניה נקט יש מתרצים דמכל מקום בדרך זה תשמישו דחוק ביותר וראוי ליחשב כסתום יותר. ולי נראה שמכל מקום דרך התלמוד לחקור עד שיראה אם יצא לו שום חדוש בכך והוא שדקדק מדבריו מדלא נקט הכי שמעת מנה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות אינו עומד הואיל והפרוץ מרובה מכל אחד מהם ותירץ לו בעלמא הוי עומד ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא וכו' שבכל צד יש לו אויר גדול הימנו וצריך לפס שלש שלא ישאר מצד אחד שלו אלא אויר פחות מן העומד וצריך שתדע שאין הלכה כתירוץ זה אלא עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות אף בעלמא אינו עומד הואיל והפרוץ מרובה מכל אחד מהם וכן יתבאר בסוף הפרק בשמועת הכלים. ואם כן תירוץ זה אתה מפרשו על הדרך שאמרו בכמה מקומות מהכא לית את שמע כלום.
וחזרו והקשו ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ונמצא פס שלישי הסמוך לאויר העשר אין מאחריו אלא אויר כמותו ומאחר שלא אמר כן נמצא שסובר שאין אומרין עומד כפרוץ אפי' מרוח אחת ואין גורסין כאן משתי רוחות ואעפ"י שעומד שבין כלם מרובה על הפרוץ מכל מקום עומד של פס שלישי אינו אלא כפרוץ ואף בזו אעפ"י שמכל מקום היה לו לומר חדא מניה נקט רצה לדקדק בה לדעתי כדי לחקור אם יצא לו ממנה שום חדוש. ויש מפרשי' דבהכי ניחא ליה טפי דכל (דאפש) [דאפשר] למעוטי פרצה טפי מעלי יתירץ בה דבעלמא עומד כפרוץ מצד אחד נדון כעומד ואעפ"י שהעומד באמצע והאויר משני צדדיו הואיל ואין פרוץ שבצד אחד מרובה הימנו וכן הלכה כמו שביארנו אבל זה שצד אחד שלו פרוץ מרובה ובצד שני פרוץ כעומד לא. וחזר והקשה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה [וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה] שנמצא פס אמה ומחצה השני אין מצדו האחד אלא אויר (המה) [אמה] ותירץ בה אין הכי נמי אלא דכולי האי לא אטרחוה ויש חולקי' בקצת דברי' שכתבנו לומר שזה התירוץ האחרון עולה לכל הקושיות ונדחה מה שאמרנו אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטל ליה ונמצא שהוכשר בכל הצדדי' שהוזכרו כאן דרך קושיא וכן דוחים סוגיא של (הכלים) [חבלים] מפני זו ואין הדברים נראין וחזרו והקשו וליחוש דילמא (שבין) [שביק] פתחא רבה וכו' כלומר כשירחיק שתי אמות ויעשה פס שלש מניח פתח גדול והוא אויר עשר ונכנס בקטן שהוא אויר שתי אמות והרי הוא מבוי שיש לו שני פתחים הואיל ונכנס ויוצא בשניהם ואי אתה יכול לחשב מה שבין הפס ולכותל כסתום ונמצא צריך להניח הקורה מכותל לכותל כך פרשוה גדולי המפרשי' ויש מפרשים שמאחר שמניח הגדולה בטל ממנה תורת פתח וחזרה לה פרצה ונמצא פרוץ מרובה ואין הכשרן אלא בצורת פתח ותירץ לו שחזקה אין אדם מניח פתח גדול לילך בקטן אלא אם כן יש לו תועלת קצור בהלוכה כאותה של ר' אמי ור' אסי במבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו ולא נשאר בו פס ארבעה שאם הפרצה שלשה טפחים אעפ"י שנשאר עומד מרובה פסול משום דשביק וכו' שבזו יש תועלת קצור בהלוכה והדבר מצוי לעשות כן אבל זו שני הפתחים ברוח אחת הן כך פרשו גדולי הרבנים ומכל מקום אנו לא פרשנוה משום דשביק וכו' אלא מפני שאין כאן קורה על המבוי. ולגדולי המפרשי' ראיתי בקושיא זו שפרשוה מראש השמועה ר"ל במה שאמר עליה שאם יש בה פס ד' טפחים מתיר פרצה עד עשר מפני שאותה פרצה נחשבת פתח אלמא מניח אדם פתח המבוי ויוצא בזה וכל שמניח פתח מבוי בשאינו ראוי כך הוא מניח פתח גדול בשביל קטן:
ולעיקר השמועה יש שואלים מה ענין שבמבוי הנפרץ מראשו פס ארבעה מתיר פרצת עשר ולמעלה במבוי חמש עשרה אמה מצריכין פס שלש אמות לבטל פרצת שתי אמות ויעשה פס ארבעה ויציל פרצת חמש אמות ויניח הקורה מן הפס לכותל ותירצו גדולי המפרשי' שבנפרץ כלפי ראשו עדיין כותל שבו הפרצה ועומד שלה מרובה על הפרוץ ומתוך כך ראוי לדון את הפרצה כפתח אבל מבוי חמש עשרה אמה אין כאן כותל רביעי כלל ופס ארבעה אינו מתיר ביתר מעשר אלא צריך הוא לסתום כל היתר מעשר ואף הם חזרו ותירצוה בפנים אחרים לומר שבזו שבכאן תחלת מבוי הוא שמאחר שאין מבוי זה ראוי להכשירו בלחי וקורה הרי הוא כמבוי פחות מעשרה שצריך לחוק בו ארבע אמות ומאחר שעכשו הוא נעשה מבוי מתחלתו אין תחלת מבוי בפחות מארבע אמות והילכך צריך לסתום בעומד מרובה על הפרוץ אבל נפרץ מצדו סוף כותל מבוי הוא שנפל שהרי עומד שלה מרובה על הפרוץ והמבוי ראוי להיותו נתר בלחי וקורה מן הפרצה ולפנים והלכך דיו בפס ארבעה כדין סוף מבוי על הדרך שביארנו למעלה. ולקצת גדולי הדור ראיתי שכתבו שפס ארבעה האמור לרב אמי ורב אסי אין ראוי לומר שיהא אויר הסמוך לו מבטלו שאין לומר כן אלא בעומד שאנו צריכין לו לבטל את הפרוץ כגון עומד משתי רוחות או עומד כפרוץ אבל בעומד מרובה או שאינו צריך להצטרף בבטול הפרוץ כגון פס זה שאף בזולתו יש כאן עומד מרובה כמו שביארנו ואין אנו צריכין לפס ארבעה אלא להיות הקורה באה במקום חשוב אין אומרין שיהא אויר מבטלו ועוד כתבו בה שלא אמרו (עליה מצדי בארבעה) [בנפרץ מצדו דבעינן פס ד'] דילמא שביק אלא בהכשר קורה או לחי שכל שמניחין אותה בטלה מתורת פתח אבל בהכשר צורת פתח גמור לא אמרו ויש לחלוק בזו:
עור האסלא וחלל שלו מצטרפים לטפח ואסלא זו הוא עור כסא של בית הכסא ומקצת גאונים פירשו בו שמנהג בארץ יון שיש להם כסא של ברזל קטן שמוליכין אותו הולכי דרכים ומקיפין אותו ברצועות של עור ונשאר חלל באמצע מעט וכשיושב בו הרוצה לפנות מכוין להיות פי הטבעת על החלל ואף הרצועות מתפשטות מעט להיות הנקב מתרחב כפי צורך היושב ואמר שאותם רצועות וחלל שבהן מצטרפות לטפח שאותו חלל נידון כסתום והוא טפח לענין אהל לטמא כל המתאהל תחתיו ולחוץ על מה שעליו:
ולענין ביאור נחלקו בסוגיא זו בשיעור זה שלרב דימי יש שם אצבעים רחב של עור לארבעת צדדיו ואצבעים על אצבעים רחב באמצע ונמצאו בו שש אצבעות על שש אצבעות ולרבין אצבע ומחצה רחב לארבעת הצדדין ואצבע על אצבע חלל ונמצאו ארבע על ארבע והיינו סבורים שאין מחלוקת ביניהם כלל אלא שזה משער את הטפח באצבע קטנה וזה בגודל שכך אמרו במנחות פרק תכלת [מ"א:] טפח ארבע בגודל חמש באצבע שש בקטנה עד ששאלו התלמידי' אם אין שום מחלקת ביניהם מפני מה לא שיער רבין את אלו בכוון אצבע ושליש מכל הצדדין ואצבע ושליש באמצע אלא שאעפ"י שאין מחלקת ביניהם בשיעור הטפח יש מחלקת ביניהם בעומד מרובה משתי רוחות שלרבין אינו עומד ולפיכך מצריך עומד מרובה מכל צד (והשיבום) [והשיבו] ואם בזה הם חולקים אף רב דימי היאך (תפשה במועד) [שיער בעומד] כפרוץ מכל צד והיה לו ללמדה בפרוץ שבמקום אחד מרובה אלא שהעומד שבין כלם מרובה כגון אצבע ושני שלישים מכל צד ואצבעים ושני שלישים באמצע והעלוה שאם נחלקו בפרוץ כעומד של (חדו) [רוח] אחת נחלקו שלרב דימי עומד ולרבין אינו עומד וכבר פסקנו שפרוץ כעומד עומד. ולענין האסלא יש חולקין שלא לדונו באהל אלא בסתום מכל וכל ואף זו אעפ"י שנאמר עליה תנן התם העידו עליה שאינה משנה אלא ברייתא בפרק י"ז של מסכת כלים אלא שיש מפרשי' דבר זה לענין מושב שכל פחות מטפח אינו ראוי לישיבה ולא נאמר חמשה על חמשה אלא לענין משכב וכן עיקר וכן פרשוה גדולי המפרשים בכאן. וגדולי צרפת פרשוה כן במסכת כלים פרק כ"ב:
כבר ביארנו בראש הפרק שצורת פתח מכשיר את המבוי בין ברחב יתר מעשר בין בגבוה יותר מעשרים ושאמלתרא והוא הדין למיני ציורין וכיורין מכשרת בגובה למעלה מעשרים אבל אם אמלתרא ומיניה מכשירים ברחב מעשר נשאלה כאן ולא הובררה ואף גדולי הפוסקי' והמחברי' לא הזכירוה וגדולי המפרשי' נוטים בה לקולא שהרי מחיצה רביעית מדרבנן וספק סופרים להקל וכמו שאמרו בסוגית לחי הבולט הוה ליה ספק דדבריהם ולהקל אלמא שכל ספק מחיצה רביעית לקולא. ויש מחמירין ממה שאמרו פרק גגות [צ"ה.] בעירובין אמרו ולא במחיצות שהמחיצות הואיל ועקרן מן התורה מחמירין בהן אף ברביעית שכל שעקרו מן התורה אין מקילין בספקו וכמו שאמרו בפרק שלישי [ל"ו.] שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה. וגדולי הדור נוטים לדעת זה ומפרשי' במה שכתבנו מסוגיית לחי הבולט מפני שהוא כספק ספקא שאם עומד מרובה הוכשר משום עומד ואם פרוץ מרובה הוכשר משום לחי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה