עירובין יז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דאית ליה קוברין דתניא אאיזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ומת מצוה קנה מקומו והתניא בהמוציא מת מוטל בסרטיא מפניהו לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא שדה בור ושדה ניר מפניהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפניהו לשדה ניר היו שתיהן נירות שתיהן זרועות שתיהן בורות מפניהו לכל רוח שירצה אמר רב ביבי גהכא במת מוטל על המיצר עסקינן מתוך שניתנה רשות לפנותו מן המיצר מפניהו לכל רוח שירצה:
דופטורין מרחיצת ידים:
אמר אביי הלא שנו אלא מים ראשונים אבל מים אחרונים חובה אמר רב חייא בר אשי מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים אמר אביי ומשתכחא כקורטא בכורא א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי כייל מילחא מאי א"ל [הא] לא מיבעיא:
ומדמאי:
דתנן ומאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי אמר רב הונא תנא בית שמאי אומרים אין מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי ובית הלל אומרים מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי:
ומלערב:
אמרי דבי רבי ינאי זלא שנו אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני רבי חייא חלוקין על עירובי תחומין דבר תורה מתקיף לה רבי יונתן וכי לוקין על לאו שבאל מתקיף רב אחא בר יעקב אלא מעתה דכתיב (ויקרא יט, לא) אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ה"נ דלא לקי רבי יונתן הכי קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא (שמות טז, כט) אל יצא כתיב:
מתני' טעושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה דברי ר' יהודה ר"מ אומר שמונה נראין כשנים עשר ארבעה דיומדים וארבעה פשוטין יגובהן עשרה טפחים ורוחבן ששה ועוביים כל שהוא וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר דברי ר"מ ר' יהודה אומר כשל ארבע קשורות ולא מותרות אחת נכנסת ואחת יוצאת למותר להקריב לבאר ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה ממותר
רש"י
[עריכה]
דאית ליה קוברין - שיש לו יורשין:
באיסרטיא - דרך כבושה:
מפניהו - ואי סלקא דעתך קנה מקומו היכי מצי למשקליה מהתם:
במת מוטל על המיצר - שמושכב ברוחב הדרך ממיצר למיצר מתוך שניתן רשות לפנותו מפני כהנים ועושי טהרות שלא יאהילו עליו מפניהו לכל רוח שירצה:
שמלח סדומית יש כו' - ואמור רבנן (ברכות מ.) אחר כל אכילתך אכול מלח ומשום מלח שטבל בו אצבעו תיקנו מים אחרונים:
כי קורטא בכורא - בכור מלח יש מעט מאותו מלח סדומית כמין קורט קטן:
כייל מלחא מאי - מדד מלח לחמרים צריך ליטול ידיו או לא:
כל שכן - דצריך:
אכסניא - חיל הבא למלך ישראל להלחם על אויביהם וישראלים הם:
דמאי - ספק מעושר ספק אינו מעושר דרוב עמי הארץ מעשרין הן וחומרא דרבנן היא וגבי הנך אקילו רבנן:
לוקין על עירובי תחומין - דכתיב אל יצא איש ממקומו ומהכא ילפינן תחומין בפ' מי שהוציאוהו (לקמן דף נא.):
(שבאל) - לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דס"ד אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מיניה וההיא אב מלאכה היא וממיתין עליה:
וכל לאו שניתן לאזהרת - שלא יעשה כן שמתחייב עליו מיתת ב"ד אין לוקין עליו אפי' לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות דהשתא לא מיקטיל אפי' הכי לא לקי דלאזהרת מיתה ניתן ולא למלקות:
אל יצא כתיב - ואין כאן לשון הוצאת משוי:
מתני' עושין פסין לביראות - שברשות הרבים וביראות עצמן רשות היחיד הן שעמוקים עשרה ואין יכול למלאות מהן ועושים פסין אלו להכין להן היקף שיהו הפסין הללו עושין את סביבות הבור רשות היחיד וימלא ויוציא ויניח שם ותיכנס בהמתו וישקנה:
דיומדין - עמודין הנראין כשנים שעשוי כמרזב שלנו וכשנועצו בקרקע לפאת דרומית מערבית נוטה דופנו אחד למזרח וצידו אחד לצפון והשני לפאת מערבית צפונית נוטה צידו אחד למזרח וצידו אחד לדרום וכשנותן ארבעתן לד' הפיאות נמצא לכל רוח ב' אמות דופן אמה כנגד אמה והריוח בינתים:
פשוטין - באמצע נותן לכל רוח לוח רחבה אמה ובגמרא מפרש באיזה בור בעי ר' מאיר פשוטין דהא מודה ר' מאיר שיכול להניח י' אמות ריוח בינתים כדמפרש ואזיל:
וביניהם שתי רבקות וכו' - דהיינו עשר אמות כדמפרש בגמרא ואם פחות כ"ש שהוא יפה:
קשורות - חומרא הוא למעט מריוח שבינתים:
ולא מותרות - בגמרא פריך היינו קשורות:
אחת נכנסת ואחת יוצאת - קולא הוא דלא בעינן עשר מצומצמות אלא שוחקות:
מותר להקריב - פסים לבאר ולעשות ההיקף קצר:
ובלבד שתהא - משפת הבאר עד בין הפסין כדי ראשה ורובה של פרה אבל בציר מהכי לא דילמא ממשיך אחר פרתו ומפיק לדוולא חוץ למחיצה וקא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים:
תוספות
[עריכה]מים אחרונים חובה. עכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח סדומית מצוי בינינו אי נמי לפי שאין אנו רגילים לטבל אצבעותינו במלח אחר אכילה:
ואת אכסניא דמאי. פ"ה וישראלים הם מיהו בירושלמי איכא פלוגתא דאיכא דמוקי לה בנכרים ואפ"ה איצטריך לאשמועינן דמאכילין אותם דמאי דטבל אסור בהנאה ובדמאי הקילו:
אמר רב הונא תנא בית שמאי אומרים. לא שייך כאן להקשות וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן דקמ"ל דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין לא תיחוש לה דב"ש הוא וכה"ג אמרי' בפרק בתרא דיבמות (דף קכב.):
אל תפנו אל האובות הכי נמי דלא לקי. וא"ת אין הכי נמי דהא לאו שאין בו מעשה הוא וי"ל דפריך למ"ד לוקין עליו אי נמי עקימת שפתיו הוי מעשה:
לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. פ"ה כמו אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מינה ומשני אל יצא כתיב ואין כאן לשון הוצאת משוי וקשה לפי' מה צריך כלל להזכיר דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון דמקשה מכח דבעי למימר דאתי קרא להוצאה ולא לתחומין ועוד מה מקשה ר' יונתן והא ר' עקיבא ס"ל תחומין דאורייתא ונפקא ליה במי שהוציאוהו (לקמן דף נא.) מאל יצא ואם בא ר' יונתן לומר דמסתבר כמ"ד דרבנן על זה לא היה חולק רב אשי דהא בכל דוכתא פשיטא ליה להש"ס דעירובי תחומין דרבנן כדאמר בפרק בכל מערבין (שם דף לז:) דא"ל רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה ובפרק מי שהוציאוהו (שם דף מו.) א"ל רבא לאביי מכדי עירובי תחומין דרבנן מה לי יחיד במקום רבים כו' ועוד דמשמע בכל דוכתא דהוצאה כתיב ביה בשבת דבפר' כיצד צולין (פסחים פה:) אמרי' המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב ביה כשבת ולא מצינו לשון הוצאה בשבת אלא מהאי קרא דאל יצא איש ובפרק קמא דהוריות (דף ד.) יש ספרים דגרסי בהדיא והא הוצאה כתיב אל יצא איש ממקומו ונראה לפרש דבין ר' יונתן ובין רב אשי נפקא להו הוצאה מאל יצא כדמשמע בכל מקום והכי משמע פשטי' דקרא שאל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שעושין בחול וסבר ר' יונתן אפי' למ"ד תחומין דאורייתא לא לקי דכיון דמהאי קרא נמי נפקא לן איסור הוצאה דהוי מיתת ב"ד ורב אשי משני מי כתיב אל יוציא דהוי עיקר קרא בהוצאה דאז ודאי לא היו לוקין עליו אע"ג דלתחומין נמי אתי אל יצא כתיב וכיון דעיקרו בלשון יציאה לוקין עליו אע"ג דאתי נמי לאיסור הוצאה ואע"ג דהוצאה נפקא לן בריש הזורק (שבת צו:) מויכלא העם מהביא איצטריך תרי קראי חד להוצאת עני וחד להוצאת בעל הבית ומשום דהוצאה מלאכה גרועה היא איצטריך תרי קראי כדפרישית בשבת (דף ב. ד"ה פשט) והא דמשמע הכא דאי הוה עיקר קרא בהוצאה כמו בתחומין לא הוה לקי לכולי עלמא אע"ג דבתחומין ליכא מיתה ובמרובה (בבא קמא עד:) גבי עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו משמע דלוקין למאן דאמר אין נהרגים משום דלא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ושם מפורש:
מתני' עושין ארבעה דיומדין. והא דאמר לעיל (דף טו:) הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות כי הכא דהואיל. ואיכא בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן חשיב פתח:
וארבעה פשוטין. וליכא למימר הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה דלגבי עולי רגלים הקילו ואוקמא אדאורייתא: [ואפשר דדוקא בפשוטין דרחבי' אמה לא אמרי' מדאוריי' דלא אתי אוירא ומבטל ליה דהא גבי עמודי החצר פירש בריש מס' דאתי אוירא ומבטל להו מדאוריי'. ת"י] [וביניהן כמלא שתי רבקות. לא סגי בהך פלוגתא ואצטריך דלעיל דמהני פשוטין לר"מ ולא אמרי' אתי אוירא ומבטל ליה. ת"י]:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק א (עריכה)
קיב א מיי' פ"ג מהל' אבל הלכה ח', סמ"ג לאוין רלה, טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ד סעיף ג', [וברב אלפס ריש הלכות טומא' דף סג.]
קיג ב ג מיי' פ"ח מהל' טומאת מת הלכה ז', ומיי' פ"ה מהל' נזקי ממון הלכה ג', טור ושו"ע יו"ד סי' שס"ד סעיף ג', וטור חו"מ סי' רעד:
קיד ד ה מיי' פ"ו מהל' ברכות הלכה ג', ומיי' פ"ו מהל' מלכים הלכה י"ג, טור ושו"ע או"ח סי' קנ"ח סעיף ח':
קטו ו מיי' פ"י מהל' מעשר הלכה י"א, ומיי' פ"ו מהל' מלכים הלכה י"ג:
קטז ז מיי' פ"ו מהל' מלכים הלכה י"ג, ומיי' פ"א מהל' עירובין הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' שס"ו סעיף ב':
קיז ח מיי' פכ"ז מהל' שבת הלכה א', סמג לאוין סה:
מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ב (עריכה)
א ט י כ מיי' פי"ז מהל' שבת הלכה כ"ז:
ב ל מ מיי' פי"ז מהל' שבת הלכה כ"ט:
ראשונים נוספים
ר' יהודה בן תימא אומר אף חונין בכל מקום ובמקום שנהרגין שם נקברין ואע"פ שאינן מת מצוה. ואיזו הוא מת מצוה כל שאין לו קוברין. אבל קורא ואחריו עונין אותו אין זה מת מצוה.
ופטורין מרחיצת ידים. אמר אביי לא שנו אלא מים הראשוני' אבל מים אחרונים חובה.
מפני שיש מלח סדומית ומסמא את העינים ומשתכחא קורטא בכורא ואפילו מדד מלחא צריך נ"י. ופטורין מדמאי שהם אכסניא ודומים כעניים.
ותנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי וכן א' ב"ה. ופטורין מלערב. ואוקימנא בעירובי חצירות. ואקשינן ויש חצירות במחנה ופרקינן כדתניא מה בין שיירא למחנה אלא אהלים שבשיירא חייבין בעירוב אהלים שבמחנה פטורין מן העירוב ושאר (שאר) [שיירא] שאין להם אהלי' הרי הן כשרויין שבחצר.
אבל בעירובי תחומין אפי' במחנה חייבין דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. ואקשינן וכי לוקין על לאו שבאל (ולאו) [ולא] אלא מעתה דכתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעונים וגו' הכי נמי דלא לקי הכי קשיא לן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד [הוא] וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו:
מתקיף ליה רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. פי' בהוצאת חפץ אזהרת מיתת ב"ד ביציאת תחומין אין שם מיתה:
הדרן עלך מבוי.
עושין פסין לביראות ד' דיומדין רואין כח' דברי ר' יהודה כו':
אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין כו'. כתוב בהלכות וקשיא לן היכי אמרינן הכא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה ואנן קי"ל דליתיה לדר"ע דאמר תחומין דאורייתא ואשכחן בגמ' דבני מערבא דגרסי הגיעוך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין דבר תורה ר' מנא בעי ניחא אלפים אמה אינו מחוור ד' אלפים מחוור היא ר"ש בר ביסנא בשם ר' אחא אין ללך מחוור מכולם אלא תחום י"ב מיל כמחנה ישראל כו', ראה רבינו הגדול להעמיד דברי ר"ח בתחומי י"ב מיל והם מד"ת של איסור לאו, והקשה על זה ועדיין הקושיא במקומה עומדת שאין לנו עירובי תחומין אלא בסוף אלפים אמה בלבד ואם הניח עירובו חוץ לאלפים אין עירובו עירוב ואסור לו לצאת חוץ לאלפים אפילו אמה אחת ואם איסור זה מדרבנן הוא לא ילקה עליהן דבר תורה אלא לדברי ר"ע אלו דבריו ז"ל והניח הענין הזה בקושיא, והראב"ד ז"ל הלך אחריו בדרך הזה והוא גורס בברייתא דר"ח לוקין על התחומין דבר תורה ומפרש לה בתחומי ג' פרסאות וחיזק דבריו ממה שאמרו בפ' מי שהוציאוהו הני אלפים כו' אמה ואמר רב חסדא למדו ממקום ממקום כו' שמעינן מינה דתחומין אית להו עיקר מה"ת דע"כ ודאי אל יצא איש ממקומו על תחומין קאמר ולא על מקומו ממש מיהו לרבנן האי קרא בתחום ג' פרסאות נאמר כמחנה ישראל אבל אלפים אמה אסמכתא דרבנן היא וסמכינן להו אהאי קרא וגמרי מג"ש אבל דאורייתא לא וכיון דתחומין אית להו עיקר מה"ת ואלפים אמה נמי איכא למסמכינהו אקרא בני מחנה נמי מוזהרין עליהם, והא דתני ר"ח לוקין על התחומין דבר תורה על שלש פרסאות קאמר כל אלו דברי הרב ז"ל, ותחלה יש לי לומר דודאי ר"ע ורבנן בתחום אלפים אה פליגי כדמפורש בסוטה בפרק כשם שהמים בודקין ויש לתמוה לדברי ר"ע כיון דאלפים אמה מה"ת הם היאך עירוב מועיל לילך יותר והרי העירוב הזה מועיל לענין של דבריהם והוא דומה לעירובי תבשילין ולעירובי חצרות שהוא מדבריהם ובודאי שהמערב ברגליו אפשר שהוא מה"ת לפי שהוא קונה בין השמשות שביתתו במקום רגליו וכאן הוא מקומו וכאן הוא עירובו אלא עירוב הפת איך מועיל מה"ת ומהיכן למד ר"ע היתר עירוב להקל על ד"ת ובודאי שלא היה ר"ע חולק בעירוב כדתנן ר"ע אומר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה א"ר עקיבא אי אתם מודים לי בנותן עירובו במערה שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה כו' בפרק כיצד מערבין ור"מ נמי סבר לה כותים בתחומין דאורייתא ומודה בעירוב פת כדתנן תרומה ונטמאת משחשיכה ר"י ור"מ אומר ה"ז חמר גמל ותניא בא אדם אחד לפניו אמר לו רבי ערבתי בבצלים לטבעין והושיבו ר"מ בד' אמות שלו ובהרבה מקומות במס' זו מוכיח כן שהכל מודים בעירוב אלא י"ל לדברי האומר תחומין דאורייתא או שהעירוב הלכה למשה מסיני או חכמים סבורין כיון שדעתו בכאן ואמר תהא שביתתי במקום פלוני עשאו ביתו ומשם אני קורא אל יצא איש ממקומו וכדאמרינן בפרק הדר התם אנן סהדי דאי מתדר לה התם טפי ניחא ליה והוה ליה מקום פיתא ולינה ומהתם משחינן ליה נמצאו העירובין בין ברגליו בין בפה בין בפת כולם ד"ת הם וכיון שהענין כן לשתמצא לומר מודים חכמים בג' פרסאות אחרות וכי יהבינן ליה ג' פרסאות לדברי חכמים ובין אלפים אמה לדברי ר"ע אלו ואלו מן התורה ועירוב מועיל בהם ומעתה נסתלקה הקושיא הזו מדברי ר"ח ולוקין על עירובי תחומין דג' פרסאות קאמר:
ומעתה אין הרב ר' אברהם צריך למחוק הספרים ולהגיה לוקין על התחומין וכן רבינו הגדול ז"ל עצמו אין קושייתו עומדת במקומו מדברי ר"ח אלא מדברי ר' ינאי יש לו קושיא שהרי ופטורים מלערב אם בערובי תחומין הוא על אלפים אמה בלבד היא שנויה, דלא קתני ומותרין להלך ג' פרסאות ופטורים מלערב אלא ופטורין מלערב בלבד קתני לא התירו להם אלא עירוב שפטרום ממנו מה שאחרים מותרין בעירוב התירו במחנה בלא עירוב ועלה קאמרי דבי ר' ינאי אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר"ח כו' אלמא בתחומי אלפים אמה קאמרינן, אלא שהראב"ד מתרץ בזו כמו שכתבנו דהכי אמרינן כיון דתחומין יש להם עיקר מה"ת בג' פרסאות כדתני ר"ח אף באלפים אמה אין פטורין שלא נפטרו במחנה אלא בדבר שעיקרו מדבריהם כגון נטילת ידים וה"ז עולה בקושי ובדוחק וכל זה כדי שלא להוציא השמועה מהלכה אבל עכשיו אני חוזר על העיקר שהם סומכים עליו בתחומי ג' פרסאות ובודאי לפי גמרא שלנו אין הפירוש הזה מחוור כמו שאמרנו שא"א לומר שהכתוב מזהירן שלא לצאת ממחנה ישראל שהיא ג' פרסאות שהמחנה כעיר גדולה דמי ומהלכין את כולה וחוצה לה בתחומי שבת כדאמרינן לקמן בפ' כיצד מערבין מתיב רב חסדא ויחנו על הירדן מבית הישימון עד אבל השטים ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי והויא תלתא פרסי על תלתא פרסי ותניא כשהיו נפנין אין נפנין אלא לאחוריהן לומר שהן מהלכין מתחלת המחנה לסופו ויוצאין משם ונפנין, ומתרץ רבא דגלי אהלי מדבר קאמרת שאני התם כיון דכתיב ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו כמאן דקבע להו מקום דמי לומר שהמחנה כעיר, וא"ת דשיעור מקום בלבד גמרינן שהוא כמחנה ישראל אף זה אינו מחוור ובגמ' דילן משמע דפשיטא להו דאל יצא איש ממקומו אל יוציא הוא, וכדאמרינן בפשיטות ר' יוחנן הכי קא קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת ב"ד הוא לומר שאין הוצאה יוצאה מכלל הכתוב הזה ואפילו לדברי ר"ח ורב אשי דמתרץ מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרי כיון לומר שעיקר הכתוב לתחומין הוא ולוקין עליו אע"פ שאין הוצאה מוצאת ממנו מדכתיב אל יצא איש ולא כתיב אל יהלך איש ממקומו וכן אפשר שהכתוב מזהירן על המן שלא יצאו ללקוט ועוד משמע בגמ' דילן בכמה מקומות שאין לתחומין עיקר מה"ת אלא לדברי ר"ע כדאמרינן בפ' כלל גדול דידע לה לשבת במאי דידע לה בתחומין אליבא דר"ע אלמא לרבנן ליכא תחומין דאורייתא ובפרק מי שהחשיך לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת ומאי נינהו מאמר לא תחומין אליבא דר"ע הבערה אליבא דר' יוסי ובמס' יו"ט בפ' משילין גזרה שמא יצא חוץ לתחום ש"מ תחומין דאורייתא אלא גזרה שמא יחתוך זמורה וגדולה מהן לקמן בפ' בכל מערבין דאמרינן גבי טומאה של דבריהם באוכל אוכלין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין לר' יוסי דאמר ספקו טמא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מה"ת שבת נמי דאורייתא היא קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן אלמא תחומין דבר שאין לו עיקר מה"ת כלל הוא וא"ת שיש מהם דאורייתא הא איכא להו עיקר מה"ת כטומאה של דבריהם ואדרבא תחומין חמירי דבדידהו גופייהו עיקר מה"ת אבל טומאה דבא ראשו ורובו במים שאובין ליכא בדידיה תורה כלל אלא גזרה משום טומאה אחרת של תורה וכבר ראיתי שדוחין כל זה לומר בהא דמי שהחשיך דנקט ר"ע תחומין לרווחא דמילא ובהא דמשילין משום דלא עלה על דעת לגזור גבי רוכבין ע"ג בהמה משום ג' פרסאות דמרחק טובא וכן בשל ר' יוסי דוחין דההוא לישנא דקא מוקי לר' יוסי משום דקסבר תחומין דרבנן לית ליה דר"ח וכל אלו דברים בטלים הם שהרי דברי ר"ח אם על ג' פרסאות הם בלא מחלוקת נאמרו ולמה תפסו להם בגמ' בכ"מ דברי היחיד והאיך אומר סתם בדר' יוסי קסבר תחומין דרבנן לומר שאין להם עיקר מן התורה דהלא כל האומר תחומין מדרבנן יש להם עיקר מה"ת והאיך לא הזכירו דברי ר"ח כאן, ותמה על עצמך אם תחומי שלש פרסאות מחוורין הם כמו שהוזכר בירושלמי היאך לא הקשו נמי מי איכא למ"ד תחומין אין להם עיקר מה"ת והכתיב אל ותני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה וניפרוק קסבר ר' יוסי כולהו תחומין דרבנן אלא ש"מ תחומין דרבנן האמורים בכ"מ היינו שאין להם עיקר מה"ת כלל:
ועוד יש לסמוך ראיה מזו שאמרו בפ' שני שעירים עתי אפילו בשבת למאי הלכתא ואמר רב ששת לא נצרכה שאם חלה מרכיבו על כתיפו והוינן בה כמאן דלא כר"נ דאי ר' נתן האמר חי נושא את עצמו, ומפרקינן חלה שאני, ואי תחומי שלש פרסאות דבר תורה הן מאי קושיא לימא שמוליכו עד הצוק בלא סוכות ג' פרסאות וכן היו מירושלים נמי י"ב מיל כדאיתא התם אלא ש"ח לדברי חכמים תחומין לעולם מדבריהם:
וגדולה שבראיות כולן שלא הוזכרו בתלמודנו ג' פרסאות בשום מקום וכיון שנשנה מחלוקת ר"ע ורבנן בתחומין לר"ע תחומי אלפים אמה מה"ת ולדברי חכמים מדבריהם וכ"מ שוהזכרו תחומים ומחלקותם בענין זה נאמרו ולא הוזכרו שלש פרסות מעולם בתלמוד היאך בא ר"ח ושנה סתם לוקין על עירובי תחומין מן התורה והלא תחומין האמורים בכ"מ אלפים אמה הם ולפרש המחלוקת הזה על השיעור המוזכר בירושלמי ואינו בגמ' כלל הבל הוא ורעות רוח:
וכן קשה מאד שהרי משתנתו ופטורין מלערב על אלפים אמה הוא כמו שפירשנו והיאך באו דברי ר' ינאי סתם להוציאה מהן מדתני ר"ח והפי' שהזכרנו למעלה דברי נביאות הן ואין לשון הגמ' סובלו והירושלמי שכתבו הגיעוך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין ד"ת לא לדברי ר"ח אמרו אלא לדעת ר' יוסי שאמר משום חמשה זקנים ספק העירוב כשר והקשו בה שהרי העירוב דבר תורה הוא ובסוף הסוגיא העלו א"ר יוסי קמייתא כדמר ר' הושעיא הגיעוך סוף תחומין שאינן מחוורין דבר תורה לומר שהוא ספק של דבריהם להקל ואע"פ שיש להם עיקר מה"ת דומיא דטומאה דתנן ר' יוסי מטמא כבר תירצו שם תמן בשם גרמיה והכא משום חמשה זקנים כדמתרצינן עלה בגמ' דילן:
מ"מ לא למדנו לר' חייא שהוא ספק בתחומין אלא לר' יוסי דמקיל בהו ומכשיר בספק עירוב לדידיה אמרינן דאלפים אמה מדבריהם וג' פרסאות תורה ובגמ' דילן אמרינן דלר' יוסי אין להם עיקר מן התורה כלל:
ועוד מצינו שם בפרק במה מדליקין ומערבין ספק חשיכה ר"ח בר אשי א"ר הדא דתימר בעירובי חצירות אבל בעירובי תחומין דבר תורה הם הרי שסתם גמרי של א"י סבורין תחומין מה"ת כר"ח והיינו בתחומי אלפים אמה והן תחומין המוזכרים בכ"מ וכיון שפסקנו תחומין דרבנן אין תחומי שלש פרסאות על מה שיסמוכו בגמ' דילן כלל ואם תשאל זו שאמרנו מפרק כיצד מעברין מתיב רב חסדא ויחנו מבית הישימות עד אבל השיטים כו' מאי תיובתיה דהתם דאכתי לא תקון תחומין דהא אפילו שלש פרסאות מן התורה מותרין הן, לאו קושיא היא דכיון דקרא מפורש שהיו מהלכין במחנה יותר מאלפים ש"מ יושבי צריפין כיושבי העיר דמי ויש להם תחומין המפורשין בתורה לר"ע ור"מ ור"ח ובודאי מינייהו נשמע לרבנן, ואף דברי רבינו הגדול ז"ל אע"פ שמסובכין הם לא תהא למעלה מהן הספק הזה ללקות על תחומי שלש פרסאות מה"ת, אבל דבריו כך הם, מתחלה בא לתרץ על הקושיא שלו שמצינו בתלמוד א"י שהם סבורים דתחומי י"ב מיל מן התורה ונמצאו עכשיו לפי הירושלמי הזה תחומי שבת יש מהן דרבנן ויש מהן דאורייתא מאלפים אמה עד י"ב מיל היה לוקה עליהן דרבנן ולר"ע היה לוקה עליהן מה"ת, מי"ב מיל ולמעלה היה לוקה עליהן לד"ה, אבל אח"כ אמר רבינו ז"ל עדין הקושיא במקומה עומדת ואין אנו יכולין לדחוק ולומר שהגמ' שלנו סוברת כן ונעמיד דברי ר"ח בי"ב מיל מפני שאין לנו עירובי תחומין אלא סוף אלפים ואם אסור זה מדרבנן לא היה לוקה עליהן מה"ת ור"ח היה לוקין על עירוב תחומין קאמר וכדר' ינאי:
ומעתה כיון שלא נוכל לפרש הברייתא זו של ר"ח ור' ינאי בתחומי י"ב מיל בטלה סברה זו מן הגמ' שלנו ואין לנו בתלמודנו זכר לי"ב מיל אלא תחומין דרבנן ואין להם עיקר מן התורה אלו הם דבריו ז"ל וזו היא סברתו ולא שיהא תוקע עצמו לדברי הלכה לפסוק תחומין דאורייתא אפילו בי' פרסאות:
וראיתי עוד לרב ר' אפרים תלמידו ז"ל סברא אחרת שהשיב ואמר דאמרי דאנן קי"ל דלית הלכתא כר"ע לא ידעינן מהיכא קיימא לן הכי אלא מספק בגמ' טובא דקאמרינן בהדיא הני אלפים אמה היכא כתיבן ואמר רב חסדא למדנו מקום ממקום כו' מיהו ר"ע סבר אלפים אמה דכתב רחמנא הן הן תחומי שבת ור' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי סבר לשדות וכרמים כדאיתא במס' סוטה ורבנן ור' חנינא בן אנטיגנוס ילפי לה בג"ש והוה ליה דבר שעיקרו מדברי תורה ופרושו מדברי סופרים והאי תנא דקאמר לא אמרו בדבר להחמיר אלא להקל ותחומין דרבנן ר' אלעזר היא הלכך האי תנא דקתני ריבה אחד ומיעט אחד כו' ליכא למעבד בה עובדא וכן נמי הא דתנן אפילו עבד אפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחומי שבת שהיא כולה אליבא דר' אלעזר בר' יוסי היא וכיון דמספקא מילתא לא עבדינן בה עובדא כו' עד כאן דברי הרב ז"ל, ודברים משובשין הם ודקאמר מהיכא קיימא לן דלית הלכתא כר' עקיבא דבר ברור הוא בכמה מקומות בפרק מי שהוציאוהו אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המקיל בעירוב ומפרש לה אפילו יחיד במקום רבים ואמר ליה רבא לאביי מכדי עירובין דרבנן מה לי יחיד במקום יחיד מה לי רבים במקום רבים ופ' בכל מערבין א"ל רבא לר"נ מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה רציתי לילך כו' סוגיא מפורשת דערובי תחומין דרבנן ורבא בתרא הוא והתם נמי אמרינן גבי שפיכת מים בעבים אי בעית אימא ספק דדבריהם להקל אי תחומין דאורייתא כר"ע אף דאורייתא בעבים הוא ובסוף כיצד מעברין אמר רבא פלגאה בעירובין לית דחש לה לדר' עקיבא מדלא אמרינן לית דחש לדר"ע סתם וקאמר בעירובין לית דחש לר"ע אלמא בכוליה עירובין לית דחש ליה לחומרא כר"ע משטום דעירובי תחומין דרבנן והלכה כדברי המיקל ולית דחש ליה כר"ע דמחמיר ואזיל לטעמיה דקסבר עירובי תחומין דאורייתא, ועוד סתמיה דמתני' ריבה אחד ומיעט אחד ולא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל ורבינא דהוא בתרא פירש לברייתא לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר על ד"ת ותחומין דרבנן ובפ' האשה שנתארמלה עוד ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וע"כ היינו באין בתחום שבת וקאמר תחומין דרבנן ובפ' חלון גבי מעשה דכלתו של ר' הושעיה שהלכה למרחץ וחשכה לה וערבה לה חמותה ובא מעשה לפני ר' חייא ואסרה וא"ל ר' ישמעאל ברבי יוסי בבלאי כל כך אתה מחמיר בעירובין כך אמר אבא כל שאתה יכול להקל בעירובין הקל.
הרי לפי שהיה ר"ח מחמיר בעירובין בטעמיה דאמר לוקין על ד"ת גנאו ר' ישמעאל וקראו בבלאי ואמר כלל גדול משום אביו להקל בעירובין ואע"ג דהתם לא קי"ל כר' ישמעאל בר' יוסי דאמר אין צריך לזכות משום חצרות כו' מפני שהיא הלכה עמוקה וממנה נשתבשו בכל הסברות הללו שהזכרנו:
ואומר אני שאין לנו עד דברי ר"ח קושיא לפי שר"ח תנא הוא ושונה משנתו על דעת עצמו ולא נדע אם הוא סבור כדברי ר"ע דאמר א"א לומר אלף שכבר נאמר אלפים אלא אלף אמה מגרש ואלפיים אמה תחום שבת ומשם נתגלה השיעור הזה ובא ללמוד שהיו לוקין עליו מדכתיב אל יצא איש ממקומו שהוא דורש כדברי ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי דאמר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים ודורש שבו איש תחתיו אלו ד"א אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה וגמרי להו מתחום ערי מקלט וקסבר גלויי מלתא בעלמא הוא ומכאן היו מלקין אותו ואין ר"ח משגיח על מחלקותן של תנאין ואין לנו לשאול עליו אם שנה משנתו כדברי היחיד או כדברי הרבים כשם שלא נשאל כן לר"מ ור"י שהן חולקין בתחומין דאורייתא בפ' בכל מערבין אבל כל התימה והשאלה שיכולין הראשונים לשאול על דבי ר' ינאי שאמרו לא שנו אלא עירובי חצרות אבל ערובי תחומין חייבין דתניא ר"ח כו' וכי למה הוצרכו דבי רב ינאי לחלק המשנה השנוי בסתם פטורין מלערב להוציאה מדברי המרובין ולהעמידה כדברי היחיד ועוד למה לא הוזכרו דברי ר"ע בכאן שהרי בכל התלמוד תחומין דאורייתא כדברי ר"ע אנו תולין אותה וגם זו אינה קושיא שר' ינאי סובר הוא כדעת ר"ח דתחומי דאורייתא כדברי ר"ח דתחומין דאורייתא ומעמיד משנתנו כדבריו ולא בל' יחיד הוא שונה כן אלא ר"פ ור"מ ור"ש לכולהו שמעינן תחומין דאורייתא ולא מצינו בתנאים מי שחלק עליהם בפירוש אלא ר' יוסי משום חמשה זקנים ר' ישמעאל בר' יוסי משמו וזה שלא הביאו דבי ר' ינאי בכאן אלא דברי ר"ח לפי שאין לנו מי שאמר בפירוש תחומין דאורייתא אלא לר"ח בברייתא זו שאלו דברי ר"ע במשנתנו שמא אסמכתא הן לתחומין ואיהו נמי כר"א בנו של ר' יוסי הגלילי דריש א"נ ר"א סמיך ליה מג"ש דרב חסדא ור"מ נמי לא אמרה בפי' אלא בגמ' הוא שפירשוה כך וכיון ששמענן לר"ח בפי' תחומין דבר תורה העמיד משנת ר"ע כפשטה וכולם אמרו דבר א' ומדברי ר"ח מפורשים הוא שנתבררו דברי ר"ע סתומין ובכל התלמוד אנו תולין תחומין דאורייתא כדר"ע משום דקדים ועוד דסתומה היא וכולהו אליבא דר"ע אי נמי משום דמתני' שמיעא להו טפי וכדאמרינן בעלמא בכל מקום הא מני ר"מ היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומיתלא באשלי רברבי קמאי לר"מ ובתראי מיניה ר"ע ור' אליעזר ור"ח כדאיתא במס' יבמות וגדולה מהן בפ' ד' מיתות הא מני ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה ולא שמעינן ליה לר"ע בכולה תלמודא דאמר הכי אלא ר"מ אמרה בפ"ק דכריתות ונקיט ליה תלמודא ר"ע דהוא רביהו דסיתמאי:
ועוד כן בנזקין בכמה דוכתי הא מני ר"י הגלילי הוא דאמר תם משלם חצי כופר ולא שמענו לו בפי' כן ולא עוד אלא אפשר שאינו סובר כן כלל אלא לפי ששמענו לר"א שהוא דורש ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ומצינו לריה"ג שדורש פסוק זה לענין אחר נקי מדמי ולדות תלו בגמ' סברא זו בר"י הגלילי ולא שמענו אותה אלא לר"ט ששנה כן בברייתא בפ' כיצד הרגל אבל ר"י הגלילי אפשר שהוא סובר כר"ע דאמר והלא הוא עצמו אין משלם אלא מגופו כו' אלא מדברי ר"ט מפורשים ותלו בגמ' סברא זו בדברי ר"י הגלילי סתומין משום דאייתו עלה ואף זו כן, וכיוצא בזו השיטה במסכת קדושין דתנן וכן האומר לחבירו אם תלד אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום וא"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעברת אבל אשתו מעוברת מקודשת והיינו אליבא דראב"י דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכגון שחת ואגם אבל לרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אינה מקודשת בין שהזכר שהוכר עוברה בין שלא הוכר והתם ביבמות איתוקם ראב"י בשיטה דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואין הלכה כמותו, ולא הוצרך ר"ח לחלק במשנתנו ולהעמידה כדברי היחיד אלא שהיה סבור כראב"י ומעמיד משנתנו כדבריו וכן דעת רבינו הגדול שם ומס' בכורות בפי' מעשר בהמה שנינו במשנתנו חלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה ואיתמר עלה א"ר ענן ל"ש אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים אבל גדיים כנגד גדיים אומר זהו חלקו משעה ראשונה ואמר ר"א לא שנו אלא שחלקו ט' כנגד י' אבל י' כנגד י' אומר זהו חלקו משעה ראשונה ר' יוחנן אומר כו' בכאן נמי מחלקין האמוראין בסתם המשנה ומעמידין אותה כדברי האומר יש ברירה מפני שהן סבורין יש ברירה ולא הזכירה שם שיהא בדין ברירה מחלוקת תנאין כלל ולא עבד אלא שהקשו מתיבי וכן שותפין שחלקו כאלו אין דין ברירה שנוי בשום מקום אחר ואף שם אין הלכה כן דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ובזו המסכתא שלנו בפרק הדר והתניא משתתפין בחצר א"ר הושעיא ל"ק הא ב"ש הא ב"ה דתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כו', העמיד מכאן דין ברירה כב"ש והוא כדברי התנאים והלכה כן הוא:
ומלערב אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין: גרסינן בירושלמי (ה"י): (ואם יש) [ויש] חצרות במחנה להתיר אהלים שבמחנה כהדא דתניא אוהלין שבמחנה צריכין עירוב אוהלים שבשיירא אין צריכין עירוב ע"כ. ונראה לפי הסוגיא שהגירסא בחילוף, שבמחנה אין צריכין עירוב ושבשיירא צריכין עירוב והתירו במחנה מה שלא התירו בשיירא. וכן היא בתוספתא, דתניא התם בפרק ב' דמכלתין (ה"ד) אחת שיירא ואחד יחיד עושה להן מחיצה, ר' יהודה אומר לא ירבה ליחיד יותר מבית סאתים ואין שיירא פחותה משלשה. אחד שיירא ואחד מחנה, פי' לבית סאתים. מה בין שיירא למחנה, אלא אוהלים שבשיירא חייבים בעירוב ושבמחנה פטורין מן העירוב. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א דעירובין (ה"ג) (פ"א מהל' עירובין ה"ג) דאוהלים שבשיירא פטורין ושבמחנה חייבים כגירסת הירושלמי. ואין נראה כן כמו שכתבתי. ועוד שבמשנתינו ארבעה דברים פטורים במחנה ואחד מהם ופטורין מלערב, ואילו בשיירא לא פטר כלום. וגם הוא ז"ל כתב בספר שופטים בהלכות מלכים פ"ו (הי"ג) (פ"ו מהל' מלכים הי"ג) כי במחנה פטורים מלערב ומטלטלין מאהל לאהל בלי עירוב וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הר' משה כהן ז"ל (בהגהות הרמ"ק להל' עירובין שם). גם מן הירושלמי ומן התוספתא ג"כ למדנו שלא התירו ליחיד במחנה אלא בית סאתים כשיירא.
ור' יונתן הכי קא קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו: פירש רש"י ז"ל: דסלקא דעתיה אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מיניה, וההיא אב מלאכה הוא וממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שלא יעשה כן שמתחייב עליו מיתת ב"ד אין לוקין עליו, אפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות דהשתא לא מקטיל, אפילו הכי לא לקי דלאזהרת מיתת ב"ד ניתן ולא למלקות. [ומשני] אל יצא כתיב, ואין כאן לשון הוצאת משאוי ע"כ לשונו. והרב אלפסי ז"ל ג"כ פירש אל יצא איש כתיב, כלומר: יציאה ברגלים בלבד היא ואין בה מיתת ב"ד אלא באזהרה בלבד ולפיכך לוקין עליה. ונראה מדבריהם דר' יונתן היה סבור דבהוצאת משוי כתיב אל יוציא הוא, ותירץ רב אשי דאינו בא להוצאת משוי כלל אלא להוצאה ברגלים.
ואינו מחוור בעיני, שאם כן לא היה לו לר' יונתן לומר בלשון הזה אלא כך היה לו לומר והא להוצאה מרשות לרשות הוא דאתא, אלא לכולהו אף הוצאה מרשות לרשות במשמע, תדע לך דאי לא תימא הכי לרב אשי דאמר אל יצא כתיב ואל יצא קרינן א"כ קשיא להו קרא לרבנן דאמרי תחומין דרבנן. ואף ע"ג דנפקא לן בשבת (צו, ב) הוצאה מויעבירו קול במחנה, חד קרא להוצאת עשיר וחד להכנסת עני, ובריש פרק קמא דשבת (ב, א ד"ה יציאות) הארכתי בס"ד. אלא ר' יונתן סבר דעיקר קרא להוצאה הוא דאתא, ואפילו למ"ד דאף יציאה ברגלים במשמע מדכתיב אל יצא, להכי כתבה רחמנא ליציאת תחומין בהדי הוצאה בחד קרא לאשמועינן דכי היכי דלאו דהוצאה דניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אף יציאה שהיא נכללת עמו אין לוקין עליו. ורב אשי אמר דבי ר' ינאי סברי דאדרבה עיקר קרא ליציאת תחומין הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן אל יצא והלכך לוקין עליו. ואע"ג דהוצאה מרשות לרשות נמי בכלל, מכל מקום עיקר קרא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן.
אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן: כתב הראב"ד ז"ל: דהא מימרא דר' ינאי ומתניתא דר' חייא והאי סוגיא כולה אליבא דר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא, אבל לרבנן דאמרי תחומין דרבנן לא. מיהו כיון דחזי דקא שיילן בגמרא דמי שהוציאוהו (להלן נא, א) הני אלפים אמה היכי כתיבן ואמרינן דכתיב אל יצא איש ממקומו ואמר רב חסדא גמרינן מקום ממקום וכו', שמעינן דתחומין אית להו עיקר מן התורה, ועל כרחך אל יצא איש על תחומין קאמר ולא על מקומו ממש. מיהו האי קרא לדעת רבנן בתחום שלש פרסאות נאמר כשיעור מחנה ישראל, אבל אלפים אמה אסמכתא דרבנן היא דסמכי' להו אהאי קרא וגמרינן גזירה שוה לגזירה שוה, וכיון דאית להו עיקר בדאורייתא אף תחומי אלפים אמה דאסמכינהו אקרא (גבי) [בני] מחנה מוזהרין עליהן. והא דתני ר' חייא לוקין על תחומין דבר תורה על שלש פרסאות קאמר.
ובגמרא דבני מערבא (להלן פ"ג, ה"ד) גרסינן: הגיעוך סוף תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה. פירוש אל יצא איש ממקומו אינו דבר ברור על איזה מקום קאמר. ר' מנא בעי אלפים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים אמה מחוור הוא, ר' שמעון בר חנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל. אלמא שיש בתחומי שבת שהן מן התורה, הלכך אפילו באלפים אמה שהן מדרבנן בני מחנה מוזהרין עליהן ואפילו מדרבנן, כן כתב הראב"ד ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פכ"ז, ה"א) כן פסק דתחומין של שלש פרסאות דבר תורה. וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז"ל שסמך על הירושלמי הזה לפסוק דשלש פרסאות דבר תורה.
ואין הדברים מחוורין, ואדרבה בכל התלמוד נראה דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לך תחומין דאורייתא כלל. מדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת סט, א) שבת במאי ידע ליה ידע ליה בתחומין ואליבא דר' עקיבא, ואם איתא הוה ליה למימר ידע ליה בתחומי שלש פרסאות ואפילו לרבנן. ובפרק מי שהחשיך בתחילתו (שם קנג, ב) אמרינן לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר, לא תחומין ואליבא דר' עקיבא הבערה ואליבא דר' יוסי. ובפרק בכל מערבין (להלן לו, א) אמרינן גבי ספק עירוב כשר שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה, ואקשינן שבת נמי דאורייתא היא, קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן. אלמא למ"ד תחומין מדרבנן אין להן עיקר מן התורה. ובמסכת יום טוב (לו, ב) אמרינן ש"מ תחומין דאורייתא אלא גזירה שמא יחתוך זמורה. מכל הני משמע דלפום גמרא דילן אין לך בתחומי שבת כלל כלל בדאורייתא, ואילו היה חלוק זה כלל לדעת גמרתינו אי אפשר שלא הוזכר באחד מן המקומות. והא דשיילינן בפרק מי שהוציאוהו (להלן נא, א) הני אלפים אמה היכן כתיבן, אסמכתא בעלמא היא והיכן אסמכינהו קאמר.
ועל כרחך הכי אית לן למימר אפילו לדברי הירושלמי דגזירה שוה לאלפים אמה היא, וכיון דההיא גזירה שוה על כרחך אסמכתא בעלמא יש לנו לומר גם כן דאל יצא איש לדידן אסמכתא בעלמא. ואי נמי משום דלר' עקיבא כתיבא ממש באל יצא איש ממקומו, דהיינו לדידיה תחומי אלפים אמה, נקט הכי למימר דלכולי עלמא מההוא קרא נפקא להו, לר' עקיבא בדוקא ולדידן באסמכתא, ולעולם אין תחומין כלל בדאורייתא ואל יצא איש מרשותו עם משאו קאמר. ודבי ר' ינאי דאמרי הכא אבל עירובי תחומין לא אפילו בתחומי אלפים אמה קאמרי.
ואם תאמר אם כן דבי ר' ינאי מאי דוחקייהו למימר לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין לא ולאפוקי מתני' מדרבנן ולאוקמוה כיחידאה. תירץ הרמב"ן נראה משום דאיהו כר' עקיבא סבירא ליה ומש"ה מוקי לה למתני' כוותיה ולאו כיחידאה מוקי לה דהא ר' עקיבא ור' חייא ור' מאיר ור' (אילעא) [אליעזר] בנו של ר' יוסי הגלילי בפרק מי שהוציאוהו כולהו סבירא להו תחומין דאורייתא, ור' ינאי מוקי לה למתני' כוותייהו. והא דתלי לה בכל דוכתא כר' עקיבא, היינו משום דר' עקיבא סתימתאה וחשיב להו וכולהו אליבי' תנו להו. ואי נמי משום דמתני' דסוטה (כז, ב) שמיע להו טפי, וכדאמרינן בכל מקום (ב"ב עט, ב וש"נ) הא מני ר' מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומתליא באשלי רברבי ודר' עקיבא נמי היא כדאיתא ביבמות (צג, ב). והא דמייתו דבי ר' ינאי ברייתא דר' חייא ולא מייתו מתני' דר' עקיבא, משום דר' חייא תני בהדיא דלוקין עליהן דברי תורה ודבריו מפורשין יותר מדברי ר' עקיבא, דאילו בדברי ר' עקיבא לא נתפרש אם בדוקא אם באסמכתא ומדתני ר' חייא נתפרש ר' עקיבא דאורייתא ולאו אסמכתא. ואנן קיי"ל כרבנן דתחומין דרבנן, הלכך מחנה פטורין אפילו מלערב עירובי תחומין. ורב אשי דמשני אל יצא כתיב ואל יצא קרינן אליבא דר' ינאי קאמר וליה לא ס"ל.
מתני': עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה: ואף ע"ג דפרוץ מרובה על העומד, מחיצה דאורייתא היא והזורק לתוכן חייב כדאיתא בגמרא (להלן כ, א), דאי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנן לטלטולי. והא דאמרינן לעיל (טו, ב) ובסוכה (טו, ב) הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא אי נמי לא תפרוץ רובא, דמכל מקום שמעינן מינה דלכולי עלמא מיהא פרוץ מרובה על העומד לאו מחיצה היא. איכא למימר דהתם גזירה דרבנן קאמר ודבר תורה אפילו פרוץ מרובה מחיצה היא וכדברי הראב"ד ז"ל. א"נ כל שיש מחיצה בפיאות ואיכא שם ארבע מחיצות, אפילו פרוץ מרובה הויין מחיצות, והתם בדליכא שם ארבע מחיצות וליכא דופן בפיאות וכדברי רבותינו הצרפתים ז"ל (בד"ה עושין), ולעיל בפרק קמא (טו, ב) כתבתי גבי פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בסייעתא דשמיא.
מתני': מותר להקריב כל שהוא ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים: נראה שאין השיעור הזה מתיר אצל הכל, שהרי אין גמל יכול ליכנס ראשו ורובו בשיעור שתי אמות כפרה, ובהדיא תניא בברייתא לקמן (כ, ב) גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים, אלמא אף בגמל נמי בעינן ראשו ורובו בפנים. אלא מתני' שיעורא הוא דיהיב לתורת פסין, כלומר: דאם מקורבין יתר מכאן אין להן תורת פסין כיון שאין פרה ראויה לשתות שם ולפיכך אפילו גדי אסור, אבל כשיעור הזה ראוי לרוב הבהמות ולפיכך תורת פסין עליהן, ומיהו דוקא לכל שיכול להכניס שם ראשו ורובו. אבל בירושלמי (ה"ב) מצאתי שהשיעור הזה מתיר לכל ואפילו לגמל, דגרסינן התם: ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק היא שיעורה, כשיעור הזה אפילו גמל וכולו מבחוץ מותר, פחות מכשיעור הזה אפילו גדי וכלו מבפנים אסור. תני ר' שמעון בן אלעזר אומר מלא גמל וגמלו מה ופליג, כל מה שהפרה פושטת צוארה גמל עוקם צוארו ע"כ. ונראה שהרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, הכ"ט) סמך על הירושלמי. וצריך ליישב לפי זה הברייתא דקתני גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים.
אבל מים האחרונים חובה: פי' חובה מפני מלח סדומית מלבד מה שיש בדב' מצו' מדרבנן כמו במי' ראשונים וכדאמרי' והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואומר בתוס' כי נהגו העולם להקל בזה מפני שאין לנו עכשיו מלח סדומית ובודאי שאין זה מספיק לצאת מידי מצות והייתם קדושים אלא דההיא ליתא אלא על המברך וכמ"ש במסכת ידים דידי' מזוהמות פסולות לברכה ויש מקילין לומר דההיא נמי לא איתמרא אלא כשהיו נוהגין לסוך ידיהם בשמן ערוב כדאמרינן אני ה' אלהיכם זה שמן הטוב ובמסכת ברכות פירשתי ת"ל יתב'. דמאי בירושלמי נחלקו יש שהתיר אפילו לאכסניא נכרים ואע"פ שנראה כפורע חובי בטבל שהוא אסור הקילו בדמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם:
אמר רב הונא תנא ב"ש אומר כו': ואם תאמר וכי רב הונ' דבית שמאי אתא לאשמועינן וי"ל דהא קמ"ל דכל היכא דמשכחת אין מאכילין לב"ש היא ואינה הלכה שלא תאמר דתנאי פליגי בה אליבא דב"ה. אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות פי' בין אוהלין שבמחנה ומשום דהכי עירוב דרבנן אבל בעירובי תחומין חייבין פי' דהוי דאורייתא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פי' אל יצא איש ממקומו וק"ל היכי מוקים רבי ינאי מתני' כרבי חייא ומה עסק לרבי חייא במשנה והא סוגיין בכוליה תלמודא דתחומין דרבנן וי"ל דרבי ינאי לאו כרבי חייא מוקים לה אלא כרבי עקיבא דסבר תחומין דאורייתא כדאיתא במסכת סוטה בו ביום דרש רבי עקיבא כו' וכדאמרינן בבל דוכתא מוקים לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא וקי"ל דכולהו סתמי אליבא דרבי עקיבא והיינו דפרכינן בסמוך מלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו דהא פלוגתא היא כדאמרינן בפרק מי שהחשיך אלא משום דרבי עקיבא סבר לה הכי במסכת מכות וסוגיין לרבי עקיבא נקט לה סתמא וא"ת ואמאי לא נקט רבי ינאי לרבי עקיבא דהוה תנא דמתני' ונקט רבי חייא תנא ברא וי"ל משום דרבי חייא פרשה לנו שיש בו מלקות מן התורה דאלו מדרבי עקיבא לא הוה שמעינן לפום פשטא אלא לאו הבא מכלל עשה מדכתב ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה ודכוותה בתלמודא וא"ת והיכי רבי ינאי לאוקומי מתני' כרבנן דהלכתא כוותיה ומוקים לה כרבי עקיבא י"ל דרבי ינאי כרבי חייא וכרבי עקיבא הוה ס"ל:
אלא מעתה מעשה אין לוקין עליו או משום דעקומת פיו הוי מעשה או משום הקשת זרועותיו כדאיתא התם. ר' יונתן הכי קשיא ליה לאו שאין בו מעשה הוא ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: פירש"י ז"ל דס"ד דהאי אל יצא איש אל יוציא הוה ומהתם נפקא לן הוצאה מרשות לרשות שהוא אב מלאכה שממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ואפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות ואע"ג דליכא קטל' ולא לקי דלאו זה לאזהרת מיתת ב"ד ניתן ולא למלקות ופריק רב אשי אל יצא כתי' ואין כאן לשון הוצאת משוי ע"כ והקשו עליו בתוס' דמשמע מלישנא דמר"ן ז"ל דר' יונתן הוה ס"ד דאל יצא איש אין בו אלא איסור הוצאה מרשות לרשות והא מנא ליה למפרך מיניה לרבי חייא דסבר תחומין דאורייתא ומאי הכרח אית ליה דלא נוקים קרא כפשוטי' לאיסור תחומין ועוד כיון דהכי ס"ל לרבי יונתן למה לי למפרך מטעמא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו תיפוק ליה דליכא משום לאו בתחומין כלל. ועוד היכי תירץ רב אשי לבריה דאל יצא כתיב אין כאן אלא לשון הוצאת משוי א"כ קשיא האי קרא לרבנן דסברי תחומין דרבנן אלא ודאי דאינהו מוקמי ליה להוצא' משוי דוקא וה"ק קרא שלא יצא בכליו ללקוט המן כמו שהיו רגילין ואע"ג דהא כתב באיסור הוצאה ויכלא העם מהביא תרווייהו איצטריכו כדפריש במסכת שבת בס"ד. והנכון כמו שפירשו בתוס' דר' יונתן הוה סבר דאפילו לרבי חייא דדריש אל יצא כפשוטו לאיסור תחומין מודה הוא דאתא נמי לאיסור הוצאת שבת מרשות לרשות לומר שלא יצא הוא וכליו ולא עוד אלא דהוצאה היא עיקר דחמירא טפי וכיון שכן הרי יש בלאו זה אפילו לרבי חייא ורבי עקיבא אזהרה להוצאה שהיה במיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו לרבי עקיבא ואפי' על אותו פרט הנכלל שאין בו מיתה דכיון שכללם הכתיב ביאר כשם שאין לוקין על זה בך אין לוקין על זה וכדאמרינן בפרק מי שהחשיך גבי לאו דמחמר דרב אשי תריץ ליה אליבא דרבי חייא דשאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון אל יצא ועשה מאזהרת תחומין עיקר וכיון שכן לוקין עליו כי אזהרת הוצאת הנכלל בו שיש בה מיתה טפלה היא בלאו זה ואין העיקר נגרר אחר הטפל. ולעניין פסק לית הלכתא כרבי עקיבא וכר' חייא והנטפלים להם דסבר תחומין דאורייתא דסוגיין בכולי תלמודא דתחומין דרבנן ומאי דמשני רב אשי לעיל אליבא דרבי חייא ורבי ינאי הוא משני וליה לא ס"ל אבל יש מן הגאונים ושאר רז"ל שכתבו דהני מילי תחומין של אלפים אמה ועד ג' פרסאות אבל מג' פרסאות ואילך תחומין דאורייתא ואפי' לרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא דהא קרא דאל יצא איש ממקומו דאיפשר למקרא כפשוטו של מקרא דמשמע לאיסור תחומין ואליבא דרבנן מוקמינן ליה שלא יצא חוץ לשיעור מחנה ישראל שהיתה ג' פרסאות וסמכו על מה שאמרו בירושלמי הגיעוך סוף תחומי שבת אינם מחוורים דבר תורה פי' דהא דכתב אל יצא איש ממקומו כמה הוא שיעורו ואסיקנא ר"ש בר חנה אמר בשם רבי אחא אין לך מחוור שבכולן אלא תחום י"ב מיל כמחנה ישראל ועל הירושלמי הזה נראה שסמך רי"ף ז"ל והראב"ד ז"ל ואחרים עמו סמכו סברא זו על מה שאמרו בתלמוד' דפ' מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכא כתיבן ואמרי' דכתי' אל יצא איש ממקומו וגמרי' מקום ממקום כו' אלמא תחומין אית להו עיקר מן התורה וקרא בהדיא משתעי נמי. ועוד כתב הראב"ד ז"ל דהא דתני רבי חייא ור' ינאי שלוקין על תחומי שבת דבר תורה אפי' אליבא דרבנן היא ועל ג' פרסאו' דאי אינם דבר תורה היאך העמיד ר' ינאי משנתינו דקתני פטורים מלערב בעירובי חצרות דווקא לוקמה כפשטא אפי' בעירובי תחומין ותוך ג' פרסאות כסתם עירוב הרגיל והנאמר בכל מקום ועוד דודאי לרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא אין תחומין מן התורה כלל לפי שיטת תלמוד' דילן וכדמוכח בפ' כלל גדול דאמרי' דידע לה שבת במאי ופרקי' דידע לה בתחומין ואליבא דר' עקיבא אלמא לרבנן לית ליה שום ידיעה בתחומין ובפרק מי שהחשיך נמי דאמרינן בתחומין אליבא דר' עקיבא בהבערה ואליבא דר' יוסי ובפ' בכל מערבין דאמרי' ספק עירוב כשר משום דתחומין דרבנן אמרי' גבי ספק טומאה שהוא להחמיר שאני טומא' דרבנן דאית לן עיקר מדאורייתא וזו ראיה גמורה דעירובי תחומין אין להם שום עיקר מן התורה ומאי דאמרינן בפ' מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכן כתיבן ה"ק אהיכא אסמכוה רבנן ועל כרחיך יש לומר כן דבההיא ג"ש דמייתי אינה אלא אסמכתא דהתם מייתי' ג"ש לאלפים אמה ואפי' לשטתם ולשטת הירוש' אין לנו מן התורה אלא חוץ לג' פרסאות אלא ודאי קרא וג"ש אסמכתא דרבנן היא אליבא דרבנן ולר' עקיבא הוא דהויא מדאורייתא ממש הילכך קרא לרבנן אינו אלא לאיסור הוצאה שלא יצא איש ממקומו עם כליו ומשאו וזה ברור הלכך קי"ל כרבנן דכל איסור תחומין ואפי' חוץ לאלף פרסאות אינו אלא מדרבנן וליתא לדרבי ינאי ולא למאי דמוקים מתני בעירובי חצרות דווקא אלא מתני' כפשטא שהם פטורים מלערב בין ערובי חצירות בין ערובי תחומין: ותו לא מידי:
הא כתיבנא לעיל מה שהקשו בתוספ' היכי מכשרי' הכא בפסי ביראות פרוץ מרובה על העומד דהא בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע לא אמר רחמנא דנפרוץ רובא ואלו ביראות הם רשות היחיד גמור' מן התור' ואפי' ברשו' הרבים כדאי' לקמן בפרקי' אלא שחז"ל לא התירו אלא לעולי רגלי' ולטלטל ולצורך בהמת' בלבד והזורק מתוכה לרשות הרבים או מרשו' הרבי' לתוכ' חייב:
ויש מי שתירץ בזה דמדאוריית' אפי' פרוץ מרוב' על העומד כשר כיון שיש במקו' אחר שיעור רחב מחיצ' ודאמרי' לעיל הכי אמר רחמנא לא תפרוץ רובא זהו מדינא דרבנן דרחמנ' אגמרי' למשה מסיני שכן עתידין חכמי' לתקן ואשכחן כיוצ' בו בפ"ק דמכילתין דאמרי' כי אתאי הלכת' לרובו ולמיעטו ולמקפי ולשאינו מקפיד והנהו לאו מדאוריי' נינהו דלית לן מדאוריי' אלא רובו המקפיד אלא ודאי כדאמרן ואין זה מחוור והתם בפ"ק הכי אמרי' דאתאי הילכת' לחלוק שיש בין רובו ומיעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד ומה שאנו אומרי' וכדר' יצחק ר"ל כמו שפי' לנו רבי יצחק כי זהו מן התור' והנכון יותר כשיטת התוס' כי מחיצו' הלכ' למשה מסיני ואין כולם שוות שהרי אתה רואה בפי' תקרה יורד וסותם ואמרינן גוד אחית ואין בקיעת גמלים מבטלה ובמחיצות דעלמא ואפילו הן גדולות כמה מבטלתן בקיעת גדיים הכא נמי כך היא דין של תורה דכל שיש מחיצו' שלימו' בזויות שיעור אמה לכל צד כעין פסי ביראות שפס א' חשובה מחיצה גמורה ולא תפסל בשום פרצה בעול' ובאו חכמי' ואסרו שלא לטלטל בו אלא לצורך עולי רגלים או לדבר מצוה וכדבעי' למימר קמן:
שמנה נראי' כשנים עשר: פי' כי הד' שבזויות נראין כשמנה כל אחד עשוי כמין צינור וארבע פשוטין באמצע. גבהן עשרה טפחים ורחבן ששה ועביין כל שהוא פירשו רוב הפרשני' דהא דבעינן רחבן ששה זהו בדיומדין עצמן אבל בפשוטין לא בעי כולי האי כיון שאינם כאן אלא למעט האויר שבלתיים שלא יהא יותר מעשר לר' מאיר ויש מהם שפירשו דכיון דלא קתני תנא שיעורא אין להם שום שיעור ברחב ובמשהו סגי להוי וכן אמרו בירושלמי פסין אין להם שיעור על כרחין על הפשוטין קאמר ויש שפירשו דצריכין רחב ג' או ד' שהוא דבר חשוב ומה כאמר בירושלמי לא שאין להם שיעור כלל אלא שאין להם שיעו' ששנינו בדיומדין ולכולהו פירושי ק"ל טובא אמאי לא אמרי' דאתי אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא ומבטיל לה שהרי אין כאן אפי' עומד כפרוץ משתי ואפי' היה רחבן של פשוטין ו' פשי' גופא והנכון דכל עומד דבר חשיב אינו מתבטל באויר הכא והכא מדאורייתא והראייה ממחיצת כלאים שאמרו לעיל דמד' טפחים ולמעלה מותר לזרוע כנגדו ואע"פ שהפרוץ מרובה עליו מכל צד ורבנן הוא דאחמירו לעניין שבת והכא בפסי ביראות אוקמיה על דין תורה לצורך מצוה ולפי זה מסייעין לומר דבעינן רחב הפשוטין ד' טפחים לרשב"ג או ג' טפחים לרבנן כפי מה שהתירו גבי כלאים אבל מדברי רש"י ז"ל נראה כי היא דכי קתני רחבן ששה אפשוטין קאי:
אחת נכנסת ואחת יוצאת: פירוש שיהא אמות שבנתיים שוחקות מותר להקריב לבאר ה"ג דרבנן לא שרי פסין לבור אלא לבאר כדאיתא לקמן. ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ואמר בתלמודא שהוא שתי אמות ואם הקריב הפסין לחלל הבור יותר משיעור זה אסרו חכמים לטלטל בו כלל ואפי' לצורך הבהמה דחיישי' דילמא ממטי לדלי בתוכה ומפיק לי' חוץ לפסין שהי' ר"ה או כרמלי' וי"א שזה השיעו' נתנו לכל דבר ואפי' לטלאים וגדיים וכי יצא בהם צריך זה השיעור וגם אפי' לגמלים די כשיעור זה מדקתני האי תנא מילתא פסיקתא ואע"פ שבשיעור זה של פרה אין בו כדי ראשו ורובו של גמל לא דקדקו חכמי' בדב' ושיערו בפרה ששיעורה בינוני ולא חלקו בדיניהם וכן הוא בירושלמי בפי' ומה שאמר בברייתא בהמה שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים ופרישנא דגבי גמל תניא דאלמא בעי' בגמל כדי ראשו ורובו לאו דוקא אלא שיעורא דעלמא נקט וכן פוסק הראב"ד ז"ל אבל יש מרבותי שסוברין שלא שיערו בפרה אלא לכל שהוא דכוותה או אפי' פחות ממנ' להחמי' אבל לרוב מינה כגון גמל או סוס וכיוצא בו צריך שיעור ראשו ורובו לעולם. ומותר להרחיק כל שהוא פירש כל מה שהוא ואפילו שיעיר ודומה לו הא. דאמרי' בפרק בתרא אלו דברים אוסרין בכל שהן ואינו ר"ל במשהו דהא ההוא תנא בעי דבר שבמנין כדאי' התם אלא פירושו כמה שהן:
מהדורא תנינא:
פיסקא ארבעה דברים איזהו מת מצוה כל שאין קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה קשיא לי דמהכא מוכח שכל מי שיש לו קרובין הכואבין עליו ומספידין אותו ובוכין עליו הוא דלא הוי מת מצוה הא אם אין לו קרובין שיספדוהו אע"פ שיש שם הרבה ב"א שיקברוהו מת מצוה הוי ורשאי הכהן לטמא לו וקשיא לי דבנזיר בפ' כהן ונזיר פליגי תנאי במתני' דחד אמר יטמא כהן ואל יטמא נזיר וחד אמר יטמא נזיר ואל יטמא כהן דמשמע שאפילו אין שם אלא אדם אחר שיקברנו אינו רשאי ליטמא לו ויש לפרש דהאי דתניא קורא ואחרים עונין אותו לאו על קרוביו קאמר דאפי' נכרי נמי אם יש שם שיקברוהו לא הוי מת מצוה אלא ה"פ אם הי' כהן יחידי שמצא מת מצוה בדרך אם הי' קרוב לעיר אל לכפר אחד שאם קורא לבני אדם שיבואו לקוברו עונין אותו ובאין אין זה מת מצוה ואינו רשאי ליטמא לו אבל אין מי שיענהו הרי הוא מת מצוה ומטמא לו והכי תניא בפ"ד דמסכת שמחות מצא מת מצוא מיטפל בו וקוברו איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר שומעין קולו אבל אם הי' צווח לבני העיר שומעין קולו אין זה מת מצוה:
לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד היא פי' דקס"ד דהאי אל יצא איש ממקומו עם חפצו בידו משמע:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק א (עריכה)
מת מצוה פרשו בכאן שאין לו קוברים. קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ופרשו גדולי המחברי' אחרים עונין לו שיש לו יורשים וכן נראה ביבמות. ומכאן למדו רבים שאלו האורחים הבאים מארץ אחרת ואין להם יורשים כאן שבכלל מת מצוה הם וכהן מטמא להם. ומכל מקום נראין הדברים שכל שמזומן על ידי ישראל לקברו אין זה מת מצוה:
מאחר שביארנו בחיוב מים אחרונים שהיא מפני מלח סדומית לא סוף דבר אחר אכילה אלא אף מדד מלח או נגע בה צריך ליטול ועכשיו מיהא בטלה לה תורת מלח זה ולא הוזקקנו לנטילה מצדה. וכבר ביארנו עניני הנטילה והלכותיה במסכת ברכות [בסופו בקונט' בית יד]:
כבר ביארנו במסכת שבת שיציאת חוץ לתחום אפי' לשלש פרסאות אין בה מיתת בית דין ולוקין עליה ואעפ"י שלאו שלה מאל יצא איש ממקומו וידוע שאף ההוצאה נכללה בו ואחר שהיציאה וההוצאה שניהם בפסוק אחד יראה לומ' שהוצאה שהיא חמורה עיקר ונמצא עיקר הלאו ניתן לאזהרת מיתה הרי אמרו מי כתיב אל יוציא אל יצא כתי' ונמצא עיקר הפסוק ליציאה חוץ לתחום ולוקין עליו ומכל מקום דוקא בשלש פרסאות אבל אלפים אמה אינן אלא מדרבנן ומה שאמרו תחומין דאורייתא ופירושו באלפים אמה ר' עקיבא היא ואין הלכה כמותו. ומכל מקום בני מחנה צריכין לערב אף לאלפים אמה הואיל ועיקר התחומין ר"ל שלש פרסאות [מן התורה. ויש פוסקים דגם שלש פרסאות] דרבנן וכבר ביארנו קצת ראיותיהם בראשון של יום טוב וכמו שנבאר עוד בה בפרק שלישי. ולדעתם בני מחנה פטורים אף בעירובי תחומין. וקצת גאונים החמירו לפסוק כר' עקיבא אף באלפים אמה ממה שאמרו בפרק מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכא כתיבן ומכאן החמירו בזו שאמרו אף עבד ושפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שאין עושין בה מעשה אלא בעד אחד כשר והדברי' (מחוברים) [מסתברים] כדעת ראשון וכן פסקוה גדולי הפוסקי'. ואף גדולי המחברי' כתבוה כן אלא שגדולי הדור כתבו משמם בתשובה שאינם מן התורה אלא אם מהלכים ברשות הרבים (במחנה) [כמחנה] ישראל וזה תמה שאם אמרו כמחנה ישראל לענין שיעור לא אמרוה שיהו לגמרי כן ועוד שהרי מחנה ישראל רשות היחיד היא ומחנה לויה הוא שהיה רשות הרבים כמו שהתבאר בפרק הזורק. ואף הם כתבו בתשובת שאלה שאין איסור תחומין בימים ובנהרות בין שיש בעומק המים מעט בין שיש בהם הרבה ולא נסתפקו בתחומין למעלה מעשרה אלא ביבשה ויש לפקפק בדברים אלו כמו שיתבאר בע"ה:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ב (עריכה)
עושין פסין וכו' כונת הפרק אמנם הוא בביאור החלק הרביעי ר"ל בענין הרשויות ומעט מן החלק השני בענין עירובי חצרות ורבו יסוב על שלשה ענינים: הראשון בענין מה שהקלו לעולי רגלים בפסי ביראות.
והשני בענין גנה וקרפף ודיר וסהר. והשלישי בענין עירובי חצרות במי ששכח אחד מן החצר ולא עירב עמהם על איזה צד אוסר. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר עושין פסין לביראות וכו' וביראות אלו פירושו מים נובעין מלשון באר והוא שאמר לשון ביראות ולא לשון בורות שהיה במשמע מים מכונסים. וביראות אלו הם ברשות הרבים או בבקעה שהיא כרמלית והביראות עמוקות עשרה ורחבות ארבעה והם רשות היחיד ואם ימלא בלא הכשר פסין נמצא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית ונמצא נמנע מהשקאת בהמתו וכתי' למען ינוח ולא (יאנוח) [ינוח] ומתוך כך עשו להם תקנה זו שיקיפו את הבאר בפסין אלו ויהא כל מה שבתוך הפסים נחשב רשות היחיד וימלא ויוציא ויניח שם ותכנס בהמתו לשם ותשתה ודיינו שיהא ריוח ליכנס הבהמה לשם ראשה ורובה (אין) [ואין] גוזרין שמא תמשך לאחוריה לרשות הרבים ויוציא הלה את מימיו אצלה. ושיעור הכנסת ראשה ורובה הוא שתי אמות ואמר בתקון זה שצריך ארבעה דיומדין והדיומד הוא נראה כשנים ומונח בקרן זוית שטחו האחד לרוח זה ברחב אמה וכן בארבע הפאות ונמצאו ארבעה הדיומדין נראין כשמנה. ור' מאיר מזקיק עוד פסין פשוטין בין הדיומדין בשיעור אמה רוחב ונמצא כאן היקף שנים עשר אמה.
ואמר אחר כן על הדיומדין ועל הפשוטים שכלם גבהם עשרה ורחבם ששה. שאף הדיומד רוחב כל דופן ממנו ששה. ואעפ"י שבפסי חצר דיינו ברחב ארבעה. טעם הדבר מפני שיש שם שלש מחיצות שלימות. ועביין כל שהו שאין לנו אצל העובי כלום. וזו היא צורת הבאר והדיומדין והפסין. וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש [בקר]. פי' רבק הוא כעין עול שמכניסי' בו פרו' הרבה בשעת דישה ובלשון לעז קורין אותו קוצלי. ופי' הענין הוא שמתירין ביניהן ר"ל בין כל שני הדיומדין שבהן אויר שיהו יכולות לעבור באותו אויר שש פרות ושיעורן ברחב כל אחת מן הסתם אמה ושני שלישי אמה ונמצא אויר עשר אמות.
קשורות. ר"ל נצמדות יפה בתוך רבקן שאם נכנסות בפזור יהא שיעור האויר גדול יותר מדאי. אחת נכנסת ואחת יוצאה ר"ל אחת מן הרבקות והוא שיעור מרווח מעט משיכנסו השש פרות ביחד אבל באויר יתר מזה אין מתירין. ור' יהודה מתיר באויר שיכנסו שם שמונה פרות על הדרכים שהוזכרו בשש לר' מאיר ונמצא כאן אויר שלש עשרה אמה ושליש שר' יהודה סובר שעד תחום זה נקרא פתח ועל כונה זו בעצמה התיר ר' יהודה תחלה בדיומדין ולא הזקיק למיעוט פסי' וכן על כונה [זו] חלק עליו ר' מאיר להצריך במיעוט פסין ר"ל שאין עיקר ומחלוקת בפשוטים עד שתאמר שבכל הבורות יהא ר' מאיר מצריך פשוטים וכן בכל הבורות יהא ר' יהודה אומר שדיו בדיומדין אינו כן שכל שאין בין הדיומדין אויר יתר (מעשרה) [מעשר] אף ר' מאיר אינו מצריך פשוטים וכל שיש ביניהן אויר יותר מי"ג אמה ושליש אף ר' יהודה מצריך פשוטים נמצא שהבאר שחלקו עליו הוא באר שאויר י"ג אמה ושליש בין דיומד לדיומד שלר' יהודה אינו צריך כלום ולר' מאיר צריך מיעוט עד שלא יהא אוירו אלא בעשר לרוח אחת. ולמדת שבבור שמנה אף ר' מאיר אינו מצריך (פסין) [פשוטים] שאם אין הבור רחב אלא שמנה אמות ברבוע כשהוא מרחק הדיומדין עד שתכנס שם ראשה ורובה שזהו שתי אמות נמצא חדו של דופן דיומד הדרומי רחוק משפת הבור שתי אמות וכן הצפוני ונמצא מחדו של דיומד דרומי לצפוני ארבע אמות ורחב הבור שמנה הרי שתים עשרה והרי מתמעט האויר בדופן הדיומד המזרחי אמה ובמערבי אמה ולא נשאר אויר אלא בעשר והרי שאין זה צריך מיעוט אף לר' מאיר. וכן אם הבור שתים עשרה אף לר' יהודה צריך מיעוט שכשהרחיק את הדיומדין שתי אמות מן הבור נמצא חלל בין דיומד לדיומד שש עשרה אמה וכשנתמעט באמה מכאן ואמה מכאן נשתייר אויר ארבע עשרה אמה בינתים והרי ר' יהודה אינו מתיר בכך וצריך מיעוט (הה) [הרי] לא נחלקו אלא משמנה ועד שתים עשרה כגון בור תשעה שנמצא חלל שבין הדיומדין י"ג אמה וכשנתמעט בשתי אמות נמצא חללו י"ב וכן בבור אחד עשר שנמצא חללה חמש עשרה אמה וכשנתמעט בשתים נשאר חללו שלש עשרה אמה ובכל אלו לר' מאיר צריך מיעוט ולר' יהודה אין צריך מיעוט והלכה כר' יהודה.
ואמר אחר כן שמותר להקריב היקף זה לבאר שכל שהוא מקרב את ההיקף ממעט את האויר ומכל מקום צריך שלא יקרבנו אלא בכדי שישאר אויר שתהא פרה יכולה ליכנס ראשה ורובה והוא שתי אמות שמאחר שעיקר תקנה זו נעשית בשביל בהמות של עולי בבל כמו שיתבאר אם אינה נכנסת ראשה ורובה תמשך לאחריה ויבא להוציא לה לחוץ וכל שאינו כן אפי' לגדי אסור. וכן מותר להרחיקן כמה שירצה ובלבד שיזהר שלא יהא שם אויר ביתר משלש עשרה אמה ושליש כגון שאם הבור ברחב ארבע אמות יכול להרחיק חמש אמות מכאן וחמש מכאן שהרי אין כאן אויר בין דיומד לדיומד אלא ארבע עשרה אמה כשיתמעט באמה של דיומד מכאן ומכאן אין כאן אויר אלא שתים עשרה אמה ואף אם רוצה להרחיק יותר ויותר ירחיק כמה שירצה ובלבד שירבה בפסין למעט את האויר או יאריך הדיומדין שאין הכונה אלא שלא יהא שם אויר ביתר משלש עשרה ושליש לר' יהודה שהלכה כמותו. ור' יהודה חלק בזו לומר שלא הותר אף במיעוט פסין אלא עד בית סאתים. ר"ל בכדי שיהא החלל בית סאתים לבד כדין מקום המוקף שלא לדירה והשיבוהו שלא אמרו בית סאתים אלא בגנה וקרפף שאין בו צד תשמיש לאדם ואין היקפן לדירה כלל אלא לטיול ולזריעות. ויש מפרשי' שמאליהן נעשו המחיצות ואין נראה כן. אבל דיר ר"ל היקף העשוי בשדות לבהמות ויש בו בית דירה לרועה. וסהר והוא גם כן היקף העשוי לבהמות אלא שהוא בעיר. ויש גורסי' סחר מלשון היקף. והמוקצה והוא רחבה שאחורי הבתים. או חצר והוא שלפני הבתים כל אלו תשמיש אדם הם והיקפם מכשירם אפי' לבית חמשת כורים או עשרה אלא שבדיר וסהר דוקא בשלא נשאר שם בית סאתים פנוי ר"ל יותר מכדי צרכו וכן פסים אלו הואיל ומימיהם ראויות לשתיה תשמיש אדם הוא והיקף דירה הוא ומותר בשיעור כמה אלא שאף זה בשלא ישאר שם בית סאתים פנוי. ויש חולקי' להקל אף בזו אלא שלקצת גדולי הדור ראיתי שהביאו בה ראיה שהרי בגמרא נראה בהדיא שהיקף חבלים מחיצה ראויה יותר ולא הקלנו בה בבית סאתים פנוי ואין דינם בזו כחצר או כמוקצה שדינו כחצר ופרשו בגמרא ששיעור זה של ר' יהודה בבית סאתים פירושו בור בלא פסין כלומר שכל שהבור לבד אינו יתר מבית סאתים אעפ"י שאם תחשוב עם חללו חלל שבין הבור לדיומדין יתר מבית סאתים כשר מפני שאדם נותן עיניו בבורו כלומר שכל הבא ללמוד מקום (היכר) [היתר] טלטול מכאן ממקום הבור הוא למד ולא ממקום המחיצה והרי הבור מיהא אינו אלא בית סאתים ואעפ"י שההיקף יתר לא יבא להתיר מכאן יתר מבית סאתים בעלמא וכל שכן שהוא אומר כן בהרחקת הפסין מן הבור שאם היה שם יתר מבית סאתים לבד משיעור הבור פוסל ורבנן נחלקו עליו בין בריוח שבין פסים לבור בין בריוח חלל הבור. ומותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין. ואעפ"י שכבר נאמרה חזר ושנאה ללא צורך או לעשותה (סתם ואחר מחלקת) [מחלוקת ואח"כ סתם] שהלכה כסתם לומר שהלכה כרבנן.
ר' יהודה אומר אם היה דרך הרבים עוברת בין הפסים יסלקנה לצדדין. ר"ל חוץ לפסין שאי אפשר להתיר טלטול במחיצות כעין אלו אם רבים בוקעין בה. ואעפ"י שר' יהודה בעצמו אמר בשני בתים בשני צדי הרבים שעושה לחי מכאן ולחי מכאן בזו יש כאן שתי מחיצות גמורות אבל זו שאין כאן מחיצה גמורה וכל פרוצים שלה מרובים על העומדים אתו רבים ומבטלי מחיצאתא [אף בארבע וכל שיש בו דרך מיוחדת לרבים ודרך הרבים גמורה עוברת בתוכו אינו רשות היחיד בשום פנים] וחכמי' אומ' אינו צריך שאין אומרי' אתו רבים ומבטלי מחיצאתא (אף בארבע וכל שיש בו דרך מיוחדת לרבים ודרך הרבים גמורה עוברת בתוכו אינו רשות היחיד בשום פנים) ואעפ"י שאמרו עליה בגמרא ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרויהו כאן הודיעוך כחה של מחיצה כלומר ממה שאמרו שאין צריך לסלקה שכל שיש שם ארבע מחיצות שהן מחיצות מן התורה שוב אין בקיעת הרבים מבטלתן כבר הקשו לר' יוחנן מדידיה אדידיה ותירצו לדעתו כאן הודיעוך וליה לא סבירא ליה. ואעפ"י שעל כרחך לר' אלעזר מיהא סבירא ליה ממה שאמר הזורק לבין הפסים חייב כמו שיתבאר אפי' הכי קיימא לן כר' יוחנן שהוא רבו של ר' אלעזר שהרי פסקנו ברשות הרבי' שאינה מתערבת אלא בדלתות מפני ששאר מחיצות בקיעת רבים מבטלתן ואעפ"י שבראשון של שבת [ו:] אמרו זו היא למעוטי דר' יהודה דאמ' אם היה דרך לרבים יסלקנה לצדדין אלמא שאין הלכה כר' יהודה מכל מקום אין כחה יפה מכחה של משנה זו שאמרנו כאן ולא סבירא ליה למדת שהלכה כר' יהודה ולא מטעמו של ר' יהודה שהרי ר' יהודה לא אמרה אלא בפסים ואנו פוסקים כן בקצת מיני רשויות אף במחיצות מעלייאתא כמו שביארנו ברשות הרבים שאפי' היו בה ארבע מחיצות כגון סרטיא (צסיסין) [צריכים] לדלתות נעולות:
אחד באר הרבי' כלומר היתר זה נעשה לבאר בין של יחיד בין של רבים ובבור של רבים שהבאר אעפ"י שהוא של יחיד הואיל ואינו פוסק הקלו בו מפני שמאחר שהמים נובעים אף היחיד מן הסתם אינו מקפיד על דליית רבים ממנו והבור אם הוא של רבים אעפ"י שהוא פוסק הואיל ושל רבים הוא הקלו בו לכבוד רבים אבל בור של יחיד שיש כאן שתים לגריעות שהוא פוסק והוא של יחיד לא הקלו שמא יבא לטלטל שם אחר שיתיבשו מימיו. ור' יהודה בן בבא סובר שלא הותר אלא בנובעים ובשל רבים [אבל של יחיד] אפי' באר אסור עד שיעשה מחיצה עשרה סביבו והיא הנקראת חגורה וכן בבור אפי' של רבים והלכה כר' יהודה בן בבא. ויש מפרשי' חגורה היקף חבלים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה