רבינו שמשון על תרומות י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על תרומות · י · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

בצל של תרומה שנתנו לתוך תבשיל של עדשים של חולין שלם אינו נותן טעם מחותך נותן טעם ובצונן איירי ובירושלמי (הל' א) משמע איפכא דקאמר מתני' בבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה אבל בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים של חולין לא משמע כשהוא מחותך (שאין) נכנס בו טעם של עדשים ולא כשהוא שלם שנותן בו טעם עוד קאמר בירושלמי רבי אחא בשם רבי בא בר ממל מתני' כשהוציאו עדשים מימיהם שעדשים צופרות אותן שלא יבלע ודכוותה עדשים צופרות אותן שלא יתן:

ושאר כל התבשיל. היינו דקאמר בירושלמי (שם) בבצל של חולין אבל בקפלוט בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך:

צחנה. דגים קטנים כבושים כההיא דפ' הנודר מן המבושל (דף נא:) הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ובמורייס ואם נתן בצל תרומה בתוך הצחנה משליך את הבצלים והדגים מותרין ובלבד שיהא הכל בצורתו שלא נתערב עם הדגים:

שאין הבצל שם ליתן טעם אלא להעביר הזוהמא ואין מתיישב לפי שיטת הירושלמי דמוקי מתני' בבצל של חולין דכיון דהאי בתרומה סברא הוא דרישא נמי בתרומה ובירושלמי (הל' א) מייתי הא דתנן במסכת מעשר שני (פ"ב מ"א) דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני והשביחו השבח לפי חשבון ומסיק ההיא דלא כר' יהודה דאמר במתני' גבי בצל שאינו אלא לסלק הזוהמא והוא הדין קפלוטות בדגים ואין כאן שבח:

ירושלמי (שם) במה דברים אמורים ביבש אבל בלח אסור בבצל של חולין אבל בקפלוט בין לח בין יבש בין שלם בין מתותך אם העביר פיטמתו כמחותך היו ב' או ג' כמחותך הן הדא דתימא בשאין בקליפה חיצונה כדי ליתן טעם אבל יש בקליפה חיצונה כדי ליתן טעם אסור:

משנה ב[עריכה]

ריסקו. כתשו לשון כתישה בחטים וריסוק בתפוחים ובשום ובוצר ומלילות (עדיות פ"ב מ"ו) וחלות דבש (שבת פכ"ב קמג.) ובתפוח של תרומה איירי שנתנה לתוך העיסה של חולין וכן שעורים איירי בשל תרומה ובירושלמי (שם) תני רבי יוסי מתיר רבי אחא בשם רבי יוסי ברבי חנינא מה פליגין במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר ר' יוסי כדעתיה כמה דו אמר תמן אין תבשילו תבשיל ברור כך הוא אמר הכא אין חימוצו חימוץ ברור דשרי גבי שבת בישול שאינו ברור בפרק כירה (דף לח:) תנן לא יפקיענה בסודרים ורבי יוסי מתיר וכולה סוגיא איתא נמי התם בריש חלה ובסוף כל שעה ומשום דהוי חמץ נוקשה כדאי' בריש כל המנחות באות מצה (דף נד.) חשיב ליה חימוץ שאינו ברור ותימה הוא אי לענין פסח היה מתיר רבי יוסי והא בין רבי מאיר בין רבי יהודה אוסרין בפרק אלו עוברין (דף מג.) דלכל הפחות מדרבנן אסר רבי יהודה ואי לאו דמדמי לה לבישול מצינן למימר דלא אסר מילי אחריני דוקא אמר ר' יוסי:

מימיו מותרין. דנותן טעם לפגם מותר:

משנה ג[עריכה]

ר"מ אוסר. בפרק בתרא דע"ג (דף סו:) ובפסחים (דף עו:) מסקינן דר' מאיר סבר ריחא מילתא היא ור' יהודה סבר ריחא לאו מילתא היא אבל לאביי ולרבא דכ"ע ריחא מילתא היא ופליגי בפת חמה וחבית מגופה ובפת צוננת וחבית פתוחה:

משנה ד[עריכה]

פת של חולין מותר לזרים. דאין בה טעם כמון אלא ריח ואי משום דהוסק לא איכפת ליה דתרומה אין אסורה בהנאה:

משנה ה[עריכה]

והא דקדוש בשביעית. (משום דהוי מאכל בהמה) ובפרק לולב הגזול (דף מ.) אמר דעצים אין בהן קדושת שביעית דילמא הוו עצים דמשחן דהנאתן ובעורן שוה אי נמי חזי למאכל בהמה ובירושלמי פריך ואין עץ פוגם וחוזר ופוגם ומשני כמ"ד טתן טעם לפגם אסור ואפי' למ"ד נותן טעם לפגם מותר מודה דהכא אסור למה כל (שעלה) [שנפל] לתוכו תלתן הוא משביח:

משנה ו[עריכה]

ידלקו שאף העץ נאסר בכלאי הכרם כדאמרינן (פסחים כו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם דעיקרו נאסר:

ומחשב. דתרומה גדולה ניטלת במחשבה ודייקינן בשילהי פרק קמא דביצה (דף יג.) מדקתני חבילין שמע מינה איסורייתא טבלא ובירושלמי (הל' ג) אמר כמה היא חבילה כ"ה זירין:

ואינו צריך להפריש. על כל העץ היינו קשין שבו ואצטריך לאשמעינן דלא חייבוהו במעשרות אע"פ שטעם עצו ופריו שוה כדאמרי' בפ"ק דביצה (שם) וק"ק דהתם מסקינן דכותש קנסא דמוקי לה בטבל טבול לתרומת מעשר והכא משמע (בטובת) [לטובת] הבעלים וי"ל דמשמע ליה התם כותש חייב לכתוש:

תלתן. פינוגריק"ו וכותשין אותו במקלות:

נותן העץ עם הזרע. דמפריש מן העץ על העץ ומן הזרע על הזרע:

משנה ז[עריכה]

שכבשן במלח ומתקיימין:

פצועי חולין. אותן זיתים חולין שכבשן עם זיתי תרומה אם זיתי חולין נפצעו אסורין אם שלמין מותרין ומפרש בירושלמי (הל' ד) א"ר יונה זאת אומרת פצועין בולעין ופולטין וחוזרין ובולעין שלימים בולעין ופולטין ועוד אינן בולעין:

מי תרומה. שכבשו בו זיתי תרומה:

משנה ח[עריכה]

שכבשו עם דג טהור. משנה חסרה דלא פירשה אם מותר אם אסור ובירוש' (הל' ה) תני ר"י בן פזי דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני ר' חייא מדיחו ומותר א"ר מנא מ"ד מותר כשכבשו שניהן כאחת מ"ד אסור כשכבשן זה אחר זה תדע לך שהוא כן דתנינא או במי תרומה אסור לא שכבשן זא"ז כלומר דמי תרומה קרי מקום שכבש בו זיתי תרומה והשתא הנך ברייתות אינן מענין משנתנו דמתני' משום בריה וכבשו אורחא דמילתא והנך ברייתות משום נתינת טעם ודבר תימה הוא דקי"ל בפרק כל הבשר (דף קיא:) כבוש הרי הוא כמבושל ובמבושל אין חילוק בין בבת אחת ובין לזה אחר זה וכענין זה פי' ר"נ גבי כבש ג' כבשין בפ' מקום שנהגו (דף נב.) שהראשון נותן טעם בשני ולא שני בראשון ופירשנוה בשיטה ישרה בשביעית פ"ט וע"ק מתני' דלעיל משמע דבשלמי חולין לא בלעי ובמבושל אין חילוק בין שלמים לפצועין וה"נ בכבוש כיון דמיירי בטמא מלוח וטהור טפל ל"ל כבשו כי לא כבשו נמי ליתסר כדקי"ל בפרק כל הבשר ומיהו בזה י"ל משום דמלוח כרותח דצלי ולקמן אמתני' דחגבים טמאים שנכבשו גרסינן בירושלמי (הל' ו) א"ר יוחנן לית כאן נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח משמע דאכולה מתני' קאי דכל היכא דתנן כבישה תנינן שליקה במקומה וצ"ל דשלוק פחות מבישול אע"ג דנקט בסוף בהמה המקשה (דף עז.) עור תמור ששלקו [לאו] משום דאין מתרכך בבישול דאדרבה הבישול טפי משליקה ומתרכך יותר ומיהו בפ' כל הבשר (קי:) משמע בהדיא דשליקה טפי מבישול גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת דפליג עלה ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה ואמר שלוקה אוסרת ונאסרת [וצ"ל דהירושל' פליג עלה]:

וכל גרב שהיא מחזיק סאתים. השתא לא מיירי באיסור נתינת טעם דשיעורו בס' אלא בדג טמא שנתערב עם דגים טהורים דמיתסרי כולהו משום דבריה לא בטלה אלא כשיעור זה. גרב כד או חבית:

שמחזיק סאתים. דגים טהורים ונתערב בהן דג טמא:

משקל י' זוז. ומפרש בירושלמי (שם) שהוא [א'] מתתק"ס כיצד סאה עבדה כ"ד לוגין ולוג ב' ליטרים וליטרא ק' זוז נמצא דסאתים עולין לצ"ו מאות זוז וצ' מאות הם י' פעמים ט' מאות ות"ר [הם] י' פעמים ס' אלמא איכא ליו"ד זוז י' פעמים תתק"ס נמצא כל [עשרה] זוז אחד מתתק"ס ואח"כ אמרינן בירושלמי הורי ר' יוסי בר בון בעכברא אחד לאלף כלומר מצא אחד לאלף מותר והוא הדין אחד לתתק"ס היה מתיר והאי דבעי שיעור' רבה כ"כ משום דהוי בריה ולא בטלה ובאלף בטלה ואין ללמוד מכאן לאיסורין דבמשהו כגון חמץ בפסח דנימא דבאלף בטיל דדלמא הוי דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל וסתם יין דבמשהו תניא בתוספתא דע"א (פ"ח) שטיפה של יין נסך אסורה ואוסר היין שבבור ואין סברא לומר בשאין שם אלף טיפין ובפ' כל הזבחים שנתערבו תנן אפילו א' ברבוא ומשמע התם בגמ' (דף עב.) דלמאן דאמר כל שדרכו לימנות ניחא דלא בטיל וק"ק בפ' גיד הנשה (דף ק.) דחשיב גיד הנשה שהיא בריה וחתיכת נבילה הראויה להתכבד דעדיפא מכל שדרכו ועביד שם צריכותא ואין שוין לענין ביטול ואין לפרש מתני' (בצירו) אלא טעם (כל) הבריה הוא דחמיר דזה אי אפשר להיות דגבי גיד הנשה תנן (דף צו:) בזמן שמכירו בנותן טעם:

רביעית הלוג מציר של דג טמא אוסר בסאתים והיינו קרוב למאתים כדאמר בפרק גיד הנשה (דף צט:) דסאתים מאתים רביעי לוג נכי תמני והתם פריך והא"ר יהודה מין במינו לא בטיל ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא כלומר ואינו אלא מדרבנן וכן משמע בסוף אין מעמידין דמחלק גבי ספק דגים טמאים בין לטבל בגופן לטבל בצירן והא דמשמע בפ"ק דבכורות (דף ו:) שהוא מדאורייתא דפריך אלא מעתה טעמייהו דרבנן מגמל גמל ור"ש טעמא מאת הגמל הא לאו הכי חלב דבהמה טמאה שרי מאי שנא מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן מדפריך ציר אחלב משמע דדרשה גמורה היא וכן בפ' העור והרוטב (דף קכ:) דקאמר צריכי מ"מ ציר דגים דרבנן דהתם מהטמאים דשרצים דריש כדמוכח בפ' העור והרוטב (שם )בשמעתא דהמחה החלב וגמעו דמייתי עלה דרשה דהטמאים וקאמר לכתוב רחמנא בשרצים וליגמרו הנך מיניה ואע"ג דבתורת כהנים דריש גבי [דגים] שקץ לאסור ציר ורוטב וקיפה שלהן צירן אסמכתא בעלמא הוא והא דפריך בפ' כל הבשר (קיג:) מדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מההיא דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבילה וקאסר ליה רבא מהטמאים לאסור צירן שפיר פריך דקים ליה דלכל הפחות מדרבנן מיהא אסור בדגים כדתנן הכא ש"מ דלא בלעי כשמלחן זה עם זה וקצת קשה כיון דצריך קרא בשרצים ובבהמה טמאה דרשינן לה בתורת כהנים מדכתיב טמאים הם לכם ובדגים דליכא קרא לא אסר מדאורייתא היכי מייתי רבא התם ראיה מהטמאים לאסור צירן של (טיפה) [טריפה]:

משנה ט[עריכה]

לא פסלו את צירן. אבל ציר חגבים טמאים בפני עצמן אסור ורבי צדוק העיד דאפילו בעצמן טהור ואמרינן בירושלמי מהו טהור מלהכשיר הא ליטמא כל שהוא מיטמא ובמסכת מכשירין (פ"ו מ"ג) נמי תנן ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא:

משנה י[עריכה]

כל הנכבשין זה עם זה. שאחד חולין ואחד תרומה:

אלא עם החסית של תרומה. כדמפרש דהיכא דחסית תרומה בין ירק בין חסית של חולין שעמו אסור אבל עם ירק תרומה מותר חסית היינו לוף ובצלים כדפרשינן בסוף פרקין דלעיל:

משנה יא[עריכה]

עם התרדין של איסור כגון דתרומה או דכלאי הכרם:

של שקיא שמשקין ביד:

עם כרוב של בעל דתרומה אסור דשל שקיא בולע:

רבי יהודה אומר כל איסור והיתר המתבשלין זה עם זה והן מין אחד מותרין חוץ מן הבשר דאם בשר איסור נתבשל עם בשר היתר אסור:

הכבד אוסרת. בפרק כל הבשר אמרינן דאיירינן בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית משום דמא מבעיא לן:

משנה יב[עריכה]

בתבלין אסורין. כגון תבלי תרומה וערלה וכלאי הכרם:

אפילו חלמון שלה. בירושלמי (שם) תני בר קפרא חלמון אסור וכ"ש חלב ביצים לובן ביצים קרי חלב ביצים:

מי כבשים ומי שלקות. שנכבשו בהן תרומה או נשלקו: