ראשית חכמה/הקדמה
ראשית חכמה / הקדמה[עריכה]
נודע היות אמת שעיקר עסק התורה הוא להביאה לקיום המעשה, כדפירש במסכת ברכות פרק ב (דף יז.): מרגלא בפומיה דרבא, תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר (תהלים קיא י): "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם", ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, עכ"ל. וחזר לומר: לעושים לשמה וכו', שלכאורה הוא מיותר. אלא ללמדנו שעיקר תורה לשמה היא התורה שאדם לומד כדי לקיימה, וכך הוא הבנת הפסוק: בזמן שיקדים האדם לחכמה יראת ה', תתן החכמה שכל טוב לכל עושיהם, מפני שאין כוונת החכמה אלא ליראת ה', שהחכמה תלמד לאדם דרכי היראה, ומוכרח הוא שתהיה החכמה שכל טוב לכל עושיהם, ושתתקיים בו החכמה, כיון שלא למד החכמה אלא לעשותה כלי ליראה והיראה הוא המעשה.
ובזוהר פרשת בראשית (דף ח ע"א) אמר, זה לשונו, רבי יוסי אומר: שכל טוב דא אילנא דחיי, דאיהו שכל טוב בלא רע כלל, ועל דלא שריא ביה רע איהו שכל טוב בלא רע, עכ"ל. ועל דרך זה מורכב עם הפירוש הקודם הוא, כי בהקדים היראה לחכמה אז זוכה האדם להשיג עץ החיים, שהוא שכל טוב בלא רע, אבל אם לא הקדים היראה אז אינו שכל טוב בלא רע, כי נמצא בועט באביו ובאמו והוא עושה שלא לשמה והוא מורכב מטוב ורע, ולכן נוח לו שלא נברא.
ויובן הדבר היטב במה שאמרו ביומא (פרק בא לו כהן גדול): אמר רבי יונתן, מאי דכתיב (משלי יז טז): "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות" וגו'? אוי לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. מכריז ר' אלכסנדראי: חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד. אמר להו רבא לרבנן: במטותא מנייכו דלא תירתו תרתי גהנם, עכ"ל. ופירש רש"י: דרתא, חצר. ותרעא לדרתא עביד, שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים, לכן צריך שיקדים לו יראת ה'. תרתי גהינם, להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה ולא תקיימוה, ותירשו גיהנם במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם, עכ"ל. והטעם שקרא ליראת שמים חצר שהוא העיקר, והחכמה כניסה לה כנ"ל, נראה לי שיובן במה שהביאו מימרא זו (שבת פרק ב') זה לשונו, מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, וסמיך ליה, אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר (קהלת ג יד): "והאלהים עשה שייראו מלפניו", עכ"ל. והנראה שמימרת רבי יהודה נסמכה למימרת רבי ינאי כדי לפרש דבריו. וביאור דבריו, שנודע שעיקר העולם הוא ישראל שבשבילם נברא העולם, כמו שדרשו (בראשית א א): "בראשית ברא אלהים", בשביל ישראל שנקראו ראשית. וישראל הם עיקר קיום העולם, שאי אפשר לעולם בלא ישראל, שנאמר (זכריה ב י): "כי כארבע רוחות" וגו', כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. והתורה לא נבראת אלא בשביל ישראל שידעו להכיר את בוראם, כמו שדרשו בספרי (ילקוט שמעוני תורה סימן תתעב) זה לשונו: רבי שמעון בן יוחאי אומר: כימי העץ ימי עמי, אין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג יח): "עץ חיים היא למחזיקים בה". והרי דברים קל וחומר: ומה תורה שלא נבראת אלא לכבודן של ישראל, הרי היא קיימת לעולם ולעולמי עולמים, קל וחומר לצדיקים שבשבילם נברא העולם, עכ"ל. אם כן נפקא מיניה, שכל מציאות העולם עיקרו הוא ישראל, ולא נתן להם הקדוש ברוך הוא את התורה אלא שייראו מלפניו. ועוד, שמחמת בריאת העולם נכיר מעשיו וגדלו ונירא מלפניו. וכן פירש ברעיא מהימנא (בא מב ע"א) שעיקר בריאת העולם בגין דישתמודעון ליה. אם כן, היראה שהוא ירא מהבורא שברא הכל היא עיקר החצר, והחכמה המלמדת הדרך היא שער הכניסה. ונמצא שכיון שלא נברא האדם אלא שיירא את הבורא, וזהו עיקר החכמה כדפרישית, העושה הפך זה נוח לו שלא נברא, שמהפך כוונת הבורא, ונמצא בריאתו לבטלה ועסקו בחכמה לבטלה, נוח לו ההעדר מאחר שאין בו תועלת.
עוד ביאר במדרש רבה פרשת וזאת הברכה (פרשה יא פרק ו), שעיקר לימוד התורה הוא המעשה הנמשך ממנה, זה לשונו: אמר רבי אליעזר, איזו היא הברכה שבירך משה בתורה תחילה? ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בתורה הזאת וקדשה ורצה בעושיה, ולא אמר בעמליה ולא אמר בהוגיה אלא בעושיה, באלו שהם עושים את דברי התורה. אדם אומר: למדתי חכמה ולא למדתי תורה, מה אעשה שם אני? אמר הקב"ה לישראל: חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר אחד קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי התורה, כל החכמה וכל התורה בלבו, מנין? שנאמר (תהלים קיא י): "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם"; "יראת ה' טהורה עומדת לעד" (תהלים יט י); "יראת ה' היא חכמה" וגו' (משלי טו כג), עכ"ל. עוד במדבר רבה (פרשה יג פרק טו) זה לשונו: "בלולה בשמן" זו התורה, שצריכה לבלול במעשים טובים, כההיא דתנינן: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, הוי למנחה, שאותה שעה הוא עושה נחת רוח ליוצרו, בזמן שאדם עוסק בתלמוד תורה והוא בעל מעשים טובים ושומר עצמו מן החטא, עכ"ל:
עוד שם בפרשה יד זה לשונו: "פר אחד בן בקר" וגו׳ (שמות כט א), שלשה מיני עולה אלו למה? כנגד שלשה כתרים שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל על זאת: כתר תורה, כתר כהונה, וכתר מלכות. כתר תורה זה הארון שכתוב בו (שמות כה יא): "ועשית עליו זר זהב". כתר כהונה זה מזבח הזהב שכתוב בו (שמות ל ג): "ועשית לו זר זהב סביב". כתר מלכות זה השולחן שכתוב בו (שמות כה כד): "ועשית לו זר זהב סביב". "שעיר עזים" וגו׳ כנגד שם טוב, הוא המעשה, כמה דתנינן: לא המדרש העיקר אלא המעשה, לפי שהמעשה הוא המכפר על האדם, כההיא דתנינן: תשובה ומעשים טובים כתרים בפני הפורענות. ואותו כתר (שם טוב) הוא כנגד המנורה, לקיים מה שנאמר (משלי ו כג): "כי נר מצוה ותורה אור. למה נקראת התורה אור? שהיא מאירה את האדם מה יעשה. ולפי שהתורה מלמדת את האדם כיצד יעשה רצון המקום, לפיכך שכר התלמוד גדול; וגדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר (ישעיהו לב יז): "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד העולם", עכ״ל. והמאמר הזה מבואר במעלת המעשה ובסודו במעלתו שהוא כנגד כתר שם טוב, ונודע שכתר שם טוב עולה על גביהן, ששום כתר משלשה כתרים הנזכרים אינם נקראים כתר אלא ע״י שם טוב, שאם לא נהגו הכהן והמלך והעוסק בתורה כראוי אין כתריהם כתר; נמצא שעיקר המכתיר לתורה שתקרא כתר הוא השם טוב, שהוא המעשה.
מעלה שנית, שהמעשה מכפר על האדם. והטעם, כי התורה תלמד לאדם היאך יעשה תשובה כדי שיתכפרו לו עוונותיו; ואם קרא ולא קיים, נמצא כאילו לא קרא, וכמו שכתב החסיד בעל חובות הלבבות, כי אין התשובה יוצאת מפינו כי אם ממעשינו, בכמה תנאים שפירש שם בשער התשובה. ומפני זה סמך התנא לתשובה מעשים טובים. וכן רבא במאמר שהעתקנו לעיל, עיקר תורה תשובה ומעשים טובים.
עוד במה שאמר שכתר שם טוב כנגד המנורה, שהיא נר מצוה, ביאר לנו צורך התורה למעשה והמעשה לתורה, כדפירש בזוהר (פרשת תרומה דף קס״ו) זה לשונו: פתח ר׳ אבא ואמר, "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו כג). כי נר מצוה, כל מאן דאשתדל בהאי עלמא באינון פקודין דאורייתא, אתסדר קמיה בכל פקודא ופקודא חד שרגא לאנהרא ליה בההוא עלמא. ותורה אור, מאן דאתעסק באורייתא זכי לההוא נהורא דאדליק שרגא מיניה, דהא שרגא בלא נהורא לא כלום, נהורא בלא שרגא אוף הכי לא יכול לאנהרא. אשתכח דכולא דא לדא אצטריך: אצטריך עובדא לאתקנא שרגא, ואצטרך למלעי באורייתא לאנהרא שרגא. זכאה איהו מאן דאתעסק בה בנהורא ושרגא, עכ״ל. וסוד העניין נתבאר בזוהר (משפטים קי״ט) זה לשונו: ואינון דעסקין בתורה ובמצוה לשמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה שלא על מנת לקבל פרס, אלא כברא דאיהו מחוייב ביקרא דאבוה ואמיה, אתקשר ודאי ואתרשים בעמודא דאמצעיתא ושכינתא כאילו ביה הוו חד. מאן דאית ביה תורה בלא מצוה או מצוה בלא תורה, כביכול כאילו הוה בפרודא, אבל בדא ודא כאילנא דענפוי מתפרדין לימינא ושמאלא ואילנא יחודא דתרוייהו באמצעיתא, עכ״ל.
ומה שכתוב בסוף המאמר רבה שהעתקנו, ששכר התלמוד גדול, והוכיח כן מפסוק (ישעיהו לב יז) "והיה מעשה הצדקה שלום", אע״פ שלכאורה אין ממנו ראיה אלא למְעַשה שהוא גדול יותר מן העושה, שמלת "ועבודת הצדקה" פירושו הוא לַמְעַשה. מכל מקום יש ממנו ראיה גמורה לכל, והוא כמה שפירשו בזוהר (מקץ דף קצ״ט) שהתורה נקראת צדקה, זה לשונו: פתח ר׳ יוסא ואמר (משלי י ב): "לא יועילו אוצרות רֶשע וצדקה תציל ממות". לא יועילו אוצרות רשע – אלין אינון דלא משתדלי באורייתא ואזלין בתר מילי דעלמא למכנס אוצרין דחייבא. מה כתיב? "ואבד העושר ההוא בענין רע" (קהלת ה יג), בגין דאינהו אוצרות רשע. וצדקה תציל ממות – אלין אינון דמשתדלי באורייתא, וידע ארחא לאסתכלא, דהא אורייתא עץ חיים היא, ואקרי צדקה דכתיב (דברים ו כה): "וצדקה תהיה לנו" וגו׳. דבר אחר (משלי שם): צדקה תציל ממות – דא צדקה ממש, ובתרין גוונין איהו ובתרין סטרין, קרי ביה אורייתא וקרי ביה צדקה וכלא חד, עכ״ל. ומשטחיות המאמר יש ראיה אל כוונתנו. ומכל מקום לא תקרא התורה צדקה אלא בבחינה הנמשך ממנה לקיום המעשה, והיינו ראיות מפסוק שהביא: "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות", שהשוה התורה לצדקה כמו שכתוב בסוף המאמר, דכולא חד, כי כמו שהצדקה היא בסוד עץ החיים המחיה לעניים שהם באילנא דמותא, כדפירשו בפרשת בחקותי, כן ענין התורה לכינוי צדקה, צד״ק ה״א. וזהו שדקדק בלשונו ואמר: "אלין אינון דמשתדלי באורייתא וידעי ארחא" וכו׳. וכוונת "וידעי ארחא" היא לקיום המצות.
ואף על פי שמהמאמרים הנזכרים נראה שהתורה שקולה כמעשה והתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, מכל מקום מצינו שקניית חיי העולם הבא הוא על ידי מעשה, כדאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה: כשחלה ר׳ יוסי בן קסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו, ושאל לו רבי חנינא לרבי יוסי: מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתי לעניים. אמר לו: אם כן, מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי.
עוד אמרו רבותינו ז"ל (תענית דף כא:): אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא כל יומא ממתיבתא דרקיעא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, ולרבא כל מעלי יומא דכפורי. הוה קא חלשא דעתיה דאביי על דאבא אומנא. אמרו ליה: לא מצית למעבד כעובדוי, וספרו שם מעשיו. הרי כי עם היות שאביי ורבא בכל הגמרא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם שהלכה כאביי, מכל מקום לעניין מעשה גדלו מעשה אביי על רבא, ולכך היו נותנין לו שלום מלמעלה כל ערב שבת. וכן כמה אנשים אמרו שם בתענית שזכו לעולם הבא מפני המעשה. וכן מצינו ששבחו לרבי חייא מפני המעשה, כמו שאמרו (בבא מציעא דף פה:): גדולים מעשי חייא; ורב הונא לא הניחוהו כשנפטר ליכנס במערת ר' חייא אלא מפני שהיה בעל מעשה, שפעם אחת נהפכה לו רצועה של תפילין והתענה מ' תעניות, כדאיתא במדרש קהלת, וכן איתא במועד קטן (דף כה.).
וכן אמר בתנא דבי אליהו על פסוק "ודבורה אשה נביאה", שעל ידי המעשה האדם זוכה לרוח הקודש, זה לשונו: מה טיבה של דבורה, שנתנבאה על ישראל ושפטה אותם? והלא פינחס בן אלעזר עומד? מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין נכרי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו. אמרו: בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו: בוא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשילה, מה אם יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבא לחיי עולם הבא. והיא עושה פתילות, והוא מוליך לבית המקדש. ושלשה שמות יש לו, ברק ומיכאל ולפידות. ברק, על שם שפניו דומות לברק; מיכאל, על שם שהוא ממיך עצמו; דבר אחר, על שם מלאך; לפידות, על שם שאשתו עושה פתילות, והיא מכוונת ועושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, והקדוש ברוך הוא בוחן לבות וכליות. אמר לה: דבורה, את נתכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים כנגד שנים עשר שבטים. מי זיכה לו ללפידות שיהיה חלקו עם הכשרים ובא לחיי העולם הבא? הוי אומר דבורה אשתו. עליה נאמר (משלי יד, א): "חכמות נשים בנתה ביתה"; ועל איזבל בת אלבעל נאמר (שם): "ואולת בידיה תהרסנה" עכ"ל.
ובזוהר (פרשת תרומה דף קסה) אמרו רבותינו ז"ל: פקודין דאורייתא גרים לבר נש לאשלמא רוחיה ונשמתיה בהאי עלמא ובעלמא דאתי. אורייתא מזכה לבר נש לאחסנא תרין עלמין, עלמא דין ועלמא דאתי. כל מאן דאישתדל באורייתא אשתדל בחיים, חיים בהאי עלמא, וחיים בעלמא דאתי. אשתזיב מכל (אונסין) [עונשין] בישין, דלא יכלין לשלטאה עליה. אי באשתדלותא הכי, כל שכן מאן דעביד עובדא, עכ"ל. הרי בפירוש מהמאמר הזה שמעשה גדול, כמו שאמרו: כל שכן מאן דעביד עובדא. אמנם אפשר לדחות ואין מכאן ראיה כל כך, דאפשר דהכי קאמר: כל שכן אם עשה מעשה אחר שלמד, שנמצא שמקיים התורה ומצוה, ששכרו גדול כמבואר לעיל; אמנם מעשה לבד בלי תלמוד אינו גדול, שהרי אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. ואבא אומנא, אע"פ שנשתבח במעשה, גם כן היה בו תורה, ומהתורה בא לידי מעשה. ומוכרח לומר הבנה זו לפי דברי הזוהר שאמר בהיכלות סוף היכל ב' שכל מי שאין בו תורה, אע"פ שיש בו מעשים טובים וכו' עיין שם, וכן העתקנו מאמר א' ראשית חכמה/שער התשובה/ז|בשער התשובה פרק שביעי]] על פסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים" (שה"ש א,ח), עיין שם.
ועוד טעם היות המעשה גדול, כמו שאמר: כל שכן מאן דעביד עובדא, מפני היות טורח במעשה יותר מהדיבור. שהרי אם קרא אדם כיצד יקיים מצות סוכה או לולב וכיוצא, יקרא סדר המצוה בשעה אחת או פחות, ולתיקון עשיית המצוה יתבטל יום אחד. וכן לתיקון מצות תפילין, עד שיעבד העור לשם קדושה ועד שיעשה הבתים והכתיבה צריך זמן רב, והקריאה ללמוד הוא זמן מועט. ולכך שכינה מתתקנת במעשה יותר מבדיבור, כדפירש בזוהר (פרשת בראשית ח א): "לכל עושיהם", אלין חסדי דוד הנאמנים, תמכין אורייתא, ואינון דתמכין אורייתא כביכול אינון עבדין; דלעאן באורייתא, לית בהו עשיה בעוד דלעאן בה, אינון דתמכין לון – אית בהו עשיה, ובחילא דא כתיב: "תהלתו עומדת לעד", וקיימא כורסיא על קיומא כדקא יאות, עכ"ל.
וכן פירש בתיקונים, כי מעשה ודיבור, מעשה כנגד נפש ודיבור כנגד רוח, כמו שהעתקנו לשונו בשער הקדושה. ועם היות שנראה בזוהר בכמה מקומות שמעלת התורה יתירה על המעשה, זה לשונו (זהר פרשת ויקרא כב א): תא חזי רזא דמלה, לא קיימא כנסת ישראל קמי מלכא אלא באורייתא; דהא כל זמנא דישראל בארעא אשתדלי באורייתא, כנסת ישראל שראת עמהון; כד אתבטלון ממילי דאורייתא, לא יכלא לקיימא עמהון שעתא חדא, עכ"ל. ועוד שאר מקומות, העתקנו בשער האהבה ובשער הקדושה. מכל מקום אין מכאן ראיה, שבלי ספק עיקר התורה לשמה הוא לדעת אותה כדי לקיים מצותיה, ובעוד שיעסוק בה, אע"פ שיעסוק בה שלא לשמה, מתוך שלא לשמה בא לשמה. וכן פירש בירושלמי, והעתקנו לשונו בשער התשובה ריש פרק ז, שאמרו שאור שבה היה מקרבן אצלי, עיין שם. ועוד, שהעוסק בה על מנת לקיים חשוב לפניו יתברך כאילו קיים, כמו שנבאר.
ומבואר ברעיא מהימנא ובתיקונין, שעיקר עסק התורה הוא למעשה. ברעיא מהימנא (זוהר פרשת פנחס דף רי"ח) זה לשונו, דאורייתא דאקרי "עץ חיים היא למחזיקים בה", ובר נש [עץ] הוא, דכתיב "כי האדם עץ השדה", ופקודין דבה דמיין לאיבא, מה כתיב בה? "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת", אותו תשחית מעלמא דין, וכרת מעלמא דאתי. ובגין דא צריך לאעקרא מההוא אתר ויתנטע באתר אוחרא בין צדיקיא, מה בר נש בלא בנין אתקרי עקר ואתתיה עקרה, אף הכי אורייתא בלא פקודין אתקריאת עקרא, בגין דא אוקמוה לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, עכ"ל. וכן (בתקוני הזוהר דף צו), אע"ג דאתרבי אילנא דאיהו גופא דאורייתא ולית ליה איבא דאינון פקודין דעשה, מה כתיב ביה? "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית". ובגין דין אמרו מארי מתניתא דלית מדרשא עיקר אלא המעשה הוא העיקר, עכ"ל. הרי בפירוש אמרו, כי עם היות שיעסוק בתורה, שהוא רמז לגדילת האילן, אם לא יעשה מעשה שהוא הוצאת הפרי מהאילן, הוא נקרא עץ שאינו עושה פרי, שהוא אילן סרק, ואותו השחית וכרת, כי עיקר גדילת האילן הוא לפירותיו. וזהו לא המדרש הוא העיקר, כי עיקר האילן הוא פירותיו, (אם כן) המעשה הוא העיקר, כי לכך נטעו האילן. נמצא, שאם יעסוק בתורה על מנת לקיים כל מה שיקרא, נקרא עוסק בתורה, כי שם התורה העצמי הוא המעשה, שהרי היא נקראת תורה לשון הוראה, להורות לאדם כיצד יעשה המצוות; ואם אינו עושה, נמצא שם התורה בו לבטלה.
ועל דרך הסוד, לשמה היא לשם ה', והכוונה להביא התורה בקיום המעשה, שהיא בה"א אחרונה של שם, נמצא בזה משתלם ידו"ד כולה, כי (השם) השולט על התורה הוא שם ידו"ד ועל מצות אדנ"י, שהם קב"ה ושכינתיה, כמבואר במאמר רעיא מהימנא שהעתקנו לעיל מפרשת משפטים. ואם יעסוק בתורה כדי ליחד את השם על ידי המעשה – אשריו, שמשלים את השם כולו אפילו בדיבור, ונמצא ה' של ידו"ד מעשה בכח, ואדנ"י מעשה המצוה בפועל. ובזה יובן ברייתא דר' מאיר (אבות פרק ו), כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. כי בעוסקו בתורה בכוונתו זאת, הרי הוא כאילו קיים כל תרי"ג מצות, כיון שהוא לומד על מנת לעשות כל שאפשר בידו לקיים, הקב"ה מעלה עליו כאלו קיימם, כיון שאינו חסר מצדו, שהקב"ה יודע מחשבתו הטובה שבבוא המצוה בידו יקיימנה, כמו שנאמר על ר' עקיבא שהיה אומר: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? ואמר בזוהר (פרשת בלק דף קצט) שכל המכוין בפסיק ראשון של קריאת שמע למסור נפשו על קדושת ה', מעלין עליו כאילו מסר נפשו, זה לשונו: לבתר לשוואה נפשיה גו אינון דמסרו נפשייהו על קדושת שמיה, והיינו ביחודא ד"שמע ישראל", דכל מאן דשוי הכי רעותיה בהאי קרא, אתחשב ליה כאילו מוסר נפשיה על קדושת שמיה, עכ"ל. הרי שהמחשבה הטובה, הקב"ה מצרפה למעשה.
ועל דרך זה הוא אמרם ז"ל: (מקודשי)[1], אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו. וזה דבר נמנע לאדם אחד לקיים את כל המצוות, שתרי"ג מצות מהם תלויות בארץ, מהם מצות יבום למי שמת לו אח בלא בנים, מהם מצות גט למגרש אשתו ומצות מזוזה למי שיש לו בית וכיוצא הרבה. אלא על דרך הנדרש, שקיימו כל שאפשר בידם לקיים כאילו קיימו כולה. וראיה לפירוש הזה בדברי רבותינו באבות דרבי נתן, כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת, שנאמר (שמות כד, ז) "נעשה ונשמע". כתב רבינו יונה ע"ה (שער התשובה לרבינו יונה שער ב' דרך ג') זה לשונו: ביאור הדבר, כי האיש אשר קיבל על נפשו בלב נאמן לשמור התורה ומצוותיה, יש בידו שכר כל המצוות אע"פ שלא שמע אותם, יעויין שם. וכן אמרו ז"ל: "וילכו ויעשו בני ישראל" (שמות יב, כח); וכי מיד עשו? והלא לא עשו אלא בי"ד לחודש! אלא כיון שקבלו עליהם לעשות כאלו עשו מיד, עכ"ל.
וכן כתוב בספר חסידים (סי' תתקמח), שעיקר עסק תורה לשמה הוא הלומד ומקיים, זה לשונו: הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר (איוב ל, ד): "הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם"; ואם מקיים, הרי הוא לשמה. וגם למדת (ברכות דף סא.), המרצה מעות מידו לידה כדי להסתכל בה, לא ינצל מדינה של גיהנם; ואם אינו צופה בנשים, הרי לשמה. אבל אם פוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, וכן אם צופה בנשים, הרי יענש גם על מה שלמד, דוגמת נביא שעבר על מה שנאמר לו, או כגון אותו ששמע דברי הנביא ועבר על דבריו והכהו הארי, כן הלומד ואינו מקיים, עכ"ל.
ומפני שיש מקומות בזוהר שנראה שעסק התורה הוא העיקר, והראיה שרשב"י ע"ה וחביריו היו מתגרשים חוץ מבתיהם בכפרים לעסוק בתורה, ראינו לבאר הדרוש על מתכונתו כפי המובן בראיות הזוהר עצמו, כדי שלא לתת מקום לבעל דין לחלוק. בזוהר (וישב קצא), ר' יהודה פתח: "הישאג אריה ביער" וגו' (עמוס ג, ד). תא חזי, כמה אית לון לבני נשא לאשגחא בפולחנא דקב"ה, דכל מאן דאשתדל באורייתא ובפולהנא דקב"ה, דחלתיה ואימתיה על כולא וכו'. ופירש לקמיה, שכשהבריות רואות דיוקן אדם מזדעזעות ממנו, הרי כי דיוקן אדם אינו משתלם אלא ע"י תורה ומעשה. והטעם כמבואר לעיל. עוד שם, ותא חזי, בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא, לא אשתכח בידייהו הובא, כמה דאוקמוה, בגין דאינון קרבנין דהוו מקרבין בכל יומא הוו מכפרי עלייהו. השתא דאיתגלון ישראל מארעא ולית מאן דמכפר עלייהו, אורייתא היא מכפרא עלייהו ועובדין דכשרין, בגין דשכינתא עמהון בגלותא. ומאן דאיהו לא מסתכל באורחוי דקב"ה, גרים לשכינתא לאתכפיא בגו עפרא, כמא דאת אמר (ישעיהו כו, ה): "ישפילנה ישפילה עד ארץ" וגו'. אמר ר' יצחק: וכן מאן דאשתדל באורייתא ובעובדין דכשרן גרים לה לכנסת ישראל לארמא רישא בגו גלותא, זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא וליליא, עכ"ל:
הרי שאמר באורייתא ובעובדין דכשרין. ועם היות שאמר בסוף המאמר: זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא וליליא, לישנא דקרא נקט: "ובתורתו יהגה יומם ולילה", ולא ישלול בעבור עסק התורה – עסק המעשה, שאפשר לקיים זה וזה, שיעסוק בתורה מעוטר בציצית ותפילין, שהקדמונים היו זהירין בזה הרבה, שלא היו הולכים ד' אמות בלא ציצית ובלא תפילין, וכמו שהארכנו בשער הקדושה. הרי בזה מקיימים תורה ומעשים כאחד.
וטעם העסק בתורה יום ולילה הוא לדעת אמיתת קיום המצות ברמיזתם וסודם כראוי. וכן מוכח בזוהר (פרשת מקץ דף קצג) זה לשונו: תא חזי, כמה אית לבני נשא לאסתכלא בפולחנא דקב"ה ולאשתדלא באורייתא יממא ולילא, בגין דינדעון ויסתכלון בפולחניה, עכ"ל. הרי בפירוש, שהעסק בתורה יום ולילה כדי שיתחכמו וידעו דרכי העבודה האלהית. והטעם, כי שגגת תלמוד עולה זדון, ולזה צריך השתדלות יום ולילה כדי שלא לבוא לידי טעות. ועוד, שאפילו יהיה חכם גדול בתיקון עשיית המצוות, כל עוד שיתחכם בתורה ידע סוד תיקון עשייתה יותר ויותר בעומק הסוד, שהרי תכלית הידיעה הוא לדעת סוד שיעור קומה, כדפירשו בברייתא של ר' ישמעאל במדרש משלי בפסוק (משלי י, יז) "אורח לחיים שומר מוסר ועוזב תוכחת מתעה". ואמר שם ר' ישמעאל, כי ביום הדין שואלין לאדם אם עסק במקרא, ואם ידע שתא סדרי, ואם ידע תורת כהנים, ואם ידע הגמרא. זה לשונו: בא לפני מי שיש בידו הגדה, והקב"ה אומר לו: בני, תלמוד למה לא למדת? שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, ואיזה? זה התלמוד. בא מי שיש בידו תלמוד, והקב"ה אומר לו: בני, הואיל והתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה? צפית בגאותי? שאין לי הנייה בעולמי בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה ומציצין ומביטין ורואים והוגין המון התלמוד הזה, כסא כבודי האיך הוא עומד וכו', חשמל האיך הוא עומד וכו', בזק האיך הוא עומד וכו', כרוב האיך הוא עומד וכו', גדולה מכולם כסא כבודי האיך הוא עומד, לאיזה רוח משמש בא' בשבת וכו', וכי לא זה הוא כבודי? לא זה הוא גדולתי? זהו הדרי ויפיי, שבני מכירין את כבודי במידה הזאת. עליו אמר דוד בחכמתו (תהלים קד, כד): "מה רבו מעשיך ה'". מכאן היה ר' ישמעאל אומר: אשרי תלמיד חכם שמשמר תלמודו בידו כדי שיהא לו פה להשיב להקב"ה ליום הדין. לכך נאמר (משלי י, יז): אורח לחיים שומר מוסר. אבל אם עזב תלמודו והניחו, משיגו בושה וכלימה ליום הדין; לכך נאמר: "ועוזב תוכחת מתעה". מהו לשון "מתעה"? שהקב"ה מרחיקו מלפניו, עכ"ל. הרי שתכלית הידיעה בחכמה הוא לדעת מעשה מרכבה ושאר הדברים הנזכרים במאמר; אם כן, הרי יש ממנו תועלת למעשה, כדפירשו בזוהר פרשת יתרו (דף פ"ו), שכל המצוות כולם תלויים למעלה, זה לשונם: דתנינן, כל פקודי דאורייתא מתאחדן בגופא דמלכא, מנהון ברישא דמלכא ומנהון בגופו, מנהון בידוי דמלכא, ברגלוי, ולית מאן דנפיק מגופא דמלכא לבר כו', עכ"ל. הרי כפי ידיעתו בחכמה ידע לעשות המצוה ברמיזה (כפי הסוד) העליון, ולא יושג אלא על ידי העסק בתורה יומם ולילה, וכולי האי ואולי.
גם אין להקשות, שלא היו עוסקים בגמילות חסדים? שהרי אמר בזוהר פרשת בלק (דף קפו) שרבי יצחק ור' יהודה נשתתפו בגמילות חסדים ולא קרו קריאת שמע, זה לשונם: אמרו, ודאי הכי הוא, ויומא דא אישתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לון צרכייהו, והוו מתאחרן לאזדווגא ולא הוה בר נש לאשדתלא עלייהו, ואנן אשתדלנו בהו ולא קרינן קריאת שמע. ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה, עכ"ל. וכן מוכח בפרשת תצוה מרבי נהוראי וחביריו הפרושים שהיו במדבר עוסקים בתורה, והיו באים בחודש השביעי לקיים מצות סוכה בישוב. עוד רבי אלעזר אמר בזוהר (וישלח דף קעח), זה לשונם: ר' אלעזר ור' יצחק הוו אזלי באורחא, ומטא זמנא דקריאת שמע, וקם רבי אלעזר וקרא קריאת שמע וצלי צלותיה, ושאר המעשה האמור שם הנוגע למעשה, ולא נעתיק אותו מפני האריכות. וכמה מעשים אחרים הובאו בזוהר וחסידותם ומעשיהם, שאין צורך להאריך.
והמסתבר לי, שסברת רשב"י וחבריו כסברת הירושלמי (חגיגה א,ז) בעניין אם תלמוד קודם למעשה, זה לשונם: כבר נמנו בעליית בית אריס בלוד: התלמוד קודם למעשה. רבנן דקיסרין אמרי: הדא דאת אמר כשיש שם מי שיעשה; אבל אין שם מי שיעשה, המעשה קודם לתלמוד, עכ"ל. ומה שהיו מתגרשים חוץ מבתיהם ועוסקים בתורה בדרך, פירשו בתיקונים (דף א) ועוד בפרשת וירא, זה לשונם: ר' יהודה ור' יוסי הוו אזלי באורחא, אמר ליה ר' יהודה לר' יוסי: פתח פומך ולעי באורייתא דהא שכינתא אשתכח גבך, דכל זמן דמילי דאורייתא לעאן שכינתא אתיא ומתחברא, וכל שכן בארחא דשכינתא קדמה ואתיא ואזלא קמייהו דבני נשא דזכאן בהימנותא דקב"ה, עכ"ל. ועוד הארכנו בטעם הדבר יותר בשער הענוה.
ובעונש הלומד ואינו מקיים ביארו במדרש רבה (דברים רבה ז ד) זה לשונם: "לשמור את כל מצותי", אמר ר' חלפתא: כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים – עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר. למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס, הכניס לתוכו ב' אריסין. א' נוטע אילנות ומקצצן, ואחד לא נוטע כל עיקר ולא מקצצן. על מי המלך כועס? לא אותו שהיה נוטע ומקצצן? כך כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים אותן – עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר. מנין? שנאמר (ישעיהו כו, י): "יחן רשע בל למד צדק", אבל אם למד ולא קיים – אינו נחנן; הוי לשמור לעשות את כל מצותי, עכ"ל.
עוד בענשו אמרו בספרי (ספרי על במדבר טו לא): "כי דבר ה' בזה", ר' מאיר אומר: זה הלומד ואינו עושה, שונה לאחרים ואינו עושה. ר' נתן אומר: זה היכול ללמוד ואינו לומד. ר' נהוראי אומר: שלא השגיח על דברי תורה, עכ"ל. עוד בענשו אם לא קיים ובשכרו אם קיים, במדרש רבה פרשת בחקותי (ויקרא רבה לה ז): "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם", אמר ר' חמא בר חנינא: אם שמרתם את התורה, הריני מעלה עליכם כאלו אתם עשיתם אותה, "ועשיתם אותם". אמר ר' חנינא בר פפא, אמר להם: אם שמרתם את התורה, הרינו מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמכם, "ועשיתם אותם". תני ר' חייא: הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות; הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. אמר ר' יוחנן: הלמד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. אמר ר' אחא: הלמד על מנת לעשות, זוכה להקביל רוח הקודש; מה טעם? "למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" (יהושע א, ח), ואין תשכיל אלא רוח הקדש, כמא דאת אמר (תהלים פט, א): "משכיל לאיתן האזרחי", עכ"ל.
וכיון שראינו מעלת המעשה, כמבואר במאמרים הנזכרים, ושהתלמוד מביא לידע מעשה, ראיתי לחבר ספר כולל בענייני המעשה הנמצאים מפוזרים בדברי רבותינו במדרשים ובגמרא ובזוהר, וגם הנמצא בדברי המפרשים המוכרח יותר מדבריהם הנוגע למעשה, כי בהיות דברי המעשה מקובצים באחד יזכור האדם המעשה ולא ישכח ממנו מהרה; מה שאין כן בהיות הדברים מפוזרים, שכאשר יקרא דבר אחד מהמעשה – ישכח ממנו מה שקרא ויטרח לבקש מבוקשו:
וכאשר עלתה בהסכמתי לחבר הספר הזה, ראיתי לקרות שמו ספר ראשית חכמה. וזה מכמה סיבות: האחד, להורות כי קודם לכניסת שום חכמה, בין חכמת הגמרא בין הקבלה, לכל שתקדים היראה חכמתו מתקיימת וכו'. ורבינו יונה פירש במשנה הזו פירוש נאה, העתיקו החסיד ה' יוסף יעבץ עליו השלום בפירוש המשנה. ומפני שנוגע לדרוש שלנו ראיתי להעתיקו, זה לשונו: מי שהוא ירא חטא הוא שמח במה שלמד, כי היא מאשרתו ללכת בדרך שהורגל, ולבו מוסיף בה אהבה. אבל בזמן שחכמתו קודמת ליראת חטאו, נמצא שאין החכמה מונעתו מן העבירה שהורגל בה, וסופו לבעוט בה, לפי שדומה עליו כמשאוי; לכך אין חכמתו מתקיימת.
עוד כתב החסיד שם זה לשונו: והכלל מן המשנה הזאת, כי חכם ירא חטא מכבד את התורה בעצמו ובזולתו. בעצמו, כי אחר שכוונתו בלימודו לא היתה כי אם ליראה את השם הנכבד, והחכמה כולה מזהרת על זה, תיקר החכמה בעיניו הפלא ופלא. בזולתו, כי הבריות אומרות עליו: ראו פלוני שלמד תורה, כמה מעשיו מתוקנים, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי לו למי שלא למד תורה. והחכם בלתי ירא חטא בהיפך, כי הוא מבזה החכמה שמונעתו מתאוותיו הבהמיות, והבריות אומרות: ראיתם פלוני שלמד תורה, כמה מקולקלים מעשיו.
ומפני סבה זו יצדק שם ספרי ראשית חכמה, כי מאחר שהיראה והמעשה היא עיקר החכמה, כמו שנאמר, אין העיקר על למוד החכמה אלא על ההקדמה שלה, שהיא היראה, והמעשה הוא הנקרא החכמה באמיתות, וכמו שאמר הפסוק (איוב כח, כח): "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה", ודרשו רז"ל (בשבת דף לא), אמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר: אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר (דברים י, יב): "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" וגו', וכתיב: "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה" וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, עכ"ל. וכיון שהיראה היא העיקר, והפסוק אומר: היא חכמה, מי שתהיה בו היראה הוא הראוי שיקרא חכם, ומי שאין בו יראה אין לו חכמה. וכן דרשו רז"ל (שמות רבה מ א) זה לשונם, אמר ר' הושעיא: כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא, אין בידו כלום; כל נגר שאין בידו ארגליא שלו אינו נגר, למה? שקפליות של תורה ביראת חטא, שנאמר (ישעיהו לג, ו): "יראת ה' היא אוצרו". אמר ר' יוחנן: כל מי שהוא יודע תורה ואינו עושה, מוטב לו שלא בא לעולם אלא נהפכה השליא על פניו, לכך נאמר: "הן יראת ה'" וגו'. אמר ר' חייא בר אבא: מהו "הן יראת ה'"? אמר אלהים: אם היו לך מעשים טובים, אני נותן לך שכר, ומה שכר? תורה, ממה שנאמר: "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה"; ואם סרת מן הרע אני מעמיד ממך בני אדם שמבינים בתורה. מהיכן אתה למד? מיוכבד ומרים, בעת שיראו מהאלהים כדכתיב (שמות א, יז): "ותיראן המילדות את האלהים" וגו', עכ"ל לענייננו.
נמצא לפי זה מלת ראשית חכמה, ר"ל הקדמות המעשה הצריכות לחכמה, כי אין חכמה בלי יראה מוקדמת. עוד כוונתי לקרות שם הספר ראשית חכמה, להורות כי אין התועלת בו לא לבורים ולא למי שלא הריח בריח החכמה, כי אם ידבר האדם דברי חכמה לכסילים יבוזו לדבריו, וכמו שאמר שלמה עליו השלום (משלי א, ז): "חכמה ומוסר אוילים בזו". אך מי שיש בו ראשית חכמה ימצא בו תוכחת לנפשו ותקיים בו (משלי ט, ח): "הוכח לחכם ויאהבך". ועם היות שאין כוונתי בספר הזה אלא להוכיח את עצמי ולמצוא דברי רז"ל המכניעים את הלב מסודרים לפני, עכ"פ ימשך תוכחה למי שיהיה כיוצא בי, ואם לא יהיה בספר הזה תועלת לחכמים הגדולים אשר כל הכתוב כאן נודע להם, יהיה איזה חידוש לאותם המתחילים כמותי, אשר להם ראשית חכמה ולא חכמה, כי אני לא ידעתי חכמה ודעת קדושים בינה, וכפי קוצר השגתי עשיתי מה שעשיתי להוכיח את עצמי ולכיוצא בי, שלא נהיה נאים דורשים ולא נאים מקיימים, כמו שדרשו רז"ל (שמות רבה פרשת המן) ז"ל: דבר אחר (ישעיהו לג, טז): "לחמו נתן מימיו נאמנים", זה הקב"ה שמפקיד לבני תורה: אל תהא אומר על מה שלא שמעת שמעתי, ולא תהא אוסר לאחרים ומתיר לעצמך, אלא יהיו יוצאין מפיך נאמנין כשם שיצאו מפי משה, ואני מראה לך יופי פנים אל פנים, שאמר (ישעיהו לג, יז): "מלך ביפיו תחזינה עיניך", עכ"ל. עוד דרשו (קהלת ט, טז): "וחכמת המסכן בזויה", וכי ר"ע וחביריו עשירים היו, שנשמע את דבריהם? והלא הם גזרו על הצבור והם מקיימים. אלא מהו "חכמת המסכן"? שממסכן מדברי תורה, שמלמד לאחרים והוא בעצמו אינו מקיים, לפיכך דבריו אינם נשמעין, מזרזין לאחרים לא תלוה ברבית והם מלוין ברבית, עכ"ל.
גם כוונתי לקרותו בשם ראשית חכמה, כי שאר המחברים שקדמוני המדברים בתשובה ומעשים כתבו התוכחות כפי שכליהם הרחבה, כמו החסיד בעל חובת הלבבות ורבינו יונה בשערי תשובה ודומיהם; ואני תפסתי לי לעיקר דברי רבותינו. ולכן לעולם בראשית דברי תפסתי דברי רבותינו, לפעמים אקדים דברי הזוהר כפי הדרוש המצטרך ואחר כך אעתיק דברי המפרשים. ומה גם כי לקחתי מדברי רבותינו ומדברי הזוהר ראשית דבריהם הנוגע למעשה, ולא הארכתי בדרשות הפסוקים המובאות בגמרא ובמדרש רבה וכיוצא. וכמו שהביכורים נקרא ראשית, שנאמר (דברים כו, ב): "ולקחת מראשית כל פרי האדמה", כן לקטתי ראשית ומבחר סולת דברי חכמים, להיותי בוחר בדרך קצרה. ומפני טעם זה לא כתבתי פירוש על המאמרים, כי אם הדבר המצטרך הרבה לעניין המעשה, מפני סיבת האריכות; ועוד, כי המאמרים סובלים כמה פירושים, וכל אחד יפרש כרצונו. לכן קראתיו ראשית חכמה. גם מלת 'ראשית' במספר קטן עם אותיות ראשית כחשבון שמי במספר קטן. גם מפני שנתן רשות להדפיס ספר הפרדס של מורי ע"ה, והאמת כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, כי מי שיכנס אל החכמה הפנימית בלי תשובה ומעשים טובים לא יכנס לעולם אל החכמה. וכן דרשו בזוהר (פרשת נשא דף קכג): ואית נטורין אחרנין, כגון נחשים ועקרבים ושרפים, ונטרין ההוא טוב דלא ייעול תמן מאן דלא איהו ראוי למיעל. ואי לאו, כולהו חייביא הוו עאלין ברזין דאורייתא. ובגין דא מאן דאיהו חייבא, וייעול למנדע רזין דאורייתא, כמה מלאכי חבלה דאתקריאו חשך ואפלה נחשים ועקרבים, חיות ברא מבלבלין מחשבתיה דלא ייעול לאתר דלאו דיליה. אבל מאן דאיהו טוב, כל אלין נטורין אינון למימריה וקטיגור נעשה סניגור, וייעלון ליה לטוב הגנוז ויימרון ליה: מרנא, הא בר נש טוב וצדיק ירא שמים בעי לאעלא קדמך, ואמר לנו: "פתחו לי" וכו', עכ"ל לענייננו. לכן כיוונתי לעשות הספר הזה, לבאר הדרכים שצריך הנכנס אל החכמה. ולכן ביארתי מקצת דרכים על דרך הקבלה, בפרט בשער האהבה שרובו מדברי רשב"י והמקובלים האחרונים.
ולזה קראתיו ראשית חכמה, ראשית וכניסה ליכנס לחכמה הפנימית, כי החכמה הפנימית היא הנקרא חכמה באמיתות, כמו שכתב החסיד ה' יוסף יעבץ ע"ה במשנה "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו" כו' זה לשונו: גם יתכן לפרש כי החכמה הנזכרת בזו המשנה אינה חכמה עשיית המצות, כי אם חכמה העליונה, חכמת הקבלה, והיא ידיעת טעמי המצוות, ועליה אנו מתפללים בכל יום "והאר עינינו בתורתך", כי מה חסרנו באמרנו "ותן בלבנו בינה לבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד" שנאמר אחר כך: "והאר עינינו בתורתך"? אלא ודאי אנו מכוונים לחכמה המפוארת הזאת שעליה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, יח): "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". ולא אמר דוד כן על דיני שור מועד ושור תם, ואף לא על דיני איסור והיתר שהיו נשי ישראל בקיאות בהם, אלא על זו החכמה שאין לה סוף, כי כל תקוותנו אל מול ההצלחה הזאת, כי מתוכה נהיה דבקים בשמו הגדול. וחכמת עשיית המצות אינה כלום אם לא הבא לידי מעשה, ועליה נאמר: "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". וזאת החכמה מאת ה' מן השמים לטוב לפניו יתעלה. ואף אם תמצא יודעים בתורה, אם לא קדם להם חסידות, אי אפשר לידע אותם על אמיתתם ונראים יודעים ואינם יודעים, עכ"ל.
וסעד לדבריו יש בזוהר פרשת שלח לך (דף ק"ס), כי דרש שם ר' שמעון בן יוחאי ע"ה פרשת המרגלים על עניין עסק התורה ואמר: "ויבאו עד נחל אשכול" (במדבר יג, כג), אלין אינון מלי אגדה, דרשה, דתליין מסטרא דמהימנותא. "ויכרתו משם זמורה" וגו', אולפין מתמן ראשי פרקין ראשי מלין אינון דבני מהימנותא חדאן במלין ומתברכן מלין בגוייהו, ומסתכלן שרשא חד ועקרא חד ולא אשתכח בהו פרודא, עכ"ל.
ויש מי שרצה לומר שאין חכמת הקבלה קרויה חכמה, שהרי דרשו בשבת (דף לא.) פרק ב' פסוק (ישעיה לג, ו) והיה אמונה עתיך על שתא סדרי, ואמר: "חכמה – זה סדר קדשים"; הרי שקראו חכמה לקדשים ולא לקבלה. ולדידה תקשה, שמן הראוי יותר לקרוא חכמה לסדר נזיקין, שהרי אמרו במשנה בסוף בבא בתרא (י, ח): אמר ר' ישמעאל, הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעיין נובע. אלא ודאי אין משם ראיה כלל, ולא נדרשו תיבות הפסוק ההוא על צד המקרא, "אמונת זה סדר זרעים" וכו' "ודעת סדר טהרות", אלא על פי הסוד כמו שפרסם רשב"י ע"ה בתיקונים (דף ח) ע"ש. והעיקר כדברי החסיד, והראיה לדבריו מברייתא של רבי ישמעאל שהעתקנו לעיל, שאחר ששואלים לו ביום הדין על הגמרא, שואלים לו על מעשה מרכבה ושיעור קומה שהוא עיקר ידיעת חכמת הקבלה, וכן יש עוד ראיות בחגיגה פרק אין דורשין, ואין כאן המקום להאריך.
ואחר שעלתה הסכמתנו בעשיית הספר הזה, סדרתי בו ה' שערים. שער הא' ביראה, כמו שביארנו הטעם בהקדמת שער היראה. שער הב' באהבה. שער הג' בתשובה. שער הד' בקדושה. שער הה' בענוה. ובכל שער ושער ביארנו טעם סמיכות שער לשער וקדימה ואיחור בשערים אלו, רובו חידוש שלא נמצא כתוב במפרשים. והיה דעתי לבאר שער בענין התורה, והנחתי העניין, מפני שרובו כתוב במנורת המאור של הר' יצחק אבוהב ע"ה, ולא אטרח עצמי במה שכבר נעשה. וכן שער בעניין התפילה, וכבר הקדימני ספר תולעת יעקב; עם היות שאין מדרש בלא חידוש, מכל מקום אניח הדבר שלא להאריך. אמנם ראיתי ה' פרקים במנורת המאור של רבי ישראל ע"ה, והוא נמצא בכתיבת יד, וכדי לזכות את הרבים ראיתי להעתיקם ולהביאם לבית הדפוס כדי שיגדיל תורה ויאדיר, ורובו נוגע למעשה, פרק בתיקון עשיית המצוות, פרק גידול בנים, פרק משא ומתן באמונה, פרק בעניין הדין, פרק בדרך ארץ, ושם בפרק דרך ארץ נעתיק סדר חופת אליהו וכלל קיצור ספר מנורת המאור של רבי ישראל ע"ה. ואחלה פני המעיין שאם ימצא איזה טעות – יגיה כפי שכלו הטוב מבחוץ, כי היה הדבר נחוץ ולא היה לי זמן להגיה את ההעתק, וברוב מאמרי הזוהר לא יגיהם אם ימצא חילוף הרבה בין גרסת הדפוס לגרסא שלנו, והגירסא שלנו הוגהה מתוך ספרי כתיבת יד הנמצאים פה צפת תוב"ב מוגהים ומדוייקים בתכלית הדיוק. ועוד זאת אחלה פני המדפיסים, שישימו ריווח בין עניין לעניין, כי המעתיק לא שם ריוח כראוי, כמו בשער הקדושה שכתבנו כמה תיקונים לתיקון אות ברית, יעשו ריוח בין תיקון לתיקון. וכן בשער התשובה בהערות התשובה ושאר הדברים הכתובים שם, וכן בשער הענוה:
והיתה השלמת הספר פה צפת תוב"ב שנת השל"ה י"ח יום לחדש אדר:
נאום הצעיר אליהו בן הרב משה די וידאש תנצב"ה: