קטגוריה:משלי כז יד

1. כאשר אדם, שקיבל מתנה מרעהו, מודה לו ומברך אותו יותר מדי - אנשים "טפילים" שומעים שהוא עשיר ונדיב, נטפלים אליו ומכלים את ממונו (ע"פ תלמוד בבלי ערכין טז., רש"י, מצודת דוד, הגאון מווילנה).

2. כאשר אדם נותן מחמאות גדולות מדי לרעהו - זה עלול לגרום לו להיות שאנן ולחטוא (ע"פ רש"י פירוש שני, רמ"ד וואלי פירוש ראשון); ראו גם (משלי כז ו): "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב, וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא"*.

3. כאשר אדם מודה לרעהו יותר מדי על כך שהוא עוזר לו - הוא שוכח שבסופו של דבר ה' נתן לו את כל מה שיש לו, וה' הוא שעוזר לו באמת (רלב"ג, רמ"ד וואלי פירוש שני).

נענה לשאלה לפי כל אחת מהתשובות לשאלה הקודמת:

1. במקרה זה, קל להבין מדוע דווקא "בקול גדול": ככל שיש יותר אנשים ששומעים שהוא עשיר ונדיב - הנזק יותר גדול.

• קשה יותר להבין את הביטוי "בבוקר השכם", ויש לפרשו בדוחק, לא כביטוי של זמן, אלא כביטוי של התמדה (כל יום ויום; ע"פ רש"י), או זריזות (מייד בבוקר; ע"פ מצודת דוד). ההתמדה והזריזות מחזקות את המסר ומגדילות את הנזק.

2. גם במקרה זה אפשר להבין מדוע דווקא "בקול גדול", למשל: נניח שאדם אומר לרעהו "אתה מאד חכם - אתה תמיד צודק!"; אם הוא אומר זאת בסתר, בינו לבינו - ייתכן שהשומע ייקח את הדברים בפרופורציות הנכונות ולא ירים את האף יותר מדי; אך אם הוא אומר זאת בפומבי ובקול גדול - השומע כבר מרגיש שיש לו תדמית של אדם שתמיד צודק, וזה יכול לגרום לו להיות יהיר ועקשן, ולא לוותר בויכוחים גם כאשר הוא טועה.

• גם כאן הביטוי "בבוקר השכם" מתפרש בדוחק, כמו במקרה 1.

3. במקרה זה, קל להבין מדוע דווקא "בבוקר השכם": כשאדם קם בבוקר ומרגיש שהוא עדיין חי, הברכות הראשונות שהוא מברך צריכות להיות כלפי ה', שנתן לו את החיים. לכן, דווקא כשאדם משכים בבוקר, חשוב שלא יברך את רעהו עד שיברך את ה' ויתפלל תחילה, ורק אחר-כך יברך את בני האדם הטובים שבסביבתו. 

• אולם, במקרה זה, קשה להבין מדוע דווקא "בקול גדול" - טעות היא טעות גם כשהיא נאמרת בשקט!

4. אפשר לשלב כמה פירושים ולפרש שיש כאן שני עניינים: "מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו" כי הוא מושך אליו טפילים, ו"מברך רעהו בבוקר השכם קללה תחשב לו" כי הוא מבזה את ה': "הברכה צריכה להיות בצנעה, לא בקול גדול, שלא יחול בה עין הרע; ושתהיה בעת רצון, אחר התפילה, לא בבוקר השכם, שאין ליתן שלום קודם שיתפלל" (מלבי"ם, וכן הגאון מווילנה).5. ולענ"ד, דווקא "בקול גדול" ודווקא "בבוקר השכם", כי ברכה בקול רם מפריעה לאנשים שעדיין ישנים ומשכימה אותם משנתם  (ע"פ יעל). לפי זה, הפסוק מדבר על גזל שינה, שנרמז גם ב(משלי ד טז): "כִּי לֹא יִשְׁנוּ אִם לֹא יָרֵעוּ, וְנִגְזְלָה שְׁנָתָם אִם לֹא יכשולו[יַכְשִׁילוּ]"*.

זה המשל; והנמשל הוא שינת הנפש. כשאדם מברך את ה' בקול רם, הוא עלול להפריע לאנשים ה"ישנים" במחשבתם - מדברים או חושבים על עניינים אחרים, וכתוצאה מכך, ייפגע כבוד ה' בעיניהם, וקללה תחשב לו. זו, אולי, הסיבה שאנשים מסויימים מעדיפים לברך את ברכות הנהנין בשקט.

1. בלק מלך מואב שכר את בלעם הקוסם לקלל את עם ישראל.

בלעם נהג להשכים בבוקר ((במדבר כב יג): "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק: לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם, כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם", (במדבר כב כא): "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ, וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב"*, (במדבר כב מא): "וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל, וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם"). בלעם נהג גם לדבר בקול גדול (שבע פעמים נאמר עליו וישא משלו, למשל (במדבר כג ז): "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל").

ה' אסר על בלעם לקלל את ישראל, ושם בפיו ברכה. אבל בלעם מצא דרך עוקפת: הוא בירך את בני ישראל בקול גדול בבוקר השכם, בתקווה שהברכה תהיה להם לקללה!

ואכן, בסוף פרשת בלק באה קללה על בני ישראל, ([[{{{2}}}]]): "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב..." "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף". בני ישראל, שהיו שאננים וגאים מברכת בלעם, לא שמרו על כללי הזהירות והתפתו לזנות עם בנות מואב, דבר שהביא עליהם מגיפה.

הקללה הזאת מיוחסת לבלעם, (במדבר לא טז): "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בה' עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'"; ולכן בני ישראל הרגו את בלעם, (במדבר לא ח): "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב"; הם הבינו, שהברכה המוגזמת שלו היא למעשה קללה (ראו מדרש תנחומא על במדבר כג15).

-

2. שמואל הנביא שלח את שאול המלך לנקום בעמלק, אולם שאול השאיר בחיים את אגג מלך עמלק.

לאחר המלחמה, שמואל השכים בבוקר, (שמואל א טו יב): "וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר, וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר: בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד; וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל", ושאול בירך את שמואל בקול גדול, (שמואל א טו יג): "וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל 'בָּרוּךְ אַתָּה לה', הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה".

מתוך הברכה המוגזמת והחגיגית, הבין שמואל שמשהו כאן לא בסדר, וששאול לא באמת הקים את דבר ה'. ""הסוף של הברכה החגיגית באותו בקר השכם היה, שהפכה לשאול המברך לקללה" (מרדכי זר-כבוד, "חידות בספר משלי", בית מקרא סד, ה'תשל"ו): הפגישה מסתיימת בקללת הנביא, (שמואל א טו כג): "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ"*.